История жизни
Старший сержант (рез.) Урия Меш был человеком, полностью отдающим себя, скромным и любящим людей. Те, кто его знал, помнили его как тихого и приятного человека, скромного, ничего не просящего для себя, преданного своей семье, своей общине и своей вере.
Урия вырос и построил свой дом в Тальмоне. Там он построил свою жизнь, вложил свою душу в свою семью и свое окружение и запечатлелся в сердцах всех, кто его встречал, как человек честный, простой и приятный в общении.
Когда началась война, Урия отправился на службу в резерв. Он служил танкистом в 52-м батальоне дивизии «Следы железа» (401) и вместе со своими товарищами вошел в самое сердце боев на севере сектора Газа.
В 18-й день месяца Мархешван 5784 года, 2 ноября 2023 года, Урия Меш пал в бою на севере сектора Газа. Ему был 41 год на момент гибели.
Урия оставил после себя родителей, Давида и Риту, и членов своей семьи. Его образ — человека простого и честного, преданного своему дому и своему народу — запечатлелся в сердцах всех, кому посчастливилось его знать. Да будет благословенна его память.
Видео и ссылки
В СМИ
Публикации в соцсетях
- РЕБЁНОК ПОГИБШЕГО ВОЕННОСЛУЖАЩЕГО ЦАХАЛА ГОВОРИТ ВСЁ КАК ЕСТЬ
LinkedIn — Dov Lipman
Мемориальные сайты
- Изкор — старшина Урия Маш
משרד הביטחון — יזכור
- Урия Маш, да отомстит Господь за его кровь
remember.bio
- Урия Маш — Национальный форум памяти
פורום הזיכרון הלאומי
Проекты памяти
Был выпущен блокнот с его текстами и снят фильм в рамках проекта «Прикоснуться к их свету» в ульпане «Цвия Хафец-Хаим». Ноя Амрам написала песню, музыку к которой сочинил Ави Барак; в Нерии работают над созданием бейт-мидраша в память о погибших жителях поселения.
Библиотека на маршруте и зона отдыха в память об Урии созданы на территории полевой школы «Хар ха-Негев», с видом на кратер Рамон и вдоль Израильской тропы. Страница описания приписывает посвящение его друзьям по средней школе-ешиве и содержит обновление от апреля 2026 года.
Истории о них
Урия пришёл помочь погрузить снаряжение перед входом в Газу. Услышав, что нужна замена механику-водителю танка, он присоединился к подразделению со своим снаряжением и вступил в боевые действия, хотя был освобождён от резервной службы.
Его коллега Йоэль Накаш рассказал, что Урия каждое утро бесплатно возил его из Нерии в питомник «Ботаника» в Кфар-Руте. В питомнике он отвечал за суккуленты, и, по словам Йоэля, деликатность, необходимая для ухода за ними, соответствовала его характеру.
Авиталь рассказала, что после шивы искала записные книжки Урии и была поражена объёмом его записей. Она начала оформлять и ежедневно распространять отрывки в статусе и среди семьи, а позже и на странице в Facebook. По её словам, работа с его записями придаёт ей сил.
“Чем сильнее укрепляется признательность, тем сильнее укрепляется и осознание долга быть добрым и приумножать добро в мире.”
Жизнь и служба
Профиль
Служба
- Звание
- Старший сержант (в запасе)
- Подразделение
- 401-я танковая бригада
- Тип службы
- Резервные силы
- Место боя
- Север Сектора Газа
Семья
- Отец
- David
- Мать
- Rita
Захоронение
Воспоминания и соболезнования
אוריה מש
היד
מזכרוננו אינו מש
בצניעות יתרה
שאת דרכך יקרה
איש משפחה למופת
בכל זמן בכל עת
לנח נצחים אותך נזכור
גם בחום גם בקור
הותרת מורשת מפוארת
ברוכה משפחתך הנהדרך
זכרך לעדי עד בליבנו ברוך
מעשיך פועלך והחיוך
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, איש מדהים למשפחה מדהימה, דוגמה ומופת לאדם, אהבת הארץ והעם שלנו.
בליבנו לעולמים עד
אחי היקר, נשמתך חסרה בעולם שזקוק בשעה זאת לאנשים מיוחדים כמו שהיית.
מתגעגע וכואב את לכתך
נוח על משכבך בשלום.
מתגעגעים אליך.
בטיול בחול המועד פסח, העברתי לחניכים שלי פעולה שבה גזרתי משפטים של חיילים, וכל אחד בחר אחד או שניים. קראתי את שלו ומאוד התחברתי למשפט. מאז הוא שמור אצלי במגן הטלפון מאחורה. וזה המשפט
"איזה הוא חכם הלומד מכל מה שיארע לו, הלומד מכל מה שיש לו,
מכל מה שהוא- הצלחות כישלונות, הפסדים וניצחונות.
הלומד מכל מי שנפגש עמו, מכל הסובב אותו- האויר וההרים, הצמחים והחיים.
הלמד מכל. והוא - אדם."
יהי זכרו ברוך
יהי זכרו ברוך
ה׳ יקום דמו
ה׳ עוד לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום
תודה על מה שעשית בשבילנו ומי שהיית הלוואי שנהיה ראויים לך.משפחתו היקרה כל העם איתכם
איך גיבורים נפלו
איתכם להכל !
צדיק אמת.
יהי זיכרו ברוך
יהי זכרו ברוך , תודה !
לזכר הצדיק והגיבור אוריה מש
אוריה
אני לא זכיתי להכיר אותך לעומק למרות שמכיתה ד אני שורץ אצלכם בבית עושה שטויות עם נדב, תמיד שראיתי אותך היה בך משהו אצילי, ענו, שקט, כל הדברים שאין בי... זכיתי להכיר אותך דרך הבן מלך שלך, נדב. שכל כולו חינוך של אבא... אני אוהב אותך, תודה שנפלת בשביל שנוכל לחיות על האדמה הזאת, הילדים שלך הם נסיכים ונסיכות, אני רואה אותם, הם חזקים! תחזק אותם עוד, שמור עליהם הם אוהבים אותך...
אוהבים בארגזים
יהי זכרו ברוך
משתתפת בצערך
יהי זכרו ברוך, שנהיה ראויים.
יהי זכרו ברוך
במותו ציווה לנו את החיים
יזכור עם ישראל את הקרבתך שהיה סמל לחברות ולגבורה
גיבור ישראל תודה לך
אומנם לא הכרתי אותך אישית, אבל זכיתי לשמוע עליך המון דברים שעשית בחייך והערכים שעמדו לנגד עינייך שבחרת להתגייס למילואים למרות גילך.
לקחתי ממך את אהבת הארץ ואני אעשה הכל כדי להנחיל זאת לפקודים שלי ולגרום להם להבין מה החשיבות של אהבת הארץ.
תודה על התרומה המדהימה שלך, יהי זכרך ברוך.
יהי זכרו ברוך.
יהיה זכרו ברוך ת.נ.צ.ב.ה
גיבור
אנשים טובים שהיו ואינם
אביטל יקרה וגיבורה!
המקום ינחם אתכם ויוסיף לכם כחות להמשיך בדרכו, באמונה ובעוז,
באהבה רבה ובהערכה עצומה
יהי זכרו ברוך
חכמת אדם תאיר פניו!!!
אצילות מלכותית של פני קדוש ה מכובד
במותו מות גיבורים, ציווה חיי ערכי נצח כפי הנשקף מאמרותיו, עמוד אש וענן להנחות דרך, לסלול מסילה הדרך העולה לציון ברינה, שם יקיצו וירננו שוכני עפר בשוב ה ציון
ת.נ.צ.ב.ה.
יהי זכרו ברוך
יהי זכרו ברוך, ה יקום דמו
אוריה היקר,
מוזר ועצוב לכתוב עליך מילות פרידה, פתאום באמצע החיים, בשיא פריחתך.
היתה לי הזכות להעביר במחיצתך 4 שנים מיוחדות מאוד על שפת מכתש רמון, בשנות לימודינו המשותפות בישיבה התיכונית, אי שם בסוף שנות ה-90.
בחור ערכי, צנוע ומיוחד, שתכונותיו של המדבר שהיה פרוש לרגלינו ושבו כה אהבת לטייל ולחקור, מתארות במידה רבה גם חלק מתכונותיך ומעלותיך – שקט שטומן בחובו עומק ועוצמה גדולים.
כאשר נפגשנו במקרה בחול המועד פסח בשנה שעברה בגוש טלמונים, לא רחוק מביתך, לאחר כ-20 שנה שלא היינו בקשר, הספיק לי מבט חטוף אחד, כדי לזהותך. נדמה כי השנים הארוכות שחלפו מאז פגישתנו האחרונה, לא הותירו כמעט חותם בפניך, שנותרו עדיין צעירות ורעננות. גם שלוות הרוח והחיוך הצנוע שכל כך היו זכורות לי ממך, עוד היו שם, נסוכים על פניך הטובות.
מיד ניגשתי לחבקך, ולהתעדכן מעט בקורות אותך. שמעתי ממך מעט על המשפחה הנפלאה שהקמת, על ביתך ועל עיסוקיך. נפרדנו לשלום, כשאני נושא עימי מזכרת מצולמת של חיבוק וחיוך משותף, שאנצור איתי.
לפני כחצי שנה נפגשנו שוב, הפעם במפגש עם חברי הכיתה שלנו מהישיבה במצפה רמון. היה זה ערב מיוחד ומשמח, של מפגש רעים, של העלאת זיכרונות משותפים מאותן שנות נעורים מתוקות שעיצבו במידה רבה את חיינו ואת אישיותנו, של שירה וניגונים תחת כיפת השמים, מסביב למדורה, כמעין מזכרת לאותם ימי עלומים שלווים ורחוקים.
אוריה, שמחתי מאוד על ההזדמנויות הנדירות הללו, להתראות איתך וליהנות שוב, ולו במעט, מחברתך הנעימה. בלתי נתפס שכבר הגיע זמן פרידה.
לא נשכח לעולם איך יצאת באצילות נפש, בעוז רוח ובמסירות עצומה, להילחם על תקומת עם ישראל בארצו, אל מול אויב שפל. נלחמת כאריה, ונפלת כגיבור על האדמה שכה אהבת, לא רחוק מהבית בו גדלת.
נוח בשלום חבר יקר. דמותך וזיכרונך יהיו חרוטים בליבנו לעד.
את אוריה היקר לי והאהוב כל כך לא הצלחתי להספיד, מכיוון ששכבתי אז פצוע בבית החולים.
אתחיל מזה שאני עוד לא מעכל. בחודש האחרון בכל פעם שהתכנסנו צוותית או מחלקתית וביקשתי מאחד החיילים לחפש את אוריה, הוא צץ פתאום מתחת לזחלים או מאיזו משימה אחרת, מנער את בגדיו מהאבק וכאילו בנונשלנט אומר - "אה! אני פה אני פה, רק בדקתי את כל הזחל", או "רק מילאתי את התרמוקן", "רק עזרתי לתדלק את כל הטנקים של הפלוגה" וכן הלאה… וכאילו כל הימים האלו מאז שהלך אני מתפלל שהוא יצוץ מאיזה חור, ינער את המדים ויגיד, 'אה כן סליחה, רק סייעתי להעמיס איזה טנק'.
על פניו, כשאתה המילואימניק כמעט הכי ותיק בפלוגה, אתה אמור לנח על זרי מנוחות. אבל לא אוריה. הוא היה מלא בתחושת שליחות וברצון לעזור ללא גבול. והכל בענווה הזו שלו שלא מסגירה חצי ממה שעשה בפועל. אני אתן דוגמא קצרה. אני עובר בשבועות האחרונים על ההתכתבויות המעטות שהיו לנו בתקווה למצוא עוד איזה שביב חיים והוא כותב לי ככה. (רגע אני אתן רקע קצר - אנחנו 4 ימים אחרי ה7.10 והפלוגה עובדת על הטנקים בשטח כינוס בדרום, אבל אוריה נשאר עם כמה חבר'ה צוות שמירה בנחשונים והם עוד לא חתומים על נשק, אז הם מנועים מלרדת דרומה ולעזור לשאר הפלוגה שנמצאת בדרום). אז ככה הוא כותב לי:
"הי מתניה, מה המצב?
אני רואה שעדיין אנחנו תקועים פה, השאלה היא אם אני יכול לבוא אליכם (לפחות לחצר אחורית..) עם רכב, נראה שאהיה יותר יעיל שם, אני יכול גם להחליף מישהו שרוצה לנוח קצת מהעבודות…"
הוא היה יכול להשאר במקום נח ובטוח בהרבה. אבל לא אוריה. הוא רצה להיות בקו האש, העיקר שיהיה במקום שיוכל להיות הכי יעיל.
לפני שנה וחצי, כשנולד לו בשעה טובה הילד השישי, אני מתקשר אליו ואומר לו ברכותיי אוריה שוחררת מהמילואים, נעשה לך איזה טקס הוקרה על כל השנים שלך בפלוגה. הוא כמובן לא קוטע אותי כי זה אוריה, אבל כשאני מסיים לקשקש הוא אומר לי - "מה פתאום, אני לא הולך לשום מקום. התייעצתי עם אישתי ואני מתכוון להתנדב למילואים".
עכשיו שתבינו - בתוך עזה הוא תופס אותי באחד המגננים ואומר לי "תשמע מתניה, אני חושש שיוציאו אותי מפה כי עוד חודשיים אמורה להסתיים תקופת ההתנדבות שלי ויש צורך לסדר את זה בירוקרטית…" כאילו מה הוא חשש בתוך עזה? לא למות, ולא להישחק. שרק לא יוציאו אותו חלילה החוצה בגלל הבירוקרטיה הצה"לית.
ובאמת אוריה היה לוחם גיבור. ערב לפני ההיתקלות שלנו, אוריה נלחם לילה שלם. היינו הכח הקדמי ביותר ברצועה, והיתה התראה מודיעינית על חדירת 30 מחבלים (הנה הם יוצאים מהפיר הזה, הנה הם מדווחים שהם רואים טנק וD9 - ואנחנו מבינים שהם מתצפתים עלינו) למגנן בו שהינו, ביצענו לילה שלם ירי, תנועה ופשיטות כדי לסכל את ההתקפה הזו, וע"פ דיווחי מודיעין גם הצלחנו להרוג לא מעט בצד שלהם. אוריה לא עצם עין, עלה וירד מעמדות, ניגח קירות, יזם והתקיף. כשאני עוצר הוא אומר לי בוא נזוז לשם. כשאנחנו בעמדות הוא מאיץ בנו להיות מקצועיים אחרי 20 שניות ולחדול לאחור. באמת לוחם מופתי. בשנייה שקופץ החוצה מהטנק מסתער על הזחל, מנקה את התובה. וכל זה כשהוא כבר לא צעיר!
8 שנים אחורה כשהגעתי לפלוגה המ"פ אמר לי - תשמע יש לי לצוות לך את הנהג הטוב ביותר (היה הנהג של המ"פ הקודם בצוק איתן ואיכשהו בנס עוד לא נחטף), ישר קפצתי על המציאה.
וזה מעט שבמעט מאוריה החייל. ובאמת רשמית, על הניייר, אוריה היה חייל שלי. אבל בעצם בעצם - הוא היה מורה לחיים וחבר. פעמים רבות שמרנו יחד והיינו מדברים על החיים, על השקפת עולם, על משפחה. מדברים זה לא הכי מדוייק - כי אוריה היה רוצה בעיקר לשמוע, להתעניין. לא עניין אותו לדבר על עצמו ורק בקושי חילצתי ממנו שיספר לי עוד. אבל גם זה קרה. או אז מצאתי בו אדם רגיש להפליא. מאוד מאמין, בכל ליבו ובאמונה בוערת. ואני הספקן, הכופר, עם השאלות שלי - לא הזזתי מהאמונה שלו מילימטר.
אבל מצד שני - הוא היה פתוח בצורה יוצאת דופן לעולמות רבים. תמיד התעניין במחקר שלי, בדרך החינוכית אותה אני מלמד, שאל וחקר. בטוח ואיתן בדרכו אבל פתוח וקשוב.
כמה ימים לפני שנהרג, מצא זמן לשאול אותי על מה אני כותב את התזה. "מה זה קשור עכשיו? אמרתי לו בחצי נזיפה, "זה נראה לי כל כך רחוק מי יודע אם בכלל אשוב לזה אי פעם"... "הכל קשור, הוא אמר לי, ואני אשמח לשמוע בכל זאת". כאילו ידע גם בימי הלחימה הקשים לשלב חיים, ורוח, ואולי פשוט התעניינות פשוטה באדם שמולו.
בגיל, הפרידו בינינו 10 שנים. אבל ההערכה שלי אליו לא נבעה מהגיל, אלא מהאיש שהיה, מדפוס האופי המורכב שלו שנדיר היה כל כך למצוא. הייתי מנסח את זה כשילוב נדיר בין גבורה ונחישות, לעדינות נפש. ובין רצינות תהומית לקלילות והומור. הוא היה יכול להתבונן עליך במבט החומל והמבין ביותר ועם זאת לזמזם בטנק בכל רגע פנוי, ולזרוק פה ושם אמרות - שהיו ממש מצחיקות! כשאביטל וההורים הגיעו לבקר אותי בבית החולים סיפרתי להם שלקח לנו זמן לגלות שלאוריה יש חוש הומור מוצלח מאוד!
אוריה לא היה אמור להיכנס איתי בצוות באותו יום, אבל כאשר השתנו הנסיבות והתברר שהוא נדרש להיכנס, הנחתי לו יד על הכתף ושאלתי אם הוא מוכן, ואיך הוא מציע להביא מרחוק את הציוד שלו. אני לא זוכר מה היו המילים המדוייקות שלו. אבל אני זוכר בוודאות שהוא הנהן בראש ושלף מאחוריו את התיק עם כל הציוד. כאילו אמר לי - "אני באתי כבר מוכן". כאילו ידע מאיזה כח עליון שעכשיו - זו המשימה שלו.
ואליה, כמו תמיד, היה מוכן.
אוריה אהוב. גיבור החייל ועדין הנפש. אתגעגע אליך מאוד.
30 יום לאוריה הי"ד
אורי, אורי שלי, קשה לדבר עליך בזמן עבר.
בשבילי אתה נמצא כאן, לצידי, נוכח תמיד.
מהגן אנחנו יחד, מים ואש, המים הרגועים שלך, ואש שלי, 2 הפכים שהולכים כל כך טוב ביחד, תמיד היית שם, נוכח, מעולם לא מתלונן, לא מתרגז, אך תמיד הלכת בדרך שלך, עשית את מה שראית לנכון , בענווה, ובצורה המיוחדת רק לך. דאגת ושמרת עלי מרחוק ומקרוב. היה אפשר לסמוך עליך שתהיה שם .
ב30 ימים האחרונים, כאילו עברתי מסע חיים שלם, פיסות קטנות וגדולות שלך צפו ועלו...
מצאתי השבוע מכתב שכתבת לי בתיכון-רשמת לי- " מה שעוזר לי, הוא לחפש תכלית ומטרה בכל דבר , סיכמת את הדברים ב- תמשיכי לעשות את מה שאת אוהבת כי את אוהבת.
כשיצאתי לטיול הגדול, ציידת אותי באלבום קטן עם התמונות של כולם, וכמובן צרפת מכתב, שאני מרגישה שבמילים שלך אתה מסביר לי איך להתמודד עם המרחק ממך...
"את בסוף המזרח ואנחנו בסוף המערב.
עם בוא הסתיו , אנחנו מתגעגעים לשובך בקרוב
במרחקים זכרי, ארץ מכורה
אולי שם תראי את התמונה ובירורה
הזמן יגלה, מה טמן בחובו
ומקרה למקרה יחשוף מקורו
"השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע
יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת"."
השפה המיוחדת שלך מהדהדת מכל מקום שהיית בו.
אורי, אם היית שומע אותנו מדברים עליך, בשבחך, בפועלך, היית מוצא דרך לומר לנו לשתוק מבלי לפגוע בנו, אומר לנו אולי נשיר איזה ניגון או נלך לטייל, אין צורך בדיבורים....
שמור עלינו מלמעלה, ותמשיך ללוות אותנו כאן למטה
גאה בך אח יקר,
אוהבת, אחותך כרמית.
לילה, אור לי"ט חשוון.
זה לי לילה נוסף במילואים, באזור אשקלון. הלילה אני במשמרת, אותה אסיים בשעה 5:00.
לאורך השעות האחרונות, כמו בכל לילה בימים האחרונים, חולפים מעליי מסוקי ינשוף רבים בדרכם צפונה ומזרחה, נושאים בבטנם פצועים מקרבות הרצועה. מבטי נודד מעלה וחששות מתגנבים ללבי שמא מישהו ממשפחתי או חבריי נמצא בתוכם..
"היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואמר, יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי, הרי זו תפילת שוא…"- אני נזכר בדברי המשנה ומנסה להסיר את המחשבות מראשי.
לפנות בוקר אני נשכב לישון, ובשעה 7:00 אני מתעורר בפתאומיות. מדליק את מסך הטלפון כדי לראות מה השעה, וקולט משפט בחלונית הוואטסאפ בקבוצה שלנו: "אוי, ברוך דיין האמת…"
הבטן מתכווצת והאצבע רועדת ולא רוצה להיכנס לשיחה. אני לוחץ.
"סליחה על ההודעה. אחינו אוריה מש נפל הלילה"
לבי נופל בתוכי.
אוריה. אוריה שלנו.
כמה שנים לא נפגשנו עד פגישת המחזור האחרונה? אם אני לא מחשיב את אותו מפגש חטוף בחנות הבגדים לנשים בירושלים כששנינו בתחילת דרכנו כנשואים- אז עברו כ-20 שנה…
ועכשיו, כמו שריר שפתאום מתחיל לפעול אחרי הרבה זמן שלא הנעת אותו ושכחת מקיומו- אני חש דקירות כאב עמוק מאוד.
ואת אותו כאב חד ודוקר שיוצר חלל עמוק בבטן חשים כולנו.
אבל איך זה ככה כואב? הרי חלקנו כמעט לא היינו בקשר בעשורים האחרונים…
ואולי, אולי זה באמת כמו שריר. שתמיד נמצא גם אם אתה לא זוכר אותו ביום יום. הוא חלק ממך. ומה שנבנה בינינו בארבע השנים במצפה רמון הפך אותנו למן גוף משותף שהשנים והזמן לא יכולים לו.. יכולנו ממש לחוש את זה במפגש האחרון, איך חברויות נושנות התעוררו ודילגו מעל מחסום הזמן ורגשות ישנים קמו לתחייה בן רגע..
ואם בעצם אנחנו גוף, אז לכל אבר יש ייחודיות ותפקיד, לא?
אז מה התפקיד שלך אוריה? מה הייחודיות שלך בגוף כיתתנו?
בטח יש הרבה דברים וכל אחד חווה זאת אחרת. מבחינתי תמיד תעלה בדמיוני דמותך מספר בדיחה ולא מצליח לסיים אותה כי הצחוק בוקע ממך, ובסוף כולם צוחקים בגלל הצחוק שלך ולא מהבדיחה עצמה…
צחוק עצור, ביישני, שרוצה לפרוץ ובו בעת מתאפק להישאר בפנים.
כי כזה אתה בעיני רוחי. חי בשני המישורים- שתקן עמוק ורציני, ועם זאת מלא רוח חיים שובבה.
ולדעת להכניס רצינות בתוך הצחוק, וצחוק בתוך הרצינות לא כל אחד יכול. זו אומנות.
אוריה שלנו, תקוותי ותפילותיי שלצד רצינות וכובד החיים נדע לצחוק ולשמוח שמחה פשוטה, תמימה וטבעית כמו שלך.
אוהב אותך מאוד אח יקר,
אח יקר ואהוב,
מרחק הזמן ועומס החיים ניתק את הקשר בנינו - אני מבקש ממך וממני סליחה ומחילה על כך.
לפני חצי שנה נפגשנו כל החבורה ובדרך למפגש חשבתי לעצמי כמה החברות הזאת והחוויות האלו שצברנו יחד מהווים את מה שאנחנו היום וחשבתי שגם אם ישנם אזורים רדומים ונשכחים הם ממש ממש קמים לתחייה מכח המפגש המחודש.
אוהב אותך מאוד אוריה, מאז שקיבלתי את הבשורה על לכתך אני מנסה לדמיין את דמות פניך המאירות ומהפנים מבקש אני את הלב המחבר בנינו.
כמו אליעזר עבד אברהם, מתפלל לקב"ה שיצליח את שליחותי, מבקש מישהו או משהו שיעלה דלי של מים וישקני במים חיים.
מבקש ומתפלל לקבל רסיסי זיכרון מהנער המתוק והעדין שהיית - רסיסים של חיים.
וזה קשה, ממרחק הזמן החוויות והפנים מתערבבים.
אני מבקש למצוא אותך במדבר-
בשבת ישיבה הראשונה בחמישית יצאנו לתור ולנשום את שפת המכתש, כשמעט התרחקנו דאגנו לרוקן את הכיסים בשביל לא לטלטל מחוץ לתחום.
אני זוכר שעלינו להר שצמוד לבית-ספר שדה והתרגשנו מההד שענה לנו כשצעקנו, ביקשנו לנו שפה משותפת וקראנו לו 'הר ההד'.
ובמסע אופניים ממצפה-רמון לאילת, כשנשארנו כמה שעות לבד ללא אנשי צוות והתחלנו לשיר ולרקוד, מזיעים ומעלים אבק. עוצם את העיניים ומבקש לראות אותך שם ואין לי תמונה מדוייקת אבל אני רואה אותך, קטן קומה עם שער פרוע רוקד בהתלהבות.
ונכון שהיית שקט ומכיל כמו מדבר אבל היתה בך גם אש.
כמו הצחוק שלך שבהתחלה היית מנסה לעצור אותו בקצה השפתיים ואז הוא היה מתפרץ.
נזכר בך כשהיינו יושבים ליד מדורה והיית מוציא את החליל שלך, פניך מוארות מאש המדורה. שואל את עצמי מה היית מנגן? מבקש את עולמך דרך הניגון.
אוריה עובד ה', כתב יד קטן קטן וצפוף. רעיונות, מחשבות ובקשת אלוקים.
זוכר אותך מתפלל, בקושי זז, עיניים עצומות, מרוכזות.
ובשערך הרטוב ובבגדי שבת, מכנסיים מעט גדולות למידתך מקופלות מעל הנעליים.
הולכים לקבלת שבת ב'שבעת הרקיעים', שומרים אחד על השני לא להרים את המבט לכיוון 'הר גמל' לכיוון השקיעה, מבקשים לשמור את התמונה הראשונה של השקיעה ל"בואי בשלום... בואי כלה בואי כלה".
ושבתות שנשארנו במצפה-רמון לבד בגלל ההדרכה, שבתות שלימות שנשארנו גם בשביל חניך בודד שיגיע או לא..
והיה לנו הרבה זמן והמון נחת, ללמוד ולשתוק, לדבר את הנפש ולשתף בחלומות.
ואם לא ניצלתי את חייך אז אני ממש מבקש עכשיו -
לגלות דרכך בעצמי תמימות ויושר, ענווה ושליחות.
אוהב אותך מאוד אח יקר.
אח יקר ואהוב,
מרחק הזמן ועומס החיים ניתק את הקשר בנינו - אני מבקש ממך וממני סליחה ומחילה על כך.
לפני חצי שנה נפגשנו כל החבורה ובדרך למפגש חשבתי לעצמי כמה החברות הזאת והחוויות האלו שצברנו יחד מהווים את מה שאנחנו היום וחשבתי שגם אם ישנם אזורים רדומים ונשכחים הם ממש ממש קמים לתחייה מכח המפגש המחודש.
אוהב אותך מאוד אוריה, מאז שקיבלתי את הבשורה על לכתך אני מנסה לדמיין את דמות פניך המאירות ומהפנים מבקש אני את הלב המחבר בנינו.
כמו אליעזר עבד אברהם, מתפלל לקב"ה שיצליח את שליחותי, מבקש מישהו או משהו שיעלה דלי של מים וישקני במים חיים.
מבקש ומתפלל לקבל רסיסי זיכרון מהנער המתוק והעדין שהיית - רסיסים של חיים.
וזה קשה, ממרחק הזמן החוויות והפנים מתערבבים.
אני מבקש למצוא אותך במדבר-
בשבת ישיבה הראשונה בחמישית יצאנו לתור ולנשום את שפת המכתש, כשמעט התרחקנו דאגנו לרוקן את הכיסים בשביל לא לטלטל מחוץ לתחום.
אני זוכר שעלינו להר שצמוד לבית-ספר שדה והתרגשנו מההד שענה לנו כשצעקנו, ביקשנו לנו שפה משותפת וקראנו לו 'הר ההד'.
ובמסע אופניים ממצפה-רמון לאילת, כשנשארנו כמה שעות לבד ללא אנשי צוות והתחלנו לשיר ולרקוד, מזיעים ומעלים אבק. עוצם את העיניים ומבקש לראות אותך שם ואין לי תמונה מדוייקת אבל אני רואה אותך, קטן קומה עם שער פרוע רוקד בהתלהבות.
ונכון שהיית שקט ומכיל כמו מדבר אבל היתה בך גם אש.
כמו הצחוק שלך שבהתחלה היית מנסה לעצור אותו בקצה השפתיים ואז הוא היה מתפרץ.
נזכר בך כשהיינו יושבים ליד מדורה והיית מוציא את החליל שלך, פניך מוארות מאש המדורה. שואל את עצמי מה היית מנגן? מבקש את עולמך דרך הניגון.
אוריה עובד ה', כתב יד קטן קטן וצפוף. רעיונות, מחשבות ובקשת אלוקים.
זוכר אותך מתפלל, בקושי זז, עיניים עצומות, מרוכזות.
ובשערך הרטוב ובבגדי שבת, מכנסיים מעט גדולות למידתך מקופלות מעל הנעליים.
הולכים לקבלת שבת ב'שבעת הרקיעים', שומרים אחד על השני לא להרים את המבט לכיוון 'הר גמל' לכיוון השקיעה, מבקשים לשמור את התמונה הראשונה של השקיעה ל"בואי בשלום... בואי כלה בואי כלה".
ושבתות שנשארנו במצפה-רמון לבד בגלל ההדרכה, שבתות שלימות שנשארנו גם בשביל חניך בודד שיגיע או לא..
והיה לנו הרבה זמן והמון נחת, ללמוד ולשתוק, לדבר את הנפש ולשתף בחלומות.
ואם לא ניצלתי את חייך אז אני ממש מבקש עכשיו -
לגלות דרכך בעצמי תמימות ויושר, ענווה ושליחות.
אוהב אותך מאוד אח יקר.
אחי אוריה
צר לי עליך אחי אוריה
אחי ורעי, אחווה אמיתית, חבר אמת! אח בעת שמחה לשמוח באמת בשמחת כל אחד, בשמחה "גדולה" ובכל שמחה "קטנה" ופעוטה בשגרת היום-יום, ואח לעת צרה או כל קושי לבוא לעזרה או פשוט להיות שם עם האחר.
נעמת לי מאד
איזו נעימות! נעים הליכות, תמיד נעים בחברתך, כולם מרגישים בנח בנוכחותך, חברים שדומים לך בהלך המחשבות וההנהגות וגם חברים שפחות דומים. זכורני את הפעמים הרבות בהם ביקרתי אותך בקיבוץ, היינו מסתובבים בו ופוגשים במכריך שלפעמים היו מאד שונים ממך איך היה ניכר שנעים להם לפגוש אותך, "שלום" ו"מה נשמע" בחיוך. במחיצתך הרגשתי שאפשר לחשוף חסרונותי ולהישאר חשוב ומכובד. השרת נעימות מתוך כבוד אמיתי לכל אחד באשר הוא.
בפגישותינו (הפחות תדירות) בשנים האחרונות הקפדתי לבקש ממך ללמד אותי איזה ניגון חדש, כל ניגון שלמדתי ממך ראוי לכינוי 'נעימה', הוא משאיר טעם מיוחד, טעם שכל-כולו נגיעה בנשמה וגעגוע
לך דומיה תהילה
דומייתך היא תהילתך! דומיה שיש בה הקשבה – הקשבה והתבוננות בסביבה, בנושא הנלמד והנידון, הקשבה עמוקה לדיעות המושמעות מפי אחרים. דומיה שיש בה אמונה בסוד הגדול שבכל דבר, שלכל יש עומק, יש נסתר, יש מעבר ויש בה סקרנות ותשוקה להתגלות הסוד.
והדממה הזו יש לה קול, קול דממה דקה, היא אומרת הרבה...
כולו אומר כבוד
כבוד לגדול וכבוד לקטן. לכל אדם. הנעימות הנ"ל נבעה מהכבוד שרחש לכל אחד. כולם חשובים, אין לך אדם שאין לו שעה. כל זמן שאוריה היה בעולם ידעתי שיש מישהו בעולם שנותן לי חשיבות, נותן לי מקום, נותן לכל אחד מקום. "ללמד בני יהודה קשת" קשת אוריה זוהי קשת הכבוד שלא נסוגה אחור ומגיעה למרחקים ולמעמקים. צריך לדאוג להשלים את האבידה הגדולה הזו, ללמד את עצמנו לכבד את חברנו שיהיה כבודם חשוב עלינו כשלנו.
כבוד לכל עניין מעשי, לכל סיטואציה. מכאן הלך מתון-מתון - גם ברמה הפיזית הפשוטה - להתעסק בכל מה שצריך ונדרש, זריז במתינותו, שמח מאד בעבודתו בגד"ש בקיבוץ ונחלץ לכל משימה, "המתנדב בעם" שהיה נחשון לכל דבר ועניין ובד-בבד היה גם מאסף לכל המחנות שתמיד נשאר אחרון לנקות ולסדר, לוקח על עצמו את כל העבודות ה"שחורות". לסחוב את הג'ריקן, לסדר את הציוד הכללי בסוף טיול ארוך כשכולם עייפים, לצאת מהבית ולהגיד שלום לאשתו ולילדיו כדי לעלות על הטנק להכנס בעוז לנקום ולהשמיד את הרשע העולמי ולגלות את ה... "הנני"!
כבוד לכל רעיון ומחשבה. שוקל כל נושא בנחת וברצינות. בכל 'סיעור מוחות', דיונים, לימוד עם אחרים הוא תמיד מדבר אחרון. מקשיב. מקשיב. מקשיב. בשקט. בכבוד. חושב. בוחן. מעכל. מתבשל. הלומד מכל אדם שהתקיימו בו שבעה דברים שנאמרו בחכם ובכללם שאינו נבהל להשיב. את צנועים חכמה. מתוך הכבוד וההקשבה והמחשבה 'פתאום' נשמע קול דממה דקה מן הצד, אוריה מתחיל לגלות את עמדתו ב"אולי אפשר ש..." או "למה שלא..." ופורש כיוון חדש, מחשבה מקורית, בירורי דברים. כן, הוא מדבר אחרון, אבל תמיד - או לפחות בדרך-כלל - הוא מדבר, יש לו דיעה, הוא מכבד גם אותה וחשוב לו להביעה ובמקרה הצורך גם להילחם עליה. וכמובן, יש לו את הענווה להודות לדיעות אחרות ולחזור בו אם חושב שכך נכון.
כל מקצוע מעניין וחשוב, כל צמח שראינו בטיול, בוטניקה, זאולוגיה, ארכיאולוגיה, הסתוריה, ולמעלה בקודש הלכה ואמונה, גמרא וחסידות...
לשבת ללמוד איתו זה קודם כל לשבת, בנחת... ישיבה שכל כולה יציאה למסע, מתינות ונחת הדרושות כדי לשים-לב, כדי להשקיע באמת, כדי לברר כמו שצריך כמה שנזכה. מאמין גדול שבכל פרט טמון גודל, סוד, מעבר... שכדי להיחשף אליו צריך התבוננות של שקט והקשבה. ומתוך הציפיה הגדולה להיחשף אליו יוצאים למסע של חיפוש - קוראים קצת ועוצרים ומתבוננים לראות אם מזהים את הכוונה הפנימית, את העומק, את הנסתר, נשהה כדי לתת לו להתגלות אלינו וכן גם נחשוב על ההשלכות ונשים לב למה שצריך לברור ולדייק.
רק אחרי הסתלקותו שמתי לב שדברים שלמדתי איתו נחרטו אצלי בצורה מיוחדת - סוגיה בתחילת מסכת שבת, זוכר במיוחד לימוד במוצאי-שבת 'וישב' שהתארח אצלי בנתיבות ולמדנו שיחות הרצ"י על נבואת עץ יהודה ועץ אפרים שיהיו לאחדים, נבואה שהייתה לו לחלום ומשימת-חיים.
ומהציפיה לגילוי הנסתר נושא עיניו לציפיית ישועה.
פעם, כשניסה לשכנע אותי ללמוד לנגן, ענה ואמר: "טל, כשיבנה בית המקדש, לשמחת בית השואבה כל-אחד יבוא עם הכלי שלו, אני אנגן בקלרינט שלי, אתה חייב איזשהו כלי לנגן עליו" ובמכתב ברכה שכתב לי לגיל 30 סיים: "שנזכה להפגש במהרה... בבית המקדש שייבנה במהרה ובשמחת עולם"!
עקב ענווה
לא ניסה להראות חשיבות עצמו, בכל מיני סיטואציות בהם ביקר את משפחתי או חברי הציג עצמו בפשטות 'אוריה מש' וענה באופן קצר וענייני על שאלות היכרות בלי שום הבעת רשמים מעבר. נחבא אל הכלים. עושה בשקט. בצד. צנוע בלבושו, בהתלבשותו ובכל הליכותיו, גם בתוך חיי הנערות התוססים והנוטים לפראות לפעמים. מסתפק במועט - לא ינסה להשיג את המיטה הכי נוחה ולא את מנת האוכל ה"שווה" ביותר, אדרבה - מה ש'נשאר' הכי מתאים בשבילו. כבוד גם לפרוסת לחם מעוכה בקצה הכיכר. עשינו יחד אקוטופ - עבודת סיכום במגמת אקולוגיה, בחנו היתכנות של הכשרת בריכות החימצון לטיהור שפכי המים של מצפה רמון לאתר תיירותי. ישבנו שעות על גבי שעות בתצפיות על ציפורים שמגיעות לשם ורצינו לבדוק גם אפשרות לגידול דגים בבריכות. קנינו 60 דגי-זהב וחילקנו אותם בעשרה אקווריומים שבכל-אחד מינון שונה של מים מבריכות החימצון. כעבור שלושה שבועות מגידולם הגיעה חופשת פסח שבסופה "התגלה" שלא משנה המינון של המים מבריכות החימצון דגים לא שורדים שבועיים וחצי ללא אוכל... הצעתי שנקנה דגים חדשים ונתחיל את הניסוי מחדש אך ליבו הרגיש של אוריה לא נתן לו להרשות זאת...
חיוך קטן וביישני אך טבעי, טהור ונקי שלפעמים התפתח לצחוק משוחרר. חוש הומור מיוחד, שנובע מהתבוננות והתרחשות פנימית תדירית שבו. כל אלו ביטויים לשמחה גדולה וודאית שזוכה לה המאמין העניו.
בניחום אביטל סיפרה שהיה אומר לה: "אנחנו לא חיים". חי חיים של שאיפות גדולות, ציפיות, עומק, חיים מלאים ולא נתן לרחיים שעל צווארו והעיסוק בעול הפרנסה ושאר טרדות להשכיח ממנו את חלומותיו הגדולים, כאב לו מאד הפער. והנה, זכה "לסגור את הפער", לעלות ולהתעלות עילוי שאין כמותו - משיגרת החיים קם והתנדב מתוך שנדבה רוחו אותו להקריב את חיי העוה"ז למען הטוב האלקי הגדול במלחמתו עם הרוע בהתגלמותו בשיא שפלותו וקטנותו, למען עמ"י והרמת קרנו וכבודו ולמען ארץ ישראל בחלקת אדמה עליה צפה מאז ילדותו בקיבוץ עלומים.
הנה כתובה על ספר הישר
כתבת זאת בעולם, בנו חבריך וודאי וודאי בבני ביתך
תודה!
מודה לה' שזיכני לגדול במחיצך, מרגיש את חייך מתעצמים כעת ומלא זכות וחובה להופיעם ולגלותם מתוספת כוחך ואורך בעומק העולמות
מתגעגע
באהבת עולם
טל
אורי'ה,
כולנו שואלים את עצמנו, למה תמיד לוקחים את הכי הטובים. ואוריה היה מבין הכי טובים.
נאמר בתהילים
מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו ?
נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשו ולא נשבע למרמה
אוריה, אתה צדיק בתשתית ובבניין, בענווה, באהבה, בעזרה שלך לכל אדם, בגדלות
אישיותך, בלימוד התורה ובקיומה.
גם כששמעת מאנשים על השקפת עולם שונות משלך או אפילו הפוכות משלך, אף פעם
לא ביקרת, הקשבת ואמרת את שיש לך להגיד לא אהבת להטיף.
חודש שלם שתקתי, זה אמנם לא לגמרי נכון, בכל מקום שהייתי יכולה, סיפרתי על בן אחי
אוריה האהוב והחכם, הדעתן המוכשר והערכי והרגיש שלנו.
לא רק שלי אין מילים, אני קוראת על אנשים רבים שכותבים על כך, "אין מילים" כי באמת אין.
לא לנוכח השכול שלנו, ולא לנוכח האירוע הלאומי, שמתפרס לכל כך הרבה שכבות של הפתעה ומחדל, כאב ורשע, תושייה וגבורה ואין אונים, נכון, את העצב עצמו אי אפשר לקחת, גם לא הגעגוע ועדיין יש מה לעשות.
האישיות המיוחדת שלו, המסמלים את הענווה, הביישנות הטבעית, הפשטות שכל כך אפיינה את אוריה, הקבלה של כל אחד ואחד. כשעמדנו ליד אוריה כל אחד הרגיש שיש לו מקום, ומקום רב, אוריה תמיד פינה את מקומו כדי שאתה תוכל להרגיש נעים ונח. והכל באופן טבעי, ללא גינוני כבוד או הצטעצעות מיותרים.
בימים שהיה מגיע לסבתא חיה עם הילדים כדי שאביטל תוכל לגמור את העבודה בבית / בלימודים. היה מגיע דבר ראשון לסבתא לשאול לשלומה, ללטף ולספר את העובר על המשפחה. במקביל היה מושיב את הילדים עם סנדויצ'ים לכל אחד ואחד ומטפל בהם בסבלנות ובחיוך כדבר המובן מאליו.
אנו מרימים את עיניינו לשמיים וזועקים "אנא ה' הושיעה נא הושע את כל חיילי צה"ל, הושע את מדינת ישראל, אין ספק שהימים קשים מאד"
אני עבדתי במשתלה עם אוריה במשך שנתיים במשתלת בוטניקה ב'כפר רות'
אוריה היה לוקח אותי טרמפ ברכבו בוקר, בוקר לעבודה מהיישוב נריה, כמובן הוא לא ביקש תשלום או משהו על הנסיעה. הכל באדיבות גדולה ובשמחה!
אני זוכר אותו אדם עדין ומיוחד מאוד. שליו ואציל נפש.
הוא התעסק בצמחים מסוג "סוקלנטים" צמחים שצריכים יחס עדין וזהיר. הוא מונה ע"י מנהלת המשתלה להיות אחראי על כל הצמחים מסוג זה. כל כך התאים לו , לעדינות שלו להתעסק עם צמחים שדורשים עדינות יתרה!
אוריה היה מביא את בנו הי"ו לעבודה הרבה פעמים. ויחד היה תמיד משמח לראות אותם עובדים יחד ברוגע,
אם היית מביט על אוריה הוא היה נראה כמו ב'עולם אצילות' משלו, שליו ורגוע מאוד מאוד!
אני זוכר שהעלתי בפניו בנסיעות לעבודה כל מיני קשיים שעלו מידי פעם עם חברים לעבודה. הוא אף פעם לא היה מתרגז או כועס. אני הייתי מאוד משתאה מזה. תמיד היה נשאר רגוע ומקבל הכל בשלווה ונחת!
יהי זכרו ברוך!
שישה ילדים צריכים את אבא, שיתגעגעו אליו. אבל שידעו תמיד- הוא נפל כאשר הגן על הארץ הזו שלא תשכח את גבורתו וגבורת חברים לעולם.
אחיו ליאור ספד לו ואמר: "לפני שלושה שבועות הייתה שמחת תורה וכיסה ענן שחור את הארץ. בצהרי שבת קודש אתה ואלפים כמוך מיד קמת מהחושך, התייצבתם בראש המחנה להדליק את האור - לגרש את הרוע. השתיקה בנינו הייתה שיח נשמתי, אני מעריץ אותך".
השם יקום דמו.
אבל יחיד/ חיים שרייבר
כל הדמעות שהזלתי
לא חשבתי
שאבל יחיד ובכיא אותי ככה
אז בכיתי גם
על אלף ארבע מאות חללים
על לוחמים
מתנדבים
בכיתי על השכינה המתגוללת
בעפר הארץ הקדושה
ואז חזרתי לבכות עליך
כמה שאהבתי אותך
כמה
הגעגוע אליך מבכה בי
צורב
יד מושטת
לב אל לב
געגוע / חיים שרייבר
אחרי הבכי של אתמול
היה נדמה לי שהעצבות קצת נרגעה
אבל הבקר
אני בעמדה
שמש חשונית זורחת עלי
בלי לחמם
וקולות הטבע שסביבי כבכל יום
נביחות הכלבים
קרקור התרנגולים
הרוח הנושבת
מה זה שם, פעית גדי?
את הטבע לא מעניינת העצבות שלי
וגם לא הגעגוע
העולם מתחדש כתמיד
ותכף ישמעו קולות הילדים בהמתנה להסעה
ואני נזכר בך שוב
מתגעגע
שואל ומבקש לראות שוב את פניך
לדבר לרגע בשתיקת העינים
בלב הפועם
לו הייתי יודע שהיום כבר לא תהיה
הייתי מנצל הזדמנויות לשתק איתך עוד
ללמוד
לדבר
לחלק
להתחבק
גם ככה לא היינו מדברים הרבה
אבל הלב לא צריך דיבורים
כמה אהבנו
כמה היינו מחברים
אני פתאום קולט שפספסתי
את הצמיחה שלך
אבא לששה ילדים
מי היה מאמין
שהילד הקבוצניק השקט החרוץ
יהיה פתאום גבר ואב וחייל
זה כל כך מתאים
רק שלא שמתי לב שזה קרה
ופתאום אני מתגעגע לכל השנים שיכולנו
בהם לדבר
ללמוד
לשתק
להיות
לאהוב
אני מנסה להקשיב ללב שלך
מה הוא היה אומר?
רק רואה את החיוך שלך
והראש הנד בשקט
אני כל כך מתגעגע
קיבוצניק / חיים שרייבר
לא ידעתי כמה חסרון של חבק יכול לכאב
לא ידעתי שלנפש יש כאבי רפאים
אני רואה את עינייך השוחקות
חיוך על שפתייך מתרונן
ושקט
ושלווה
אני זוכר גם סערות
את הרגעים של חוסר מנוחה
של החיפוש
של השקיקה
את מה שמצאת
בטבע
ברוח
במדבר
ובנגינה
ואתה לא מוותר
מבקש ה'
מבקש טוב
אני זוכר את השרירים
שהפציעו משום מקום
כמה כוח התפרץ מגופך הצנום
יסודיות קבוצניקית שכזו
ומנוחה
כפרות / חיים שרייבר
להגיד לאדם ישרו
ויחוננו
ויאמר
פדאהו מרדת שחת
מצאתי כפר
אתה כפרתנו
אתה תמורתנו
אתה חליפתנו
אתה עולה כקורבן כלילי
תמים
אישה לה'
ואני?
לאן נכנס?
לחיים טובים
ארוכיים
ולשלום?
אולי לחיי כאב
וגעגוע
וחסרון
להגיד לאדם ישרו
ישרות שהייתה בך
פשטות שהייתה בך
נועם שהיה בך
כמה התבשם העולם
כמה התבשמתי ממך
ועכשיו
בבואך למחיצת ריח חקל תפוחין קדישי
ן זוכה לחיים ארוכים באמת
יאר פניו איתנו סלה / חיים שרייבר
א
הארת פנים שהייתה בך
חיוך תם על שפתייך
מידות של רחמים עליונות
דמוי צורה ליוצרה
גוף יפה
מעשים רצויים
כמה געגוע יש בי
כשאני רואה את תמונתך
קורא את מילותייך
שוב החיסרון שלך מכהבי
כבראשונה
ב
הארת פנים שהייתה בך
חיוך תם על שפתייך
מידות של רחמים עליונות
דמוי צורה ליוצרה
גוף יפה
צורה יפה
כמה געגוע יש בי
כשאני רואה את תמונתך
קורא את מילותייך
שוב החסרון שלך מכה בי
כבראשונה
אוריה / חיים שרייבר
אוריה
להבת אש מרחשת
צמאה
נשמה לוחשת
את פניך ה' אבקש
אוריה
אבוקת אש בוערת
ענוה מגברת
גבורה מבצרת
את גויי הארץ ויורש
אוריה
תפילה נצבת
ישרות עומדת
אמת מתמדת
עלית כמלאך ה' בלבת אש
חיים עד העולם / חיים שרייבר
אבי יתומים
דין אלמנות
יפקוד וידון
שארי קדשיו
ידרשם בחסד ברחמים
מנוח יניב לנפשם
יהיו מושכי חסד סביבם
הנשערים מאוד
ויחוננו בלאהים ואדם
אחריתם לטוב
לדור ודור עד עולם
יזכר בם לטובה שם אבותם
העושים חסד למשיחו.
לדוד ולזרעו
מעולם ועד עולם
גומלי שכינה גלמודה
מקימים מעפרה
אוהבי ברכה חפצי צדקה
עוטי עוז וגבורה
חיי תורה וקדושה
חיים עד עולם
ומביא גואל לבני בניהם / חיים שרייבר
שוב מגיע יום חמישי בלילה
שלושה שבועות חלפו
השבוע כבר חשבתי שהתגברתי
עד הרגשים של הבכי והצער
שהתפרצו
להם תוך כדי התפילה
ומביא גואל לבני בניהם
פתאום יכולתי לדמיין רגע
את הנכדים שלך
כמה אוריה יהיו בעולם
כמה אור י-ה
הוספת בעולם בדרך שלך
וכמה אור י-ה
ימשיך ויתווסף מזרעך
קבר / חיים שרייבר
נכתב ביום השלושים, בבית הקברות:
קבר.
קרוב כל כך
ורחוק.
אף םע לא הבנתי
למה אנשים מתרגשים מקברים
אבל בעומדי לידך
קרוב ורחוק
יודע שתחת המצבה
מונח גוף טהור
גוף קדוש
ואי להאי שופרא
דבלי בארעא
איך שכן לעפר
שוכן בעפר
איך טוב טעם ודעת
גנוז במרומים
איך בלכתך
הולדת בקרבי
רצון
שקיקה
לדיוק
לאומץ
לבחירה
להתייצב
גם בתוך מים סוערים
מחברי יותר מהם / חיים שרייבר
חברי שלמדתי איתו תורה
נחרט בלבי גם עשרות שנים אחר כך
או חברותא או מיתותא
מה יעשה זה שחברותתו
נאסף לבית עולמו
לבי שבור
על אורו שכבה
אורו שהועם
שנתכסה
שנעלם
מועולם עובר
עד חיי עולם
אורינ
עליונים ששים בבואך
ותחתונים אבלים
בוכים ודומעים
כמה אני רוצה שאורך יאיר בי
יאיר גם דרכי
ללמוד ענוה ופשטות
לחייך
להיטיב
להיות כעפר
לשכון את דכא
להיות שפל רוח
שכן לעפר / חיים שרייבר
אחי אהובי
לך אל אברהם אביך
לך אל יצחק עקדך
לך אל יעקב שלמתך
הקיצו ורננו עם שוכני עפר
מי שנעשה שכן לעפר בחייו
מתעלה למעלה מישני חברון
אלהים אל דמי לך
קומו
קומו שרף אופן ואראל
כי בא אליכם עד פתח מחיצתו
ובת קול תתפוצץ ותקרא
מי פעם עם אל
סערה / חיים שרייבר
גם הערב בכיתי עליך
בכיתי עלי
בכיתי על העם הזה
שאבד אותך
האם אוכל להשלים קצת מאורך?
כולם מדברים על השקט שלך
אבל אני מכיר גם את הסערה
החיפוש
השקיקה
הבחירה האמיצה
הסתכלתי לרגע על מה שקרה סביבך
וחשבתי שזה אולי הכוננה של
צדיקא דאתפטר
אשתכח בכלנו לעלמין
יתיר מבחיוהי
מי היה מכיר את הסוד שלך אם לא היית עולה כעולה תמימה
מי היה לומד להאיר כמוך
לכתוב
לאהוב
לעמל
להאבק
להתייצב בתוך מפלי מים סוערים
לטעם טעם עץ החיים
באת איתי אל אמא / חיים שרייבר
כשבאתי אל המערה
לא הבנתי למה אני לא בא אליך
כשעליתי במדרגות התפלאתי
ממתי עולים מעלה למערה
בפתח ראיתי דמותך בעיני
עפר ואפר שכמוך
כתמיד נעמדתי אצל לאה
שעיניך רכות כעיניה
וחשבתי
אולי באת איתי אל אמא
העומק שאף אחד לא היה מכיר אלולי / חיים שרייבר
את הסודות שלך
אני לא מכיר
מי ידע?
אבל הגודל שלך מפציע אלי
נזכרתי היום בחבורת המשניות שלך
ושבתי ללמוד
אני חושב על הכוח שלך
על העומק שאף אחד לא היה מכיר אלולי
ויודע
ומתגעגע
היה לי חבר
היה לי רע
ירא אלהים
סר מרע
ככה / חיים שרייבר
ככה הלכת
כי ככה
כי פשוט
וברור
ככה בחרת
וידעת מי ברוך
מי ארור
ככה צמחת
ואהבת
וידעת
ושמרת
וצפית
מתי יבוא פסוק זה
מי יראה
מי ישור
ככה הותרת
ככה נשארת
ככה ראית עצמך
כשאר, כיתור
ילדה אחת / חיים שרייבר
ילדה אחת עומדת
ולא שואלת למה
ילדה אחת מועדת
מרימה ראשה מעלה
ילדה אחת בוכה
קול נשבר ככה
ילדה אחת זוכרת
מתגעגעת לאבא
ילד אחת יודעת
עבור מה
יודעת למה
לוחם שריון אוריה מש הי"ד מישוב נריה שנפל בקרבות הגבורה בצפון רצועת עזה. אוריה בן 42, השאיר אחריו אישה אהובה, אביטל, ושישה ילדים, נדב בן 14.5, שירה בת 12.5, רני בת 10.7, נעם בת 7, צור בן 4 וניתאי בן שנה.
שישה ילדים צריכים את אבא. שיתגעגעו אליו. אבל שידעו תמיד: הוא נפל כאשר הגן על הארץ הזו, שלא תשכח את גבורתו וגבורת חברים לעולם.
'אושפיזין של גיבורים' - כרזות לסוכה לזכר חללי חרבות ברזל, עם משפטים אותם כתבו והשאירו לנו צוואה חיה ללכת לאורה.
אני מתרגשת לשתף אתכם בפרויקט מיוחד, בשיתוף משפחות הנופלים שיצר התרגשות גדולה עבורי ועבור המשפחות:
מפרוייקט זה ניתן לקבל קובץ להדפסה ביתית על ידי מילוי השאלון בלינק-
למעוניינים ניתן גם לרכוש את הכרזות שיודפסו על בד קנבס איכותי ועמיד למים בגודל A3.
מחיר כרזה- 40 ש"ח
2 כרזות- 75 ש"ח
3 כרזות- 90 ש"ח
לפרטים נוספים מוזמנים ליצור קשר בוואטסאפ 052-8109414
קישור לתשלום בפייבוקס-
https://payboxapp.page.link/Qw18aSM8EXTQm2S3A
קישור לתשלום בביט-
https://www.bitpay.co.il/app/me/8B293F4A-1307-4160-88FA-A87673B2012C
חג שמח ושנה טובה!
מיטב
לְזִכְרוֹ הַיָּקָר שֶׁל אוּרִיָּה מָשׁ
לֹא סְפוּנִים....
אֱלִישֶׁבַע רָז
רָצִינוּ לְתָאֵר
בְּמִלִּים. קְצָת לְהָכִיל,
"רָשִׁימוֹ" שֶׁל דְּמוּתְךָ
הַקַּוִּים שֶׁהוּא מֵטִיל.
תּוֹרָה בְּפִיךָ כִּדְבַשׁ
עֲצוּמָה, גַּם עֲדִינָה
מַמְתִּיקָה אֶת סוֹבֶבְךָ
בְּדַעַת וּבְבִינָה.
בְּלֵב שׁוֹחֵר שָׁלוֹם
וּבְאַהֲבָה לְכָל אַחֵר
קִבַּצְתָּ חֲבֵרִים
מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַגָּדֵר.
וּכְשֶׁיְּצָאתֶם לְהִלָּחֵם
בְּיוֹם כְּבוֹד הַתּוֹרָה
כְּמוֹ אָז, לֹא נִשְׁאַרְתָּ
סָפוּן בְּבֵיתֶךָ.
הַרְפֵּה נָא מִלִּבְּךָ
כָּל צַעַר אוֹ דְּאָגָה
כִּי לְרֶגַע לֹא חָדַלְתָּ
מֵהָעָם אוֹ הַמְּדִינָה
וְעֵת נִלְקַחַת לַמְּרוֹמִים
תִּזְדַּעֵק אָז כָּל בְּרִיָּה
כִּי חָבֵר אֱמֶת - הָלָכְתָּ
מֵאִתָּנוּ, אוּרִיָּה.
מחרוזת הגבורה יוצאת יומיים לאחר ציון שנה למלחמה-
במחרוזת משולבים שירים שקטים ושמחים, דבר המבטא עוצמות של קימה וצמיחה מתוך משבר.
התחלנו את השנה הזאת בחילול ה' נורא, בביזוי גדול ושפל שאין לתאר, ואנחנו קמנו ונתעודד, מתוך אותו שבר, התגלו כוחות שלא הכרנו בכלל ובפרט, מסירות נפש שאין כמותה, התמסרות בעורף ובחזית, דיבורי אומץ וגבורה, חיבורים של קצוות שונים, והכל למען שמו באהבה, לרומם קרנם של ישראל.
שנזכה בעזרת ה' שרחמים גדולים יתגלגלו עלינו,
ישועות ונחמות במהרה,
לגאולה שלימה!
Урия, ты принёс больше света, добра, сострадания, смирения, доброго взгляда, святости, любви и веры.
Источник:ישראל היום
Прочитать оригинал на иврите
אוריה הוספת אור, טוב, חמלה, ענווה, עין טובה, קדושה, אהבה ואמונה.
Я всегда буду помнить тебя и твоё огромное сердце
Источник:ישראל היום
Прочитать оригинал на иврите
אזכור אותך תמיד ואת הלב הענק שלך
Мы потеряли дорогого отца семейства.
Источник:ישראל היום
Прочитать оригинал на иврите
איבדנו אב משפחה יקר.
Все, кто знал Урию, знают, что он был очень тихим, скромным и смиренным человеком, который всячески избегал публичности.
Источник:הידברות
Прочитать оригинал на иврите
מי שהכיר את אוריה יודע שהוא היה טיפוס מאוד שקט, צנוע ועניו שמתרחק מאוד מפרסום.
Урия ушёл на войну с огромным желанием победить, разгромить ХАМАС и вернуть заложников.
Источник:ערוץ 7
Прочитать оригинал на иврите
אוריה יצא למלחמה מתוך רצון גדול לנצח ולהביס את חמאס, ולהשיב את החטופים.
Чтобы и через 30 лет дети Нерии знали, кто такие Урия, Боаз и Нерия.
Источник:ערוץ 7
Прочитать оригинал на иврите
לוודא שגם בעוד 30 שנים ילדי נריה ידעו מי אלה אוריה בועז ונריה.
Строя общинный дом учения, мы также поддержим дорогие нам семьи павших бойцов.
Источник:ערוץ 7
Прочитать оригинал на иврите
בבניין בית המדרש הקהילתי נחזק גם את המשפחות האהובות של הלוחמים שנפלו.
Молодой человек с высокими нравственными принципами, скромный и особенный
Источник:remember.bio
Прочитать оригинал на иврите
בחור ערכי, צנוע ומיוחד
Он был полон чувства призвания
Источник:remember.bio
Прочитать оригинал на иврите
הוא היה מלא בתחושת שליחות
Обходительный, с тобой всегда приятно быть рядом
Источник:remember.bio
Прочитать оригинал на иврите
נעים הליכות, תמיד נעים בחברתך
Урия всегда уступал своё место
Источник:remember.bio
Прочитать оригинал на иврите
אוריה תמיד פינה את מקומו
Спокойный и благородный душой.
Источник:remember.bio
Прочитать оригинал на иврите
שליו ואציל נפש.
Ты всегда заботился о том, как у нас дела, и когда ты был нам нужен, ты первым оказывался рядом.
Источник:משרד הביטחון — יזכור
Прочитать оригинал на иврите
תמיד דאגת למצבנו וכשהיינו צריכים אותך היית ראשון לצידנו.
Думаю, он просто знал, что добро должно победить зло.
Источник:LinkedIn — Dov Lipman
Выступления в День памяти
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכל יום שעובר, אזכור יותר! אזכור, את אלו שיצאו עימי לקרב ולא שבו, ולהם אין מי ידמה ומי ישווה. אזכור, שהכאב לא יעבור לעולם, והזמן, הוא לא מרפה ולא מרפא. אזכור, את שיברון הלב הגובר ואת הבית שבוער. אזכור, את צדקת הדרך, ואשבע שוב, שמה שהיה לא יהיה יותר. אזכור, שיותר מכל דבר אחר – אני חסר! ביום הזה, אני נתקף געגוע לדמותם, לחיתוך דיבורם, לחיוכם, ומדליק נר לזיכרון דרכם ומורשתם!
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכאב, בהצדעה ובתקווה אני מתכבד להדליק נר זיכרון זה. השנה, כשאנו נלחמים במלחמה ארוכה, רב זירתית וצודקת, הזיכרון נושא משמעות עמוקה. ביום זה נעצור ונתייחד עם זכרם של טובי בנינו ובנותינו שנפלו בהגנה על המדינה. מורשתם היא המצפן שמתווה את דרכינו, והיא המעניקה לנו כוח להמשיך ולהגן על מדינת ישראל ותושביה. משפחות יקרות, אנו מרכינים ראשנו ומתחייבים שנעמוד לצידכן תמיד. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף דדו בר כליפא
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בשעה שאנו זוכרים את גודל תרומתם ועומק מסירות נפשם של טובי בנינו ובנותינו, נופלי מערכות ישראל לדורותיהן, ממשיכים צה"ל וכוחות הביטחון במימוש המשימה למענה לחמו ועבורה נפלו: הכרעת אויבינו מדרום, מצפון, ביהודה ובשומרון, וגם בזירות רחוקות יותר. בהערכה רבה ובגאווה אדירה אנו מרכינים ראש בפני הנופלים והנופלות, מאמצים את משפחותיהם אל לבנו, וממשיכים במשימה להבטחת קיומה של ישראל לדורי דורות. יחד נעשה ונצליח.
רב אלוף אייל זמיר
הרמטכ"ל, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
כאשר דגלינו מורדים לחצי התורן וראשינו מורכנים לזכר הנופלים והנופלות במערכות ישראל, ממשיכים לוחמי צה"ל ומפקדיו בלחימה בדרום, בצפון, ביהודה ובשומרון ובזירות נוספות. על כל דור מוטלת המשימה של הגנת העם והארץ – משימה שאף פעם אינה פוסקת. נצדיע בגעגוע ובגאווה לנופלים ולנופלות, נחבק את משפחותיהם, ונמשיך ברוח הציווי שהותירו לנו. עם ישראל חי.
רב ניצב יעקב שבתאי
המפקח הכללי, משטרת ישראל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
אחיי הנופלים, כל נר הוא זיכרון יחיד ומיוחד, על חיים שהיו ואינם, געגוע שנצרב עמוק בלב, עולם ומלואו. הנרות כולם הם זיכרון של אומה כי לעולם לא עוד, בשורת הציונות וקוממיות ישראל. זיכרון כי הדרך לעם חופשי בארצנו עוברת דרך מסדר הנופלים. אור הנר יזכיר לנו את מסירות נפשכם להציל חיים, להגן על הבית. הנרות מסמנים לנו נתיב גבורה ערכי מחייב שאנו מצווים ללכת לאורו. נמשיך להילחם ולהוסיף אור מתוך אמונה בנצח ישראל.
יואב גלנט
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהצדעה ובכאב, בשם צה"ל כולו, אני מדליק נר זיכרון. בעיצומה של מלחמה, הזכרון נושא משמעות יום-יומית, שעבר והווה מתלכדים בה. לאורם של הנופלים נמשיך לצעוד, חיילי הסדיר והמילואים. לאורם של הנופלים נמשיך להגן על ארצנו ועל מולדתנו, גם כשהמחיר כבד. להבת-הזכרון תבער בנו בעודנו ממשיכים להלחם ונזכור את הנופלים ואת אומץ ליבם. משפחות יקרות, צה"ל מרכין היום ראש, מצדיע לכן וכואב איתכן. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף יניב עשור
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהוקרה, בגאווה ובכאב שאין לו סוף, אני מתכבד להדליק נר לזכרם של הנופלים והנופלות במערכות ישראל. סיפור חייהם בארץ הזאת, מסכת שירותם, גבורתם והקרבתם – הם סיפורה של הארץ הזאת, אך גם סיפור המחיר הכבד שהיא תובעת מאוהביה. מחויבותנו לזכר הנופלים ולדרך שהותירו לנו ניצבת תמיד לנגד עינינו. את המשימה שלא זכו להשלים, משלימים כיום, וישלימו, אנשי כוחות הביטחון, הממשיכים בדרכם ולאורם. יהי זכרם של הנופלים ברוך.
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בחרדת קודש אני מתכבד להדליק נר לזכרם של חללי מערכות ישראל, חברנו שנפלו, מראשית היציאה מהחומות ולאורך כל שנות עצמאותנו המדינית והציונית, מהווים תמרור זיכרון לדרך חיינו ולמחוייבות הלאומית להנצחת זכרם. דרכם נותרה דרכנו ומורשתם נר להמשך עשייתנו. יהי זכרם ברוך!
בני גנץ
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נזכור אותם, כולנו יחד. כל אחד ואחת מהם, מדי יום ביומו, והיום ביתר שאת, כך – לנצח. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת