История жизни
Дом, где Йонатан родился 25 кислева 5762 года, 10 декабря 2001 года, не был постоянным домом на одной земле; это была череда сменяющих друг друга квартир в сердце авиабаз, дышащих воздухом армейской рутины, отмеченной образцовым порядком, звуками взлетающих двигателей и напряженным обещанием тишины. Он рос там, рядом со своим братом-близнецом Йотамом, будучи младшим братом для Майи и Дора, сыном покойной Хилы и Рана, боевого штурмана. Воздух в доме всегда был пропитан чувством миссии, но также и окутывающим семейным теплом. Йонатан и его братья учились познавать мир через иллюминаторы взлетающих самолетов, через вечерние разговоры о полетных картах и через простоту повседневной жизни в военной структуре, которая дала ему первые основы дисциплины и ответственности. Его первые воспоминания, несомненно, отзывались эхом взлетающего реактивного самолета, запахом топлива в воздухе и видом освещенной ночью диспетчерской вышки – символами силы, точности и стремления ввысь, ценностей, которые неосознанно впитались в него с раннего детства.
Когда ему было всего четыре с половиной года, незадолго до того, как он успел понять весь смысл слов, его коснулась первая и самая тяжелая потеря — его мать, Хила, ушла из жизни. Его маленький, безопасный мир пошатнулся, и ему пришлось столкнуться с пустотой в душе в том возрасте, когда дети заняты играми и открытием мира. Тишина, охватившая дом, на мгновение угасшие звуки смеха и тоскливые объятия отца, Рана, стали ядром переживания утраты. Примерно через год в их доме снова засиял луч света, когда его отец познакомился с Ади. Это знакомство было не просто встречей двух взрослых, а двух душ, искавших целостности в разбитом мире. Вместе с четырьмя детьми — Майей, Дором, Йони и Йотамом — они заново построили теплую и любящую семью, отличающуюся большой любовью, пониманием и взаимным принятием. Йони, впитавший тепло сердца Ади, стал ее неотъемлемой частью, а она стала неотъемлемой частью его сердца, заполняя зияющую пустоту и даря ему чувство глубокой безопасности и принадлежности. Позже родилась младшая дочь, Лихи, младшая сестра Йони, и семья еще больше расширилась, создав полный и любящий жизненный круг, где каждый нашел свое место, и, несмотря на шрамы, восстановилось чувство полноты.
Переезд в Неве Моносон, тихий поселок в долине Оно, ознаменовал новую главу в жизни Йонатана. Они покинули авиабазы и обосновались в доме с корнями в земле. Он учился в местной начальной школе, среди тропинок, усыпанных фруктовыми деревьями и цветущими садами, где начал развивать свою любовь к природе, которая была в нем с рождения. Он любил ощущение мягкой травы под босыми ногами, запах земли после дождя и успокаивающую тишину деревьев, шелестящих на ветру. В средней школе Макиф Йехуд, где он продолжил обучение, он выбрал музыкальное направление, что свидетельствовало о его чувствительной и творческой натуре. Музыка текла в его жилах с юных лет, не просто как увлечение, а как глубокая внутренняя потребность. Он был одарен абсолютным слухом, редким даром, открывшим ему целый мир звуков и оттенков. Дома Йони стучал по любой возможной кухонной утвари — деревянным ложкам, кастрюлям, тарелкам — чтобы определить точный звук, который они издают. Эти звуки, которые для него были симфонией, часто были сладким раздражением для домочадцев, которые слышали его постоянные постукивания как постоянный саундтрек повседневной жизни. "Йони, хватит с кастрюлями!" — с улыбкой восклицала Ади, — "Мы здесь пытаемся спокойно поесть". Но Йони, с умными голубыми глазами, продолжал свои музыкальные эксперименты, учась разбирать каждый звук на составляющие, узнавать каждый слой в каждой песне, которую он слышал. Он накопил огромные музыкальные знания, охватывающие широкий спектр стилей — от строгой классической музыки, через импровизационный джаз до корневой израильской музыки. Он умел играть почти на любом музыкальном инструменте, который только мог себе представить, но гитара была его большой любовью. Куда бы он ни пришел, он всегда находил гитару, будь то старая гитара в сарае друга или блестящий струнный инструмент в студии музыканта. Он играл, создавал мелодии и аранжировки, и с помощью своего личного обаяния связывал сердца, лично зная немало певцов и композиторов со всей страны, которые были очарованы его талантом и тем, как ему удавалось касаться их душ через звуки.
Годы средней школы, седьмой, восьмой и девятый классы в «Писгот», были для Йони периодом необыкновенных открытий и экспериментов. Раз в неделю он приезжал на завод авиационной промышленности в Йехуде, но уже не как ребенок, наблюдающий за самолетами, а как активный участник команды зонда «Берешит» компании Space-IL. Там, среди инженеров и ученых, он не только изучал космос и авиацию, но и реально вносил вклад в прорывной национальный проект. Он сидел за рабочими столами, окруженный сложными схемами и крошечными электронными деталями, его голубые глаза были любопытны и внимательно изучали каждую деталь, задавая острые и провокационные вопросы, ни на секунду не теряя бдительности. Он не стеснялся высказывать свое мнение, даже если оно отличалось от мнения опытных взрослых, и благодаря этой совместной работе получил реальную возможность проявить свои интеллектуальные и практические способности. Этот опыт сформировал в нем не только технические знания, но и веру в способность отдельных людей и команд творить чудеса. Его классный руководитель из двенадцатого класса описывала его как «голубоглазого и умного, любопытного, внимательного, дающего реальный шанс, принципиального, провокационного и не наивного…» Она чувствовала, что он всегда был «таким прямым, таким искренним, это даже немного удивляло меня, насколько он открыт и откровенен, насколько он хочет переживать и чувствовать, любой ценой». Эти качества — неиссякаемое любопытство, абсолютная искренность и сильное желание жить полной жизнью, без масок и компромиссов — сопровождали его на каждом шагу.
Помимо мира музыки и технологий, Йони обрел еще одну любовь на баскетбольной площадке. Он был страстным болельщиком команды «Маккаби Тель-Авив», и каждая игра была для него захватывающим эмоциональным переживанием. Он играл в местной баскетбольной команде, и там, среди запахов пота, скрипа обуви по паркету и стука мяча, он нашел еще одно выражение своей личности. Офир, помощник тренера команды, вспоминал его теплыми словами: «Для меня ты всегда был идеальным игроком, я увидел тебя на первой тренировке и понял, что у нас будет особая связь… Ты был внимательным и терпеливым человеком, всегда умел читать то, что происходит с твоими друзьями, ты был ведущим лидером, который увлекал за собой людей, как волна, приходящая к берегу. Ты любил страну, и в любой обстановке всегда выкладывался на двести процентов, прямо как игрок с душой». Йони был не просто хорошим игроком, он был сердцем команды, понимая человеческую динамику, распознавая, когда другу нужно доброе слово или поддержка, и щедро даря ее. Он не боялся брать на себя ответственность, вести за собой, и часто обнаруживал, что ведет своих товарищей вперед, в духе самоотверженности и бескомпромиссной преданности.
Большую часть своего свободного времени, вне баскетбольной площадки и учебы, Йони проводил в местном скаутском отряде «Маккабим». Он начинал как юный скаут, в сине-белой рубашке с красным галстуком, изучая скаутские ценности дружбы, ответственности и любви к земле. Очень скоро он стал инструктором, а затем и руководителем отряда — должность, которая возлагала на него огромную ответственность за формирование поколений молодых скаутов. Его считали одним из лучших инструкторов в отряде, и он всегда приходил с огромной, обаятельной улыбкой, с острым чувством юмора и удивительной способностью достучаться до каждого. Он обладал высокой чувствительностью, способностью к эмпатическому слушанию и искренней заботой о всех своих подопечных. Он не отказывался ни от кого из них, даже когда им было трудно, и боролся за каждого скаута, который хотел уйти, веря в потенциал, заложенный в каждом. В одном из летних лагерей, когда младшим скаутам было трудно приспособиться к суровым условиям ночевки в палатках вдали от дома, Йони, который уже был опытным инструктором, отказался от сна в более просторной палатке инструкторов. Он перешел спать рядом с ними, в палатке скаутов, рассеивая их страхи, рассказывая им истории и своим присутствием даря им чувство безопасности. «Йони, тебе не обязательно это делать», — сказал ему один из других инструкторов, — «У тебя достаточно ответственности». Но Йони только улыбнулся: «Я им здесь нужен», — просто ответил он, — «Чтобы они чувствовали, что они не одни». Этот маленький поступок, отражающий величие его души, запечатлел его образ как истинного лидера, готового ставить нужды других выше своих собственных. Он не только учил их любить свою страну, но и показывал им эту любовь своими поступками, своей самоотдачей.
К концу старшей школы в жизни Йони появился важный перекресток. Детская мечта, вдохновленная отцом, заключалась в поступлении в военно-воздушные силы. Он видел себя продолжателем семейного наследия, поднимающимся в небо, наблюдающим за землей сверху. Но Йони, с его любознательной и пытливой душой, решил отложить призыв и присоединиться к предвоенной подготовительной программе «Маншерим Калу» в Мааган Михаэль. Этот год был формирующим, годом путешествий, глубоких дискуссий и встреч с различными гранями израильского общества. Он участвовал во многих мероприятиях по углублению связи с народом и страной, посещал и останавливался во многих общинах, от Метулы до Эйлата, встречался с людьми всех слоев израильского общества — религиозными и светскими, новыми репатриантами и старожилами, жителями городов и кибуцев — и слушал их истории. Он сидел вокруг пылающих костров, слушал увлекательные беседы о самобытности, обществе и ценностях и учился познавать сложность и красоту израильской мозаики. Комната в подготовительной программе, комната номер 7, стала местом глубоких связей, где он делился значимыми моментами со своими лучшими друзьями, которые стали для него второй семьей. В течение этого года в нем произошли глубокие внутренние изменения. Мечта о военно-воздушных силах, с ее блеском и престижем, уступила место новому пониманию. Он верил, что нужно инвестировать именно в менее «блестящие» места, в места, где работа тяжелее, менее заметна, но не менее важна. Из глубокого и искреннего желания внести свой вклад в страну и быть одним из молодых лидеров, Йони решил пойти служить в танковые войска вместе со своими лучшими друзьями из комнаты 7. Это решение было нелегким, но оно отражало его сущность — человека, готового идти по менее заметному пути, если это правильный путь, путь, который требует от него большего.
10 августа 2021 года, в разгар знойного лета, Йони был призван в ЦАХАЛ и надел зеленую форму с решительной улыбкой на лице. Он присоединился к танковым войскам и впервые вдохнул запах дизельного топлива и пыли танка. Он был зачислен в 7-ю бригаду, легендарную танковую бригаду, и пробивал себе путь как боец в 82-м, 75-м и, наконец, 77-м батальонах. Путь от молодого, неопытного танкиста до старшего командира танка был полон вызовов. Он участвовал в различных изнурительных учениях, под палящим солнцем пустыни и в леденящем холоде Голанских высот, учениях, на которых он познал секреты танка — каждый болт, каждую кнопку, каждое движение. Он выполнял боевые задачи на различных линиях соприкосновения — в секторе Газа, в запутанных переулках Хеврона и на напряженных перекрестках Хизмы. Служба была тяжелой, вдали от дома, и Йони оставался на базе много суббот, пропуская семейные и общественные мероприятия, но всегда преодолевал трудности благодаря своему позитивному и бескомпромиссному духу. "Как тебе всегда удается улыбаться, даже после недели в поле?" — спрашивали его товарищи по команде, когда его лицо было в пыли, а глаза усталыми. "Потому что у нас есть цель", — просто отвечал он, — "и это главное".
Он жил и дышал армией и танком, став величайшим профессионалом в танковых вопросах. Он знал каждый уголок танка "Меркава", каждую систему, каждую возможную неисправность и мог управлять им с закрытыми глазами. Его преданность и профессионализм не остались незамеченными его командирами, и он был удостоен звания лучшего в бригаде. Впоследствии он уверенно продвинулся на должность командира танка, а затем и старшего командира танка. Он заслужил уважение и восхищение всех своих подчиненных не только благодаря своим профессиональным способностям, но главным образом благодаря своей человечности. Ради своих бойцов Йони был готов на все. Он всегда помогал, был другом для всех и старался сохранять улыбку даже в самые трудные моменты. На одном из тяжелых ночных учений, когда один из молодых бойцов с трудом справлялся с давлением, Йони вылез из танка, подошел к нему, положил руку на плечо и тихо сказал: "Я знаю, что тяжело, но я здесь с тобой. Мы команда, и никто не остается позади". Этими словами и своим бескомпромиссным духом самоотдачи он создал вокруг себя атмосферу доверия и безопасности. Куда бы он ни шел, он приходил с сильным желанием внести свой вклад и действовал, исходя из глубоких ценностей взаимного уважения и бесконечной отдачи.
Весной 5783 года, в апреле 2023 года, в рамках подготовки к Дню памяти павших солдат ЦАХАЛа, Йони был снят для короткого видеоролика, в котором его спросили, что для него означает единство. Его слова, произнесенные с простотой и искренностью, которые его отличали, сегодня отзываются с пронзительной силой: «Я думаю, что в самом простом смысле единство — это наша способность как народа работать вместе для достижения общих целей, для осуществления процессов, которые мы хотим видеть в обществе… В моем случае, это объединение четырех людей, которые могут быть очень разными друг от друга, приходят из разных мест, и сражаются за общую цель. У меня это защита страны, а у других людей это могут быть политические вопросы, вопросы в обществе, вещи, которые мы хотим улучшить и сделать в этой стране. Мы все как один народ». Это была суть его мировоззрения, которое сочетало великое видение национального единства с повседневной реальностью командной работы в танке, где четыре совершенно разных человека становятся единым целым, сплоченным вокруг общей цели.
В конце июля 2023 года, после долгого периода сложной службы, Йони был направлен на линию Газы, на должность старшего командира танка в роте «Малькот Хермон» 77-го батальона 7-й бригады. Он стоял перед очередным перекрестком, так как курсы офицеров должны были начаться в следующем наборе. Его военное будущее выглядело многообещающим, но также требовало от него долгосрочных обязательств. Когда одна из его подруг, обеспокоенная, спросила его, не считает ли он, что это слишком — подписывать постоянный контракт и так много вкладывать в армию, он ответил ей с простотой и решимостью, которые его отличали: «Пока страна не скажет мне, что больше во мне не нуждается, я здесь». Эти слова были не просто выражением патриотизма, а глубокой сутью его личности — человека, который чувствовал личную ответственность за страну, который видел себя жизненно важным звеном в цепи обороны и был готов посвятить свою жизнь общему благу, без условий и без границ. Он не искал славы или признания, а просто выполнял свой долг, исходя из глубокого понимания его важности.
В пятницу, шестого октября 2023 года, накануне Симхат Тора, Йони получил официальное уведомление о том, что он должен остаться на шаббат на заставе Нахаль Оз. Он вызвался сделать это, исходя из того же глубокого чувства ответственности, которое в нем пульсировало. Вечером он поговорил по телефону с родителями, его голос был спокойным и расслабленным, и с простотой, которая его отличала, он сказал им: «Я нужен, поэтому я остаюсь». В его голосе не было ни тени сомнения, ни жалобы на то, что он пропускает праздник Симхат Тора дома, с семьей. Он знал свое место, понимал важность своего присутствия и принял задачу с любовью. Это был последний телефонный разговор, момент тишины перед самой большой бурей, которую знало Государство Израиль.
В субботу утром, 22 тишрея 5784 года, 7 октября 2023 года, в половине седьмого, пасторальная тишина праздника Симхат Тора была нарушена пронзительными звуками сирен, тяжелым ракетным обстрелом и минометными снарядами, падающими на заставу Нахаль Оз. Террористическая организация ХАМАС начала беспрецедентное и смертоносное внезапное нападение на Израиль, в ходе которого тысячи террористов – по суше, морю и воздуху – проникли на территорию страны и начали жестокое нападение на поселения, окружающие Газу, на города юга, на невинные вечеринки на природе и на базы ЦАХАЛа. Внутри заставы, когда звуки стрельбы и взрывов разносились со всех сторон, Йони первым прибыл к своему танку. В считанные минуты он действовал с удивительным хладнокровием. Его умелые руки, знавшие каждую деталь танка, завели мощный двигатель и подготовили танк к выезду. Он не ждал приказов, он просто знал, что ему делать. Когда его команда подбежала, их глаза были испуганы происходящим, танк уже был готов. Йони, как командир танка, отдал первые приказы четко и решительно, зарядил пушку и закрепил последние крепления, и они выехали из заставы, прямо в ад.
Уже у ворот заставы они столкнулись с десятками хорошо вооруженных террористов. Завязался тяжелый и долгий бой, в котором одинокий танк Йони сражался против значительно превосходящих сил противника. Йони, находясь в башне, хладнокровно отдавал приказы, определял цели и наводил орудие. Они подвергались сильному обстрелу со всех сторон, но отчаянно отвечали огнем и сумели уничтожить десятки террористов. Оттуда, в хаосе и аду, они мчались к позициям на линии огня, где без остановки стреляли по целям ХАМАС внутри сектора Газа и по машинам террористов, наводнившим территорию. Танк Йони, одинокий и отрезанный от остальных сил, продолжал бой даже после того, как в них с близкого расстояния была выпущена противотанковая ракета, нанесшая значительный ущерб системе активной защиты «Ветровка». Они знали, что находятся в опасности, что их защита нарушена, но не останавливались. Суть Йони, «игрока с душой» на баскетбольной площадке, «неуступчивого инструктора» в скаутах и «бойца, профессионала до мозга костей» в танковых войсках — все это сошлось в этот момент высшего героизма. Он продолжал командовать, сражаться, вести свою команду, исходя из той глубокой веры, которая наполняла его: «Пока страна не скажет мне, что больше во мне не нуждается, я здесь».
Около восьми часов утра, когда бои на заставе Нахаль Оз усилились, Йони и его команда были вызваны обратно на заставу, чтобы помочь в борьбе в районе убежища, где находились некомбатанты, уязвимые и находящиеся под угрозой. Танк развернулся и помчался обратно в ад заставы, продолжая сражаться в одиночку против десятков террористов. Внутри заставы они патрулировали, сражались и уничтожали дополнительных террористов, пытаясь добраться до убежища. В 08:53, когда они были очень близко к убежищу, еще одна противотанковая ракета была выпущена в них с близкого расстояния, попала прямо в двигатель и вывела танк из строя. Двигатель застонал, выпустил дым, и танк заглох. Вскоре после этого еще одна ракета попала в башню танка, убив наводчика на месте. Экипаж был заблокирован, ранен, под обстрелом.
В эти критические моменты, когда вокруг них грохотали выстрелы, а танк превратился в смертельную ловушку, Йони, хладнокровно и с невероятной решимостью, крикнул своим солдатам: «Бегите, я прикрываю!» Он отдал им четкий, резкий приказ, который сумел отбросить страх в сторону. Он знал, что это единственный способ спасти их. Он прикрывал их непрерывным огнем, пока они бежали к убежищу, спасая их жизни своими руками, своим телом, своей душой. Когда он заметил, что его солдаты относительно безопасно добрались до убежища, где они нашли укрытие, он понял, что механик-водитель остался позади. Не раздумывая ни секунды, вопреки всякому естественному инстинкту самосохранения, Йони вернулся в горящий и поврежденный танк, чтобы спасти водителя. Он звал его по имени, пытался связаться с ним, но водитель, пострадавший от взрывной волны и шума, был глубоко спрятан внутри танка, испуган, и опасался, что вошедший — это террорист, а не Йони. Он не ответил. Йони, не услышав ответа, подумал, что водитель тоже погиб. В последнем смелом поступке он вылез из танка, совершенно один, и вступил в перестрелку в одиночку против множества террористов, окруживших его со всех сторон. В 09:10 Йони был застрелен. Он пал в бою, рядом с танком, который так любил, одинокий воин против толпы, герой, спасший жизни своих подчиненных. Старший сержант Йони (Йонатан) Голан, всего двадцать один год, пал в бою 22 тишрея 5784 года, 7 октября 2023 года. Он был похоронен на военном участке кладбища в Йехуде, оставив после себя родителей, двух братьев и двух сестер, и огромную пустоту, которую невозможно заполнить.
Прошло сто дней с того страшного утра. Сто дней боли, тоски и непрерывной борьбы с потерей. Его мать, Ади, написала трогательные слова, отражающие ежедневную борьбу семьи: «В первые выходные казалось, будто ты снова остался на шаббат, но с каждым днем тоска превращается в боль и понимание, что ты больше не вернешься домой. На пятничных ужинах это тяжелее всего, твое отсутствие ощущается так, что невозможно описать словами. Когда Ликуш спрашивает, кто дома, я не разрешаю Рану говорить, что все дома, потому что тебя нет… Мы договорились на «все новые», здесь дома много черного юмора… Мне страшно забыть, забыть твой смех, запах твоего парфюма, смешные танцы, которые ты танцевал мне на кухне, твой голос… Конечно, тебя невозможно забыть, мой волшебный мальчик, но мне страшно, что время приглушит все вокруг, все мелочи, которые делали тебя Йони… Моим Йони». Эти слова, сказанные от всего сердца, отражают парализующий страх забвения, отчаянную попытку ухватиться за каждую мелочь, составляющую образ Йони, и сохранить его живым, дышащим, присутствующим, даже когда его стул за пятничным ужином остается пустым.
Его отец, Ран, описывает боль по-другому, но не менее пронзительно. «2:40 ночи. Я проснулся, не спал глубоко и, наконец, решил пойти в туалет. Комната Йони находится по другую сторону ванной, окно напротив окна. Раньше я просыпался, когда он брал мою машину и уезжал развлекаться, когда он был в скаутах или смотрел НБА. Этот свет в окне напротив успокаивал меня. Ребенок дома. Я всегда удивлялся, до скольких он не спит… Прошло 300 дней. Я все еще просыпаюсь ночью. Я все еще жду, жажду этого света, как будто силой мысли пытаюсь заставить его загореться. Этот свет, который символизирует тебя, в комнате. Свет сегодня ночью был выключен». Ожидание горящего света в комнате Йони, который был символом его присутствия, жизни, пульсирующей в доме, превратилось в непрекращающуюся боль, в постоянное напоминание о его отсутствии. Свет выключен, и вместе с ним погасла часть сердца Рана.
Дор, старший брат Йони, пытался описать своего брата словами, понять величие его души, помимо тактических описаний битвы. «Когда говорят о героизме, — писал Дор, — о падении в адском бою героическим путем и спасении многих жизней, склонны забывать о микро и говорить в основном о тактике и произошедшем сражении. Не говорят о молодом, ценностном мужчине, настоящем сыне своей земли до мозга костей. Воине и командире, который носит с собой — в бою, близко к сердцу, в своем жетоне — топливо своего сионизма: записку с песней Леи Гольдберг, записку «В память о них», где написаны имена его товарищей по службе, которых уже нет в живых, и маленькое, помятое письмо из предвоенной подготовительной программы — «Я бы оставил в программе свою зависимость. Я обнаруживаю, что завишу от других людей, чтобы получить удовлетворение, радость или хорошее самочувствие. Ожидаю от себя найти смысл в том месте, куда я прихожу, и не отказываться от своих ценностей ради социального принятия». Но таким был мой брат. Йони не был обычным, Йони был единственным и особенным. И когда говорят о людях, которые своим телом и кровью сформировали эту землю, это герои, которые отдали свои жизни… Так выглядит ангел на пути в рай. Там он продолжит делать то, что умел делать лучше всех. Ставить «мы» перед «я». Себя на передовую перед другими». Слова Дора раскрывают самый глубокий аспект личности Йони — человека, который руководствовался ценностями, стремился к внутренней автономии и целостности, и всегда выбирал ставить общее благо выше личного, «мы» перед «я». Он носил в кармане маленькие кусочки бумаги, стихи и записки, которые служили ему постоянным напоминанием о том, что было действительно важно, о внутреннем топливе, которое двигало им.
Йотам, брат-близнец Йони, описывает особую и неразрывную связь между близнецами: «Мы братья-близнецы — самые близнецы, какие только могут быть. Когда ты ребенок, ты думаешь, что это ужасно, а потом, когда ты вырастаешь, наступает момент, когда что-то меняется. Когда ты понимаешь, что это лучшее, что с тобой случилось. У нас это произошло, когда мы разделили общую комнату. Все, что мы хотели разделить, мы вдруг захотели вернуть… Потерять близнеца — значит потерять себя. Каждое решение, которое я принимал, каждый вдох, который я делал, и каждая мысль, которую я думал, были вместе с ним. Ни на одном этапе я не существовал без него… По пятницам и субботам было тяжелее всего, потому что в выходные, когда он был дома, он громко играл, и от Йони с гитарой невозможно было скрыться. В выходные после его гибели вдруг наступила тишина». Эта тишина, опустившаяся на дом в выходные, тишина без звуков гитары Йони, является болезненным свидетельством потери, пропасти, образовавшейся не только в сердце семьи, но и в душе Йотама, который потерял свою вторую половину, зеркало, отражавшее его самого.
Его подруга по подготовительной программе написала ему слова, которые были одновременно и плачем, и выражением восхищения: «Если бы ты был чуть менее героем / Ты бы спас и себя / И когда все закончилось бы / Мы сидели бы на берегу / И делились бы прозрениями поколения, обожженного войной // Если бы ты был чуть менее героем / Ты был бы здесь сейчас / Но ты не был бы Йони». Эти слова касаются трагического противоречия между высшим героизмом и простым желанием жить. Йони не мог быть менее героем, потому что тогда он не был бы Йони. Он был целен в своем пути, в своих ценностях и в цене, которую был готов заплатить. Ротем, еще один друг, подытожил его образ: «Герой, который распространял радость, свет и непрекращающийся юмор, потрясающий командир с невероятной заботой о своих солдатах, воин и друг, которого я буду помнить вечно».
Йони увековечен различными способами, сохраняющими его память и наследие. Его имя увековечено на мемориальном сайте скаутского движения, отряда, который он так любил и которому отдавал свое сердце. Отряд «Маккабим» провел вечер в его память, на котором играли и пели песни, которые он любил, а его гитара или другие найденные гитары наполняли воздух звуками, которые он любил, которые были неотъемлемой частью его души. В центре города Йехуд-Моносон, города, где он вырос и сформировал свою личность, был нарисован огромный мурал с его изображением, рядом с баскетбольным мячом и гитарой — яркими символами его увлечений. К рисунку была добавлена фраза, которая характеризовала его преданность и ценности, ставшая завещанием: «Пока страна не скажет мне, что больше во мне не нуждается, я здесь». Эти слова, сказанные просто и искренне, сегодня являются мощным напоминанием о его бескомпромиссной приверженности государству и народу. Мемориальные страницы были открыты на сайте memoriz+ и в Instagram под именем remember_yoni_golan, позволяя семье, друзьям и всем, кого Йони коснулся в своей жизни, делиться историями, фотографиями и зажигать свечу в его память. Йони Голан, мальчик с голубыми и умными глазами, скаут, наполнивший дом музыкой, танкист, ставший почитаемым командиром, и герой, павший при защите родины, оставил глубокий и незабываемый след. Его наследие — это наследие любви к человеку, любви к земле, бесконечной отдачи, человеческого героизма и единства. Он прожил свою жизнь полной мерой, честно и мужественно, и оставил за собой след света и надежды, освещающий наш путь даже в эти трудные дни и напоминающий нам о высокой цене нашей свободы и об ответственности, лежащей на всех нас. Йонатан Голан, в своем вечном духе, остается здесь, с нами, в каждом звуке гитары, в каждой улыбке скаута и в каждом танке, мчащемся вперед ради безопасности Израиля.
Мгновения жизни
Все фотографии · 440
Видео и ссылки
В СМИ
Статьи
Подкасты
Мемориальные сайты
Проекты памяти
Скаутский отряд «Макабим» провёл вечер песен в его память. В центре Йехуд-Моноссона создан мурал с его изображением, баскетбольным мячом и гитарой.
Истории о них
Будучи инструктором скаутов, Йони переходил спать в палатку подопечных вместо инструкторской, когда им было трудно привыкнуть к лагерю. В юности он также участвовал в команде лунного аппарата «Берешит» в рамках еженедельных занятий в Israel Aerospace Industries.
“Какая разница, как я себя чувствую, вопрос в том, как ты?”
Жизнь и служба
Профиль
- Дата рождения
- 10 декабря 2001 г.
- Место рождения
- Йехуд-Моноссон
- Дата гибели
- 7 октября 2023 г.
- Возраст
- 21
- Город
- Йехуд-Моноссон
Служба
- Звание
- Старший сержант
- Подразделение
- 7-я танковая бригада
Семья
- Отец
- Ran
- Мать
- Hila z"l ve Adi
Захоронение
Воспоминания и соболезнования
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים
יהי זכרו ברוך
יוני היה הנכד של המורה שלי לאנגלית, הסיפור שלו קרוב לי ללב , יהיה זכרו ברוך
זוכר אותך תינוק קטן במגורי המשפחות בצפון, זוג צעיר עם תאומים על הידיים וחלומות בשמיים, זוכר את הילה אמך איתה למדתי בירושלים, אישה צעירה ברכות כישרון וחיוך תמידי כשלך מתוך הקסדה. אזכור אותכם לעד
ילד קסם
למדתי עם אמא שלו ז"ל, שהיתה ברוכת כשרונות ואוהבת אדם. כל כך עצוב, שני מלאכים בשמיים, בקשו רחמים עלינו.
תכול עיניים, מלח הארץ
תהה נשמתך צרורה בצרור החיים
יוני, נכדי האהוב, אתה בלבי תמיד. החיוך, חוש ההומור, החוכמה השנינות וטוב החב.
נזכור אותך תמיד
משפחת פרנקל, קדימה
יוני גולן, בנה של הילה ז״ל ורן ונכדם של שולה וזכרי שריד נפל ב 7 באוקטובר 2023 במוצב נחל עוז תוך גילוי גבורה ומסירות עילאיים. נזכור ולא נשכח.
חיפה על חבריו לטנק בגופו
איש מיוחד ולב זהב
לא הכרתי אותך אישית לצערי
יונצ׳ תודה על 17 שנים לצידך, החבר הכי טוב בעולם
לנצח בליבנו
אני מכירה אותו אישית ממש מודל לחיקוי אפשר ללמוד ממנו המון
היום ארוץ לזכרך...
במותם ציוו לנו את החיים
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים
אנחנו יזכור אותחה תודה ששמרת
לא הכרתי את בנכם אבל אני מודה על כל מה שהוא נתן למדינה ושבזכותו אנחנו יכולים לחיות בשקט אני מודה בלי סוף תודה.
משתתפים בצערכם, הוא היה גיבור
סליחה על זה שבגלל ששמרת עלינו לא הצלחת לשמור על עצמך . אני מצטער שלא הייתה לך את הזכות לחיות את החיים ושבמקום זה היית צריך להילחם בשביל ישראל
משתתפת בצערכם
משתתפת בצערכם
משתתפת בצערכם
משתתפת בצערך מקווה שיהיה טוב
אני משתתף בצערכם תמיד נזכור אותך על מעשה הגבורה שעשית אנחנו תמיד פה בשביל המשפחה
משתתפים בצערכם
תודה שתרם למדינה והגן עלינו
מעריכים את כל מה שעשית בשבילנו
כל מה שיפה וקסום בעם ישראל - יוני גולן
אחי יהונתן על במותיך חלל .איך נפלו גיבורים.
לא הכרתי אותך בחייך אולם מתוך קריאת הפוסטים עליך הבנתי את גודל האובדן והשבר.
כולי תקווה שנפילתך לא הייתה לשווא. יהי זכרך נצור עצמנו לעדאמן
יוני, מתגעגים אלייך מאוד בשבט מכבים. הבת שלי שזכתה להיות חניכה שלך, זוכרת ומזכירה אותך. היית אדם מדהים, איכפתי ומצחיק. זכות ענקית היתה להכיר אותך . תודה יוני, וסליחה גדולה שאתה לא פה. אתה אבידה גדולה ליקום,. נזכור אותך תמיד, גיבור
יוני הילד המתוק עם העיניים הכי כחולות וסקרניות שפגשתי
הספד ליוני
״עדים 70 הלפידים הבוערים והגיבורים שהשארנו בשדה הקטל. אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו״ כך ספד מחט 7 גורודיש במלחמת ששת הימים את לוחמיו שנפלו בקרב. אני זוכר כל מילה כי השבעת אותי שלא אשכח.
יוני אחי התאום והיקר לי מכל
ברור לי ששמת את עצמך בקו האש ללא היסוס, כשדגל המדינה מתנוסס מעל מעשיך כדוגמא ומופת.
תמיד היית ותהיה החצי השני שלי, תמיד יהיה לי חור בלב שחרוט עליו שמך.
היית איתי בכל החלטה, בכל כאב, בכל שמחה בכל שניה ושניה- חיינו היו קשורים אחד בשני כאילו חיינו את אותם החיים.
תמיד תמשיך להיות איתי, אתה חי בי בדיוק כמו שראיתי אותך בפעם האחרונה, מחייך שר רוקד ואוהב מכל הלב.
היית לי לסמן הדרך המשמעותי ביותר בחיי, אחפש אותך בטיפות הגשם, בשקיעות הכתומות ובשמיים כחולים בפסגות ההרים ובנופים רחבים, אקשיב לך ברשרוש עלים במבערי מטוסים ובתווי הנגינה שכל כך אהבת וכמו שהרוח לעולם לא מפסיקה לנשוב, אני יודע שאתה במפרשיי לעולמי עולמים.
לו הייתי יודע לפני שבועיים שזו הפעם האחרונה - הייתי מחבק אותך מעט חזק יותר, הייתי מביט בעינייך לקצת ארוך יותר, הייתי אומר לך שאני מפחד, ושאני אוהב אותך ללא גבול.
העולם שלי מהיום אפור בקצת, הצלילים יהיו עמומים, והלב ישאר חסר.
אמרת לי פעם: יותם תדע לך שאם יקרה משהו ואמות בטנק, תדע שמתתי עם חיוך מטומטם על הפנים. אני מקווה שצדקת.
איש טהור, חבר אמיתי, לב שאין איך לתאר כמה גדול היה, הבאת לי נחת והיית הכל בשבילי.
בדיוק כמו בחייך כך גם במותך, אני גאה ומתגאה להיות אחיך.
תודה על הכל אחי האהוב, מי אני בלעדיך.
הספד לאחי הגיבור יוני (יונתן) גולן
יוני שלי, אחי היקר. אתחיל מהסוף, כמו שאתה היית רוצה שזה יהיה.
ואעביר דרכך מסר- הכאב יהיה נצחי אך כעת הזמן להכות בעוצמה, לנצח ולמנוע עוד דפיקות בדלת. לאחר מכן הנצחתך תהיה
חלק מאיתנו.
אני אוהב אותך ולנצח אחיה את חיי למענך ובשבילך, אנציח אותך בכל ליבי ומאודי.
אחי, אני יושב על הכיסא שלך, בחדר שלך והדמעות לא מפסיקות לזלוג.
שיחתנו האחרונה הייתה ביום שישי, יממה לפני שהכה בי היום השחור ביותר בחיי. אמרתי לך שאני רוצה שתחזור הביתה
בסוף השבוע כי כבר סגרת בשבת שעברה, אבל התשובה שלך מתארת את מי שאתה- "לא יכול דור, צריך אותי.".
מילים לא יוכלו לתאר את פועלך ואת האדם המיוחד שהיית. לוחם ערכי ומסור שהיה מוכן לעשות הכל למען חייליו ופקודיו.
אדם שחתירה לניצחון ונחישות הם נר לרגליו, כריזמטי ויפה תואר, גיבור ישראל.
הערכים שלך, הנפש הטהורה והרגישות הם הדברים שמייחדים אותך. אתה תהיה חקוק בליבם של כל כך הרבה אנשים אחי!
להיכנס למשפחת השכול זו תחושת כאב וזעם שבוערת בך מכף רגל ועד ראש. יוני שלי, אני יודע שאתה שומר עליי ומסתכל
על צעדיי שם מלמעלה. ודע לך, כי ארים את הראש למענך ואזכור אותך עד יום מותי.
בלכתך ציוות את החיים למשפחות שלמות עם תושייתך וגבורתך. כולם אחי, ידעו איך לחמת כאריה. סיפור הגבורה שלך
יהדהד בכל מקום בו כף רגלי תדרך. אנו חיים פה בזכותך ואנו נמשיך לחיות פה לזיכרונך!
בהשמע האזעקות השכם בשבת בבוקר אתה וצוות הטנק שלך הוקפצתם במהרה לגדר המערכת.
ללא כל התראה מוקדמת, תפקדת בקור רוח ובעוז. הכוונת את כל הצוות לאיומים המרובים וחיסלתם בני מוות.
דאגת שישתו, הרמת את המורל ולחמת כמו המפקד האמיץ שאתה, נורה לעבר הטנק נ"ט ולא עצרתם! הייתם עמוד התווך,
המלאך השומר על הגדר של אזרחי ישראל.
המשכתם בלחימה, שיניתם ציר לעבר מוצב נחל עוז ובתושייה רבה לחמתם וחיסלתם מחבלים ובכך הצלתם חיים.
לאחר קרב ממושך בו נורו לעבר הטנק 2 טילי נ"ט נוספים נאלצתם לפרוק מן הטנק.
גם בפריקה לחמתם ומנעתם מהמחבלים להגיע אל עבר תומכי הלחימה בבסיס.
לאחר קרב ממושך בו פעלת בגבורה, יישמת את כל ערכי צה"ל בלחימתך והצלת עשרות חיים, נפלת.
לעד תהיה מלאך ישראל, מלאכי שלי.
בכל דפיקה על דלת, נגדע לב פועם.
ובכל לב פועם שנגדע נגדעים עמו לבבות נוספים. דע לך אחי שליבי לעולם לא יפסיק לפעום, ליבי יתעצב בדמותך, ילדיי
יתעצבו בדמותך ואת כל חיי אחיה למענך.
משפחתנו לא תהיה משפחה שכולה, היא תהיה משפחה שורדת!
שורדת עבורך כרצונך.
אחי הגיבור, תודה לך. תודה על השנים לצידך. השיחות העמוקות שלנו, הרגעים היפים שעברנו ביחד, כל כך הרבה זיכרונות.
היינו בלתי נפרדים ונישאר כך כי אתה חלק ממני.
תודה על הזכות להיות אחיך הגדול. תודה על האושר שהענקת לי בכל רגע שהייתי לצידך, תודה על האור התכול והזורח
שהפצת עם עיינך היפות והטובות. יוני שלי, אני אוהב אותך ואתה תהיה לי חסר בכל רגע ורגע.
מדינת ישראל תנצח את המערכה הקשה הזו עבורך. כפי שאתה נלחמת עבורה. כעת זו השעה לשנות את המציאות, למנוע
דפיקות נוספות בדלת.
יוני שלי, אני מבטיח לך. אהיה חזק למענך. ארים את הראש ואדאג שכל מי שאוהב אותך יעשה את אותו הדבר בשבילך.
נחיה את חיינו כשאתה לפיד האש המכוון אותנו. כל צעד שלנו יהיה בהשגחתך.
אני אוהב אותך אחי הגיבור ויודע שאתה מחכה לי שם למעלה.
"אחי אל תדאג, הכל יהיה בסדר. הלב יתעורר והרוח תשרוק, מנגינה חדשה."
לנצח אחי,
דור
החלק הראשון שאני הולכת להקריא לא היה מתוכנן, ונכתב ממש לפני כמה
שעות אחרי שאתמול בלילה קרן שהייתה המורה של יוני לגיטרה שלחה לי
התכתבות שלהם לגבי ההחלטה שלו להתגייס לשריון, והרגשתי שאני חייבת
לשתף אותה. כל מילה בהודעה המצמררת שכתב מתארת בדיוק מי היה אחי,
אילו ערכים הניעו אותו, ואיזה אור ענק של טוב, נתינה, ואהבה היה.
יוני כותב ״במכינה היינו מדברים המון על ערכים של שליחות ופיתוח עצמי
תוך כדי נתינה,ועם הזמן התחלתי ממש לחשוב על איך אני נותן מעצמי
לחברה ולצבא בצורה המיטבית ולא איך אני מגיע לתפקיד שיתרום רק לי
באופן אישי. עשיתי גיבוש טיס שיצאתי ממנו באמצע כי פשוט לא הרגיש נכון
להיות שם. דיברתי עם חברים מהמכינה וחתמנו על גיוס גרעין ביחד 3 חברים
לשריון. להתפתח דווקא במקום שיש לו כרגע תדמית לא משהו בחברה,
ושאנשים לא ממש רוצים להגיע לשם. כל אחד מאיתנו מגיע לעשות את
השינוי הקטן בסביבה שלו, בתקווה שאצליח לגרום לחברים מהצבא לשאוף
קצת מהמוטיבציה הענקית שיש לי לשירות בצהל״. המילים האלו הן המורשת
שלו. וממש כמו שכתב, גם במותו חשב רק על איך לעזור לכולם לפני עצמו.
מתוך תחושת השליחות המדהימה שלו יוני ניהל את המאבק בגבורה, בקור
רוח, ובאומץ אינסופי.בחר להשאר ולהגן על עשרות חיילים שלנצח יחיו את
המורשת הזאת. גם במותו יוני עשה את מה שכל כך אהב, וכמו שכתב
בהודעה הגשים את חלומו לתת מעצמו לחברה ולצה״ל בצורה המיטבית.
ברור לי שגם אם היה יודע את מה שאנחנו יודעים היום הוא לא היה משנה
דבר, כי כזה הוא היה, מלאך וגיבור.
יוני שלי, אחי שלי, חבר הנפש שלי.
אני לא מאמינה שאני כותבת את הדברים האלו, הכל מרגיש לי כמו חלום רע.
כאילו בעוד רגע אקום ואגלה שאתה בכלל היית בחדר כל הזמן הזה, מנגן
בגיטרה שעות על גבי שעות כמו תמיד.
מילים לא יכולות אפילו לה תחיל להסביר איזה אור ענק היית, ואיך היית מביא
איתך שמחה לכל מקום שנכנסת אליו, כל-כולך היית טוב.כל מי שכותב לי או
מגיע אלינו הביתה מספר איך היית הנפש הכי מדהימה שהוא אי פעם פגש,
כולם מרוסקים.
לא נשאר לי אלא להוכיר תודה על שזכיתי לאח כמוך - שהיה לי לחבר אמת
לפני הכל, שהיה הולך איתי להופעות וצורח יחד איתי את כל השירים, שהיה
מתגאה בי ומספר על אחותו הגדולה לכל בן אדם שהכיר, שהיה חוזר לסופש
בבית ומספר לי את כל החוויות מהשבוע שהיה בפלוגה עם ניצוצות בעיניים,
שכל-כך אהב את מה שעשה שהתנדב לסגור את השבת הזאת, שהפכה
לנוראית מכל.
מה לא הייתי נותנת כדי להיות שוב בחדר שלך כשאתה מנגן לי על הכיסא
ואני יושבת על המיטה שלך, מזמזמת ומסתכלת עליך, בהשתהות ופליאה
ממך, מהכישרון המטורף שלך, ומההילה שעטפה אותך.
איך רק לפני שבועיים היינו יחד בהופעה של ליילי, שכל כך אהבת. הם שרו
קאבר של אחד השירים האהובים עליך של ג׳ף באקלי בביצוע שריגש את
שנינו עד דמעות. אחרי שהשיר הסתיים ורגע לפני השיר הבא התחבקנו ולא
שחררנו במשך כמה דקות למרות שההופעה כבר המשיכה מזמן. כאילו הזמן
קפא אל תוך מה שהיום מרגיש לי כחיבוק הפרידה של הנשמות שלנו, שסידר
הגורל עוד לפני שידענו מה העתיד צופן לנו.
השבוע הבנתי שבהופעה צילמו את התיעוד האחרון שלנו יחד, ודיברתי עם
הלהקה בניסיון להשיג אותו. כמה היית שמח אם היית יודע כמה הם חשבו
עליך השבוע ואיזה מילים אמרו עליך. אחרי מאמצים שלהם, קיבלתי סרטון
שבו אנחנו שרים יחד עם יותם וצורחים בקולי קולות את הבית השני מהשיר
״הינה״ שכל כך אהבת, את המילים - ״לא לנשום, לא לכעוס, להתאפק,
להתאמץ, זה מה יש , אין מה לעשות. לסגור את הקומה, להמציא את
השגרה״. אלו המילים האחרונות שהשארת לנו, להתאפק, להתאמץ ולהמציא
שגרה. להיות חזקים.
מתת גיבור ולא פחדת לשנייה, כל כך אהבת את מה שעשית והאמנת
בשליחות שלך שלא חשבת בכלל על עצמך ומה יהיה איתך. וזה כל כך אופייני
לך, תמיד לחשוב על איפה אפשר לעזור עוד, איפה אפשר להגדיל ראש. נתת
את כל כולך, ואני בטוחה שהיית שלם עם כל צעד בדרך. כי כזה אתה - גיבור
אמיתי.
אתה היית ותשאר האור הכי גדול שהיה בחיינו, המלאך המיוחד והמדהים
שלנו כל כך.
לעולם תשאר חי אצלי בלב, צוחק, מנגן, שר, אוהב.
תמסור לאמא חיבוק ממני שם למעלה,
אני אוהבת אותך עד אין קץ וגאה בך כל כך,
אחותך הגדולה מאיה
קטע שכתב אב שכול לבנו החייל שנפל:
בראשית
היו החיים.
והחיים- אין בהם שויון.
יש מי שבצריף דולף - מאשר
ויש מי שעם תהילה וזוהר- מרגיש אומלל.
ויש שכול, ובשכול
כולם
שווים.
טלטלה חזקה,
סערה מתנפצת,
הלם!
היקר מכל-
איננו.
נשארה רק מצבת אבן-
נפל..
בראשית-
היו החיים.
אבל השכול
לא איחר לבוא.
ומאז, לאלה מוכי
הגורל-
השכול הוא המוביל
והחיים הם הנלווים,
הם
התפלים.
יוני שלי,
לפני קצת יותר מחודש, 35 ימים ליתר דיוק, נשמטה הקרקע מתחת לרגלינו.
מאז, הכל מרגיש כמו יום אחד ארוך מוכה יגון וצער.
בשבריר שנייה הצטרפנו למשפחת השכל, העצב ממלא כל פינה בגוף ובנשמה והחיים שהכרנו הפכו לנילווים... לזיכרון רחוק..
כבר 35 ימים שאני מנסה לקלוט שלא אשמע את הצחוק שלך, שלא אצחק מהשטויות שלך, שלא אקבל ממך יותר את הברכות הכי מרגשות בעולם ליום ההולדת, שלא אצעק עליך שתנגן יותר בשקט או שתנמיך את המוזיקה, שלא אתעצבן שאתה שם רגליים יחפות על הספה בסלון כי בוא.. הריח היה מאתגר.. שלא אכבס יותר את ערמת הכביסה המאובקת שהבאת מהצבא, הכביסה עם הריח של הטנק שכ"כ אהבת..
קראתי איפשהו שהשמש אמנם זורחת אבל החושך של אותה שבת ארורה מסרב להתפוגג..
וחשוך לי כל כך.. ואני מתגעגעת אליך ילד קסם שלי והגעגוע שורף לי בלב , אבל אני מבטיחה לך שאבא ואני נעשה כל שביכולתינו כדי לא לתת לשכול להוביל ולא נאפשר לחיים להיות תפלים.
הגעגוע לעולם לא יעבור והעצב לא ירפה אבל הוא יהיה נוכח לצד הרגעים השמחים שעוד מצפים לנו.
אני מדמיינת אותך מנגן שם למעלה בגיטרה ביחד עם הרוש ואתם עושים שמח לכולם.. קצת מבואסים שלא הספקתם להיכנס לעזה ולהראות להם מה זה.. אבל עדיין מרימים את האווירה כמו שעשיתם תמיד..
מקווה שאתה במקום טוב ושלו ילד אוהב שלי, תשמור עלינו ותן לנו את הכוחות להמשיך כאן בלעדיך..
אמא
יותר מחצי שנה שצריך לתאר את יוני בלשון עבר,
תקופה בלי החיוך הכי יפה וגדול שיש.
ללא ההומור השנון והאופייני, הריח מהבושם הקבוע והבגדים המסריחים שהחזיר לכביסה אחרי 28 ימים בטנק.
יוני השאיר חור גדול בלב לכל האנשים שזכו להכיר אותו.
ולנו, חור ענק שלא ייסגר לעולם.
את יוני צריך לזכור ברוח חיובית,
ברוח זיכרון מהול בגאווה, גאווה שליוותה אותו בכל צעד ודרך במהלך חייו.
יוני חי ונפל בדרכו שלו, כשהוא עושה את הדבר שהכי אהב בתחושת שליחות אמיתית.
העצב שלנו גדול אבל הגאווה גדולה יותר.
יוני אהב לחייך וכך גם נהיה אנחנו!
יוני רצה שהכל ייעשה בדרך הטובה ביותר ולכך אנו נדאג.
יוני שאף להיות האדם הטוב, הערכי והראוי מכולם, וכך נשאף להיות כולנו- בשבילו ולמענו.
יום הזיכרון הוא היום הקדוש והקשה ביותר בשנה, אני רואה את זה כמו שיוני היה רוצה שכולנו נראה את זה.
יום בו נתייחד, נאחד וניישם- ניישם שכולנו כאן בזכותם וחובתנו היא להיות ראויים למענם ולמען יוני.
זכרו להרים את הראש בגאווה ובגעגוע. יוני תמיד יהיה כאן, נוכח בלב של כולנו- הזיכרון שלו יהווה רוח עליונה שתכוון את כולנו להיות אנשים טובים יותר.
אני אדאג שהדרך שלו תהיה בכמה שיותר מקומות ושהזיכרון שלו יהדהד בכל קיר.
זו חובתי ואעשה אותה באותה השליחות שכל כל אפיינה אותו.
יהי זכרו של יוני ושל חללי מערכות ישראל ברוך.
יוני שלי
מערבולת של זיכרונות.. שברי תמונות שמתערבבים לי בראש מטיולים משפחתיים, ארוחות שישי, אתה ילד, אתה נער, אתה חייל, מחייך עם שיניים צחורות והעיניים.. העיניים בצבע תכלת שמצליחות לראות את כולם... ואני רואה אותך כל הזמן ובכל מקום ובזיכרונות שלי אתה כל כך חי, ואני שומעת את הצחוק שלך ואני נאחזת בזה בכל הכוח ומפחדת שככל שיעבור הזמן אזכור אותך רק מהתמונות והזיכרון החי יתעמעם ויהפוך לזיכרון מאלבומים..
ועברה כבר שנה שבאופן מוזר הרגישה גם כנצח וגם כאילו זה היה רק אתמול..
אני מתגעגעת אליך יוני שלי, מילים לא יכולות לבטא את הגעגוע הזה, לא יכולות להעביר את התהום העמוקה שנפערה לי בלב ואבא והאחים שלך עוזרים לי להמשיך לנשום, אני מוצאת נחמה בהנצחה שלך, בביקורים של החברים שלך שממשיכים להגיע כל הזמן, שנושאים אותך בליבם ומפיצים את האור שלך, מוצאת נחמה בידיעה שהשארת פה חתיכת מורשת בזמן כל כך קצר.
בפנים היפות שלך שמונצחות על הקיר האולם כדורסל, מוצאת נחמה בחברות נפש עם שלהבת שחולקת איתי את אותו גורל אכזר שלקח אותך ואת עידו החברים הכי טובים, והפך את שתינו לחברות הכי טובות, אני מוצאת נחמה בידיעה שנפלת כגיבור ושהיית חוזר על מעשה הגבורה שלך שוב ושוב כי כזה אתה..
ילד קסם ופיזרת טונות של קסם לכל עבר... נגעת בחיים של כל מי שפגשת והשארת חותם בכל מקום בו היית.
ואני מבקשת סליחה.. סליחה שלרגע לא הטלנו ספק ושלחנו אותך לצבא בביטחון מלא שתחזור אלינו בשלום, שסמכנו על המדינה שתעשה כל שביכולתה להגן עליך ועל חבריך בשעה שאתם הגנתם על כולנו.
בשבעה חלמתי עליך פעם אחת ויחידה.
באת הביתה לבוש מדים עם קיטבג עם הכתף ושאלתי אותך בהפתעה מה אתה עושה פה , אז ענית לי בפשטות "התגעגעתי אז באתי.." וחיבקתי אותך חזק חזק.. מאז לא באת אלי בחלומות אבל אני מרגישה אותך כל הזמן.
נוח על משכבך בשלום יוני שלי ומדי פעם תמשיך לשלוח לי סימנים קטנים, מבטיחה להיות ערנית ולשים לב אליהם.
אוהבת אותך עד אינסוף
אמא
צ'רלס אקסבייר (הדוקטור על כיסא הגלגלים מסרטי אקסמן למי שלא ראה) אמר, "כאב יחזק אותך, אם תרשה לעצמך להרגיש אותו".
לפני שנה חשתי בפעם הראשונה בחיי כאב מהו.
365 ימים בהם כל יום היה קרב מייגע, כל יום היה גדוש בתחושת בדיעבד שהעלתה את שאלת "המה היה קטרה אם לא" או "מה יוני היה עושה". ימים בהם נאלצתי לשחרר פיסת חיים תומכת ומחבקת ממני, לנער אותה ולהחיות אותה מחדש כזיכרון.
שנה בה אובדן הופך לחיסרון, חיסרון שנהפך לגעגוע, געגוע שמביא עמו את מכלול הרגשות שהנפש האנושית מסוגלת להכיל.
האובדן של יוני היווה התמודדות שלרוב לא הרשיתי לעצמי להתמודד עמה.
משהו בי השלים עם רוע הגזירה, הורדתי את מתג ההרהורים הפילוסופיים ולא נתתי לעצמי להיכנס לקדירת המחשבות המעובה.
אך התברר לי שכמו מוקש צבאי עתיק, אחד מיני רבים שחפור עמוק באדמה בוצית. סופה של התמודדות להתגלות.
הגשמים, הסופות העזות, רקיעות הרגליים באדמה.
מתישהו המוקש נחשף לשטח השטח ומשם אין דרך חזרה.
ההבנה שלי וכך גם תפיסתי החדשה אל העולם, היא שכדי באמת להתחזק ולצמוח מהשכול הנורא, אסור לרגע לעצור.
יש להסתכל למציאות בשתי העיניים, לכאוב אותה ואפילו לכעוס. אך לזכור ולהנציח את האדם שהיה ולא את האדם שאינו.
הרוח הגבית שמניעה אותי היא הרוח של יוני
ההתמודדות נהפכה לשותפות גורל, שותפות בה יוני מקבל איתי את כל החלטותיי, יוני מתווה לי את סל הערכים ויוני בוחר את הדרך בה אבחר לקחת.
יוני הוא הלפיד איתו אני בוחר להעיר את האור במקומות חשוכים.
הבריחה שלי מהתמודדות הקשה השתנתה לריקוד טנגו עם המציאות, ריקוד שיקרין אור עצוב אך חיובי, וגדוש בתיק האור והשמחה שיוני סחב על גבו בכל שנות חייו.
לא אתן לכאב ולכעס לעוור אותי, אקח את החיוך הגדול שנמרח על פניו של יוני, אעביר את החיוך הזה לילדיי, לנכדיי ולכל פינה חשוכה על פני האדמה, כדי שזיכרונו יהדהד כפי שהוא היה רוצה. בצחוק ובנתינה אינסופית.
יהיה זכרו ברוך של האח הכי אוהב ומיוחד שיצא לי להכיר בחיי
אחי הגיבור הוא לוחם בגדוד 77 בחטיבה 7 של שיריון (פלוגת מלכות חרמון).
בתפקידו מט״ק משה״ד ומתפקד בלחימה בטנק סמ״פ.
נותק עמו הקשר בבוקר ה7.10 עם תחילת הלחימה.
אני מאמין בכל לבי שהוא עדיין נלחם בגבורה ולכן לא מתקשר!
אשמח למידע ופרטים בנוגע לגדוד.
מתפלל ומחזיק אצבעות לאחי ומחכה שיחזור אליי במהרה.
לפרטים- 0528048914
שתפו כדי שיגיע לכמה שיותר אנשים
הבשורה הרעה מכל דפקה בדלת ויוני הגיבור שלנו נפל בקרב.
פרטים לגבי הלוויה יפורסמו בהמשך
״אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט״.
רק מי שתופס את הזוגיות כשלם יכול לראות את עצמו כחלק.
לאה גולדברג כתבה את השיר ״אם תיתן לי חלקי״ בו מדובר על קשר בין -זוגי.
השיר פותח בשורה החוזרת: “אם תיתן לי חלקי”. ה”חלק” שלה הוא לא רק בטוב אלא גם ברע.
מעטים האנשים שבוחרים לקבל על עצמם גם את הצד הרע, ששמים עצמם לפני אחרים, מצפים מעצמם למצוא את המשמעות במקום אליו הם נכנסים ולא לוותר על הערכים שלהם.
מעטים הם האנשים שבוחרים בקשר בין- זוגי, בין לוחם למולדתו- כזה היה יוני אחי.
כשמדברים על גבורה, על ליפול בקרב תופת בדרך הירואית ולהציל חיים רבים נוטים לשכוח מהמיקרו ומדברים בעיקר על הטקטיקה ועל הקרב שהתרחש.
לא מדברים על גבר צעיר, ערכי, מלח הארץ בכל רמ״ח איבריו. לוחם ומפקד שנושא עמו -בקרב, קרוב לליבו, בתוך החוגר שלו- את הדלק לציונות שלו.
פתק עליו כתוב שיר של לאה גולדברג, פתק ״לזכרם״ בו כתובים חבריו לשירות שכבר לא בין החיים ומכתב קטן ומצ׳וקמק מהמכינה הקדם הצבאית- ״הייתי משאיר במכינה את התלותיות שבי. אני מוצא את עצמי תלוי באנשים אחרים כדי לקבל סיפוק, שמחה או תחושה טובה. מצפה מעצמי למצוא את המשמעות במקום אליו אני נכנס ולא לוותר על הערכים שלי בשביל קבלה חברתית.״.
אבל כזה היה אחי. יוני לא היה רגיל, יוני היה אחד ומיוחד. וכשמדברים על האנשים שעיצבו בגופם ובדמם את הארץ הזו אלו הם הגיבורים, אשר חרפו נפשם.
מילים יכולות לספר ולשנות עולם ומלואו, ומילותיו של יוני, ,המילים ששמר קרוב לליבו. הן הפרידה האחרונה שלו מאיתנו. כי יוני עובר למקום אחר. שקט יותר, שלו יותר.
כך נראה מלאך בדרכו לגן עדן. שם הוא ימשיך לעשות את מה שידע לעשות יותר טוב מכולם. לשים את ״אנחנו״ לפני ״אני״. את עצמו בחזית לפני אחרים.
אוהב אותך ואזכור אותך לנצח. ויודע שאתה מסתכל מלעלה, משגיח וממשיך להפיץ את הערכים והמילים שלך במקום טוב יותר.
יוני (יונתן) גולן ז״ל. לוחם. מפקד. אחי הגיבור❤️🩹
לנצח אהיה פה.
עד שהיא תגיד לי חדל,
בטוב וברע, אני כאן בשבילה.
מוכן את עצמי להקריב עבורה.
לב נגדע, של גיבור, הוא לא חושב על כולם.
בליבו, רק היא שם נמצאית בראש מעיניו.
עד הסוף, מסתער.
מכלה את כולם.
האדמה מקודשת, עליה הוא שם את רגליו.
מטרתו, הגנה, לחרף את נפשו.
לעמוד על המשמר זו היא משימתו.
בליבו הוא ידע, זה הזמן, זו העת.
לעלות לגן עדן, שם כבר שום דבר לא ישתנה.
הגיבור לא חושב. על האם, האחות.
מול עיניו, שם הוא רק את אדמתו.
למענה הוא נברא ואת הקרקע הוא מרווה.
זיכרונו שזורם בה, נוטע עוד עץ.
עץ זיכרון, ערכים וגבורה.
עץ בו היא תחזיר לו קצת בחזרה.
הגיבור כבר למעלה, שואף אבק כוכבים.
שקט ושלווה עבורו, כעס ועצב אצלנו הסובבים.
עבורו ניזכר, נתייחד ולנצח נזכור.
על העץ יש לשמור כפי שעשה אחי הגיבור.
מטרתנו אחת, להגן.
לאהוב.
לשמור על העץ,
ולעולם לא לעזוב.
(לזכרו של אחי יוני גולן 🇮🇱🌳💙)
שלושים ימים, תקווה גדולה.
לעולם אוטופי, בו המציאות תהיה שונה.
ללא אויבים, חיים פשוטים.
עולם בו לא מחלקים לילדים רובים.
עולם שליו, רגוע ועדין. עולם בלי הדק, נשק ושרשיר.
עולם אחר ספק אופטימי, עולם בו שוב נפגוש את יוני.
מציאות אחרת, בחברה חדשה- בה כל כתף נכנסת מתחת לאלונקה.
תקווה אמיתית, רצינית, לא מתייפייפת. תקווה בה דפיקה על הדלת היא קונוטציה לזר פרחים מהמאהב או מהמאהבת.
עולם אחר, בלי חטופים. עולם בו כולנו ניוולד להיות אחים.
עולם אחר, עולם בלי זק״א. עולם בו לא מלמדים טירונים לעשות פזצטא.
שדות פורחים, עולם נעים, עולם בו הקירות נשארים לבנים. ללא חורים, של כדורים. ללא כתמי דם ארורים.
עולם אחר, מעט הוליסטי. עולם בו אין שום דבר פודמנטליסטי.
מציאות שונה. בלי צק״פים ופקודות. מציאות בה לא משפצרים את הכומתות.
עולם בו הילדים משחקים במשחקים של ילדים, עולם בו לא לומדים להתחבא בארון מאויבים.
אחרי אסון כל כך נורא. כולי תקווה שהמציאות תהיה שונה.
תקווה בה השבת לעולם לא תהיה שחורה. תקווה בה נוכל לחיות כאן בשקט בחזרה.
תקווה בה לא יהיו חללים לזכור. תקווה בה לא נקרא יותר את ה״יזכור״.
תקווה שתיצור עולם מתוקן. תקווה במצב קצת יותר מדושן. תקווה עם שדות חרושים, מלאה בטרקטורים עם עובדים חרוצים.
תקווה בה המנהיגים יישאו באחראיות. תקווה בה תינוקות לא יירצחו באכזריות.
תקווה בה אחים יישארו אחים, תקווה בה לא נלבש יותר את המדים.
כולי תקווה, כולי אופטימי. מלא בציפייה שלא אחזור להיות פסימי.
שמות אחי אינו לשווא, שאוכל להמשיך להרים את הראש בעולם מתוקן.
אחרי האסון, ניזכר וננציח. אך עכשיו נתאחד גם אם על הקירות עדיין יש פיח.
לזכרם נילחם, נמוטט, ננצח.
לזכרם נלמד את הצד השני לקח מנצח.
לקח בו התקווה שלנו תהפוך להיות שונה, לקח בו הם כבר לא יהיו צד במשוואה.
בשש אחרי המלחמה, נחזור הביתה ונזכור.
יוני גולן אחי, היה ולנצח יהיה גיבור.
הַשְׁלָמָה
בְּדִבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל הָעָם הַנִּבְחָר,
גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲלוּ מִן הַכְּתָב.
עֹז הָרוּחַ, רֵעוּת, תּוּשִׁיָּה עַד אֵין קֵץ.
הָעֲרָכִים שֶׁנָּטְפוּ לְלוֹחֵם מֵהָב'.
שְׂדוֹת הַקֶּטֶל, הַפִּיחַ וְתֵל הַחֻרְבָּן,
מִן הַצַּעַר נִצְמַח וְלָנֶצַח נִגְדַּל.
כָּל גִּבּוֹר שֶׁנִּקְטַף, מֵלָבֵה אֶת הָאֵשׁ,
הָאָבְדָן מְשַׁנֶּה אֶת הַלָּמָּה וְאֵיךְ.
צִדְקַת הַדֶּרֶךְ מִתְעַצֶּמֶת, מְשִׂימָתֵנוּ קְדוֹשָׁה,
אַל לָנוּ לְהַנִּיחַ אֶת הַחֶרֶב, הַלֶּהָבָה תִּשָּׁאֵר חֲזָקָה.
הַחֶדֶר חָדַל לְהַזְרִים אֶת הַדָּם,
לִבֵּנוּ לֹא יִשָּׁאֵר אוֹתוֹ הַדָּבָר.
תַּאֲרִיךְ מְקֻלָּל, הַכֹּל הִשְׁתַּנָּה.
הַתִּקְוָה לֹא תִּדְעַךְ, מְדִינָתֵנוּ לְעוֹלְמֵי עַד
תִּהְיֶה שׁוֹנֶה.
הַנּוֹרָא וֵאָיוֹם, כְשֵׁהָשכֹול מְחַלְחֵל.
הוּא נוֹטֵף עַל הַדַּף וּבְעִמְקֵי הַנְּשָׁמָה מִתְנַקֵּז.
הַנֶּפֶשׁ לֹא פֹּה, הִיא בְּחַדְרֵי חֲדָרִים.
מֵחַכָּה לְבוֹאֵנוּ, בְּיוֹם מִן הַיָּמִים.
וְהַגָּרוּעַ מִכֹּל, שֶׁדָּפַק עַל הַדֶּלֶת.
הַהַשְׁלָמָה הַקָּשָׁה, גַּם אִתָּהּ נִשְׁמֹר עַל הַגַּחֶלֶת.🕯️
חצי שנה של זעם מלווה בעצב.
תקופה בה הבושה עדיין מכסה את ההכרה של מה שקרה באותו היום, ההבנה שאנחנו אפילו לא קצת ראויים ליוני ו603 הגיבורים האחרים שבזכותם אנחנו פה.
לאבד אח זה סוג של פצע שקשה להסביר, משהו שרק מי שעובר וחווה יכול להבין. העולם ממשיך להתקדם, אנשים מתחילים לשכוח אבל אצלך זה פצע שאף פעם לא יגליד.
אני באמת מאמין שגם עצב זה עניין רציונלי. אני מנתב את העצב לעולמות חיוביים, לזיכרון חיובי, לעובדה שזכיתי לחיות עם יוני 22 שנים, לזיכרון שאיתו העולם היה טוב יותר.
אבל להמשיך לחיות במקום שממשיך להתנהל בצורה כזאת, פה מתחילה הבעיה.
אני כועס על האנשים שהביאו אותנו למחדל הזה, אני כועס על הממשלה הגרועה ביותר בהיסטוריית מדינת ישראל, אני כועס על כל מי שעדיין לא לקח אחריות וממשיך להתנהל בזחיחות מעוררת בחילה. אני כועס על חוסר השיוויון בנטל ועל העובדה שיש מי שנלחם ומת ויש מי שמתעסק בעיקר בעצמו.
חצי שנה שאני מחזיק את עצמי מלכתוב דברים פוליטיים אבל הבושה והכעס מתחילים לצאת מאיזון.
אם הייתה לי משאלה אחת, משהו קטן שהיה יכול להתגשם. סך הכל הייתי רוצה שנהיה ראויים בשבילם.
שנחיה פה בצורה בה כולם תורמים, כולם לוקחים אחריות, האחדות תהיה לא בסיסמאות ״ביחד ננצח״ אלא בשדה קרב בו ״כולם יילחמו״. המנהיגים שלנו יהיו כאלו שטובת המדינה מניעה אותם ולא הגחמות הפוליטיות שלהם. מאותו היום המקולל ידעתי שאתחיל להילחם על הדברים האלו עבור יוני.
אבל גם ידעתי שהכוח שלי לבד הוא זניח. כולם צריכים להתחיל להיות ראויים, אסור לאף אחד לשכוח בזכות מי הוא עדיין עומד ונושם, על המדינה הזו ועל עתידה הגיע הזמן להילחם. ויפה הייתה השעה ב6.10.23.
אני אעשה את זה כל חיי למען יוני, ואני מקווה שגם אתם.
כל שנה מאז שאני זוכר את עצמי היום הזה הכי קשה שיש. משהו בו שמצליח לתת סטירת איפוס חזקה, כזו שמצד אחד גורמת להרבה גאווה- הרי אנחנו כאן בזכות הגיבורים שהחליטו לעלות למעלה ומצד שני עצב שמחלחל לכל תא בגוף.
קשה לי לתאר את התחושות שאני חווה השנה. היום נותר קדוש עבורי, לא רק עבור יוני, גם עבור משפחות רבות שהצטרפו למעגל השכול.
משהו בעצב שמחלחל מביא עמו גם תחושות קשות של כעס, תסכול וזעם מכל מה שעברנו ועדיין עוברים.
אני מודה שהשנה אפילו יש לי תהיות בראש, האם זה שווה את זה? האם טוב למות בעד ארצינו? ובכנות אין לי תשובה חד משמעית…
אבל אני כן יודע שיש המון דרכים להתמודד עם התהיות האלו, בגדול אני חושב שיש לי מה להציע והדרך התמודדות שלי אולי תתרום למישהו אז מנצל את הפלטפורמה.
אמנם הניסיון שלי בלהיות אח שכול עדיין מועט ביחס למדינת ישראל אבל חושב שיש לי כמה טיפים לתת… להלן:
1) בכל פעם שאני מתעצבן או כועס אני מזכיר לעצמי שזאת הייתה הבחירה של יוני, וכנראה שהוא לא היה משנה כלום (פעם גיבור, תמיד גיבור).
2) בכל פעם שאני עצוב אני מסתכל על ההתכתבויות שלי ושל יוני, הוא היה בן אדם מאוד משעשע וההומור נשאר מצחיק (כן, גם אחרי שאין עוד עם מי לדבר).
3) להוריד את הפלייליסט של המנוח. בכנות את רוב השירים מהפלייליסט של יוני אני לא כל כך אוהב.. הרבה גאז׳ ושירים של אמנים שגם מורה למוסיקה לא יכיר אבל כיף לדעת שיוני בחר אותם אז אני זורם.
4) החדר של יוני הפך להיות המשרד שלי. אני לומד שם ויש בזה משהו שהופך את החוויה הקשה לסיטואציה שיותר קל להתמודד איתה.
5) אם יש עוד מישהו או מישהי כמוני שחושבים שהם הפסיכולוגים של עצמם אני ממליץ בחום. א׳ זה חוסך כסף כי פסיכולוגים בימינו מרוויחים יפה מהטיפולים וב׳ אין אף אחד שמכיר אותי יותר טוב ממני. פשוט חשוב לפתוח הכל, כן גם אם זה בראש שלנו.
6) לראות חדשות אבל רק בשביל להתעצבן! יש לי יחסית פתיל קצר, ואני יכול להיות לא כל כך נעים בלשון המעטה. זמני הפריקה שלי הם מול החדשות (חושב שאחד האנשים שהכי מעלים לי את הסעיף זה הפרשן הזה ב12 שמעודד השתמטות חרדים, לא זוכר את השם שלו…).
7) לקלל, לקלל ולקלל!!! בכל רגע שאפשר וכמה שיותר. לשמור על גבול הטעם הטוב ולנסות להמנע מזה כשאתם בסביבת אנשים כדי שלא יחשבו שנפל לכם איזה בורג. אצלי זה בא לידי ביטוי בעיקר כשאני רואה כדורגל או במהלך נהיגה. תנסו זה משחרר.
8)אמנם אני לא כל כך מצליח בסעיף הזה, אבל כדאי לבכות ולשחרר. כנראה שחסר לי נתרן כי דמעות אני בקושי מוריד אבל מי שיכול כדאי להוציא, אין סיבה שיישאר בבטן.
בגדול אין עוד טיפים שעולים לי לראש אבל אני תמיד מנסה להסתכל על עניין השכול באופן חיובי. כמובן שזה חרא ואני שונא ומקלל את היום שהפכתי להיות אח שכול אבל אני מנסה להפוך את הסיפור של יוני למקור גאווה עבורי כי הוא היה בן אדם מיוחד.
היום הזה הוא יום רגיל עבורי, שכן בכל יום מאז שזה קרה אני זוכר את יוני, אוהב אותו ומתגעגע יותר ויותר.
אבל אתם הקוראים יכולים להפוך את היום הזה לאחר, להנציח, לזכור ובעיקר בעיקר להוקיר תודה לכל הגיבורים וליוני שבזכותם אנחנו כאן💙
אם הייתה לי רק משאלה אחת, ברור לי מה הייתי מבקש.
הייתי רוצה שלא יודיעו יותר לאף משפחה.
כשיוני נהרג חשבתי לעצמי שאצליח לקבל את המוות בדרך קלה יותר, רציונלית יותר.
אבל לא, כל חלל רק פותח מחדש את התפרים שרק לפני 60 ימים סגרו את הפצע.
כל חלל הוא משפחה שלמה, עולם ומלואו שבשבילם הדפיקה על הדלת הולכת לשנות את הכל.
המציאות הישראלית הזו היא משהו שלא ניתן לנתח גם בחוגי הפסיכולוגיה הטובים בעולם.
החוש שמתפתח אצלך, שהשמע רוטור של יסעור שטס בשמיים מעל הראש בדרך לשיבא מביא עמו חדשות רעות, השמועה ששמעת מחבר שהופכת בבוקר להותר לפרסום.
המציאות שכל מדבקה שהודבקה על רכב שראית בפקק היא קשר משפחתי לאחד הנופלים, ההכרה שמה7.10 הכל לא בסדר.
אז שואלים אותי, מה שלומי ואיך אני, ואני חזק. אבל האם הכל בסדר? הכל הרי לא בסדר וזה לעולם לא ישתנה.
ומאחר שמשאלות הן רק פרי דמיון וכדי להגשים דברים צריך לנקוט במעשים, אני מבטיח שאעשה הכל בשביל זה.
אני מבטיח שהגיבורים שלי לא יהיו איירון מן וספיידרמן. הם יהיו הלוחמים והמפקדים שמחרפים את נפשם בחיוך כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. השיריונר שלא התקלח כבר חודש בתוך הטנק, המג״ד שהסתער לקו האש כדי להגן על החיילים שלו, הטייס שלא ראה את המשפחה כי נמצא כל הזמן באוויר.
אני מבטיח שלא אתן לאף מפלג ומשסע להמשיך ולזרוע עוד הרס במדינה היפה שלנו.
בזמן שאנשים לא ראויים יושבים למעלה, מקבלים החלטות רעות ומלוכלכים מדברי הבלע והשקר שיוצאים להם מהפה.
הגיבורים האמיתיים מלוכלכים מהבוץ, מהפודרה, מהחול ומהפיח של התותח בטנק.
הם הגיבורים, הם הכוח והם העובדה שהמדינה הזו היא רק שלהם ורק בזכותם.
אני מתחייב שאעשה הכל כדי שהיא תהיה ראוייה עבורם, לזכרם ולהנצחתם.
כל לב שנגדע הוא עולם ומלואו, כל הורים שכולים שגידלו גיבור הם קדושים, וכל הותר לפרסום זה עוד חץ ענק בלב.
חץ שנכנס לחור שלעולם לא ייסגר❤️🩹
הלב שלי מרוסק!!!
תנוח על משכבך בשלום ילד אהוב שלי ותשמור עלינו מלמעלה
התכתבות בין הבן שלי וחברה..
כמה ערכיות ורצון לתרום בילד הזה! אנחנו גאים בך מלאך שלנו
מצאתי היום על הקבר של יוני. כתבה כ״כ יפה חברה שלו מהמכינה 😢💔
איך חוגגים יום הולדת לתאומים (זהים) כשאחד כבר לא איתנו? איך מצליחים לחגוג לזה שנשאר בשעה שהלב בוכה על זה שהלך?
באופן ככ לא הוגן, זה שנשאר מזכיר כל הזמן את העובדה שהשני חסר…
והלב שמח, שמח מאד על זה שנשאר והמצפון עובד שעות נוספות על העובדה שהשמחה הזאת מהולה בהמון עצב.
אז איך בכל זאת חוגגים יום הולדת לתאומים כשאחד כבר לא איתנו?
מקשטים את הבית בבלונים ושומרים אחד כדי לקחת לזה שכבר לא פה…
שותים לחיי זה שנשאר ומברכים אותו מכל הלב והנשמה במזל טוב ויודעים שהקושי שלנו הוא כאין וכאפס לעומת הקושי שלו…21 שנים שהצמד חמד חוגגים ביחד ולא עוד..זה שאיננו לנצח ישאר בן 21 וחגיגות יום ההולדת תמיד יהיו בסימן חסר ואנחנו, נאסוף את עצמנו, נחבק את זה שנשאר חזק חזק ונעטוף אותו באהבה.
מזל טוב יותם אהוב שלנו ויום הולדת 22 שמח..כן שמח כי יוני לא היה מסכים שתהיה עצוב ביום שלכם…וגם אנחנו לא…
בתור אחת שפחות אוהבת לכתוב אבל מאד אוהבת לקרוא, בכל יום הולדת שחגגתי התעקשתי רק על דבר אחד, לקבל ברכה כתובה מהילדים..מכל ילד בנפרד..בהתחלה היה מרמור, אח״כ השלמה והכי חשוב בכל שנה קיבלתי ברכות מרגשות ומחממות לב שהייתי (ועדיין) קוראת שוב ושוב, ומבין כל הילדים, את הברכות המרגשות ביותר כתב לי יוני.
בכל יום הולדת כ״כ חיכיתי לברכה שלו ובכל שנה היא הצליחה לגרום לי לדמוע מחדש.
איזה מזל שהספקתי לקבל ברכה גם בספטמבר האחרון…בפעם האחרונה…
בחרתי לקעקע על גופי את שתי השורות האחרונות, בכתב ידו…
הלוואי ויכולתי לחבק אותך עכשיו חזק חזק ילד שלי. מזל שנשארו לי החיבוקים של האחים שלך…
בימים הראשונים אחרי שיוני נהרג בעודי מוכת צער ויגון מייסר, הרגשתי דקירות קנאה בכל פעם ששמעתי על מישהו שניצל מהמסיבה או מהקרבות העזים שהתחוללו בעוטף. ברור ששמחתי על כל ניצול אבל בכיתי על יוני שלי שלא הצליח להנצל בשעה שאחרים כן…והתביישתי, ממש התביישתי בהרגשה הזאת שלי…והייתי גם בטוחה שמאחר והלב השבור שלי מלא בצער על הילד הפרטי שלי הוא לא יהיה מסוגל להכיל עוד צער על חיילים נוספים שנפלו בקרב…וואו כמה שטעיתי…הכאב על כל אחד הוא עצום, הלב מתפרק בכל פעם מחדש והדמעות יורדות. אני בוכה על החיים שהסתיימו כ״כ מוקדם, על המשפחות שהדפיקה הנוראה על הדלת הגיעה אליהם וחייהם יישתנו לעד, על אחים שנוספו למעגל השכול ועל עצמי…
כל ״הותר לפרסום״ נוגס בעוד חתיכה מהלב שלי, מתפללת שיגיעו ימים טובים יותר 🙏🏻
ילד אהוב שלנו ❤️💔
אני לא בן אדם רוחני, 100% רציונאלית ותמיד חייבת הוכחות כדי להאמין במשהו אבל מאז שיוני נהרג אני מוצאת את עצמי מחכה לסימן מהילד המת שלי…משכנעת את עצמי שהאנרגיה שלו נמצאת כאן איתנו ושאיכשהו הוא רואה ושומע אותנו…רואה כמה שהוא אהוב על כולם, ראה שאלפים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה, שרוצים להנציח את זכרו בכל דרך אפשרית ושחסרונו מורגש בכל מקום, כל הזמן..
אני הולכת לקבר שלו בכל יום חמישי בבוקר ומבקשת ממנו לשלוח לי סימן, משהו…פעמיים בא אלי פרפר לבן ופעמיים ראיתי שם עגור לבן…אולי זה סתם פרי דמיוני הקודח אבל אני נאחזת בכל הכוח בידיעה שזה אולי קשור ליוני..זה הסימן שהוא שלח לי וזה מנחם את ליבי השבור.
מתפללת שהוא נמצא במקום שקט ושלו, מנגן בגיטרה ומרים את האוירה שם למעלה עם החברים החדשים (והישנים) שלו ושמדי פעם יבוא לבקר אותנו בחלומות או איך שיבחר…רק שיגיע כי הגעגוע קשה מנשוא…
היום אגב, לא קיבלתי סימן חוץ מזה שגם השמיים בכו כשביקרתי את יוני..
מאה ימים ימים מאז שהלכת. בסופשים הראשונים זה הרגיש כאילו שוב נשארת שבת אבל ככל שעוברים הימים, הגעגוע הופך לכאב ולהבנה שלא תחזור יותר הביתה.
בארוחות שישי זה הכי קשה, חסרונך מורגש באופן שאי אפשר לתאר במילים. כשליקוש שואלת מי בבית אני לא מרשה לרן לומר שכולם בבית כי אתה לא…התפשרנו על כולם החדש... מלא הומור שחור רץ פה בבית, גיליתי שלמרות שבשבועות הראשונים היה לי ממש קשה עם זה, עכשיו אני זורמת לגמרי ומשתפת פעולה, לא יזיק קצת לצחוק בין כל רגעי הבכי..
מפחיד אותי לשכוח…לשכוח את הצחוק שלך, את ריח הבושם שלך, את הריקודים המצחיקים שרקדת לי במטבח, את הקול שלך…ברור שאותך אי אפשר לשכוח, ילד קסם שלי, אבל מפחיד אותי שהזמן יעמעם את כל המסביב, את כל הדברים הקטנים שהפכו אותך ליוני..ליוני שלי…
וכל השכול הזה עדיין חדש לי, ורכבת ההרים הרגשית מפתיעה אותי בכל פעם מחדש..יש ימים טובים יותר וטובים פחות ורק דבר אחד נשאר קבוע, הגעגוע…
סמ"ר יוני גולן, בן 21 בסך הכל, הקריב את חייו למען חבריו במוצב נחל עוז.
אמא שלו, עדי, שלחה לי שלוש חולצות שלו וביקשה שאתפור לזכרו משלושתן.
היא ביקשה שאכתוב שיוני היה מדריך ומרכז בצופים, בוגר מכינת 'מנשרים קלו', מפקד טנק בחטיבה 7, גדוד 77. ילד קסם ערכי וגיבור שביחד עם צוות הטנק שלו הציל חיילים במיגונית במוצב נחל עוז ב 7.10. לאחר שהטנק נפגע ממספר טילי נ״ט, יוני חיפה על חבריו לטנק בשעה שרצו למיגונית. לאחר שיצא אחרון הוא נורה ונהרג.
יוני אמר לחברה טובה: ״עד שהמדינה תגיד לי שהיא לא צריכה אותי יותר, אני פה״ וזה הכי אפיין אותו בעולם…
יהי זכרו ברוך ❤
--- במאמץ להקל על משפחות הנרצחים בטבח והנופלים במלחמה אני תופרת עבורן בובת זיכרון ללא תשלום, אפשר לפנות אלי ולבקש.
--- ובקשה ממני: השיתופים והתגובות שלכם עוזרים לי מאוד, אנא שתפו כדי שיגיע למי שצריך, תודה רבה!🙏
יוני ועידו הכירו במכינה הקדם צבאית מנשרים קלו והיו החברים הכי טובים. הם התגייסו יחד לגרעין שריון ונפלו ב 7.10 בהפרש של דקות בודדות (יוני במוצב נחל עוז ועידו במוצב יפתח).
שלהבת הרוש, אמא של עידו ואני סיפרנו לגדעון אוקו מחדשות 12 על הקשר יוצא הדופן שהיה בין הבנים ועל הקשר המיוחד שנוצר ביננו האמהות…
יוני ועידו, בחייהם ובמותם לא נפרדו 💔
היום, 136 ימים אחרי השבת הארורה הזאת קיבלנו את הדיסקית של יוני. מבין כל הפריטים שלו שהגיעו אלינו בטפטופים (בקופסאות הכחולות שעומדות סגורות באחד מחדרי הבית וכ״כ מנציחות את האין) חיכיתי בעיקר לדיסקית שלו וכבר השלמתי עם העובדה שהיא לא תמצא לעולם…
אבל היא הגיעה…הדיסקית שיוני ענד במהלך הקרב האחרון בחייו, הדיסקית שהייתה על צוארו בשעה שנפל על הקרקע, שהייתה קרובה לחזהו וללבו שהפסיק לפעום ועכשיו היא עלי, קרובה לליבי הכואב, המתגעגע…
*באחת התמונות- יוני תופר כיסויי דיסקית לכל החברה שלו 😌
אנשים באמת חושבים שהאובדן הולך ופוחת עם הזמן. מעבר לעובדה ששואלים אותי כל הזמן מה שלומי, יש כאלה (ואין לי שמץ של ספק שכוונתם טובה) שאומרים לי ״הזמן יעשה את שלו״ או ״אתם מצליחים להתאושש?״ אז זה המקום לעדכן את כולם-
1. האובדן קיים ועצום וכואב ואני בכלל לא רוצה שיפחת עם הזמן. חסרונו של יוני תמיד יורגש ותמיד יכאב ולנצח אתגעגע אליו באופן שאי אפשר להסביר
2. כן, החיים ממשיכים ואפילו יש ימים ממש טובים (שמלווים בנקיפות מצפון…איך אני מעזה לצחוק, להנות מאוכל, להפגש עם חברות…). החיים פשוט ממשיכים להתקיים לצד האובדן ולאט לאט גדלים מסביבו
השכול הוא בהחלט עניין מורכב, לא ביקשתי להצטרף למועדון הזה אבל ברגע שהפכתי לחברה בו אני מנסה לגשש את דרכי וללמוד איך חיים לצידו..
יוני גולן ז״ל, מפקד בעל ערכים גבוהים, איש של כבוד ומפקד נערץ. גדוד 75 חולק לך כבוד.
יהי זכרך ברוך🙏🏻
יום אחר יום, שני טקסים, השם שלך נחשף בשתי אנדרטאות…כ״כ מוחשי וכ״כ כואב.
וכל טקסי יום הזכרון עוד לפנינו…
הלוואי ויכולתי ללכת לישון ולהתעורר אחרי יום העצמאות 💔
יום הזכרון…זר לא יבין זאת…אירוע שחקוק בעוצמה בלב הישראליות…החל מגיל צעיר, להגיע לגן ולבי״ס עם חולצה לבנה, לעמוד דום בצפירה, להשתתף בטקסים ולבכות על הנופלים שבדמם ספוגה האדמה שלנו ותמיד, בכל שנה, בכל טקס, הכסאות הלבנים בקדמת הבמה שממתינים למשפחות השכולות מפרידים בין הצופה מהצד שעם כל הכאב והאמפתיה הוא עדיין צופה מהצד, לבין אותן משפחות שאיבדו את היקר להן מכל.
בטקס בשנה שעברה ליקי ראתה את הכסאות הריקים ואמרה כבדרך אגב ״איזה מזל שאנחנו לא יושבים שם…ואיזה מסכנות המשפחות השכולות״. אמרה ולא ידעה את העתיד לבוא וגם אנחנו לא…אני לא קולטת שהשנה ישמרו לנו מקום בקדמת הבמה, אני צורחת בתוכי שזאת טעות, זה לא יכול להיות ומה אנחנו בכלל קשורים והצער על כלל הנופלים מתערבב לי עם הצער על יוני שלנו, יוני שבשנה שעברה עמד דומע על הדשא מול הבמה וחיבקתי אותו כ״כ חזק עם תפילה בלב שרק ישמור על עצמו…
אז השנה הצטרפנו למעגל השכול…״זכינו״ בכרטיס למועדון שאף אחד לא רוצה להצטרף אליו…מועדון הלבבות השבורים שלא יתאחו לעולם…
וכל אירועי יום הזכרון שמגיעים עוד רגע כל כך כבדים על הנשמה ואנחנו רק רוצים להיות אחרי…
אמן ומעגל השכול יפסיק לגדול ויפסיק לקבל אליו חברים חדשים 🙏🏻
יוני גולן ז״ל נפל ב7.10 במוצב נחל עוז לאחר שנלחם והרג עשרות מחבלים, הגן על מיגונית הפלסם וחיפה על חבריו מהטנק כאשר נאלצו לפרוק.
שירת בחטיבה 7 גדוד 77.
יוני היה הבן אדם הכי מדהים שקיים, כל מי שפגש אותו אפילו פעם אחת הושפע ממנו ומהאור שבו.
המשפט שהכי מזוהה איתו זה:״ עד שהמדינה תגיד לי שהיא לא צריכה אותי אני פה״ ומאז זה המשפט שכולנו משתמשים בו כדי להנציח את הילד המדהים שהיה.
מה עושים עם החדר שלו?…משאירים כמו שהיה? מעין מקדש שנכנסים אליו בחרדת קודש? מתי פותחים את המגירות, את הארון, את ערימת הדברים שצבר ואחסן מתחת למיטה?
כבר ב 7.10 כשהחשש ותחושת האסון התגנבו לליבי נכנסתי לחדר שלו…אז, הריח שלו עוד היה שם, תערובת של הבושם שלו וריח הטנק ושאפתי את הריח הזה עמוק לקירבי ופתחתי את הארון המסודר באופן מופתי והתפללתי, כמה שהתפללתי שיהיה טוב.
ואחרי שקיבלנו את ההודעה המרה, שוב נכנסתי לחדר שלו, הסתכלתי סביב, ראיתי את הגיטרות שכ״כ אהב לפרוט עליהן, את הפוסטר של ג׳ימי הנדריקס, את המנורה של לד זפלין שרן בנה לו והבנתי שאני לא מוכנה שהחדר החי כ״כ של הילד המת שלנו יגווע לו לאיטו. רציתי שהחדר ימשיך לחיות, שלא נפחד להכנס אליו, שנצחק בתוכו ומתישהו כשנרגיש מוכנים אז נתחיל לפתוח מגירות ואולי נגלה דברים חדשים על הילד קסם הזה…
אז החדר של יוני ממשיך לחיות…דור לומד רק שם, ליקי פותחת את הארון ולוקחת לו בגדים ואני, אני נכנסת ונשכבת על המיטה ומדמיינת שאני שומעת את הצחוק המתגלגל שלו…
*היום דור עשה שם קצת סדר והוציא מתחת למיטה שלו את שני ספרי המחזור מהחטיבה ומהתיכון. כמה נאיביות הייתה שם…העולם היה פרוש לרגליו והכל היה כ״כ מבטיח ועכשיו הכל כ״כ עצוב.
היום הגעגוע קשה מנשוא והעצב לא מרפה…💔
איכשהו, נוצה הייתה הסמל של יוני…לא בגלל איזה סיפור יוצא דופן אבל גם לא ככה סתם…
לפני כמה שנים רן ואני החלטנו לעשות קעקוע עם חמש נוצות, נוצה עבור כל ילד. אני קיעקעתי על האמה לוכד חלומות עם חמש נוצות ורן קיעקע על הכתף עיטור ראש של צ׳יף אינדיאני עם חמש נוצות…יוני ראה ואהב והחליט שהקעקוע הראשון שיעשה הוא נוצה (בטח כשלדייב גרול מהפו פייטרז ומנירוואנה יש קעקוע כזה על כל יד).
כשקמנו מהשבעה החלטנו כולנו לעשות בדיוק את אותו קעקוע על האמה בתוספת החתימה שלו (ליקי תאלץ לחכות עוד שנתיים בערך) ומאז הנוצה הפכה בעצם לנוצה של יוני…ואחת היצירות הראשונות של רן הייתה נוצת ברזל שהוא חתך ועיצב וריקע וריתך והיא תלוייה על הקיר בכניסה לבית.
ואז, לפני חודש בערך, פנתה אלי סיוון שרון (sivan diamond) המדהימה בהצעה מרגשת ונדיבה, לעצב לכל אחד מאיתנו תכשיט שיזכיר לנו את יוני…הבחירה הייתה כ״כ טבעית וקלה ופה אחד בחרנו בנוצה. נשארתי חסרת מילים כשראיתי את התוצאה הסופית, נוצה עדינה ויפה כשבצידה האחורי אותה חתימה של יוני שלנו בכתב ידו…ועכשיו הנוצה מקועקעת על האמה שלי ותלוייה לי על הצואר וטבועה עמוק בליבי, הנוצה של הילד הנדיר הזה… סיוון, את מדהימה ומרגשת ומוכשרת בטירוף ואין לי מספיק מילים כדי להודות לך…אני בטוחה שיוני סופר מבסוט…רואה אותנו מאי שם ושמח שהמחוות המדהימות האלה מנחמות כ״כ את
ליבנו 🩷
זהו סיפורו של סמ"ר יוני (יונתן) גולן ז"ל.
יוני גדל והתחנך בנווה מונוסון, הוא היה בוגר מגמת מוזיקה ונגן גיטרה מוכשר, מדריך ומרכז בצופים בשבט מכבים.
טרם גיוסו היה חניך במכינה הקדם צבאית ״מנשרים קלו״ במעגן מיכאל ושם קיבל את ההחלטה להתגייס לשריון מתוך הבנה שצריך לחזק את המקומות הפחות ״זוהרים״ בצבא. וכך יוני התגייס לחיל השריון ושירת כמפקד טנק בחטיבה 7, גדוד 77 והיה אמור גם להמשיך ולצאת לקורס קצינים.
יום לפני השבת השחורה של ה-7 באוקטובר יוני התנדב לסגור שבת על אף שהיה אמור לצאת הביתה. ״צריכים אותי״ הוא הסביר להוריו...
בבוקר ה-7.10 כשהחלה מתקפת הפתע של חמאס, יוני וחבריו לצוות היו מהטנקים הראשונים שיצאו להילחם בהם, הם ניהלו קרב קשה והירואי על הגדר ובהמשך בתוך מוצב נחל עוז. לאחר שהטנק נפגע, יוני חיפה באש על חבריו לצוות בשעת מנוסתם מהטנק למיגונית הקרובה, אך כשהוא ירד אחרון מהטנק וניסה להגיע למחסה בעצמו הוא נורה על ידי המחבלים ונפל. כל חיילי המיגונית ושלושה מחבריו לצוות עליהם חיפה ניצלו.
מספר ימים לפני שנפל אמר לחברה טובה את המשפט שכ״כ מזוהה איתו- ״עד שהמדינה תגיד לי שהיא לא צריכה אותי יותר, אני פה״.
יוני היה שם עד הרגע האחרון ונפל למען המדינה שכל כך אהב.
יהי זכרו ברוך, גיבור ישראל🇮🇱🕯️
שנהיה ראויים.
אז טסנו הכי רחוק שיכולנו…כאילו שהקילומטרים יגרמו לכאב לדעוך טיפה…ובכל זאת החלטנו להשתדל להנות והגענו לארה״ב לטיול טבע מהמם במדינות ניו יורק, ורמונט, קייפ קוד וניו המפשיר.
והטבע באמת היה מהמם ומזג האויר היה ברובו מושלם ויוני היה ככ חסר…
והעיניים משתאות לנוכח הנופים המדהימים, עוצמת המים במפלים והעולם ממשיך להתקיים ויוני לא…ושום מרחק לא יכהה את הכאב ואני?…אני המשכתי לחפש סימנים גם בצד השני של הגלובוס…
התמונה הראשונה צולמה בשנת 2017 בסיומו של road trip מושלם בן חודש שעשינו עם הילדים בארה״ב.
התמונה השנייה צולמה עכשיו ומפלחת את הנשמה
היום אני בת 52…לא חיכיתי ליום הזה כי אין הגיון בלהתבגר כשהילד שלך לנצח ישאר בן 21. אני יודעת שהשנה לא אקבל ברכת יום הולדת מהילד שבכל שנה כתב לי את הברכות הכי יפות ומרגשות שאפשר…יודעת שהברכה ״מזל טוב״ תרגיש לי כמו דקירה בלב בכל פעם שתאמר ויודעת שכלום כבר לא אותו דבר..
עצוב לי.
אני לא יכולה להסביר את תחושת הריקנות וכמה שאני מתגעגעת.
מאחלת לעצמי למצוא נחמה במשפחה שלי ובחבריי הטובים…לא הייתי מצליחה לנשום בלעדיכם ואמן שישוחררו החטופים ויגיעו ימים טובים יותר 🙏🏻
סמ״ר יוני גולן ז״ל נקבר ב-12.10.23 בהלוויה צבאית. הוא היה מפקד טנק שנלחם ונהרג בנחל עוז בבוקר ה-7.10.23, אבל נקבר רק ימים אחר כך.
ככה זה כשיש תור. היו המון הרוגים, הזיהוי לקח זמן, הצבא היה צריך לארגן משמר כבוד, ורובים, ואנשים של הרבנות הצבאית, וכל מה שצריך להלוויה צבאית.
חלף הרבה זמן מאז שהייתי בהלוויה צבאית. לפני יוני זאת אומרת. עד עכשיו התמחיתי באזכרות בעיקר. את הקפיצה כשמגיעות היריות אני זוכרת היטב, כמובן. כולם יודעים שזה מגיע ובכל זאת הגוף קופץ.
חוץ מזה, אבל, ההלוויות השתנו קצת אחרי ה-7.10. הן ארוכות יותר. נותנות לאנשים החיים שמסביב לשהות עוד קצת עם ה-אין. מחברות כאבים אישיים לאבל קולקטיבי, שלא היה כאן קודם. זה היה כמעט מוחשי, איך שזה נח על המוני האנשים שהיו שם. המונים.
קצת אחר כך הצעתי להורים של יוני שאכתוב את סיפור חייו. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. כמו כולם. רק לנסות לאחוז במי שכבר לא.
הזכות הגדולה הזו התאפשרה דרך מיזם ״סיפור.חיים״ – פרוייקט שהקימה דנה בן שלומי, שמטרתו להנציח את סיפוריהם של הנופלים והנרצחים במלחמה.
זו משימה בלתי אפשרית, כמובן. לנסות לתפוס במילים יוני חד-פעמי כזה. לאסוף יחד אותיות זו לזו עד שנהיית הוויה של מישהו. לחלץ את מי שהיה מתוך מה שאמרו עליו ההורים שלו, האחים והאחיות שלו, החברים שלו, חיילים ומפקדים ששירתו איתו, אוהביו הרבים. והם אכן רבים.
זה שבר מסוג אחר, מותו של ילד. אין ממנו תקומה ושום מעגל לא יכול להיסגר. לא רציתי – וממילא גם אי אפשר ולא הצלחתי - לסכם אותו.
אבל כן הכנסתי אותו אל ליבי לתמיד. ואני מקווה שגם אל ליבם של האנשים שלו.
ככה זה עם אנשים ולבבות. שום דבר לא יכול עליהם.
Adi Peleg
מה המשקל של זכרון ?
לזכרונות יש מראה קטן נקי ותמים. כל זכרון כמו קוביה של זהב או פלטינה. לקוביה הזו יש מימדים קטנים, והיא באמת יפה טהורה ויש לה משקל מסויים. אבל המסה שלה גדולה פי 20. קופסת נעלים קטנה מלאה תמונות וזכרונות אולי לא שוקלת הרבה אבל המסה שלה כל כך כבדה. הזכרונות יפים, טהורים וקלילים כמו פרפרים. המסה תצמיד אותך לקרקע בזעם כמי ששוקע במים עמוקים ומסתכל למעלה על הבועות הקטנות של אוויר העולות וצפות מעליך מעלה מעלה כשאתה יורד מטה מטה .
אני לא עוזב את הקופסה הזו.
מפחד שתישמט לי ואצוף בלעדיה.
טופוגרפיה של ה"אין".
בטיול המשפחתי שלנו בארה"ב, בגובה 10,460 רגל על פסגת הר גראנד טיטון צילמתי את יוני.
לפני כשנתיים קעקע יוני מפה טופוגרפית על הרגל,
היצירה הזו (עשויה ברזל שחושל באש) מכילה הכל, את ההר, קווי הגובה, ויוני שנוגע בעננים.
02:40 בלילה. קמתי, לא ישנתי עמוק ולבסוף החלטתי ללכת לשרותים. החדר של יוני נמצא מהעבר השני של חדר האמבטיה, חלון מול חלון. פעם הייתי קם כשהיה לוקח לי את האוטו ויוצא לבלות, כשהיה בצופים או רואה NBA.
האור הזה בחלון שממול היה מרגיע אותי. הילד בבית.
תמיד הייתי מופתע עד איזה שעה הוא ער...
300 ימים עברו מאז.
אני עדיין קם בלילה. אני עדיין מצפה, מייחל לאור הזה, כאילו מנסה בכוח המחשבה לגרום לו לדלוק.
האור הזה שמסמל אותך, בחדר.
האור היה כבוי הלילה.
שיניי הזמן.
הזמן החולף, 300 ימים ועוד 65 נוספים.
אצלי בראש מתקיימת דחיסת זמן חזקה מאוד,
כאילו רק אתמול דפקו בדלת,
שלשום היית בבית,
ורק ממש לפני עוד קצת אחורה ראינו ביחד זריחות.
בסלקטיביות של הזמן יש חוסר הגיון עבורי.
מעכל ומשאיר.
מעכל את הגוף לאט לאט, כאילו הוא בונה על זה שלא תרגיש.
ומה על הזכרונות, כל כך הרבה ימים ורגעים שהיו רק שלך, אותם הוא בכלל מחק לבלי שוב. מה חשבת כשהלכת ברגל קילומטר עם שני תיקי ענק ונשק כדי להגיע ברמה"ג לבסיס? על מה הסתכלת ומה חווית כשנסעת באוטובוס למכינה? מה הרגשת אחרי שטיסן הבאלזה הראשון שבנית הצליח להמריא ולעוף? מה עברו עליך בכל אותם 21 שנות היותך?
האם בראש ובזכרון שלנו אתה תהיה כמו תמונה או קטע וידאו ?
הרי אותה תמונה, מודפסת על נייר שדוהה עם השנים, מקבלת גוון אחד ואחר נעלם. חלק מהניירות הללו עפים ברוח ונעלמים, ואלה רק הזכרונות שנמצאים אצלי.
אנחנו יכולים לנצור ולספר רק חלק, והזמן ששמע וראה הכל, שומר הרבה דברים לעצמו ומוחק אותם אצלנו.
קרונוס.
הזמן מעכל הרבה דברים, גוף, נפש, זכרון. יתכן שחושים מסוימים הוא מחדד, אבל הם לא קשורים לזכרון אלא למחשבה.
ולמרות שנהוג לומר, הזמן לא עוזר ולא מקל, הוא רק מאפשר להבין כיצד להתמודד. וגם זה עד גבול.
ולי, הוא לא עושה חיים קלים, הזמן. אני לא יודע איך להגן על כל הזכרונות מפניו ובוחר לשמור על מה שיש וגם לחפש ולמצוא בתוכי עוד זכרונות שאוכל לנצור לליבי.
נראה מה יחליט הזמן. Time will tell .
היי חברים איזה כיף שאתם פה ❤️מטרת הקבוצה היא לשתף סיפורים, תמונות וסרטונים *שיעלו חיוך*.
מוזמנים לשתף כל מה שעולה לראש, עם התמקדות בחיובי וטוב. הקבוצה לא נועדה למטרות הספדה ועצב אלא לשמחה וזכרון הטוב.
אז סיפורים עצובים, אימוגים בוכים ולבבות שבורים וחבריהם, וכל מה שמסביב פחות מתאים.
בבקשה תעזרו לנו לחייך ולצחוק ❤️
ליוני היה קטע כזה לדמם מהאף… עד שהחליט לתקוע חתיכת נייר או טמפון
תכירו את בונו
https://www.facebook.com/100001394847986/videos/pcb.338863965331265/826565339250239
ישיבות צוות איתו היו עד כאבי בטןןןןן😹
היו מקצועות שיוני ספר בהם מאיות והיו מקצועות שהוא ספר בהם את כמות הפעמים שהעיפו אותו מהכיתה.
שכל אחד יפרש את הסיטואציה הזו איך שהוא רואה לנכון:
וכל מילה מיותרת
יוני בקוקפיט של היסעור בטייסת של מויש.
יוני עוזר לסדר את תקלות המחשב….
https://www.facebook.com/100012839760152/videos/pcb.339597258591269/1969381246781716
לפני שנתיים וחצי נסענו לחרמון המשפחה.
יוני רצה לזרוק עליי כדור שלג ענק שמצא על הרצפה,
בפועל הוא זרק עליי גוש קרח ענק במשקל של כמה קילוגרמים נכבדים.
הבנו את זה רק אחרי ששמענו את הבום על הרגל שלי.
״פינת הליטוף״ של יוני
כולנו מסכימים שזה יוני קלאסי נכון?
יוני סגר שבת עם עוד כמה חברה שלא הכיר, ולא היה לו נייר , אז לפי התמונה אתם רואים מה הוא הקריב.
המשך השיחה הייתה וואלה מפתיע דווקא הרגיש לי נעים.
קיצור אמרתי לו טוב לפחות תלך תתקלח , הוא אמר לא אני חייב לעלות שמירה.
כמו שאתם רואים יוני שמר על היגיינה בצבא
אחרי 28 יוני יוצא הביתה עם לישמניה על הפנים( מדבק) כשהוא לא יכול לגעת באף אחד😂אז הוא היה צריך להיות בריחוק חברתי
אין נאחס כזה כמו יוני!!
יוני נהג להגיד לי שאני מכוער (מי מספר לו) כל הזמן, גם כשהוא היה נראה ככה היה לו חשוב לציין שלרגע לא אשכח
יוני אמר לי שהוא הולך לקנות דברים אז ביקשתי שיעשה לי הול קניות
להלן יוני:
היינו בישבצ (צוות ד) והייתה משימה להגיד מהר 3 דברים ש..
ויוני קיבל להגיד 3 דברים שמוצצים.
בין הדברים שהוא אמר:
מוצץ
ותיון.
כמובן שכולנו צעקנו עליו שהוא ממציא וזה לא נחשב, ומסתבר שיוני באמת היה מוצץ תיונים.
https://www.facebook.com/liad.manoah/videos/768886018582426?idorvanity=338683445349317
ג׳אם מאת יוני ובנעמי…….
https://www.facebook.com/MayaGolan56/videos/643048021148665?idorvanity=338683445349317
בניו יורק יוני גילה חטיף חדש - תולעים בשקית
יוני החליט באמצע כיתה י לטוס לראות משחק nba וזכה בגופייה הזו וב 50 דולר מתנה, זה עלה לו בירידה לארבע יחידות מתמטיקה ובכמה נכשלים יפים.
ניצחנו במשחק למעוניינים
כשהתחלתי לנהל את "משלוק" במונוסון יוני היה שביעיסט ולא ברור למה אבל הוא הראשון שעשה לי סיור בשבט ומאז היה סוג של איש קשר שלי עם מכבים, עזר תמיד בלי לבקש שום דבר חוץ מסלפי עם גיא מזיג כשגיא התארח אצלנו (לא יודע אם הוא השיג את הסלפי, אבל הרשנו לו להסתובב חופשי בחדר האמנים). כשהתחילה הקורונה עשינו שידורי לייב לנוער כדי להעלות את המורל. ביקשתי מיוני להתארח כדי לשמח קצת את החניכים והשכבג, לדבר ולהשמיע שירים שאוהב והוא ישר הסכים, ולשמחתי שמרנו את הסרטון.
סבא עם יוני ויותם על הקלנועית של סבא ישראל בקיבוץ דגניה ב.
בטייסת לפני העליה לקוקפיט.
כשהייתי בכיתה ה׳ יוני היה בו׳, היינו ביחד בחוג כדורעף בשחף.. הייתי מחכה ליום שישי שעה שניה רק בשביל שיוני ימסור לי את הכדור (קראש ילדות רציני). למי שלא יודע יש לי פוביה מכדורים ויוני ממששש הכריח אותי להשתתף במשחק.. יוני כשהוא יוני.תודה יוני על התשומת לב למרות שהייתה לך ״חברה אחרת״ 😂
יוני וסבא נסעו למשחק nba .
היו כמה דברים מצחיקים בנסיעה הזאת.
המשחק היה בקליבלנד בחודש ינואר. הטמפרטורה היתה מינוס 11 מעלות.
המדרכות מלאות קרח.
הגענו לאצטדיון בערב שעה לפני המשחק. אומרת הפקידה בכניסה- "אתם לא נכנסים".
סבא: למה? מה קרה?
הפקידה: "יש לכם תיק על הגב, אסור להכנס עם תיקים".
סבא: "אין פה תאים?"
הפקידה: לא.
יוני וסבא בישיבת הנהלה: "מה עושים?"
יוני: "סבא, תן לי את התיק אני רץ למלון שם את התיק וחוזר" ( המרחק בערך 1 קמ).
יוני רץ וחוזר על המדרכות הקרחיות. חוזר בתוך חצי שעה.
המשחק היה מדהים . האוירה.
יוני שהיה משוגע על כדורסל. נהנה עד השמים.
יוני בהיותו טיקטוקר על:
https://www.facebook.com/100002521053528/videos/pcb.366286759255652/884813352868197
קרן אור שלנו, מלח הארץ שנלחם בגבורה והגן בגופו על חיילים במוצב נחל עוז. החיוך שלך ילווה אותנו תמיד ילד קסם תכול עיניים.
אחי , היה לי העונג להיות פקוד שלך ולהפוך עם הזמן להיות חבר שלך . היית בשבילי כאן גם בזמנים הקשים , תמיד אוזן קשבת ועצה טובה . עדיין מחכה לבירה איתך . אוהב אותך , שמאלי 3
גיבור אמיץ מלח הארץ בזכותך בזכות חיילות צה"ל אנחנו כאן יהיה זכרך ברוך
הכרתי את אביך ואמך עדי אך לצערי לא נפלה בחיקי הזכות להכיר אותך. נוח בשלום על משכבך גיבור ישראל ושמור עלינו מלמעלה כפי ששמרת עלינו פה למטה. יהי זכרך ברוך. ננצור אותך בליבנו לעד!
יוני היה תלמיד שלי במגמת המוזיקה במקיף יהוד. סקרן, חכם, חייכן, חברותי, תמיד בא ברוח טובה. אהב מוזיקה ואהב ללמוד על מוזיקה. אזכור אותך תמיד.
לא מכירה, רק רוצה לומר תודה, תודה שהגנתה על חיינו. דמך זורם בדמינו.. וליבך פועם בליבנו לעד.. תודה..
נסיך. תמיד מחייך, מלא אור. רגיש לאחרים במיוחד לכאלה מיוחדים. הלב נשבר ושוב ושוב.
היה המדריך של הבן שלי בצופים. קסם של בחור, טוב לב. יהי זכרו ברוך.
יונתן תודה גיבור ישראל , לעד נזכור תנוח על משכבך בשלום💖💖 יהי זכרך ברוך אמן 🙏. השם ינקום דמך.
א.ג
יוני אהוב שלנו, נכנסת לביתנו בחטיבה ומיד הפכת לבן בית. היית חבר נפש לביתי ובהמשך לשרת איתה בשריון. נזכור תמיד את החיוך הרחב, העינים הטובות והלב הגדול.
אחי על תדאג, הכל יהיה בסדר. הלב יתעורר והרוח תשרוק, מנגינה חדשה. כך כתוב על הסטיקר להנצחת גיבור ישראל! תודה לך שהגנת עלינו בבוקר ה7/10. תודה.
עלם חן, משכמו ומעלה, אהוב על כולם בנווה מונוסון. יהי זכרו ברוך
יהי זכרך ברוך גיבור חבל על תום הנעורים ת.נ.צ.ב.ה
יונילה כולנו מתגעגעים אלייך פה. לסקרנות לראיית החיים הכה יחודית, לאור בעיניים והתשוקה שתמיד הייתה לך לדברים שאהבת. האור שלך לא יכבה ותמיד ילווה אותנו❤️🩹
יוני יקר מאד, זוכרת איפה הייתי כשאמא הילה סיפרה שאתם ויותם בבטן. שאתם שניים. עמדתי בסטודיו בבצלאל והילה אמרה לי בטלפון "טלק'ה! 2!!" זוכרת כשנולדתם שניכם. זוכרת שרק הילה הצליחה להבדיל ביניכם בהתחלה, והאמת די בקלות. כוו היתה, אשת הפרטים הקטנים. זוכרת את קוד הלבוש השונה, אפילו בפעוטון, כדי שלכל אחד תהיה זהות משלו! שיקראו לכל אחד בשמו! זוכרת כמה היא קראה ולמדה על תאומים ואיך לגדל שניים נפרדים. וכמה זה היה לה חשוב. כי כל אחד מכם עולם ומלואו. אחרי כארבע שנים נלקחה ממך, ומכם, ומאז היה חור בלב. לך, ולכולם, ולכולנו. קיבלת עוד ככ הרבה אהבה לאורך כל השנים, וטוב שכך, אבל את החור בלב הזה אי אפשר לסגור. צריך היה ללמוד לחיות איתו. ואני בטוחה שהילה לא היתה רוצה שתחיה בצילו, אלא רק שתמלא את עצמך באהבה מכל כיון. ועכשיו אצל כולנו יש 2 חורים בלב.
אני לא מכירה אותך, אבל רק להסתכל לתוך העיניים שלך גרם לי לשבת עכשיו דקות בבכי באוטו. מורגש בפנייך העדינות, הרוך, החוזקה, האהבה, הנעימות, המסירות, החום, הגבורה. תודה על שהיית. תודה על הדרך שהלכת.
גיבור ישראל שאין דברים שכאלה.. תשמור עלינו מלמעלה.. תודה ענקית ששמרת עלינו
יונצ׳, החבר הכי טוב שלי מגיל 4. אי אפשר לכתוב מילות פרידה כי זה בכלל לא הגיוני שצריך להיפרד, רק רוצה להגיד תודה על 17 שנים של חברות אמת טהורה ומלאה באהבה. אתה באמת הבן אדם הכי טוב, חכם, מצחיק ואוהב שהכרתי בחיי. מתגעגעת אלייך מאוד, לשיחות ולצחוקים, לחיבוק הכי טוב בעולם. היית קרן אור בכל מקום שאליו היית נכנס ותמיד כבשת את כולם. תודה ששמרת עלינו גיבור שלנו. לנצח תהיה חלק ממני ומהלב שלי, יודעת שאתה שומר עלינו גם מלמעלה❤️
יוני אהוב, היית המדריך של בתי בצופים. כמה היא אהבה את הפעולות איתך. מצחיק, שנון, אדם ערכי. פשוט זכינו. כל כך עצוב לנו. כל כך צעיר, והשארת חותם אחריך. נוח על משכבך בשלום ילד גיבור. מצדיעים לך, אוהבים אותך, ומתגעגעים בלי סוף אצלנו בשבט הצופים.
איך ספד לך על הקבר הפעור יותם אחיך תאומך על החיוך המטומטם והיפה והעמוק והמחבק והתמים והמרגיע והמידבק והמסנוור והבלתי נשכח. הכרתי את אבא אי אילו שנים לפני שנולדת וכשנסעת עם יותם על הבימבות שלכם מסביב לאחותכם הבכורה הייתם קסומים ואבא ואמא היו בעננים וגם אנחנו, וכשהיינו ארבעתנו על חוף הים ברגע של שפיות קצת לפני שנפרדתם מאמא הייתם קסומים (ומרוחים היטב), וכשהתארחנו אצלכם לפני בערך שנתיים – כבר עם משפחה מורחבת וגדושת אהבת אם ואב ועוד אח ועוד אחות קטנה, ושמעתי ממך כמה אתה מושקע בהגנה על עם ישראל - היית קסום. וכשאבא כתב לי בשבע בבוקר בשבת הארורה שאתה משיב אש והכל בסדר, היית גיבור על. ישבנו בשבעה עם אמא, עם אבא, עם האחים, עם סבא וקצת עם סבתא, ולא עיכלנו. ורק שמענו עוד עליך – אני חושב שבעיקר על כמה הבעת, ונתת לכולם: על הנגינה למי שרק רצה להקשיב (ולא חסרו), על המכתבים המיוחדים והמרגשים לאמא שגידלה אותך לתפארת מגיל חמש, על הבילויים עם אבא והאחים בכל מירוץ מכוניות אפשרי, על הפינוקים לאחות הצעירה ועל אינספור חבריך מכל השנים שגם הגיעו יחד עם אלפים (נשבע לך) ללוות אותך בדרכך האחרונה. כל בוקר, יוני, ולפעמים בערב, ולפעמים סתם בגלל משהו שאני רואה – הקסם שוב צף, ולא נתפס. נוח בשלווה ובשלום על משכבך נסיך גיבור, ותודה שהגנת עלינו תמיד.
תמיד אזכור. תודה על הכל, גיבור ישראל! שמור עלינו מלמעלה
ערב הנצחה מרגש לזכרו של יונתן (יוני) גולן ז"ל🎨🕯️
הערב נערך בבית הספר "אורנים" במונוסון ערב הנצחה וחשיפה מרגשת של ציור קיר לזכרו של יונתן (יוני) גולן ז"ל, תושב העיר שנלחם בגבורה במלחמת חרבות ברזל בעת מילוי תפקידו.
הערב כלל נאומים של בני משפחה וחברים, והשתתפות של תושבי העיר, תלמידים ובני נוער. האירוע היה מרגש ועמוק, והציור שהוצג מבטא את רוחו של יונתן ואת האהבה וההערכה שהוא הותיר אחריו.
תודה לכל מי שלקח חלק והשתתף בערב המיוחד הזה.
יהי זכרו ברוך. 🙏
רן גולן, אבא של סמ"ר יונתן גולן שנפל בקרב ב-7/10: "החלום של יוני היה להגיע לכוכבים, עכשיו הוא בכוכבים. הוא הכוכב שלנו"
להאזנה לפרק מתוך ההסכת "הקרב על נחל עוז": https://kannews.org/3Z1R0ja
לכל פרקי ההסכת: https://kannews.org/3TqB4DJ
נמשיך להנציח את גיבורינו ולשמור את זכרם בלבנו לנצח.🕯️
הציבור מוזמן להשתתף בטקס הנצחה עבור יוני (יונתן) גולן ז"ל, שיכלול טקס חנוכת ציור קיר לזכרו.
הטקס יתקיים ביום שלישי, 17.09 בשעה 17:00 בית ספר אורנים.
בואו לכבד את זכרו ולהשתתף במעמד הקהילתי המיוחד הזה.
גיבור ענק, הכי גיבור שיש!!!!!! ❤️💔
הם היו מעטים מול רבים. ב-7/10 נפלו במוצב נחל עוז 54 חיילים וחיילות, ו-10 נחטפו לעזה. בכאב וגעגוע גדולים, הוריהם של עשרה מהם מספרים על הלחימה ההרואית באותו בוקר נורא - ועל האופציה היחידה מבחינתם כדי לגלות את האמת: “אם לא תהיה ועדת חקירה ממלכתית - זה יקרה שוב”.
עדי, אמו של סמ”ר יוני גולן ז”ל, מפקד טנק בגדוד 77, אומרת כי “הנרטיב של נחל עוז הוא קודם כל הפקרה. אף אחד לא יודע שהיו שם שני טנקים שניהלו קרב גבורה, אבל אני יודעת שהילד שלנו הקריב את חייו והציל אחרים.
הוא נלחם במשך 17 דקות לבדו מול הנוחבות. מי שיצא מהטנק למיגונית סיפר שהטנק נפגע ב-08:53, אבל ליוני היה שעון שמחובר לטלפון, וכשקיבלנו אותו ראינו שהדופק שלו נעצר בבת אחת ב-09:10. זאת אומרת שבזמן הזה הילד שלנו נלחם לבד, קרב חסר סיכוי. אני רוצה שיידעו על קרבות הגבורה. הייתה הפקרה, אבל על ידי הצבא הגדול, לא על ידי לוחמי המוצב”
קרדיט: קורין אלבז אלוש
https://www.facebook.com/reel/625640523286007
איתך עד סוף העולם לא מפחיד אותי
20 אימהות לביאות
20 ילדים שאינם נוכחים כל כך
מסע אחד מיוחד ומרגש
פיליפינים סוף דבר.
המסע מסתיים, עוד כמה שעות נהייה בטיסות דרך הבייתה.
לפני כמה ימים ביקשתי מרוני סימן. שיצאנו מהצלילה עם הכריש ביקשתי לראות דולפינים.
אתמול בדרכנו לצלילה באי אחר, פתאום אנחנו רואות לצידנו דולפינים, להקה עצומה של מעל 50 דולפינים.
זה היה רגע עוצר נשימה וכל מה שיכולתי לחשוב, זה שהילדות והילדים של כולנו הם הדולפינים שמלווים אותנו, התחושה התחזקה כאשר המקומיים אמרו שזה קורה לעיתים נדירות.
בספינה הצוות של מאגמה הכין לנו הופעת אומן אורח עם תחפושות מדוגמות וביצוע מושלם.
הצוות המופלא, המדהים, המקצועי והרגיש של מאגמה - magma offroad
הצוות הזה זו חבורה של נשים עוצמתיות שהגיעו במטרה אחת-לעשות לנו טוב ולגרום לנו לחייך והן הצליחו ביג טיים. חשבו על כל פרט ופרט, התכנון והביצוע היו מוקפדים ומקצועיים
יפעת, נויה, דינה,ליאורה ודרורית המופלאות שהמסע הצליח בזכותן.
Liat Lehavi Liat Sade-sternberg מעמותת Journey4hope שהצליחו לגייס את הכסף למסע המטורף הזה וזה לא היה קל בכלל.
הילה הצלמת שצילמה אותנו במקצועיות ורגישות יתרה.
לשותפה המדהימה שלי לחדר Gili Leibushor
Tiki Barzilay Adi Peleg
שציירו בחוץ מאבנים את השם של הילד והילדה של כל אחת מאיתנו.
ולכל החברות, האמהות השכולות המדהימות, המופלאות והנהדרות שלי שאני אוהבת אותך כל כך .
הלוואי ונצליח לגייס כספים כדי להוציא עוד מסעות לעוד אמהות שכולות.
מסע לפיליפינים – מסע של אהבה, כאב וחיים
איך זה התחיל? זו כבר היסטוריה… אבל אף פעם לא באמת הבנתי לאן אני יוצאת.
לא קלטתי שאני יוצאת למסע עם 20 ילדים שאינם כאן עוד. כל אמא במסע הזה יצאה עם הילד שלה – המסע היה אמור להיות של 20, אך הפך למסע של 40.
כל אחת, באורח פלא, הפכה לשער לעולם של ילד שאיבדה יש מי שהדמיון הפיזי ביניהם צורב כמו שיבוט, ויש מי שכל צעד שלה הוא הד של רצונו, צחוקו וחלומותיו של הילד שלה.
ולכם, ילדים יקרים, שבגוף אינכם כאן אך ברוחכם אתם נוכחים כל כך – אני רוצה לספר לכם איזו אמא יש לכם. גיבורה , אישה עוצמתית שהצליחה לגעת בקצה היכולת שלה, לעשות דברים שמעולם לא דמיינה שתעשה. נפלה , התרסקה , ואז שוב קמה – חזקה יותר אמיצה יותר , גיבורה יותר
. כמה אהבה הייתה שם, כמה חיבור, איזו חברות נדירה. הייתם גאים בהן אני בטוחה – ואולי גם הייתם כולכם צוחקים עליהן פה ושם, כי אתם הרי מכירים אותן הכי טוב.
זכיתי להיות חלק מהמסע הכואב והמרגש הזה. הנשמה שלי התרסקה והתרוממה פעם בשעה, נסחפה ברגישות האינסופית ובאהבה האדירה שהנשים האלו הביאו איתן. הן נתנו לנו להציץ אל תוך נבכי נשמתן, ללמד אותנו מחדש מהי אמא – באור ובחושך, בשמחה ובכאב.
תודה לכן, 20 נשים יקרות, שלימדתן אותי מה זה אומר להגיע לקצוות של אושר ועצב ולמצוא, אולי מדי פעם את שביל האמצע. תודה שלימדתן אותי פרופורציות, תודה על מי שאתן. תודה על הילדים היפים שלכם.
ולבסוף, תודה לאימהות הנוספות שהיו איתי במסע הזה – בראש ובראשונה ליאת אהובתי, שהלב הענק שלה היה הסיבה לכל זה, ולצוות “מגמה” האהובות, שנמצאות בדיוק במקום שבו הן צריכות להיות.
אין מילים שיכולות להכיל את עוצמת המסע הזה. רק הלב, שיודע להרגיש..
הילדים שלכן הם הכוכבים הזורחים ואנחנו האבק המאיר דרכם♥️
לנופף לשלום. מונית. טיסה1. טיסה2. טיסה3. אוטובוס. ג׳יפ. שוב אוטובוס. קאנו במעלה הנהר. טיסה. ואן. קטאמרן. טוק טוק. סירת מנוע +קטאמרן+ סירת משוטים ואותו דבר לכיוון השני. אוטובוס. טיסה-
עשרה כלי תחבורה שונים היו במסע הזה.
תחבורה אמורה לחבר בין מקומות, להביא מנקודה אחת לאחרת. עוד לא יודעת מאיזה נקודה פנימית לאיזה נקודה פנימית היא לקחה אותי, חיברה אותי.
מה אני כן יודעת יעלי ? שמאז שהלכת באופן תמידי, ממש ממש ממש תמידי, היה לי כיווצ׳וץ׳ בבטן. בוקר ולילה הוא היה שם תמיד, כיווץ שמסמן את הידיעה הפנימית שאת אינך, מסמן את הידיעה הריחמית שאת אינך. בלידה הרחם מתכווץ כדי שהתינוק יצא, מתברר שככה זה גם במוות של ילד- צירי אובדן. אני כבר שנה וארבעה חודשים, מתהלכת מהביפנוכו עם הידיעה שלא תצא ילדה מהכיווץ הזה, שאלו לא צירי לידה אלא צירי מיתה, שזה כיווץ שנוגד את הטבע. והנה כאן כעבור כמה ימים שמתי לב פתאום שאין כיווץ, הוא לא הולך איתי תמיד לכל מקום כמו צל. הוא ׳בא והולך את יודעת׳ אבל הוא לא נמצא שם תמיד. כנראה שהמרחק מהארץ, הטבע שלא התהלכת בו מעולם, וזה שאני עם בנות מיני - מין האדם השכול, עוזר להרפות את הכיווץ הזה, וזה מקל, מקל לנשום.
מה המסקנות מזה? אני לא יודעת. האם זה אומר שרק בתנאים האלה אפשר לדמם פחות? האם רק כשעוברים חצי עולם+ נמצאים בעולם של שכולים אפשר לנשום קצת? לא יודעת. אם התשובה היא כן אז זה ממש לא פרקטי. בנתיים מסתפקת בימי ההפוגה. וזה לא שכאן היה פשוט, היו לא מעט רגעי עצב וכיווץ בקבוצה בעקבות טריגרים שפגשו כל אחת בזמן שלה, בנוף שלה, וגם היה עצב משותף מההבנה שאנחנו נמצאות במרחבים שהיו אמורים להיות המקומות שהילדים שלנו יפסעו בהם, ישוטו בהם, יטוסו אליהם- בתכלס יעלי זה אמור היה להיות הטיול שלכם ומה לעזאזל אנחנו עושות פה במקום????ועוד ועוד. אבל היתה גם הפוגה. ממש.
תחבורה מחברת בין מקומות. במקור יעלי חשבו לקרוא למסע הזה ׳איים של תיקווה׳- איים בגלל שזה בפיליפינים ותיקווה זה ברור למה, העולם מקווה בשבילנו שתהייה לנו תיקווה. אנחנו ביקשנו להחליף את השם ל׳איים של חיבורים״, חשבנו שתיקווה זאת מילה שגדולה עלינו בנתיים ושחיבורים בין אנשים זה אפשרי.
בפיליפינים יש כ 7107 איים בדגש על ה - כ. זה תלוי בגאות ובשפל כך למדנו מנויה המדריכה הנדירה שהיתה לנו Noya Sagiv נסענו ׳איים׳ של אמהות שכולות, כל אחת היא אי בפני עצמו, עם סיפור אנדמי משלה כי הילדים שלנו היו זן נדיר, אמהות שבניגוד לטבע יש להן כמה פעמים ביום רגעי גאות ושפל. מתוך הגאות והשפל התחברנו. אמהות הגאות והשפל, שגאות על ההתמודדות שלהן במסע, שגאות בילדים שלהם ושיודעות רגעי שפל לא קלים של כאב מפלח וגעגוע, הצליחו לבנות, יחד עם צוות מאגמה מאגמה - magma offroad המופלא , גשר יבשתי בין ׳האיים השכולים׳ או במחווה לתקופה שבה היינו ילדים - גשר יבשתי בין האיים האבודים שאנחנו. אנחנו יודעות בלי מילים מתי יש סכנת הצפה של הגשר, מתי הוא הופך להיות גשר צר מאד ומתי הוא דווקא מרגיש רחב ובטוח. וזה המון. איים שמתחברים ליבשה באמצע אוקיינוס הכאב זה המון.
ושוב מתאהבים בילדים אחרים שאינם, ואמהות חולמות על ילדים של אמהות אחרות, ושתי אמהות מכינות את השמות של כל הילדים מאבנים בים, וקבלת שבת עם הנרות לכל הילדים, ומלא חמלה אמהית בין האמהות . ופתאום בשייט אתמול לאי החליטה להקת דולפינים ללוות אותנו. זה התחיל בשניים שקפצו להם לצידנו, ופתאום הופיעו עוד ועוד דולפינים ששחו לפני הסירה כמו מובילים אותנו. להקת דולפינים שהרגישה כמו להקת ילדים שמלווה אותנו. חיבור באוקיינוס הכאב זה המון.
חשוב להגיד שזה מסע השטח האתגרי הראשון בעולם, כן כן בעולם, שנעשה לאמהות שכולות. חלוצות אנחנו. שכולות-חלוצות.
ואתמול שטנו לאי שבו אפשר היה לשנרקל וחשבתי לוותר ולנוח קצת על החוף אבל… לא הרבה אחרי שאמרו שיש במים צבי ים, מצאתי את עצמי בסירת משוטים רעועה משהו בלב ים.
ונכנסתי יעלי למים וראיתי צב ים, יותר נכון צבה, שוחה לה בשקט. צבה יפה שאחר כך התברר שהיא בת 20. ובאינסטינקט נופפתי לה לשלום. ובכיתי. בכיתי לתוך השנורקל. ולא הבנתי את הפעולה האינסטינקטיבית הזאת - אמא באמצע האוקיינוס השקט מנופפת לשלום לצבה בים. ובחיי שבאותו הרגע זה בכלל לא הרגיש לי מוזר אלא טבעי. ממש טבעי. נופפתי לה לשלום והיא שחתה לה והתרחקה למעמקים.
רק כעבור כמה שעות הבנתי - יום רביעי בבוקר 4.10.23, שלושה ימים לפני. מורידה אותך בתחנה, עושה יוטרן, פותחת את החלון , מפריחה לך נשיקה, ואז מנופפת לך לשלום. נופפתי לילדתי בת ה 20 לשלום מבלי לדעת שהיא תלך לתמיד, למעמקים. נופפתי לה לשלום והיא שחתה למעמקים. ובכיתי.
ותיכף יוצאים לטיסה 1. ואז טיסה2. וטיסה 3. יקח יום וחצי. ואז אצא ואנופף לשלום למי שכאן. ומכונית משפחתית. והביתה.
—-
עוד אין לי תמונה של הצבה אז בנתיים שמה פה את להקת הדולפינים.מאגמה - magma offroad— with Journey4hope.
*כשחלום הופך למציאות – על מיזם שנולד מהלב*
לפעמים, מתוך הכאב, נולד צורך. צורך במשהו קרוב, אנושי, שמושיט יד, מחבק כזה שמביט בעיניים ומכיל. הפעם זה לא מנוע AI או תוכנה כזו או אחרת, זה חייב להיות מיזם עם מגע אמיתי, כזה שמחבר אנשים וקהילות, בונה גשרים ומעניק כוח.
וצריך עמית אחד Amit Sternberg שיגיד: “אם זה מה שהלב שלך אומר לך לעשות אז קדימה.”
אז הרמתי טלפון Yifat Yeger ושיתפתי אותה: “יש תורמים ראשונים, בואי נצא למסע.” ומשם – הכול התחיל והתגלגל. פתאום, בלי ששמתי לב, התאספו סביבי נשים מדהימות, שהפכו חלום למציאות:
💙 Yifat Koren - Dahan– שלקחה על עצמה את התחום המשפטי
💙 Irit Livne Zeevi – לניהול הכספים
💙 Adi Rubin– שפתחה את ביתה לאירועי תורמים והעניקה עצות זהב
💙Smadar Yeger – שהביאה את הקסם של העיצוב
💙Einat Biran – להקמת האתר
💙 Liat Lehavi – מנוע ענק של לב ונתינה
ועוד רבות אחרות, כל אחת בדרכה, שהפכו רעיון למציאות.
וכך נולדה לה עמותת Journey4hope ויש שם ויש לוגו, ועמותה רשומה ואתר ומערכת סליקה וחשבון בנק… והדרך ממשיכה.
אבל כמו בכל מיזם, גם כאן היה צריך למצוא את ה-**Product Market Fit** – אבל כזה של לב ושל נשמה. לבנות רשימות תורמים, להכין מצגות, ולשמוע שוב ושוב “לא” לפני שמגיע ה”כן”.
העמותה שלנו היא לא סטארטאפ שמחכה לאקזיט כספי ומפנק. האקזיט שלנו הוא אחר – הוא חיוך של אם שכולה, קהילה תומכת, זו שמרגישה שהיא לא לבד.
המניות שלנו?
✨ 20 החיוכים של האימהות השאקליות שלנו ואלו שעוד יצטרפו למסע.
✨ הטסטמוניאלס שמזכירים לנו למה אנחנו כאן:
🗨 “לא צחקתי ככה מאז ה-7 באוקטובר.”
🗨 “עכשיו אני כבר אוהבת אימהות שכולות.”
🗨 “נתתן לי צוות וקהילה שתהיה שם בשבילי תמיד ותבין אותי.”
אני מביטה על כל אחת ואחת, משחזרת את הדרך, את ה”לא” ואת ה”כן”, ויודעת – המשימה עוד גדולה, יש עוד נשמות לגעת בהן, ואנחנו רק בתחילת הדרך.
אבל דבר אחד ברור לי: **נגיע.** ❤️
🔹 **רוצים לתמוך?**
לתרומות מוכרות בארה”ב (501c3) – https://www.journey4hope.com/
לתרומות מוכרות בישראל (סעיף 46) – באמצעות שיתוף הפעולה עם עמותת מתן שהיא בית חם ואוהב עבורינו
אצלי בראש הזכרון חי וחד. אני רואה אותך, שומעת אותך, מרגישה אותך…ועברו כבר יותר מ 500 ימים מאז שנפגשנו ואני רואה את החברים המקסימים שלך ממשיכים ביתר שאת את החיים שלהם וזה משמח אותי מאד אבל גם דוקר לי בלב…
הקשבתי לפודקאסט המעולה ״מתים עליהם״ של Adva Avramovich, Liat Sade-Saadon , ותומר שורץ ולגמרי התחברתי…הקנאה הזאת היא בלתי נמנעת ובלתי נשלטת. והחברים שלך השתחררו מהצבא, טסו לטיול הגדול, מתישהו הם יתחילו ללמוד, ייתחתנו ויוולדו להם ילדים ואתה?
הפחד הכי גדול שלי הוא שתלך לאיבוד במימד הזמן…יוני, אני נשבעת שכל עוד אני חיה, אעשה הכל כדי שלא תשכח, וגם אבא! אנחנו עובדים בזה, עובדים קשה וזה מלחיץ אותנו כשאנחנו רואים שכ״כ הרבה משפחות פתחו עמותות, פלטפורמות לגיוס כספים, טסים לחו״ל במסעות הנצחה ואנחנו? הקצב שלנו קצת יותר איטי וגם הסגנון…אנחנו מחפשים את ההנצחה המדוייקת עבורך, ילד קסם שלנו! אני צורחת בתוך תוכי שאין מצב שהזמן יחלוף ואתה תישכח, אין מצב שסיפור הגבורה שלך לא יסופר, הרי כל ילד צריך לשמוע עליך ולגדול על הערכים שלך כי אתה ילד נדיר וחד פעמי!!!! אתה שומע יוני, אתה חד פעמי!!!
אז רק שתדע שאנחנו לא נחים ושנמשיך להגיע לכל מי שרק רוצה לשמוע את הסיפור שלך ושלא ניתן שישכחו אותך ילד אהוב שלי!
לא ניתן לזמן לעמעם את הזכרון שלך, מבטיחה לך.
12.5 שעות של שמיעת עיקרי התחקיר על הזוועות במוצב נחל עוז ב 7.10.23.
12.5 שעות לתוכן נדחסו המחדלים הבלתי הגיוניים והכשלים.
12.5 שעות בהן שמענו אינספור בקשות סליחה וקבלת אחריות…לך זה כבר לא יעזור וגם לנו לא…
ובעיקר ילד אהוב שלנו, סיפור הגבורה שלך הידהד לכל אורך היום!!!
בגופך הגנת על חבריך, באומץ לב שכ״כ אופייני לך ניהלת את הקרב האחרון בחייך
ומאז אתמול אבא ואני חווים את ה 7.10 מחדש…
אין סליחה ואין מחילה על השואה שעברתם באותו יום, על ההפקרה הפושעת וההתעלמות מכל סימני האזהרה אבל כרגע אני לא עסוקה בהאשמות ולא מחפשת נקמה, אני פשוט עצובה וכואבת וכ״כ מתגעגעת 💔
לשמוע נפילה. אל״מ עידו קס הוא מי שערך את תחקיר מחנה נחל עוז ואני מצדיעה לו.
הוא עשה תחקיר מעמיק ביותר שמשרטט דקה אחר דקה, לא מטאפורית, אלא קונקרטית מה קרה במקום הזה בבוקר השבעה באוקטובר.
הוא השתמש בהרבה מאד מקורות מידע מגוונים כדי להבין מה קרה שם. איך נפלו שם 53 חיילים וחיילות. הוא עשה עבודת עומק כדי להבין מה חמאס ידעו עלינו, הוא השיג את התיק של חמאס על נחל עוז והראה כמה הם למדו אותנו והבינו מה נדרש כדי לפרק את המקום הזה לגורמים ולכבוש אותו. הוא חקר את שיגרת הבסיס הרגילה איך המקום הזה התנהל בשוטף; הוא חקר גם את את התנהלות גדוד 414 בשוטף ואת האוגדה; והוא גם חקר ספציפית במקרה שלנו את ארוע המיגונית וארוע החמ״ל.
כבר שנה וארבעה חודשים שאני לא שרה את התקווה, החלטתי שאשיר אותה רק אחרי שתקום כאן ועד חקירה ממלכתית אחרת בעיני אין לנו תקווה. צריך לזכור שלנו הוצג התחקיר הצבאי אבל הארוע הזה הוא של דרג מדיני ודרג צבאי, ורק ועדת חקירה ממלכתית יכולה לארוע כזה. דע אל״מ עידו קס שאם שלשום באופן ספציפי היינו עומדים יחד בטקס אז לידך הייתי שרה את התיקווה באופן חד פעמי. תחקיר נוקב, ראוי, שהוצג בענווה ובמקצוענות ולא התפשר על כלום.
התחקיר היה 8 שעות אי אפשר לתאר אותו לפרטים אז אגע רק בכמה נקודות.
חמאס הבינו את חשיבות הבסיס ולמה צריך לפרק אותנו שם. הם נתנו ציון לכל בסיס בגזרה על פי חשיבותו ובמקומות הראשונים: דוז פואה למחנה יפתח ונחל עוז. הם הבינו שחייבים לכסח אותנו שם. הם ידעו הכל - מבנים, סדכ, איזה נשק וכמה נשק יש לכל חייל, מה עובי הבטון בכל מבנה. הם ידעו (מה שאנחנו כמובן לא ידענו) שבחומה של המחנה יש אזור אחד שאין בו בטון אלא שימי לב יעלי, חתיכת פח. היתה פרצה בחומה ובמקום לשים בה חומה הניחו חתיכת פח. בבוקר השבעה באוקטובר 45 נוחבות נוסעים ישירות לשם, כי הם ידעו על זה כמובן. מחנה פח. כותבת שוב- פחות מ 800 מטר מעזה לא טורחים שתהיה חומה בצורה אלא שמים חתיכת פח, ובמקום אחר בחומה יש רווח שאפשר להיכנס דרכו, ובמקום שלישי יש חורים עגולים והם מנצלים אותם כדי לירות על החיילים שלנו והורגים אותם, ובמקום אחר החומה הופכת פשוט לגדר רשת. ולכל נקודות התורפה האלה הם הלכו דוך - לא היה לכם סיכוי. זה היה מחנה 'פח'.
החמאס למדו את ההתנהגות שלנו והבינו שאם תוך 15 דק הם מגיעים לחומה של המחנה אז כמובן שיהיו קרבות נקודתיים כי החיילים שלנו אמיצים ולא יוותרו בקלות, אבל בגדול הם ינצחו אותנו -לכן מספר הזהב מבחינתם הוא 15 דק. והם עמדו ביעד שלהם- 6:45 הם היו בחומה כשהם יצאו למתקפה ב 6:29. לכן, התוצאה היא התוצאה - המוצב נכבש ונפלו בו הכי הרבה חיילים וחיילות באותו יום. ולא הקשיבו לכן שראיתן את כל האימונים האלה, ולא הקשיבו לכן שראיתן שאוספים עליכם מידע.
הסיבה שלא נפלו בו עוד חיילים וחיילות הוא עוז הרוח של חיילים ספציפיים, בראש ובראשונה עוז הרוח של המ״פ של גולני שילה הר אבן שתי אותיות וגרשיים, זה קודקוד גרנט שאת מדווחת לו, זאת השיחה בקשר בין שני אנשים מופלאים שאינם. הוא עשה הכל פשוט הכל כדי לשנות את התמונה. יש רגע מכונן ביום הזה לקראת 8:20 שהוא מנסה לארגן מתקפת נגד יחד עם קומץ חיילים. שילה אוסף אותם לשיחה שלכולם ברור מה המשמעות שלה, לכולם ברור מה באמת הוא מבקש, והם לוקחים את זה על עצמם, לוקחים על עצמם משימה לא פחות מהירואית כדי לשנות את תרחיש האימים הזה.לצערנו המתקפה נכשלת כי פוגעים בהם מארבעה כיוונים בו זמנית וכל הכח נהרג למעט הקשר. ומאותו הרגע יש לחימה נקודתית אבל אין יותר קרב מתוכלל. הוא ניסה, הם ניסו במחיר חייהם. וכך גם לוחמי השריון עזי הרוח ובראשם יוני גולן, שגם הוא לצערנו שתי אותיות וגרשיים, וחלק מהשריונרים נחטפים. וצריך להחזיר אותם - עכשיו. את מי שחי ומי שלא.
ומתברר שבמיגונית נזרקו רימונים ושתי חיילות זרקו אותם בחזרה. ומחבל ניסה לקחת את הנשק של סרן עדן נימרי, שתי אותיות וגרשיים, שידענו מזמן כבר על גבורתה על כך שהיא לחמה ופגעה במחבלים , אבל לא ידענו שהיא נאבקה במחבל ולא מסרה את הנשק במחיר חייה. והלב לא עומד בזה כשמבינים מה קרה לחברות שלך במיגונית, איך באמת זה נגמר. בלתי אפשרי להכלה.
ויש את ארבעת המופלאים. איברהים חרובה, יוחאי דוכן, ואיתי רון שנפלו בקרב ואת נמרוד שנפצע וכמעט לא שרד, שבזכותם חמ״ל נחל עוז החזיק מול 250 מחבלים שהיו בבסיס עד השעה 11:50. הכי מעטים מול רבים. הם לא היו מוכנים להיכנע, הם ניהלו קרב מטורף עד שהחמ״ל הוצת. ובתחקיר כתוב שחור על גבי לבן שלא היו אמצעי כיבוי אש אלא רק גילוי אש. לא היו ספרינקלרים ולא דלת מילוט, וכתוב שלמבנה שהוא נכס אסטרטגי, כמו חמל, לא יכול להיות שזאת תקינת כיבוי האש שלו. אמרנו תחקיר נוקב. וזה כבר ממש ברמת פשע.
ואחד הרגעים שהיה בו שקט בחדר הוא הרגע שבו עידו שיתף בעדות קשה מנשוא- ששמעו אתכן נחנקות, ואחר כך את שמעו את הרגע שבו החיים יצאו מהגוף שלכן כי נשמעה נפילתכן על הריצפה. שמעו את הגוף פוגש את הריצפה. לשמוע נפילה. ואז שמעו שקט.
וכתוב ״ ככל הנראה יעל נפלה בקרב בין השעות 12:15-12:30״.
ועדו חקר את התנהלות המחנה בשוטף והביא עדויות למה שאמרנו כבר לפני שנה והתחקיר שלו מחזק - עדויות לשיטה שהובילה לזה שאתן יעלי הייתן חיילות של אף אחד.
אני מדגישה שזאת לא אמירה כלפי החיילים במחנה בבוקר השבעה באוקטובר, אלא אמירה לפיקוד הבכיר, לאוגדה, לחטיבה ול 414. לכל מי שייצר מחנה רב יחידתי ששום חלק בו לא מסונכרן עם חלק אחר ובטח שלא לוקח אתכן בחשבון. מחנה שלא תורגל בו שום דבר במשותף, שנים. מה שלא קיים בשוטף לא יעבוד בארוע קיצון. ואלו כבר לא אמירות שלנו , את זה אומר התחקיר.
ספציפית לגבי הגדוד שלכן - לא יצאה פקודה אחת מהגדוד שלכן בבוקר השבעה באוקטובר שתכליתה לשמור עליכן או לעזור לכן, או בהמשך היום חלילה להיות בקשר איתנו ההורים. אפילו לא פקודה אחת של המפקדים שלכן במשך חמש וחצי שעות, ושום עזרה למ״מ שהיתה איתכן. הפקרה. זה ׳היופי׳ בתחקיר של עדו הוא חיפש נתונים ׳קשיחים׳ ובצבא אלו פקודות ונהלים לא סיפורים פה. והמסקנות שנכתבות נוקבות: איך יכול להיות שמפקדים לא נמצאים עם החיילים שלהם? איך יכול להיות שזה האקלים הפיקודי ב 414? זה כתוב בתחקיר. איך לא דאגתם להן ולמ״מ שלהן? חיילות של אף אחד גם לא של המפקדים שלהן.
ואז, אז מה שנשאר זה לשמוע נפילה.
---
ואלו שמות כל נופלי ונופלות נחל עוז. כל אלו הם הילדים שלנו.
סמ"ר אדיר אישטו בוגלה
סמ"ר דור לזימי
סרן עידן בלוי
סמ"ר רועי ברקת
סמ"ר דוד רתנר
סמ"ר איתי אברהם רון
סמל סהר מידני
סמ"ר דולב אמויאל
סמ"ר דוד ירחי
סמ"ר דביר זכאי
סמ"ר ישי פיטוסי
סמל שוהם שלמה נידם
סמל שמעון אלרואי בן שטרית
סמל אמיר אייל
סמ"ר ירין מארי פלד
סמל שיר ביטון
סמל תומר לייבוביץ'
סמל אור אביטל
סמ"ר נטע ברעם
סרן עדן נימרי
סמ"ר שיראל חיים-פור
סמל אושר שמחה ברזילי
סמ"ר יונתן גולן
סמל בועז מנשה יוגב
סמ"ר דניאל ראשד
סמ"ר אורי כרמי
סמ"ר דניאל שפרבר
רב"ט שמעון יוחאי לוגסי
סמ"ר סיוון אסרף
רס"ב איברהים חרובה
סמ"ר נהוראי אמיתי
סמ"ר יעד בן יעקוב
רב סרן שילה הר-אבן
סמ"ר נאור סיבוני
סמ"ר ברק בן דוד
סגן יוחאי דוכן
סמ"ר איתי חן
סרן דניאל פרץ
סמל אביב חג'ג
רב"ט הדר מרים כהן
רב"ט מיה ויאלובו פולו
רב"ט נועם אברמוביץ'
סמ"ר שחף ניסני
סמל שירה שוחט
רב"ט נועה מרציאנו
סמ"ר ים גלס
רב"ט שירת ים עמר
סרן שיר אילת
סמל רוני אשל
סמל שיראל מור
סמל שי אשרם
סמ"ר נועה פרייס
סמ"ר עדי לנדמן
סמל יעל לייבושור- הילדה שלי.
טנק ד', 687צ , "מישנה חשאי".
שנה וחמישה חודשים שאני חושב עליו , קם איתו, חי איתו בתוכי. חושב על דברים ומנסח את דמותו של יוני בלי שאני מתכוון לכך. והנה, כאן אנחנו יושבים במחנה גלילות בכיתת לימוד ושומעים הקלטות מהטנק.
כל מה שצריך כדי לדעת מי זה יוני נמצא ב 8 השניות האחרונות שהטנק מקליט לפני שהוא שובק.
סיכום חייו של יוני שהסתכם בצעקות השבר של בועז הנהג:
"היי!..אני כלוא פה...אני כלוא פה...יוני!...אני כלוא בפנים...אני נחנק...יוני אני נחנק!".
יש רק לוחם אחד שיכול להציל אותו.
יש רק אדם אחד שאליו כולם פונים.
יש אחד שתמיד יהיה שם בשבילך ותמיד יעזור לך ותמיד יציל אותך.
יוני.
"מישנה חשאי" , שומע?
"מישנה חשאי" , אני כאן,
"מישנה חשאי" , ענה,
"מישנה חשאי" , תציל את עצמך
"מישנה חשאי" , חזור, עצור, תמתין, תתארגן, אל תמהר
"מישנה חשאי" , חכה רגע,
"מישנה חשאי" , אני לא מצליח לחפות עליך מכאן
"מישנה חשאי"
מישנה
יוני!!
את כולם הצלת. רק את עצמך לא, ואותנו.
עיטור העוז מוענק על מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי, תוך חירוף נפש.
הכי ערכי, הכי גיבור והכי ראוי שיש.
לא מצליח להבין איך זה לא כתוב הכי גדול וברור שיש על כל כתובת אפשרית.
מפקד טנק בשיריון שבחר לעמוד ולהילחם לבד כדי להציל את המפקד שלו, הציל מיגונית שלמה בעמידה איתנה של 15 דקות לבדו שעוברות כמו נצח.
לא בורח, לא מפנה את גבו לקרב, אינו נס מהסכנה.
כי להילחם זה המצב היחיד שהוא מכיר.
מוקף בעשרות נוח׳בות בני מוות ומחפה על חבריו לצוות הטנק (ולוחמי החי״ר שבמיגונית), הם ברחו וניצלו בזכות גבורתו, הוא לא.
נלחם עד טיפת הדם האחרונה שניגרה מגופו.
אם הוא לא ראוי לעיטור מי כן?
אח שלי הכי ראוי שיש והוא צריך לקבל את מה שמגיע לו.
צה"ל - צבא ההגנה לישראל
חטיבה 7
אם היית רק קצת חושב על עצמך אולי היית היום איתנו…אבל אתה, כמו שאתה, ערכי, אמיץ, חבר, מבין מה המשמעות של צוות…
לא נטשת, לא הפקרת, נלחמת עד הסוף והצלת חיים, חוץ מאת עצמך.
כולם צריכים להכיר אותך ואת סיפור הגבורה שלך!
אוהבת אותך ילד שלי❤️💔
עיטור העוז מוענק על מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי, תוך חירוף נפש.
הכי ערכי, הכי גיבור והכי ראוי שיש.
לא מצליח להבין איך זה לא כתוב הכי גדול וברור שיש על כל כתובת אפשרית.
מפקד טנק בשיריון שבחר לעמוד ולהילחם לבד כדי להציל את המפקד שלו, הציל מיגונית שלמה בעמידה איתנה של 15 דקות לבדו שעוברות כמו נצח.
לא בורח, לא מפנה את גבו לקרב, אינו נס מהסכנה.
כי להילחם זה המצב היחיד שהוא מכיר.
מוקף בעשרות נוח׳בות בני מוות ומחפה על חבריו לצוות הטנק (ולוחמי החי״ר שבמיגונית), הם ברחו וניצלו בזכות גבורתו, הוא לא.
נלחם עד טיפת הדם האחרונה שניגרה מגופו.
אם הוא לא ראוי לעיטור מי כן?
אח שלי הכי ראוי שיש והוא צריך לקבל את מה שמגיע לו.
צה"ל - צבא ההגנה לישראל
חטיבה 7
ועוד שנה עברה…ואתה לא כאן..
ושוב מגיע יום הזכרון, יום אבל לאומי…
יום בו מדינה שלמה תחלוק איתנו את הכאב שאנו נושאים בתוכנו כבר 568 ימים…כאב שהפך להיות דייר קבוע בלב שלנו, געגוע בלתי פוסק שרק הולך ומתעצם עם הזמן.
והדגל ירד לחצי התורן ותישמע צפירה וכולם יתייחדו עם זכרם…וזכרו של יוני לגמרי נוכח..הוא כ״כ חי וצחוקו נשמע בבירור ומבטו התכול כ״כ חודר ואמיתי אז איך זה הגיוני ששוב ישמרו לנו מקומות בקדמת הבמה בטקס? ואיך זה שבחדר שלו כבר אין את הריח שלו? והמצעים תמיד נשארים מתוחים על המיטה? והגיטרות נשארות מיותמות בפינת החדר?
עוד יום זכרון מגיע, ואתה לא כאן ואין אותנו..
כתבה מיוחדת מדוייקת מרגשת ומספרת את סיפורם המדיוק...
"מנשרים קלו מאריות גברו"
בחייהם ובמותם לא נפרדו"
תודה לשיר ביטון , גל"צ והחברים המקסימים והמיוחדים.
שנה שנייה שלי מתוך חמש בפרויקט המרגש של עמותת אחים לסמל, שבו אוהדי מכבי תל אביב עולים ביום הזיכרון לקבריהם של אחים ואחיות שלנו, אוהדי מכבי שנפלו בקרב ומשאירים תשורה קטנה ומרגשת למשפחה.
זו יוזמה שמביאה כבוד אמיתי לגיבורים והגיבורות שלנו, ומחברת אותנו אליהם גם ברגעים הקשים.
השנה זכיתי לפקוד שלושה קברים, כחלק ממאות מתנדבים שהגיעו לכל רחבי הארץ.
בין הסיפורים שנגעו בי במיוחד, סיפורו של יוני גולן מנווה מונוסון, שנפל בגבורה בקרב על הגנת המדינה ב-7.10.
שנהיה ראויים להם.
ולעולם לא נשכח.
רן, אביו של יוני גולן ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר והציל מעל 20 חיילים וחיילות, כותב לו:
טנק ד', 687צ , "מישנה חשאי". שנה וחמישה חודשים שאני חושב עליו , קם איתו, חי איתו בתוכי. חושב על דברים ומנסח את דמותו של יוני בלי שאני מתכוון לכך. והנה, כאן אנחנו יושבים במחנה גלילות בכיתת לימוד ושומעים הקלטות מהטנק.
כל מה שצריך כדי לדעת מי זה יוני נמצא ב 8 השניות האחרונות שהטנק מקליט לפני שהוא שובק.
סיכום חייו של יוני שהסתכם בצעקות השבר של בועז הנהג:
"היי!..אני כלוא פה...אני כלוא פה...יוני!...אני כלוא בפנים...אני נחנק...יוני אני נחנק!".
יש רק לוחם אחד שיכול להציל אותו.
יש רק אדם אחד שאליו כולם פונים.
יש אחד שתמיד יהיה שם בשבילך ותמיד יעזור לך ותמיד יציל אותך.
יוני.
"מישנה חשאי" , שומע?
"מישנה חשאי" , אני כאן,
"מישנה חשאי" , ענה,
"מישנה חשאי" , תציל את עצמך
"מישנה חשאי" , חזור, עצור, תמתין, תתארגן, אל תמהר
"מישנה חשאי" , חכה רגע,
"מישנה חשאי" , אני לא מצליח לחפות עליך מכאן
"מישנה חשאי"
מישנה
יוני!!
את כולם הצלת. רק את עצמך לא, ואותנו.
לפני 584 ימים, בבוקר ה-7.10.23 נהרג יוני גולן ז״ל שבתמונה משמאל, בקרב מול מחבלים בנחל עוז.
עוד מעט אצא לדרך להשתתף בערב ההשקה של מיזם סיפור. חיים, שבזכותו נכתב גם סיפור חייו ומותו של יוני ושל נופלים ונרצחים אחרים.
הוא לא ״מצא את מותו״ וגורלו לא ״נחרץ״.
מי שחרץ את גורלו למוות הוא ממשלת ישראל והעומד בראשה.
לפני 584 ימים, בבוקר ה-7.10.23 נחטף עידן אלכסנדר שבתמונה מימין בידי מחבלים לעזה.
עוד מעט ישוב לזרועות אימו ומשפחתו.
את מה שעבר עליו שם לא נדע, כנראה, אף פעם באמת.
הוא לא ״מצא את עצמו״ בעזה.
מי שחרץ את גורלו להילקח בשבי ולסבול שם עינויי תופת במשך יותר משנה וחצי הוא ממשלת ישראל והעומד בראשה.
מי שחרץ את גורלו לחסד החיים והשיב אותו הוא נשיא ארה״ב דונלד טראמפ.
לפני 584 ימים, בבוקר ה-7.10.23 נרצחו למעלה מ-1,800 איש, אישה וילדים ו-251 איש אישה וילדים נחטפו ונלקחו בשבי.
58 מהם נמצאים עדיין שם. לפחות 20 מהם עדיין חיים.
אין להם אזרחות אמריקאית.
מי שממשיך וחורץ את גורלם לשבט ולא לחסד הוא ממשלת ישראל והעומד בראשה.
מי יציל אותם? מתי יעצור השעון?
ביום ראשון הייתי בערב ההשקה למיזם סיפור. חיים – כתיבת סיפורי חיים לנופלים ולנרצחים במלחמת חרבות ברזל.
פגשתי שם חברות סופרות אחרות, שהתנדבו לכתוב את סיפור חייהם ומותם של אנשים, צעירים ברובם הגדול, שנרצחו ב-7.10.
חיילים וחיילות שנפלו בקרבות גבורה מול מחבלים, צעירים וצעירות שיצאו לחגוג במסיבה ונרצחו באכזריות שאין מילים לתאר אותה, נשים וגברים מיישובי העוטף שפגשו בוקר אחד את פניו של הרוע.
Dana Ben Shlomi, מי שהגתה את המיזם המופלא הזה, אמרה בדברים שנשאה שאנחנו – הכותבים, העורכים הלשוניים והספרותיים, המעצבים הגרפיים, המעמדים והמביאים לדפוס – המתנדבים כולם – כותבים את דברי הימים של המלחמה הזו.
ואכן - כשמחברים את הספר של יוני גולן ז״ל שכתבתי אני, יחד עם הספר של אדר בן סימון ז״ל שכתבה Ayelet Partoush, והספר של קשת סרוסטי ז״ל שכותבת Mika Shainok Kerten, וכל הספרים האחרים שנכתבו כבר ועוד ייכתבו – נקרא כך יחד הסיפור כולו.
כשצעדתי בשביל הכניסה אל האולם בו התקיים ערב ההשקה ליוו אותי בדרכי תמונותיהם של אלו שנפלו, שהונחו על כנים גדולים ופרטו לפרטים בו ברגע את הסיפור הגדול. את דברי הימים הנוראים האלה:
* אחרי שנתתי למשפחה את ״גחליליות״ – סיפור חייו של יוני ז״ל, כתבה Adi Peleg אימו על הרגישות האינסופית שיש לגשת איתה למלאכת הכתיבה הזו. על איך "אספת את כל המילים ויצרת זיכרון שמנציח את הילד קסם שלנו... וכמו שהיטבת לנסח – ״עם מותו הפך העולם לחשוך יותר״.
* נועם קליינשטיין המקסימה שרה באירוע את ״שיר לאדיר״, שכתבה יחד עם יולי רייטר, בת זוגו של אדיר מסיקה ז״ל, ומספר את סיפור האובדן הגדול של חיים צעירים ואהבת צעירה.
* הוריו של אדיר דיברו על תהליך הכתיבה של ספר כזה, שיש בו קושי ועומק וכן – גם חסד.
הם וכל מי שהוא תא ברקמת השכול האנושית הזו, שילם וממשיך לשלם את המחיר היקר ביותר שאפשר.
׳סיפור.חיים׳ הוא כאן עבורם. עבור דברי הימים הפרטיים שלהם. כל אחד ואחת מהם – עולם. כל אחד ואחת מהם – חד פעמי. יחיד ומיוחד.
בתחושת בושה קשה שמציפה אותי מאז שקרה המוות הנורא הזה,
בתחושת ענווה אל מול המשפחות שאוחזות בזיכרון יקיריהם,
בצניעות של נותרים,
ובתודה גדולה על הזכות שניתנה בידי -
נמשיך לספר את סיפוריהם של כל מי שהופקר למותו ביום ההוא.
כדי שידעו כולם ולא ישכחו את הדבר הנורא שקרה כאן.
זה התחיל בקטן, ״זרק״ את המחשבות על הכתב, ובין לבין נתן לי לקרוא את סערת הנפש.
כלפי חוץ שידר עניינים כרגיל, סלע יציב עבורי ועבור הילדים אבל בפנים…כמה כאב וכמה עצב. וככל שהמשיך לכתוב, וככל שקראתי, הבנתי שהמילים האלה שנכתבו באופן כ״כ רגיש וחושף את הלב חייבות לצאת החוצה ואולי אולי יוכלו לפתוח צוהר קטן למתחולל בנפשו של אב שאיבד את היקר לו מכל..
רן אהובי, אני גאה בך ואני בטוחה שגם יוני…
היי 🙌
קוראים לי יהלי, אני והמחזור שלי מהמכינה הקדם צבאית, “מנשרים קלו” מארגנים בפעם השנייה ערב “בירה ונשירה” ב-28.8, לזכר שני חברים אהובים שלנו – עידו הרוש ויוני גולן ז״ל, שנפלו ב-7.10.
*מצורפות פה תמונות מהאירוע הקודם שהגיעו אליו באזור 600 אנשים☺️
השנה הגדלנו את הכמות ויהיו בסביבות ה-1,000 משתתפים, עם מוזיקה חיה, דוכני אוכל ובירה ,שירה בציבור ואווירה חמה וכיפית 🍻🎶
*אנחנו מחפשים ספקי בירה בוטיק/ מותגים שיגיעו עם דוכן למכור בירה באירוע וגם אנשים שפשוט אוהבים לבשל בירה ויכולים למכור כמות*
שנה שעברה נגמרו הבירות בדוכנים ממליצים להערך בהתאם😉
זו גם הזדמנות לחשיפה לקהל צעיר ואיכותי, וגם לקחת חלק ביוזמה עם ערך משמעותי 💛
אם זה מעניין אתכם, אשמח שתיצרו קשר בפרטי ונתאם את כל הפרטים
ואם זה לא נוגע אליכם פשוט נשמח שתשתפו שיגיע למי שצריך!
יובל-053-8277107
יהלי-058-4300602
תודה💕
***מחפשים אומנים ולהקות שיסכימו לכבד בנוכחותם ובשיריהם***
יוני גולן ועידו הרוש ז"ל נפלו בקרבות גבורה ב7.10
יוני ועידו היו אנשים מיוחדים ויקרים מאוד לליבי.
הם היו החברים הכי טובים מהמכינה והחליטו להתגייס יחד לגרעין שריון.
ליוני והרוש הייתה אהבה גדולה ומשותפת למוזיקה, לכן החברים שלהם למחזור במכינת מנשרים קלו החליטו לארגן פסטיבל ״בירה ונשירה״ שנתי לזכרם. זו השנה השנייה שהפסטיבל מתקיים. שבשנה שעברה היה אירוע מוצלח ומרגש מאוד.
האירוע השנה יתקיים בע"ה ב28.8 בערב, ביישוב מתן ליד כפר סבא.
נוכל לשלם סכום סמלי לאומנים שיגיעו.
הלוואי והקסם יקרה ואומנים יסכימו להגיע.
יוני זה הבן של עדי ועידו הוא הבן של שלהבת.
החברות שלי ושותפות הגורל שלי.
יוני נלחם ונלחם בנחל עוז ועידו נלחם ונלחם ביפתח.
שניהם נפלו בקרבות בשבעה באוקטובר.
תבואו
תשתפו.
נשתה בירה לכבודם של שני הילדים האהובים האלו.
ש אנשים שמהלכים בינינו עם גדם. מראות של פרוטזות משוכללות מחוברות לחלקי גוף קטועים נהיו רגילים עבורנו בשנתיים האחרונות, אבל זהו גדם בלתי נראה. עיניים אינן יכולות לראות נפש קטועה. לא דם זורם בה, אלא ריק. ריק מלא. מלא במשהו שאלו מאיתנו שזה לא קרה להם ״באמת״ לא מכירים.
יש אנשים בינינו שזה קרה להם באמת. שהדפיקה היתה בדלת ביתם. שהגדם נוצר בהם באיבחת הדפיקה בדלת והוא שם מאז. האנשים האלה תמיד יהיו ״אבא של״, או ״אמא של״, או ״אח של״ או ״אחות של״, או ״בן של״, או ״בת של״, או ״חבר של״.
תמיד ״של״ ריק מלא.
רן גולן, אבא של יוני שנלחם ונהרג בקרב מול מחבלים בנחל עוז בבוקר 7.10.23, מהלך בינינו עם גדם יוני. עם נפש קטועה. ומי שנפשו לא נקטעה קשה לו לדעת את נפשו של מי שכן. אנחנו זקוקים לסימני דרך. אנחנו זקוקים למבט אל הנבכים והתהומות שהותיר אחריו גדם יוני. מבט פנימי הוא חודרני. הוא כואב. הוא מפחיד. הוא מסע שיש לו תאריך התחלה אבל אין לו סוף.
רן גולן, אבא של יוני, כתב מסע כזה. ״דגיגי זיכרון״ הוא קרא לו, וזה מה שהוא. זו לא ביוגרפיה, למרות שהוא צועד בשבילי הזמן ונספרים בו מועדים. זה לא חיפוש של הגיון בתוך הכאוס, למרות שהוא מנסה לתת סימנים בדבר הבלתי ניתן לסימון שקרוי ״שכול״. זה ״יומן מסע לעומק נפשו של אב שכול״ כמו שאומר רן.
לאלה מבינינו שמזלם שפר עליהם - זה הכי קרוב שנוכל להגיע אל הגדם.
את הפוסט הזה אני כותבת יום אחרי השביעי לאוקטובר ושבוע ימים לפני האזכרה של יוני.
יוני, בנם של רן, עדי והילה ז״ל, אח תאום ליותם, אח לדור ולאחיותיו מאיה וליהי, נפל בשבעה באוקטובר 2023 בעת שהיה מפקד טנק בגדוד 77. הוא נלחם במחבלי חמאס ולאחר שהטנק נפגע הגן בגופו על חבריו לטנק, שהצליחו להינצל.
את סיפור חייו הקצרים כתבתי ב״גחליליות״ אחרי מותו. את מה שקרה וקורה למי שהוא ״של יוני״ אני מנסה להבין ב״דגיגי זיכרון״.
נסו גם.
יוני, מה המצב ? איך אצלך ?
אני לא סופר, אבל תדע שלא נפגשנו כבר 746 ימים, בשבילי זה בערך כמו יומיים שלושה.
מה הספקת לעשות בשנתיים האלה?
מה אתה עושה עכשיו, כשהעשן ואבק הפודרה לא נכנסים לך לעיניים, כשהחול לא נדבק לך לבגדים , כששמן המכונות לא מכתים לך את המדים שאינך לובש, או אולי אתה כן לובש אותם כי זה הכי נח ?
האם אתה שומר על ההגיינה , אפילו שלך ולשאר השריונרים זה כנראה פחות אכפת ?
האם אתה דואג לרשמ"צ המדוקדק שלך גם שם בין המלאכים ?
יש לך איזה כלי נגינה , אולי למדת לנגן על נבל ?
אני מקווה שאתה מוודא שתמיד יהיה קו ראיה ברור וישיר בין הענן עליו אתה חונה לבינינו,
יוני, ספר לי רגע, האם קיבלת משימה חדשה ? אולי אתה מלווה את הפלוגה ושומר עליהם בדרכך שלך ?
את מי פגשת ? תכלס, היה לך מספיק זמן,
מה שלום הרוש ? די ברור לי שאתם עושים שם שמח. אולי יצא לך לדבר עם פיכמן או לידר, אנחנו זוכרים כמה היה לך קשה,
אני רוצה להאמין שלחבורה השמחה שלך גם הצטרפו שיר ורום, כמו שההורים שלהם הצטרפו אלינו למסע העצוב.
יוני, כמו שאתה מבין , בין כל הזכרונות והמחשבות נשארו לי בעיקר שאלות, בלי תשובות.
חלק מהשאלות יקבלו תשובה לאורך העתיד, אחרות ישארו פתוחות עד שניפגש ואולי גם לאחר מכן , כי אולי זה כבר יראה לי מיותר.
אז אצלנו, היינו בארה"ב וחיפשתי אותך ברוח הקרה על הר וושינגטון, עדי חיפשה אותך בין צבי הים בפיליפינים,
נסעתי עם יותם לסקוטלנד, ומכל ההרים שטיפסנו עליהם בין טיפות גשם דוקרות וכמה שירים עצובים, מצאנו אותך דווקא כשאתה יושב איתנו לכוס קפה באדינבורו ופריז. איך מתאים לך.
הפכת לאיש העולם הגדול, כן, אתה נמצא שנות אור לפניי, משיג אותי בהקפה שלמה של מסלול הפורמולה אחת,
להשיג את האור שלך אני לא יכול, אבל אני מנסה, כשאני מספר עליך או יוצר.
אז יוני, תכניס מידי פעם שיר בשבילי בפלייליסט רנדומאלי, או אולי איזו זיק של מחשבה או זיכרון מיקרי ,אולי התרחשות קטנה שממש לא קשורה לאותו רגע אבל לי היא תהיה ברורה ,
משהו קטן,
כדי שלא ארגיש שנתתי לך להתרחק יותר מידי.
דברים שלא הספקת-
לחגוג יום הולדת 22, 23 והיום 24…
לצאת לקורס קצינים (ולסיים אותו בהצטיינות)
לראות את העונות האחרונות בהחלט של You ושל דברים מוזרים
לחזור לשירי המהממת
לשבת במרפסת שלך אחרי שריצפנו אותה כי ביקשת
לראות את ההצלחה של דני אבדיה ולהבין שצדקתי 😅
לשחק עם ליקי 2K ולהפסיד לה כמו גדול
לטוס לחו״ל בין לבין איתנו ובלעדינו
לחיות…
דברים שאנחנו הספקנו בשנתיים וקצת מאז שהלכת-
לטוס לחו״ל בלעדיך
להחליף מטבח
להחליף אוטו
לרצף לך את המרפסת
להתאכזב ממי שחשבנו שהם החברים הכי טובים שלנו
להכיר חברים חדשים שהפכו למשפחה
לבכות נהרות של דמעות
לחגוג לך וליותם יום הולדת 22, 23 והיום 24…
הזמן לא חס עלינו…אותותיו ניכרים…עוד קמט ועוד מכאוב ואנחנו ממשיכים להתבגר ולצבור זכרונות חדשים שאתה לא חלק מהם באופן מוחשי…וזה מרגיש מוזר ולא הגיוני גם בחלוף שנתיים
וזה קצת מצחיק ״לחגוג״ לילד מת יום הולדת אבל לא אכפת לי ואני מקווה שאי שם בעולם שמעבר, אתה גם חוגג היום.
אז יוני ילד שלי, יום הולדת שמח…ולמרות שהיית פה על הכדור רק זמן קצר אני כ״כ שמחה שנולדת..הארת לי את החיים ❤️💔
עדי פלג גולן, אמא של יוני גולן ז״ל , לוחם וגיבור שנפל בהגנה על הבית , פתחה בפנינו את הלב וסיפרה מה Journey 4Hope עשתה עבורה. 💛
בתוך כאב שאי אפשר לתאר, עדי מצאה במסע מרחב לנשום, לבכות, לצחוק, לזכור את יוני מתוך חיים ולא רק מתוך השבר. היא מצאה מעגל של אמהות שמבינות בלי מילים, וצוות שמחזיק, מלווה ומזכיר לה שגם בתוך החושך אפשר למצוא רגעים קטנים של אור.
הטסטמוניאל הבא הוא מתנה מעדי לכל האמהות שנמצאות במקום שבו היא הייתה , ולכל מי שתומך במסעות האלו ונותן להן לקרות.
יוני, האור שלך ממשיך ללוות את אמא שלך ואת כולנו דרך הצעדים שלה במסע הזה. ✨ @אמהותשכולות
@מסעלפיליפינים
Adi Peleg Golan, mother of Yoni Golan ז״ל, a brave fighter who fell while defending home, opened her heart and shared what Journey 4Hope has done for her. 💛
Within indescribable pain, Adi found on the journey a space to breathe, to cry, to laugh, to remember Yoni through life and not only through the shattering. She found a circle of mothers who understand without words, and a team that holds her, walks beside her, and reminds her that even in the darkness, it is still possible to find small moments of light.
This testimonial is Adi’s gift to all the mothers who are in the place where she once was, and to everyone who supports these journeys and makes them possible.
Yoni, your light continues to accompany your mother and all of us through each step she takes on this journey. ✨
https://www.facebook.com/reel/1207561144608639/?s=single_unit
Ты был внимательным и терпеливым, всегда умел понять, что происходит с твоими друзьями. Ты был лидером, который увлекал людей за собой, словно волна, достигающая берега.
Источник:כאן 7.10.360
Прочитать оригинал на иврите
היית בן אדם קשוב וסבלני, תמיד ידעת לקרוא את מה שעובר על חבריך, היית מנהיג מוביל שסוחף אחריו אנשים כמו גל שמגיע לחוף.
Мы, родители Йони, не занимаемся вопросами наказания, мы лишь хотим, чтобы была создана государственная комиссия по расследованию, чтобы мы могли извлечь уроки из того, что произошло
Источник:ynet
Прочитать оригинал на иврите
אנחנו, הוריו של יוני, לא עוסקים בענישה, אנחנו רק רוצים שתקום ועדת חקירה ממלכתית כדי שנוכל ללמוד ממה שהיה
Он наша звезда.
Источник:The Times of Israel
Я был вспыльчивым и непоседливым, а Йони — спокойным и беззаботным.
Источник:The Times of Israel
Мой чудесный мальчик
Источник:יזכור
Прочитать оригинал на иврите
ילד קסם שלי
Этой ночью свет был погашен
Источник:יזכור
Прочитать оригинал на иврите
האור היה כבוי הלילה
Йони был единственным и неповторимым
Источник:יזכור
Прочитать оригинал на иврите
יוני היה אחד ומיוחד
Потерять близнеца — значит потерять себя
Источник:יזכור
Прочитать оригинал на иврите
לאבד תאום זה לאבד את עצמך
Ты не был Йони
Источник:יזכור
Прочитать оригинал на иврите
לא היית יוני
Герой, который дарил радость, свет и юмор
Источник:יזכור
Прочитать оригинал на иврите
גיבור שהפיץ שמחה, אור והומור
Выступления в День памяти
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכל יום שעובר, אזכור יותר! אזכור, את אלו שיצאו עימי לקרב ולא שבו, ולהם אין מי ידמה ומי ישווה. אזכור, שהכאב לא יעבור לעולם, והזמן, הוא לא מרפה ולא מרפא. אזכור, את שיברון הלב הגובר ואת הבית שבוער. אזכור, את צדקת הדרך, ואשבע שוב, שמה שהיה לא יהיה יותר. אזכור, שיותר מכל דבר אחר – אני חסר! ביום הזה, אני נתקף געגוע לדמותם, לחיתוך דיבורם, לחיוכם, ומדליק נר לזיכרון דרכם ומורשתם!
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכאב, בהצדעה ובתקווה אני מתכבד להדליק נר זיכרון זה. השנה, כשאנו נלחמים במלחמה ארוכה, רב זירתית וצודקת, הזיכרון נושא משמעות עמוקה. ביום זה נעצור ונתייחד עם זכרם של טובי בנינו ובנותינו שנפלו בהגנה על המדינה. מורשתם היא המצפן שמתווה את דרכינו, והיא המעניקה לנו כוח להמשיך ולהגן על מדינת ישראל ותושביה. משפחות יקרות, אנו מרכינים ראשנו ומתחייבים שנעמוד לצידכן תמיד. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף דדו בר כליפא
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בשעה שאנו זוכרים את גודל תרומתם ועומק מסירות נפשם של טובי בנינו ובנותינו, נופלי מערכות ישראל לדורותיהן, ממשיכים צה"ל וכוחות הביטחון במימוש המשימה למענה לחמו ועבורה נפלו: הכרעת אויבינו מדרום, מצפון, ביהודה ובשומרון, וגם בזירות רחוקות יותר. בהערכה רבה ובגאווה אדירה אנו מרכינים ראש בפני הנופלים והנופלות, מאמצים את משפחותיהם אל לבנו, וממשיכים במשימה להבטחת קיומה של ישראל לדורי דורות. יחד נעשה ונצליח.
רב אלוף אייל זמיר
הרמטכ"ל, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
כאשר דגלינו מורדים לחצי התורן וראשינו מורכנים לזכר הנופלים והנופלות במערכות ישראל, ממשיכים לוחמי צה"ל ומפקדיו בלחימה בדרום, בצפון, ביהודה ובשומרון ובזירות נוספות. על כל דור מוטלת המשימה של הגנת העם והארץ – משימה שאף פעם אינה פוסקת. נצדיע בגעגוע ובגאווה לנופלים ולנופלות, נחבק את משפחותיהם, ונמשיך ברוח הציווי שהותירו לנו. עם ישראל חי.
רב ניצב יעקב שבתאי
המפקח הכללי, משטרת ישראל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
אחיי הנופלים, כל נר הוא זיכרון יחיד ומיוחד, על חיים שהיו ואינם, געגוע שנצרב עמוק בלב, עולם ומלואו. הנרות כולם הם זיכרון של אומה כי לעולם לא עוד, בשורת הציונות וקוממיות ישראל. זיכרון כי הדרך לעם חופשי בארצנו עוברת דרך מסדר הנופלים. אור הנר יזכיר לנו את מסירות נפשכם להציל חיים, להגן על הבית. הנרות מסמנים לנו נתיב גבורה ערכי מחייב שאנו מצווים ללכת לאורו. נמשיך להילחם ולהוסיף אור מתוך אמונה בנצח ישראל.
יואב גלנט
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהצדעה ובכאב, בשם צה"ל כולו, אני מדליק נר זיכרון. בעיצומה של מלחמה, הזכרון נושא משמעות יום-יומית, שעבר והווה מתלכדים בה. לאורם של הנופלים נמשיך לצעוד, חיילי הסדיר והמילואים. לאורם של הנופלים נמשיך להגן על ארצנו ועל מולדתנו, גם כשהמחיר כבד. להבת-הזכרון תבער בנו בעודנו ממשיכים להלחם ונזכור את הנופלים ואת אומץ ליבם. משפחות יקרות, צה"ל מרכין היום ראש, מצדיע לכן וכואב איתכן. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף יניב עשור
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהוקרה, בגאווה ובכאב שאין לו סוף, אני מתכבד להדליק נר לזכרם של הנופלים והנופלות במערכות ישראל. סיפור חייהם בארץ הזאת, מסכת שירותם, גבורתם והקרבתם – הם סיפורה של הארץ הזאת, אך גם סיפור המחיר הכבד שהיא תובעת מאוהביה. מחויבותנו לזכר הנופלים ולדרך שהותירו לנו ניצבת תמיד לנגד עינינו. את המשימה שלא זכו להשלים, משלימים כיום, וישלימו, אנשי כוחות הביטחון, הממשיכים בדרכם ולאורם. יהי זכרם של הנופלים ברוך.
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בחרדת קודש אני מתכבד להדליק נר לזכרם של חללי מערכות ישראל, חברנו שנפלו, מראשית היציאה מהחומות ולאורך כל שנות עצמאותנו המדינית והציונית, מהווים תמרור זיכרון לדרך חיינו ולמחוייבות הלאומית להנצחת זכרם. דרכם נותרה דרכנו ומורשתם נר להמשך עשייתנו. יהי זכרם ברוך!
בני גנץ
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נזכור אותם, כולנו יחד. כל אחד ואחת מהם, מדי יום ביומו, והיום ביתר שאת, כך – לנצח. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת