История жизни
В доме в хайфском районе Ахуза, среди зеленых аллей Кармеля и синих просторов Средиземного моря, 31 августа 2004 года, в четырнадцатый день месяца Элул 5764 года по еврейскому календарю, родился Томер Керен. Он был первенцем, первым светом, вошедшим в жизнь Сандры и Амита, а позже стал старшим братом для младшего Бена. С самого первого мгновения, еще до того, как он превратился в улыбчивого и рассудительного малыша, он наполнил дом ощущением нового начала, чистой радости. Молодые родители, с глазами, сияющими от любви, наблюдали за ним, когда он спал в своей колыбели, слушая его маленькие вдохи, вдыхая сладкий запах младенца, и знали, что вот оно – их семья начинается.
Уже в четыре года, когда большинство его сверстников еще с трудом складывали буквы, Томер умел читать. Он не просто распознавал формы, а буквально погружался в слова и предложения, держа книги маленькими, но уверенными ручками, проводя пальцем по строкам, и его личико озарялось пониманием. Он не был тихим ребенком, но когда он углублялся в книгу, мир вокруг него исчезал. Его родители, заметившие его сообразительность и неутомимое любопытство, всячески поощряли его, понимая, что у них дома растет ребенок со старой душой, с неиссякаемой жаждой знаний и общения. В начальной школе "Зикарон Йосеф" он был не просто учеником, а центральной фигурой, всегда с умным вопросом на устах, всегда готовый к глубокой дискуссии, даже когда темы казались другим простыми. Его учителя помнят мальчика, сидевшего за первой партой, с широко раскрытыми глазами, и каждое слово, произнесенное в классе, казалось, проникало глубоко внутрь, пробуждая в нем собственные мысли и идеи.
Когда Томер перешел в старшую школу "Ирони Хей", его уникальный характер лишь обострился и окреп. Он был выдающимся учеником, не только благодаря высоким оценкам, но и благодаря своему подходу к учебе: не как к обязанности, а как к интеллектуальному приключению. Он любил вести долгие и глубокие беседы со своими учителями, нередко горячо и остроумно споря с ними, представляя сложные аргументы с удивительной для его возраста ясностью. Учителя, в свою очередь, высоко ценили его независимый дух и способность мыслить нестандартно, а его одноклассники тянулись к нему как к центру интереса и смеха. Хагит Леви, директор школы, годы спустя рассказывала о нем, что Томер был "человеком, полным жизнерадостности, всегда окруженным друзьями и активным в скаутском отряде "Цофит"," и что "он использовал каждое мгновение школьных переживаний," словно инстинктивно знал, что каждая минута бесценна. Он не тратил время впустую, не позволял событиям просто проходить мимо, а всегда искал острых ощущений, новых знаний, следующего опыта.
После уроков, пока еще было светло, Томер нашел еще один дом в отряде "Цофит" молодежного движения "Цофим" (Скауты). Там, под открытым небом Кармеля и в тени сосен, он расцвел. Запах влажной хвои, свист инструкторов и смех десятков детей наполняли воздух отряда. Он начинал как восторженный воспитанник, бегая между занятиями, участвуя в каждой игре, учась вязать узлы и ставить палатки, но вскоре сам стал инструктором. Теперь он стоял перед младшими воспитанниками, его глаза сияли, он руководил их деятельностью, рассказывал истории у пылающего костра и вдохновлял их. Он был образцом для подражания, не только на словах, но и на деле, своей способностью объединять людей, вселять в них дух созидания и оптимизма. Дети в отряде обожали его, видя в нем старшего брата, лучшего друга, идеального лидера, который всегда знал, что делать и как превратить каждое мгновение в незабываемое приключение.
Но не только в глубоких беседах и скаутских занятиях Томер находил свое выражение. Он очень любил футбол, и эта любовь не была поверхностной – она была всепоглощающей. Он был страстным болельщиком команды "Маккаби Хайфа", и каждый ее матч был для него священным событием. Он приезжал на каждый матч на стадион "Сами Офер", одетый в зеленое, кричал и пел с толпой, чувствуя себя частью единого бьющегося сердца. Рев толпы, запах свежей травы, вкус сосиски в булочке – все это было неотъемлемой частью его футбольного опыта. Он мечтал играть сам и даже проходил отборочные испытания в детскую секцию команды. Он проявил многообещающий талант, решимость и жажду игры, но в конце концов, приняв зрелое и удивительное для его возраста решение, отказался от этого. Опасение, что изнурительные тренировки пойдут в ущерб его учебе, которую он ценил превыше всего, перевесило страсть к полю. Это было трудное решение, но оно демонстрировало его четкие приоритеты, зрелость, с которой он взвешивал вещи, и выбор интеллектуального превосходства над всем остальным.
В любой сфере, где он принимал участие, Томер был в центре внимания. Не потому, что искал прожекторов, а потому, что от него исходил естественный свет. Он был человеком, полным жизни и харизмы, прирожденным лидером, в которого просто невозможно было не влюбиться. Его широкая улыбка, раскатистый смех и блеск в глазах могли растопить любое сопротивление, снять любое напряжение. Он всегда смеялся и смешил всех, распространял вокруг себя атмосферу радости и оптимизма, человеколюбия и здорового озорства. Он был "клеем" компании, тем, кто связывал разных людей, объединял далекие концы и легко и естественно примирял ссоры. Никогда не злословил о других, всегда искал только хорошее в каждом и в любой ситуации, и всегда находил его. У него была удивительная способность заставлять каждого человека чувствовать себя комфортно рядом с ним, чувствовать себя замеченным и услышанным.
Он был приятным собеседником, не только умел рассказывать увлекательные истории, но и умел слушать – по-настоящему, так, чтобы видеть человека перед собой. Он любил развивать беседы и дискуссии на любую возможную тему, от философии до новостей дня, от культуры до спорта, всегда привнося широкую перспективу и юмор. Он нередко был инициатором встреч с друзьями, будь то прогулки по извилистым тропам кармельских лесов, где запах сосен и влажной земли наполнял их легкие, или шумные вечеринки и оживленные бары в Нижнем городе Хайфы. Его друзья знали, что когда Томер рядом, нет смысла в тщательном планировании – он сам направит их к самому подходящему, самому спонтанному, самому веселому времяпрепровождению. Он был свободным духом, который гарантировал, что каждое мгновение будет живым и полным.
Девиз, которым он руководствовался в жизни, был прост и силен: "Нет" у тебя уже есть, теперь иди и добейся "да"." Эта фраза была не просто слоганом, а целым образом жизни. Он верил в действие и инициативу, не ждал, пока что-то произойдет, а выходил и заставлял это случиться. Вместе с тем, он вел себя скромно и смиренно, никогда не хвастался своими достижениями, но всегда стремился к совершенству во всем, что делал. "Мне нравится делать вещи наилучшим образом и по-своему", – написал он однажды, и его слова отражали его внутренний мир. "Люблю усердно работать на разных работах. Работа с людьми заставляет меня совершенствовать и оптимизировать свои способности. Все, что я делаю, я стараюсь делать как можно лучше, потому что верю, что превосходство – это самая важная основа, которая должна быть у человека, и без нее он ничто и пуст". Он не был готов соглашаться на меньшее, чем лучшее, ни от себя, ни от окружающих, и всегда вдохновлял других следовать его примеру.
Томер был очень зрелым для своего возраста, с глубоким пониманием жизни и высокой чувствительностью к окружающим. Он нередко был тем, к кому обращались друзья, и даже родители, когда искали совета или внимательного слушателя. Он предлагал всем плечо, чтобы поплакать, знал, как сказать нужные слова каждому, именно тогда, когда это было необходимо. Его мудрые глаза видели сквозь слова, и он умел распознавать скрытую боль или сомнения. При каждой возможности он искал, как и где он может помочь, и стремился оказывать положительное влияние на как можно более широкие круги. Нередко, когда друг находился в беде, Томер появлялся, предлагая практическое решение, теплое объятие или просто успокаивающее присутствие, без осуждения. Он был эмоциональной опорой для многих, и чувство безопасности, которое он давал, было абсолютным.
У него было много мечтаний, больших и маленьких, и он говорил о них с пылом. Среди прочего, он стремился изучать право, придерживаться мира закона и справедливости и работать рядом со своим дядей Йонатаном, с которым был очень близок. Он видел в своем дяде образец, и их беседы о его будущем были многочисленными и полными планов. Но превыше всего, превыше любой карьеры или академических достижений, он мечтал создать дом и семью. Он представлял себя отцом четверых детей, дом, кипящий жизнью, полный смеха, тепла и любви, таким, каким он знал свой собственный дом. Он видел в своем воображении радость воспитания детей, вызовы и удовлетворение, наследие ценностей, которые он передаст им. Эта мечта, о собственной семье, была ядром всех его стремлений, компасом, который направлял его.
И вот наступило то утро, суббота, 22-е Тишрея, Симхат Тора 5784 года, седьмое октября 2023 года. Было шесть тридцать утра, и тишина внезапно нарушилась. Террористическая организация ХАМАС начала жестокое внезапное нападение на Израиль. Массированные ракетные и реактивные обстрелы были произведены из сектора Газа, сотрясая всю страну, вплоть до далекой Хайфы. Но вскоре стало ясно, что ракеты – это лишь дымовая завеса для чего-то гораздо более ужасного. Тысячи террористов проникли в Израиль – по суше, по морю и по воздуху. Они вторглись в населенные пункты вокруг сектора Газа, в Сдерот, Офаким и Нетивот, устроили резню среди участников рейв-вечеринки возле кибуцев Реим и Нирим, атаковали базы ЦАХАЛа и нападали на прохожих на дорогах. Виды и истории, которые начали поступать, были невообразимыми: восемьсот мирных жителей были жестоко убиты в своих домах и машинах, сотни похищены в Газу, дома разрушены, разграблены и сожжены. Сотни солдат, полицейских, сотрудников сил безопасности и членов местных отрядов самообороны пали в бою, защищая мирных жителей своими телами. В это ужасное утро началась война.
Томеру оставалось два месяца до запланированного призыва. С детства он мечтал служить бойцом в бригаде "Голани", и эта мечта была для него священной. Когда он получил желанное назначение в "коричневую бригаду", его сердце трепетало от волнения и радости. Он отсчитывал минуты, дни до дня своего призыва, представляя себя в форме, с оружием, частью защитной силы. Но события седьмого октября изменили все. Волнение сменилось глубоким чувством срочности, предназначения. В оставшееся до призыва время он не мог сидеть сложа руки. Он искал любой способ помочь бойцам, сражавшимся на фронте, эвакуированным, потерявшим свои дома, и раненым, лежавшим в больницах. Он сдавал кровь, чувствуя, как тепло покидает его тело, в надежде, что это поможет спасти жизни. Он добровольно участвовал в гражданских инициативах по приготовлению продуктовых наборов для солдат, стоял на импровизированных кухнях, пек и упаковывал, вдыхая запахи специй и чувствуя тепло солидарности. Он собирал пожертвования для солдат, стучал в двери, разговаривал с людьми, убеждая их жертвовать ради тех, кто их защищает. В рамках своих неустанных усилий он также обратился к своему школьному наставнику и написал ему слова, которые глубоко тронули: "Эта страна для меня важнее всего в мире, и я горю желанием быть на передовой, но то, что можно сделать, я делаю". Его мать, Сандра, вспоминала его решимость в те дни, фразу, которую он повторял ей: "Кто-то должен делать эту работу". Он просто знал, что это его долг, и у него не было другого выбора, кроме как действовать.
10 декабря 2023 года, примерно через три месяца после начала войны, Томер был призван в ЦАХАЛ. Он осуществил свою давнюю-новую мечту: стать бойцом 51-го батальона бригады "Голани". Атмосфера в призывном пункте была иной, более напряженной, более серьезной, на фоне войны. Курс молодого бойца он прошел с решимостью, несмотря на физические и ментальные трудности. Он изучал секреты боя, теорию профессии, язык армии. Он часами тренировался на местности, в грязи, под палящим солнцем, в пронизывающем холоде, таская тяжелое снаряжение, стреляя, ползая, бегая. В июле 2024 года он завершил свою подготовку как боец, гордый своей формой и эмблемой подразделения "Голани". Сразу после этого он был направлен на хребет Рамим, на северной границе. Северный участок, находившийся в состоянии сильного напряжения с седьмого октября, и боевые действия на котором распространились с первого дня войны, теперь стал его домом. Там, между наблюдательными пунктами и грунтовыми тропами, среди душераздирающе зеленого пейзажа и суровой реальности постоянной угрозы, он нашел свое место.
Томер был отважным, профессиональным и дотошным бойцом. Он был не просто очередным солдатом, а прирожденным лидером, который увлекал за собой весь свой отряд. Его командиры, с самого начала заметившие его выдающиеся способности, блеск в глазах, практическую мудрость, быстро включили его в командное отделение – структуру, предназначенную для бойцов с командирским потенциалом. Он должен был отправиться на курсы командиров отделений примерно через полтора месяца, но еще до того, как успел на них пойти, был назначен фактическим командиром отделения. Это было живым свидетельством его способностей, его харизматичного и естественного лидерства. Он был не командиром, который отдавал приказы издалека, а тем, кто вел своих солдат личным примером. Он был первым, кто полз, первым, кто бежал, первым, кто вызывался на самые трудные задания. Его солдаты рассказывают, что он умел поддерживать и укреплять их в трудные и сложные моменты, вселять в них боевой дух, заставлять забыть об усталости и страхе добрым словом, шуткой или просто своим успокаивающим присутствием. Один из его командиров подытожил это емкими словами: "Он давал спокойствие всем командирам и штабу своей деятельностью. Был выдающимся солдатом и потрясающим человеком". Томер не просто выполнял свою роль, он формировал ее, придавал ей более глубокий смысл ответственности, товарищества и человеческого лидерства.
В четверг, 19 сентября 2024 года, 16-го Элула 5784 года, отряд Томера отправился на рутинную, но напряженную оперативную деятельность, недалеко от форпоста Перег на хребте Рамим, в самом сердце знакомых пейзажей, ставших ежедневной ареной боя. Солнце уже начинало садиться, посылая последние лучи на зеленые холмы, и в воздухе стоял запах влажной земли и сосен. Отряд продвигался в тишине, их глаза сканировали местность, уши были настороже к каждому шороху. Но за границей, в тишине, ждала группа террористов "Хизбаллы". Внезапно раздался резкий свист, а затем оглушительный взрыв. Противотанковая ракета была выпущена в их сторону, и осколки дико разлетелись в воздухе. Томер был ранен. Все произошло так быстро, в один миг ужаса, и он погиб на месте. Тишина после взрыва была оглушительной, тишина горя. Всего в двадцать лет, молодой человек, полный жизни, мечтаний и любви, Томер Керен пал в бою, защищая страну, которую любил больше всего.
Известие о гибели Томера обрушилось на Хайфу как гром среди ясного неба. На дом в районе Ахуза, который всегда был полон смеха и тепла, опустилась тяжелая тишина, тишина шока и невыносимой боли. Его родители, Сандра и Амит, и его брат Бен, оказались перед бездной потери. Их мир перевернулся в одно мгновение, и все мечты, планы, надежды, которые они питали в отношении своего старшего сына, исчезли. Официальное сообщение ЦАХАЛа, сухие и болезненные слова, эхом разнеслись по дому. Томер был похоронен на военном кладбище в Хайфе, в сопровождении тысяч людей – членов семьи, друзей из всех кругов его жизни, солдат и командиров, служивших рядом с ним, и многих жителей, пришедших отдать ему последние почести. На его гроб был возложен флаг Израиля, и звуки плача смешались с военным салютом. После его гибели Томер был посмертно повышен в звании с капрала до сержанта в знак признания его героизма и лидерства. Он оставил после себя родителей и брата, и огромную пустоту, которую никогда не заполнить.
На его надгробии, на военном кладбище, семья выгравировала слова: "Ты всегда будешь для нас королем мира, с самым совершенным сердцем и улыбкой, как на фотографиях, в воспоминаниях...". Эти слова, из песни Моше Переца "Мамин герой", отражали глубину любви и восхищения, которые к нему испытывали. Его мать, Сандра, оплакивала его с душераздирающей болью, но также с безграничной гордостью. "С того дня, как ты родился, ты был самым красивым ребенком в детском саду, самым умным, самым талантливым, моей улыбкой, моим лидером, моей гордостью", – сказала она, и ее голос прервался. "Все, что ты делал, ты делал тихо, с мощной безмолвностью, которую невозможно объяснить словами. Верный и преданный друг, доверенное лицо стольких людей, всегда первый бежал, чтобы помочь и позаботиться обо всех... Желание пойти в боевые части, в "Голани", и твое упорство в этом, и мое понимание, что у меня нет шансов против твоего выбора. "Кто-то должен делать эту работу", – ты часто говорил... Ты из тех людей, которые входят в комнату, и без единого слова чувствуешь их во всей полноте, с юных лет ты обладал проницательностью и пониманием зрелого человека с богатым жизненным опытом... Люблю тебя с такой силой, которую невозможно описать словами". Этими словами Сандра нарисовала портрет своего сына – нежного и сильного, тихого, но обладающего огромным присутствием, любящего и ведущего за собой.
Его отец, Амит, прощался со своим сыном словами, которые врезались в сердце каждого слушателя, описывая последние мгновения, когда он видел Томера живым. "Мой Томерико, мой принц, несколько минут назад я обнял тебя и дал тебе последний поцелуй, ты был так спокоен и безмятежен, я просто не могу поверить, что мы так расстаемся в последний раз", – сказал он, и его голос дрогнул. "Обо всех говорят, что они были хорошими, умными и красивыми, но ты действительно был таким, просто таким. В тебе было все, просто все. Ты не представляешь, как я гордился тобой, как постоянно думал и планировал твое будущее, и как мне кажется, что я ничего не успел с тобой, и ты уже ничего не успеешь". Он добавил: "Сегодня у меня было много мыслей о тебе во всех областях, и мысль, которая наполнила меня улыбкой и радостью, заключается в том, что при каждой возможности я говорил тебе, что люблю тебя, я видел в твоих глазах, что ты знал и чувствовал это, ты просто знал, как сильно я тебя люблю. Я почувствовал это и в последнем объятии, которое я дал тебе в прошлую среду, когда тебя срочно вызвали на пост, и оттуда ты уже не вернулся". Амит пообещал помнить Томера "улыбчивым, полным стремлений и желанием поглотить мир," и с болью извинился: "Прости, что не уберег тебя. Я буду помнить тебя всегда. Папа".
На поминках по истечении тридцати дней (шлошим), когда прошло чуть больше месяца с его гибели, Амит снова попытался выразить глубину своей тоски. "Мой мальчик. Прошло чуть больше тридцати дней, как тебя нет с нами, и тоска по тебе только растет, жажда объятий от тебя безумно усиливается, и сильное желание увидеть тебя и вдохнуть твой запах сводит меня с ума", – сказал он, его голос дрожал. "Мне тяжело говорить о тебе в прошедшем времени, мне очень тяжело без тебя. Мы были отцом и сыном, а также друзьями, у нас было слепое понимание во многих вещах, мы говорили глазами и понимали друг друга. Ты был ребенком, о котором мечтал бы каждый родитель, внуком, которого хотели бы каждая бабушка и дедушка, ты был принцем. Я горжусь тобой, просто горжусь быть твоим отцом". Он описал, как узнал новые стороны Томера благодаря рассказам друзей: "Вещи, о которых я никогда не слышал о тебе и не знал в тебе, маленькие истории о тебе, фразы, которые ты говорил, поступки и жесты, которые ты совершал. Все это лишь показывает мне, как рано ты ушел, и как много тебе еще предстояло сделать в этом мире, и ты не успел... Ты был добр к миру, у тебя был безумный эмоциональный интеллект, благодаря которому ты смог понять и укрепить нас. С тех пор, как ты погиб, я постоянно думаю о том, как я не смог тебя уберечь, а потом понимаю, что на самом деле ты следовал своим мечтам, и ничего бы не сделал иначе. Ты осуществил все свои желания. Даже если это было всего 20 лет, это были полные, богатые на дела и переживания годы. Мой мальчик, люблю тебя без конца. Папа".
Его мать, Сандра, также написала к поминкам по истечении тридцати дней, пытаясь описать неописуемое. "Мне потребовалось время, чтобы написать тебе. Это не панегирик, потому что ты продолжаешь быть с нами все время, и это не прощальные слова, и не думай, что это наш последний разговор, потому что, как ты меня знаешь, мы еще много будем говорить, но я почувствовала необходимость, чтобы все знали и услышали немного и от меня, о том совершенном ребенке, которым ты был", – начала она свои слова. "Мой красивый мальчик, Тути, с того дня, как ты родился, ты был самым красивым ребенком в детском саду. Самый красивый, самый умный, самый талантливый, моя улыбка, мой лидер, моя гордость. Все, что ты делал, ты делал тихо, с мощной безмолвностью, которую невозможно объяснить словами. Верный и преданный друг, доверенное лицо стольких людей, всегда первый бежал, чтобы помочь и позаботиться обо всех. Семейственность и тепло, присущие тебе, твоя любовь к людям и редкая заботливость. Ты из тех людей, которые входят в комнату, и без единого слова чувствуешь их во всей полноте. Ты умеешь растопить меня своей улыбкой, своим взглядом. Я всегда прихожу с решительным и ясным отказом в начале разговора и соглашаюсь на все, что ты просишь, в конце...". Она продолжила: "Мой принц, я хочу, чтобы ты знал, что я узнала еще так много твоих сторон, твою чистоту, твою доброту, ценности, которые в тебе есть, не удивили меня, но я не знала, что ты смог затронуть так много людей, и все это со скромностью, смирением и благородством, которые так тебя характеризуют. Всю свою жизнь я чувствовала, что ты защищаешь меня, оберегаешь меня и хочешь, чтобы я была сильной. Поэтому я хочу, чтобы ты знал, что я сильна, государственна, как ты ожидаешь от меня, окружена благодаря тебе всеми людьми, которых ты любил и которые любили тебя, они дают мне силу и любовь, и я буду продолжать быть сильной и для тебя, и ради тебя. Я горжусь тобой за путь, который ты выбрал, за героя и человека, которым ты являешься. Я обещаю тебе, что не будет дня, когда я не буду тебя увековечивать, распространять твой свет везде, где это возможно. Я люблю тебя с такой силой, которую невозможно описать словами, и тоска по тебе бесконечна, но я знаю, что придет день, и мы встретимся. Навсегда останусь твоей гордой матерью. Я люблю тебя до звезды, которую не нашли".
Его младший брат, Бен, также выразил свою боль и восхищение Томером. "Ты был лучшим братом, которого я мог себе пожелать", – написал Бен, и голос младшего брата, восхищавшегося своим старшим братом, звучал ясно. "Мне жаль, что я не обнимал и не говорил тебе достаточно, что люблю тебя, мне жаль, что я недостаточно был с тобой по выходным, когда ты возвращался – ну ладно, ты был занят, навещая кого-то другого каждый час...". В этих словах слышалась и легкомысленность младшего брата, и позднее осознание важности этих моментов. "Для меня важно, чтобы ты знал, что я восхищаюсь тобой, для меня важно, чтобы ты знал, что сегодняшние похороны доказали, что нет никого, кто бы тебя не любил и не восхищался... Постарайтесь думать о нем в каждом своем решении, потому что я знаю, что совет, который он дал бы, привел бы в порядок все ваши мысли". Бен не только оплакивает своего брата, но и стал посланником его наследия. Он читает лекции в школах, в скаутских отрядах и различных учреждениях, рассказывая историю жизни Томера, ценности, которые он оставил после себя, свет, который он рассеивал. Через него голос Томера продолжает звучать, влиять и вдохновлять.
Семья, друзья и все сообщество отказались позволить свету Томера угаснуть. Они начали множество разнообразных и трогательных инициатив по увековечиванию памяти, которые отражали его любовь к жизни, радость и оптимизм. Память Томера увековечена на мемориальном комплексе павшим бойцам бригады "Голани" на перекрестке Голани, месте, где его имя выгравировано рядом с именами многих павших героев. Его память также увековечена на сайте Дома Президента, как часть более широкой национальной памяти. Его мать, Сандра, инициировала создание "Булавки Героев" в его память и в память всех павших в войне, булавки, которая была вручена также президенту страны, как символ жертвы и высокой цены нашей свободы. Эта булавка, маленькая и простая, стала мощным символом гордости и потери, связывающим личную боль с национальной памятью.
Увековечивание памяти Томера происходило не только на официальных церемониях, но и проникало в повседневную жизнь, в места, где он любил проводить время, во вкусы, которые он любил. В кафе-мороженом "Эмилия" в Хайфе его любимое мороженое – мороженое "Орео" – отныне называется "Вкус Томера Керена". Каждый раз, когда кто-то заказывает его, он пробует не просто мороженое, но и вспоминает улыбчивого молодого человека, любящего жизнь. Сеть бургерных "Бургер Салон" в Хайфе назвала его любимый бургер "Бургером Томера". Запах жареного мяса, вкус соусов стали живым воспоминанием о нем. Даже компания "Элит" выпустила специальное издание шоколада "Пара" и шоколадной пасты "Хашахар" в его память, простые и сладкие лакомства, точно так же, как маленькие моменты радости, которые Томер умел создавать.
В память о Томере было произведено и распространено множество сувениров, призванных нести его память и распространять его свет далеко. Цветные браслеты носили на запястьях, наклейки клеили на машины, кепки с его именем и фотографией надевали, а флаги и стикеры украшали дома и улицы. Открывалки для вина, ручки и брелоки, футболки и кружки – каждый маленький предмет стал послом памяти. Билборды с фотографией Томера, его широкой улыбкой и добрыми глазами, были установлены по всей Хайфе, напоминая всем о молодом герое, которого они потеряли. Все это были не просто предметы, а осязаемые символы бесконечной любви, памяти, которая не ослабевает.
Отец Томера, Амит, и его брат Бен, в сотрудничестве с отрядом "Цофит", где Томер вырос и воспитывался, организовали футбольный турнир в его память. На зеленом футбольном поле, под хайфским солнцем, собрались воспитанники и выпускники отряда, его одноклассники, друзья из "Голани" и его семья. Звуки ударов по мячу, радостные возгласы и подбадривания, запах пота и дух соперничества – все это наполняло воздух, отражая огромную любовь Томера к игре. Турнир, который станет ежегодной традицией, – это способ увековечить его спортивный дух, его любовь к "Маккаби Хайфа" и его способность объединять людей. Хайфское отделение "Ассоциации в поддержку солдат" организовало день сбора пожертвований для солдат в его память, тем самым продолжая путь Томера, который сам добровольно собирал пожертвования для солдат перед призывом. В школах, где он учился, "Зикарон Йосеф" и "Ирони Хей", и рядом с отрядом "Цофит" были установлены скамейки в память о Томере, тихие места для отдыха и размышлений, уголки, где можно посидеть и вспомнить мальчика и юношу, который ходил по этим местам.
В память о Томере и для вознесения его души были выпущены сидуры для синагог, книги Псалмов и кипы, а община также провела церемонию отделения халы. Его брат Бен, как уже упоминалось, продолжает нести наследие Томера. Он читает лекции в школах, в скаутских отрядах и различных учреждениях, рассказывая историю его жизни, ценности, которые им руководили, то, как Томер проживал каждое мгновение в полной мере, свет, который он рассеивал вокруг себя. Через его голос Томер продолжает жить, влиять и вдохновлять. И в цифровом мире память о Томере жива и активна. В подкасте "Герои" седьмой выпуск был посвящен истории Томера, с участием его матери, Сандры, которая поделилась его личной и трогательной историей. Еще один подкаст под руководством Нира Шовера вышел в День памяти, и их можно послушать на всех платформах подкастов, делая его историю доступной для широкой аудитории. Страница памяти Томера была открыта в Instagram под именем remember_tomerkeren, и дополнительные страницы в его память были открыты на сайтах story of my life и remember.bio, с фотографиями, видео и свидетельствами друзей и членов семьи, позволяющими каждому узнать Томера, кем он был и что он оставил после себя.
В честь дня рождения Томера его отец, мать и брат организовали особую вечеринку в клубе "Бит" в Хайфе. Клуб, который Томер любил, наполнился друзьями, солдатами 51-го батальона "Голани", членами семьи и знакомыми. Громкая музыка, танцы и смех наполняли воздух, когда они праздновали не только его день рождения, но и его полную и яркую жизнь. Томер любил праздновать, любил танцевать, любил быть окруженным людьми, которых он любил, и эта вечеринка была идеальной данью его радостному духу, способом продолжить наследие любви к жизни, даже в трауре. Это был способ помнить его не только в боли и печали, но и в радости и свете, которые так его характеризовали.
Томер Керен, сержант "Голани", пал в бою, защищая свой дом и свой народ. Он прожил свою жизнь в полной мере, с решимостью, любовью и радостью, и оставил после себя богатое наследие ценностей, человечности и тихого героизма. Его история, история молодого человека из Хайфы, который выбрал самый трудный путь из глубокой любви к своей родине и своим друзьям, является свидетельством бескомпромиссного израильского духа. Он не успел создать семью, о которой так мечтал, или изучить право, но он создал наследие любви и связи, превосходства и самоотдачи, личного лидерства и высшей жертвы. Его память, как свет, который он рассеивал в своей жизни, будет продолжать освещать наш путь, служить маяком возрождения и израильской гордости. Да будет благословенна его память.
Мгновения жизни
Все фотографии · 845
Видео и ссылки
В СМИ
Статьи
- Томер Керен
ynetglobal ·
- Сержант Томер Керен, благословенной памяти • Два года со дня его гибели
חי פה ·
- За неделю до годовщины: семья погибшего бойца получила его оружие
כלבו – חיפה והקריות ·
- Мать Томера Керена, благословенной памяти: «По-своему заставляю своего ребёнка оставаться со мной» — Спортивный канал
Sport5.co.il - אתר ערוץ הספורט ·
- Сержант Томер Керен из Хайфы погиб в боях на севере ► Смотреть похороны
Haipo (English edition) ·
- Офицер и солдат ЦАХАЛа погибли в результате ударов БПЛА и ракет на севере Израиля
Israel National News ·
Показать всё (8)
Видео
- «Томер» — Еврейские кинофестивали
Jewish Film Festivals
Подкасты
- Выпуск 7: сержант Томер Керен, благословенной памяти — лучший друг для всех
גיבורים / Apple Podcasts ·
Мемориальные сайты
Проекты памяти
В августе 2026 года в Рамат-Алон прошёл баскетбольный турнир в его память; финал состоялся 31 августа, в день его 22-летия. На мероприятии были представлены футболки с его фотографией и бутылки вина, выпущенные в его память совместно с Wine & Friends.
Церемония второй годовщины на военном кладбище в Хайфе с участием Эхуда Баная, исполнившего песни перед его семьёй и друзьями.
Томера увековечивают в рамках «Рацим ле-зихрам»: бегуны, пешеходы и велосипедисты несут его имя наряду с именами других погибших. Его мать рассказала, что деятельность по увековечению памяти придаёт ей сил.
Футбольный турнир в его память организовали его отец и брат Бен совместно со скаутским отрядом «Цофит», при участии семьи, друзей и воспитанников скаутского движения; «Изкор» описывает намерение сделать его ежегодной традицией.
Истории о них
В августе 2026 года личное оружие Томера было передано его семье. Мать описала его получение как связь с воспоминаниями и его путём на службе.
Мать Томера пришла на его могилу в Хайфе с игроками «Маккаби Хайфа» Шерифом Киуфом и Михаэлем Оханой. Они услышали о том, как он болел за клуб, и возложили на могилу шарф команды.
“«Нет» уже есть. Теперь иди и добейся «да».”
Жизнь и служба
Профиль
Служба
- Звание
- Сержант
- Подразделение
- Бригада Голани
- Награды
- Посмертно повышен в звании
- Место боя
- На севере
Семья
- Отец
- Amit
- Мать
- Sandra
Захоронение
Место упокоения
Все фотографии · 1
Воспоминания и соболезнования
במותם ציוו לנו חיים
נזכור אותך תמיד
נזכור אותך תמיד
איך אפשר להתגעגע כ״כ למישהו שלא פגשת נוח בשלום על משכבך ילד.
יהי זכרך ברוך!
ט.ל
יהי זכרו של סמל תומר קרן ברוך לעד
שנה עברה מאז שאתה לא איתנו, הגעגועים אליך גוברים בכל יום יום, האהבה אליך אין סופית, אני גאה בך, ולעולם לא אפסיק להנציח אותך, אוהבת אותך עד הכוכב שלא מצאו.
אמא
ט"ז באלול.
לימוד הדף היומי היום מוקדש לזכרו.
החיוך הנצחי, טוב הלב שרואים גם בתמונה......
יהי זכרך סרוך
נמצא כעת במילואים במוצב בו נפלת. ממשיכים את הדרך שלך ואת הדרך של עם ישראל בשרשרת הדורות.
ת.נ צ בה.
מדביר לתומר, תומר היקר אנחנו מתגעגעים לך כי אתה בשמיים אנחנו יודעים את זה, שיהיה לך כיף בשמיים ותפגוש את סבה שלי.
תומר תלמידי היקר, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, נוח על משכבך בשלום
עמית יקר, עתליה ודוויד,
זכרו של תומר יאיר את המקומות החשוכים והכואבים, לו יהי! מחבקים אתכם באהבה
יהי זיכרו ברוך
לא הכרתי את תומר אבל יצא לי לשמוע עליו הרבה מאנשים שכן הכירו, לפני מספר חודשים הלכתי עם השבט שלי (העוגן) לשבט כרמל מלשמוע את בן אחיך מדבר והייתה לי הזכות לשמוע מאהובי ליבך איזה בן אדם היית, המדבקות שלו נמצאות בשבט שלי וגם אני לקחתי כמה לשים במקומות שאנשים ידעו מי אתה ואיך נפלת עבורם. זו היית לי הזכות לשמוע אלייך מעריכה המון. הי״ד יהי זכרו ברוך
יהי זיכרו ברוך
תומר , הנכד היקר של אבלין ,הבן המושלם
והאהוב של כולנו (גם של משפחת שפי ) . השארת חלל ענק לאמא סנדרה ולאחיך בן שלא נחים לרגע כדי להפיץ את אורך ואת מורשתך האופטימית .גם חבריך עוטפים דואגים. תנוח על משכבך בשלום ותנסה לשמור על כולם
תומר עלם חמודות , היית גיבור ונשארת כזה.
החברים סיפרו כמה אתה מיוחד ותמיד בראש.
אתה מאד חסר לאמא סנדרה שדואגת כל יום לספר ולהזכיר אותך . מתגעגעים ,. אליאב ודנה , יהונתן, דין ומילה הבובה , סבתא אבלין וסבא יאיר וכמובן גק.
יהיה זכרו ברוך... שנהיה ראויים ונזכור תמיד...
יהי זכרו ברוך לעד
איי תומר יקר
וואלה געגועים עזים.. בהכשרה בבאח גולני דיברנו והתחברנו, את הפשטות והנתינה שלך אני לא שוכח..
אוהב וממשיך חזק בשבילך
יהי זכרו ברוך גיבור ישראל
יהי זכרו ברוך נמשיך להנציח תמיד
נזכור אותך תמיד
תומר האהוב יהי זכרך ברוך לעולמי עד
איר נפלו גיבורים. יהי זכרך כרוך תומר קרן.
סנדרה אהובה שלי שתומר ישמור עלייך ויתן לך את הכוחות לחיות ולדעת גם אושר למרות הכאב האינסופי
ואת יכולה להיות גאה בגיבור ישראל יפה תואר שגידלת לערכים ואהבת הארץ
תודה רבה לגיבור שלנו שבמותו ציווה לנו את החיים. ותודה למשפחה היקרה. מאחלת שתמצאו נחמה ותקווה. שולחת תנחומים.
אתה פשוט גיבור ישראל
תודה על מי שאתה
לסנדרה ועמית שלום אני משתתפת בצערכם אני אומנם לא הכרתי אותו אבל שמעתי המון סיפורים אל כמה שהוא היה בן אדם טוב חייכן ועוזר לאחרים תומר תמיד ישאר בליבנו ותמיד נזכור אותו אני מאחלת לכם שתמשיכו להיות חזקים
תודה. אין לי יותר מילים לדבר כה עצוב
הספד 30 של האם סנדרה
הספד 30 של האבא עמית
הספד 30 של האח בו
הספד 30 של ידידה דניאל
הספד 30 של חבר יוני
הספד 30 של המפקד גיליס
זהו סיפורו של סמל תומר קרן ז"ל.
תומר נולד ב-31.8.2004, בן לסנדרה ועמית, ואח לבן. תומר למד בבית הספר היסודי זכרון יוסף, ובתיכון עירוני ה'.
תומר היה מדריך בצופים ואדם שתמיד היה שם עבור כל מי שהכיר אותו, מודל של אהבת האחר ושל אופטימיות.
תומר היה חבר נאמן, מלא שמחת חיים, ידע לחבר בין אנשים וליצור מסביבו תחושת אחדות.
בדצמבר 2023, חודשיים אחרי הטבח הנורא שעברנו, התגייס תומר לגולני, גדוד 51, הצטרף לחטיבה שספגה אובדן גדול כל כך באותה שבת וגם לאחר מכן.
בגלל כישוריו ועל רקע המלחמה מונה תומר למפקד עוד לפני שעבר קורס מ"כים. שבועיים אחרי שחגג את יום הולדתו ה-20, ב-19 בספטמבר האחרון תומר נפל במארב קשה של מחבלי חיזבאללה ברכס רמים, ליד מוצב פרג, מירי של טילי נ"ט.
יהי זכרו ברוך, גיבור ישראל🇮🇱🕯️
שנהיה ראויים.
https://www.facebook.com/watch/?v=840714291375510
חדשות חיפה והקריות
השם ייקום דמך ותהיה מליץ יושר עלינו
היית לוחם טוב
So sorry beautiful boy, so sad.
אהבת חיי, השמש של חיי, גיבור ישראל, לעולם לא נשכח אותך...עד שנפגש שוב...
חייל יקר !
היום הייתי בבית העלמין לבקר את שני דודי ז"ל .
הגעתי לקברך....
וליידך קבר מיום שישי .
כמה אפשר
בשורות טובות בע"ה !
היום חגגתי יום הולדת לבני בן ה 5 עם חבריך למחלקה .. הם מוצבים בחרמון בשום מקום והיגענו לתת להם עוגה. חגגנו את יום ההולדת ודניאל בני קיבל סט מדבקות שלך ושוקולד לזכרך.
תודה על הרגע הזה
אתה גיבור מדהים שהציל אותנו על חייך
נפגשתי במדבקה לזיכרו במידרחוב בזכרון יעקב נכנסתי לקרא, תודה למשפחה על איש מדהים וקסם של לוחם.
את הלא כבר יש עכשיו נשאר רק להשיג את הכן
גיבור ישראל אתה תמיד תהיה בלב שלנו
אח שלי אני מתגעגע אליך
ביום לפני הלוויה כל הלילה לא הצלחתי לכתוב מילה אחת שניסיתי לכתוב את ההספד שלך, סמכתי על עצמי שאחרי שאני אראה אותך אני אמצא אותם וטעיתי כי קרסתי שראיתי אותך ואין שום מילה שמתארת כמה אהבתי אותך כמה אתה הגאווה שלי ותמיד תהיה.
אתה היית האח הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי ואני מצטער שאולי אני לא הייתי, אני מצטער שבידיוק כמו שכתבת ״גם אם זה לא מורגש אני אוהב אותך״ אני מצטער שלא הרגשת מספיק, שלא חיבקתי ואמרתי לך מספיק אני אוהב אותך, אני מצטער שלא הייתי איתך מספיק בסופ״שים שהיית חוזר, טוב בסדר היית עסוק בלבקר כל שעה מישהו אחר, אני מצטער שלא ניהלתי איתך שיחות ואני מצטער שרק בשנה האחרונה התקרבנו ורק שבאמת הרגשתי שהתקרבנו אתה הלכת, רק שהתחלנו להיות אחים אתה הלכת, אתה הלכת בלי שנתבגר ביחד, בלי שהילדים שלנו יגדלו ביחד ויהיו גב אחד לשני בלי שאנחנו נהיה גב אחד לשני.
תומר חשוב לי שתדע שאני מעריץ אותך והלוואי והיה לי טיפה מהגבריות שהייתה בך, חשוב לי שתדע שהלוויה היום הוכיחה כמה אין אחד שלא אהב והעריץ אותך כמוני, אין אחד שלא ידע כמה יפה חכם ופשוט מושלם היית, העולם הזה לא פייר והוא לא היה צריך לקחת אותך מאיתנו זה פשוט לא פייר.
מי שמכיר אותי יודע כמה אני שונא להתמסכן וכמה אני שונא תשומת לב, לא העלתי את הפוסט הזה כדי לקבל תגובות ולייקים, העליתי אותו כי הרגשתי חייב לאח שלי והצטערתי שלא הייתי מסוגל להספיד אותו.
אני מודה לכל מי שכיבד אותו בהלוויתו, זה נחמה לראות כמה אנשים אהבו והעריצו אותו, בנוסף לזה אני מודה לכל מי שמשתף את התמונה שלו תמשיכו לשתף ואל תשכחו אותו, תמשיכו את המורשת שלו, תחייכו תשמחו ותעריכו את הקרובים אליכם ואת כולם, תעשו כמו תומר, תדאגו לראות את כולם כל הזדמנות קטנה שיש לכם.
תדאגו לשתף ולהזכיר אותו, אין מצב שיהיה מישהו אחד שלא יכיר אותו.
תדאגו לחשוב עליו בכל החלטה שאתם עושים, כי אני יודע שהטיפ שהיה נותן היה מסדר לכם את כל הראש.
תומר אני חוזר אליך, אני מסתכל על ההודעות בינינו ורואה כמה טוב היית וכמה לא הערכתי אותך מספיק ואני מצטער שלא הספקנו לחוות ביחד את החיים.
אני מבטיח לך לשמור על המשפחה הזו אגרוף כמו שאתה רצית, אני מבטיח לך לאהוב אותך לתמיד.
אני מבטיח לך שאתה תהיה ההשראה בכל החלטה וצעד בחיים שלי, אני מבטיח שיזכרו אותך ולא יהיה אחד שלא אדע מי זה תומר קרן, אני מבטיח להנציח אותך בכל הזדמנות שתהיה לי, אני מבטיח להיות חזק ולגרום לך להיות גאה מלמעלה.
אני אוהב אותך ומתגעגע המון והייתי מת לחבק אותך וכן אתה לגמרי המוצלח
בן
E
אני אף פעם לא אשכח את השבת הראשונה שלי ב51
כולי מבולבל לא יודע לאן הגעתי, בדיוק היה נוהל שבת זה אומר שיש פלאפונים חופשי וזה ואני ישבתי במיטה שלי עם הטלפון ויותר דיברתי עם חברים מהבית שלי ופחות מהמחלקה .
ואז תומר זרק לי כזה מהצד השני של החדר תגיד לי אתה מה אתה עושה שם עם הטלפון בוא שב איתי ואני חייכתי ובאתי ישבנו דיברנו כמה שעות ואני לא אשכח בסוף השיחה תומר זרק לי משפט שנחקק לי בראש : אתה יודע נראלי אני ואתה ניהיה חברים טובים״ ובאמת כך היה תומר היה האוזן הקשבת ועם הרוגע והשלווה שלו ידע תמיד לעזור לי ולכולם!
תומר הגיע למחלקה לקראת סוף ההכשרה ממש בסוף . זה הפתיע את כולנו כי הוא היה אמור להיות בפיקודית אבל בסוף החליטו לעשות שינויים בודדים בכמה מחלקות והוא הגיע אלינו . איך שאמרו תומר קרן מהפיקודית אני הממ והמפקדים האחרים ידענו שתומר חייל מצויין שיחזק את המחלקה ויתחבר במהירות.
הודיעו לו את הבשורה שהוא עובר מחלקה לפני השבוע מלחמה והוא מאוד מאוד התבאס כי היה מחובר מאוד למחלקה הקודמת . כל אחד מהמפקדים לקח את תומר לשיחה וגם אני , תומר היה נסער אבל מאוד בוגר והבין שזה מה שהוחלט . אני דאגתי להגיד לו תמיד שהגיע למחלקה הכי טובה בפלוגה והכי מיוחדת והוא יבין את זה מהר מאוד .
לאחר שבוע בדיוק הוא אמר לי ״וואלה צדקת ״ .
תומר התחבר במהירות מטורפת
למחלקה והיה שם בשביל כל החברים שלו . הוא נתן שקט לכל המפקדים והסגל בעשייה שלו.
תומר היה חייל מצטיין ובן אדם מדהים . זכיתי להכיר אותך , זכיתי לפקד עליך , זכיתי לשרת איתך .
נזכור אותך תמיד ונתגעגע
ענבר
קצת על תומר שלנו🤍
תומר נולד ב-31 באוגוסט 2004 בחיפה, בן בכור לסנדרה ועמית ואח גדול לבן. את שנות ילדותו בילה בשכונת אחוזה, שם למד בבית הספר היסודי “זכרון יוסף”. בתיכון, המשיך את לימודיו בבי”ס עירוני ה’.
כבר מגיל צעיר היה פעיל בתנועת הצופים, בה שימש כמדריך ופעיל בשבט צופית. הוא היה מעורב בכל פרט והיה ידוע ביכולתו להנהיג ולהדריך.
בדצמבר 2023 הגשים תומר חלום והתגייס לגדוד 51 של חטיבת גולני, שם הפך במהרה לדמות מרכזית. המפקדים שלו זיהו את היכולות יוצאות הדופן שלו והחליטו לשלב אותו במחלקה הפיקודית, שבה נמצאים לוחמים המיועדים לפקד על חיילים. תומר היה אמור לצאת לקורס מ”כים בתוך כחודש וחצי – אך הוא לא זכה להגשים חלום זה.
אחת התכונות הבולטות של תומר הייתה הצניעות והענווה ומתוך אלה עשה את כל מה שעשה. הוא חלם לא רק על תרומה בשירות הצבאי ובפעילותו בצופים, אלא רצה להשפיע על מעגלים רחבים יותר בין אם בקרב החברים, החניכים, המשפחה או אנשים זרים שפגש ברחוב.
תומר שלנו היה הילד הכי שמח, כיפי והכי ספונטני שיש. חבר של כולם אין אחד בסביבה שלא הכיר אותו ואת החיוך הרחב והכ”כ אמיתי שאפיין אותו. ילד זהב כולם אהבו וכולם תמיד רצו להיות סביבו, האוזן הקשבת והלב הפועם של החבורה.
אחד החלומות הגדולים של תומר היה להיות עו”ד ולעבוד עם דודו יונתן (“יויו”), אליו היה מחובר מאוד. אך מעל לכל, תומר חלם להקים בית ולבנות משפחה עם ארבעה ילדים. הוא רצה לגדל אותם בכבוד ובאהבה.
תומר , הלוחם הצעיר עם הלב הענק והחלומות הגדולים, נפל בקרב במרחב רכס רמים כשהוא רק בן 20. הוא הותיר אחריו משפחה אוהבת, חברים רבים וכואבים וזיכרונות שמספרים את סיפורו של צעיר יפה תואר ויוצא דופן – אדם צנוע, עניו, שתמיד חיפש לתרום ולעזור, ראה את הטוב בכל מצב וידע לאחד את סביבתו בהובלתו ומתוך אהבה ושמחת חיים. לנצח ננציח ונמשיך את הדרך שלך❤️
תומריקו שלי נסיך שלי
לפני כמה דקות חיבקתי אותך ונתתי לך נשיקה אחרונה, היית כל כך רגוע ושליו, אני פשוט לא מאמין שאנחנו ככה נפרדים בפעם האחרונה.
על כולם אומרים שהיו טובים חכמים ויפים אבל אתה באמת היית כזה, פשוט כזה.
בך היה את הכל , פשוט הכל
אין לך מושג כמה התגאתי בך, כמה כל הזמן חשבתי ותכננתי את העתיד שלך וכמה מרגיש לי שלא הספקתי איתך כלום ואתה כבר לא תספיק .
עברו לי המון מחשבות עלייך היום בכל התחומים ומכל הגילאים והמחשבה שמלאה אותי בחיוך ושמחה היא שבכל הזדמנות אמרתי לך שאני אוהב אותך , ראיתי בעיניים שלך שידעת והרגשת את זה, פשוט ידעת כמה אני אוהב אותך.
הרגשתי את זה גם בחיבוק האחרון שנתתי לך ביום רביעי האחרון שהוקפצת למוצב ומשם לא חזרת.
לא ראיתי אותך כבר שלושה שבועות אבל העשרים דקות בצהרים כשלקחתי אותך לאוטובוס מלאו אותי וידעתי שיהיה טוב ובקרוב אראה אותך.
נתתי את היקר לי מכל , נתתי את הנסיך שלי, את הילד הטוב שלי, את הילד החכם שלי אותך תומריקו שלי.
מבטיח להיות חזק בשבילך ,בשביל בן. בשביל סבא וסבתא , בשביל סבטלנה ובשביל אמא שלך.
מבטיח לך שאזכור אותך חייכן ,מלא שאיפות , ועם רצון לבלוע את העולם.
מתנצל שלא שמרתי עלייך יותר. אזכור אותך תמיד.
אבא
רוצה לבקש ממך סליחה אחי.
סליחה שלא הייתי פה בשבילך לאחרונה
סליחה שנעלמתי
סליחה שלא עניתי
סליחה על הכל
אני באמת מתגעגע אליך אחי, מכל הלב.
וואלה יצאתי לא חבר, לא הייתי שם בשבילך לאחרונה לא הייתי קשוב וזמין אליך ולא יצא לנו לשבת מלא זמן.
מתגעגע רק לשמוע את הקול שלך, אפילו רק לעוד משפט, לא צריך שיחה שלמה תן לי רק משפט מצחיק ומשמח עם אווירה חיובית ושנונה כמו שרק אתה אומר.
מתגעגע לרגעים שלנו ביחד, כמו אז בברצלונה אתה זוכר? שהרגשת לא טוב אז הלכתי לבד ברגל לסטארבאקס רק כדי להביא לך שתאכל משהו כי עוד שעה יוצאים.
או שאולי את הפעם שעבדנו משמרת כפולה בבחירות תמורת כסף של משמרת אחת, סתם כדי שנהיה ביחד ונוכל לעשות צחוקים. איזה כיף היה שם אחי לא אשכח היום המצחיק הזה בחיים. מעולם לא חוויתי תחושת פספוס כזאת אחי, כל כך הרבה דברים שלא אמרתי, כל הדברים שלא הספקתי לספר לך
איך לי בחיים מה עם התפקיד שלי ואיך בכללי אני מסתדר.
כל שאלה שלא הספקתי לענות לך ואתה כרגיל תמיד המשכת להתעניין לא משנה מה.
דואג, אחראי, חבר, פשוט בן אדם גבר. אבל אני ראיתי את זה כמובן מאליו ואולי קצת זלזלתי בקשר שלנו, מתחרט על כל רגע.
לא הצלחתי למצוא תמונה שלך ושלי לבד כי תמיד היית כל כך מוקף בחברים ובאנשים שכל כך אוהבים אותך אחי שזה מטורף כמה גבר בן אדם יכול להיות.
הזוי לי לראות אותך על סטיקר זה כל כך לא מסתדר לי בראש אחי
כותב לך את זה בדמעות ומוקיר לך את כל געגועיי ואת הרצון שלי לבקש ממך סליחה אחי, ניפגש❤️
תומריקו , אני יודע שתמיד ידעת והרגשת שאתה הולך למות .
אבל בואנ׳ה תודה שלא האמנת שיהיה לי רשום ״הספד לתומר״ בפתקים
נכון ידענו את הסיכון והאיום שתחתיו אתה נמצא
ונכון אמרת לי לא פעם ולא פעמיים ״אני אהרג בלבנון״ . אבל מי חשב שבאמת תהרג ?
בחייאת תומר שנעמוד מעל הקבר שלך? שנבכה עליך כל כך הרבה כי אי אפשר להחזיר אותך
אני מודה , כבר כמה פעמים הגעתי לבקר אותך בקבר ועדיין קשה לי לעכל שאתה לא כאן
אז תחשוב לך אז באותו יום של הלוויה שאני עומד ומספיד אותך אבל פשוט לא מסכים להאמין שזה קרה . וכמו שאמרתי בהספד ״אני לא מאמין שאני עומד כאן ומספיד אותך״
אתה חסר. אתה חסר לי תומר !
הגעגועים אליך לא מפסיקים ורק גדלים וככל שהם גדלים ככה אני מפחד לזכור את הקול שלך , את המגע האוהב שלך.
אין כמו חיבוקים ממך , וואלה התגעגעתי לחיבוק ולהסניף את גל הריח הטוב הזה שעכשיו הוא גל ריח מוכר אך הופך מעכשיו לנוסטלגי .
אתה חסר לי כי אין לי את היועץ האישי שלי
אני כל כך צריך את הדעה שלך ואת העצה שלך
שאומנם לא תמיד שימחה אותי אבל תמיד עזרה לי
אבל עכשיו אתה כבר לא כאן ואצטרך להסתפק בהיכרות שלי איתך ומזל שאני מכיר אותך טוב
תמיד שאני צריך עצה אני חושב מה אתה היית אומר לי , חחחח תראה גם שאתה מת אני חופר לך
אני מצטער שלא הצלחתי לשכנע אותך לוותר על החלום
ואם כבר מדברים על חלומות
נוסף לי אחד חדש - להפגש איתך כשאני אסיים את החיים שלי .
תשמע יכול להיות שזה יקח זמן אבל תחכה לי
אני מקווה שאתה מסתכל עליי
אני מקווה שטוב לך
אני מקווה שנפגש
אני מתגעגע אליך גיבור שלי 💔
תומר,
איך אפשר בכלל להתחיל לכתוב בלשון עבר?
30 יום
30 יום של התקפי געגוע ובכי
30 יום שהמוח שלי מסרב לעכל
30 יום שכלום לא נראה אותו הדבר
30 יום שחושבת עליך יום יום, שעה שעה, ובכל פעם שחושבת עליך, הלב שלי מתפוצץ, יוצא מהחזה
הלוואי שהייתי יכולה להסביר לאנשים כמה אתה חסר לי, הלוואי שהייתי יכולה להסביר גם לעצמי
אבל אני יודעת שאתה מבין בשביל שנינו, בלי מילים, כמו שתמיד היית מבין.
מהרגע שנכנסת לחיים שלי ידעתי שנהיה חברים לנצח, ״עד שהמוות יפריד ביננו״
אבל לצערי, עד שהמוות יפריד ביננו הגיע מוקדם מהצפוי. הרבה יותר מוקדם מהצפוי
אני מנסה לחזור לעצמי ואפילו מורחת חיוך מזויף על הפנים מדיי פעם, אבל מבפנים מרגישה כל כך ריקנית
מאז אותו יום חמישי הארור, ה- 19.9.24, יש לי תחושת מחנק בגרון ומחסום בין הרגש והמוח, הלב וההיגיון. כי זה לא הגיוני שהלכת. אי אפשר לקבל את זה
יש לנו, לכל האנשים שאוהבים אותך, עוד דרך ארוכה לעבור אבל אני יודעת שאתה לא עוזב לרגע , אני מרגישה אותך איתי בכל צעד 🤍
חלק מהלב שלי מת איתך
אוהבת אותך
תומריקו
איך אפשר לדבר עלייך בלשון עבר,
תודה שיצא לי הזכות לעבור איתך את הילדות והתמימות של ילדים שבכלל לא חשבו שבגיל 20 זה יהיה בלעדיך. אני לא מעכל שהלכת והשארת חלל ריק, היית האור של החבורה היה לך חשוב שתמיד נהיה כולם מחוברים ,הייתה לך אהבה ענקית לסובבים אותך ותמיד ידעת מה להגיד ואיך לעזור . אני יודע שבשנה האחרונה לא היינו אנחנו אבל בכל אופן גם כשראינו אחד את השני היה לנו את הדחף לדבר גם אם זה שלום וגם אם זה ביי מישהו מאיתנו היה חייב להראות איכשהו אכפתיות והדבר שהכי בא לי עכשיו זה לתת לך חיבוק ולעשות איתך סיגריה ולדבר על החיים רק אתה ואני וכמו שאמרת לי ״את הירח אני אביא לך על מגש״ זה רק מראה כמה אהבה ענקית יש בך וכמה שאתה גבר . אתה זוכר שאתה ואביחוני ישנתם אצלי והיית רעב והיינו גמורים אז נתתי לך סוכריות קרמל וגילנו בבוקר שאכלת גם את העטיפות .
אני ותומר לא היינו צריכים לדבר הרבה רק היינו מסתכלים על אחד השני היינו יודעים איך כל אחד מרגיש ומה הוא חושב.
אני מתגעגע אלייך , אתה חסר לי.
לראות תמונות שלך ולהבין שאתה לא פה אני לא מצליח לעכל את זה וכנראה לא אצליח לעולם. אתה תמיד בראש שלי בכל נסיעה בכל לילה בכל בוקר אני נושם אותך וחושב עלייך אתה תמיד פה תומר,
תומר שלי,
אני לא מצליחה למצוא מילים מהרגע שהכל קרה
והאמת שאני גם קצת מכחישה שאני לא אראה את החיוך שלך יותר, כי איך זה הגיוני לתפוס את זה?
תמיד אומרים שבן אדם לומד להעריך דבר כל כך טוב בחיים שלו רק כשהוא מאבד אותו לתמיד,
ואני מבטיחה לך שלא למדתי להעריך את החברות שלנו רק כשכבר היא לא הייתה וכואבת לי המחשבה שכנראה זה נגמר כשאתה חושב שכן.
כי כנראה שכבר לא תדע איך כל פעם שהייתי רואה אותך מהצד בסילבה או בפייבל מאושר עם החבורה שלך הייתי מאושרת בעצמי גם כשהקשר שלנו לא היה הכי חזק.
בשבעה שלך קיבלתי תמונה של שיחה שהייתה לנו פעם ואתה לא יודע איך לא הפסקתי לצחוק תומר
איזו רשגדית קשה הייתי אה? לא הפסקת להגיד לי את זה ואני לא שחררתי ממך במקום פשוט להנות ביחד איתך מהרגע.
כי זה תמיד היה מה שחיפשת ותמיד דאגת להגיד לי תרגעי קצת תהני מהרגע מה את כזאת עצבנית כל הזמן, איך לא הקשבתי לך כבר אז..
אף פעם לא תפסת את זה ככה אבל היית הכי חשוב לי, היית כמו אח קטן בשבילי מהרגע הראשון שציוותו אותנו כרשגדית ומרושגד.
תמיד רציתי להיות שם עבורך, לייעץ לך, לדחוף
אותך להאמין בעצמך שאתה מסוגל להדריך ואפילו ליותר, שאתה מסוגל להיות הכי טוב מכולם אם רק תדע מאיפה להתחיל ואולי בגלל זה הקשר שלנו היה כמו שהוא היה.
ובאמת שנה אחרי זכיתי לראות איך בכל זאת לקחת משהו מהשנה שלנו ביחד ופתאום פרחת, הדרכת כמו שרצית, לקחת אחריות בכל דבר שניתנה לך הזדמנות ולא הפסקת לרכוש חברים ולהיות נוכח ובולט כמו שרק דיברנו עליו שאתה מסוגל להיות וקצת לפני הגיוס שלי ישבנו ואמרתי לך סוף סוף כמה שאני גאה בך ושכיף לראות איזה ילד נהיית אבל אתה רק צחקת עליי שאני רגשנית.
תומר, מחכה ואחכה תמיד לשיחת טלפון ממך שתספר לי שוב על החברים החדשים שלך מהמחלקה כי ״בגולני יש רק גברים רצח״ או אפילו שיחה שתתייעץ איתי על כל מיני שטויות, אבל הכי אני אחכה לשיחה שתגיד לי שוב
״רק כי אני באמת אוהב אותך אני בכלל מדבר איתך יא מכוערת״
מבטיחה לעזור להזכיר אותך כמה שרק אוכל, שלא תחשוב לרגע ששכחתי אותך, כי איך בעצם אפשר?
ועכשיו נשאר לי רק להגיד לך תודה תומר, אתה כבר יודע על מה❤️
בכל מקום!! סוף מסלול דובדבן מחזור אוגוסט 23 עם הדגל של תומר במסע אחרון🫶🏼
ביום שישי האחרון, עמית ובן , אבא ואח של תומר, הגיעו לקבל את תעודת הבגרות שלו . תומריקו מתגעגעים אליך כל כך, הלוואי והיית יכול להגיע לקבל את התעודה בעצמך💔
יום חמישי 19.9.24 14:40 אני בבסיס,
מקבלת משון את השיחה הכי נוראית שיכלתי לקבל בחיים שלי. ״דניאל תומר נפל״.
תומר, החבר הכי טוב שלי
מאיפה בכלל אני מתחילה לכתוב עליך בלשון עבר ומספרת על איזה בן אדם אתה וכמה חוויות עברנו ביחד?
בראש שלי אתה רק סוגר עוד כמה שבתות מתוך המליון שבתות שסגרת לאחרונה, ובקרוב אתה הולך להכנס בדלת ולצחוק על כולנו שעבדת עלינו.
אני לא מצליחה להבין ולקלוט שזהו, אתה לא כאן יותר,
הילד הכי טהור שיש בעולם הזה בלי שום כוונות רעות, עם חיוך וצחוק שכובש את כולם, כמה אהבנו לצחוק ביחד ורק היית מריץ בדיחות על הצחוק המתגלגל שלי וכמה שאתה אוהב אותו.
תומר אתה באמת בן אדם כל כך מיוחד , תמיד דאגת לי , שאלת והתעניינת.
סליחה תומר שלא הייתי מתענינת בך כמו שהיית דואג להתעניין בי למרות שלא היה לך זמן בכלל, סליחה שהיית מתקשר אלי ולא הייתי עונה לך לפעמים ושכבר חזרתי אליך זה היה מאוחר מידי ולא היה לך כבר טלפון, הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה ולתקן הכל , לדבר איתך יותר ,להתעניין יותר, לתת לך עוד חיבוק ולשבת איתך לעוד שיחה אחת אחרונה.
כל כך חיכית להתגייס.
ב7.10 כתבת לי כמה אתה משתגע מזה שאתה בבית ולא יכול לעשות עם זה כלום ושהיית מת להלחם לעזור ולתרום למדינה, ובסוף נפלת גיבור של כולנו.
אהבת את גולני באמת אהבת אמת, התלהבת מכל דבר קטן שקרה לך בשירות וישר היית מספר לנו בהתלהבות.
הלוואי והיית מספיק להגיע לקורס מכים כמו שהיית אמור בעוד חודש , לפקד על חיילים כמו שחלמת ושכולם ילמדו ממך מה זה להיות מפקד טוב בשביל החיילים שלו ובשביל המדינה.
החבו שלנו.
היינו 5, נשארנו 4, ולנצח נהיה 5.
כמה כיף היינו עושים ביחד, יוצאים משתכרים בלי הפסקה, אין סופש כמעט שלא נפגשים , יוצאים לאיזה בר או מסיבה או הולכים לשבת ביערות הכרמל.
כמה שצחקנו על זה שאבא שלי ואמא שלך היו פעם זוג ואיזה מטורף זה שאנחנו חברים כל כך טובים והעולם הזה כזה קטן .
רקדנו ביחד בריקוד זוגות במופע של סיום יב והיה כל כך מצחיק, 2 סתומים עומדים שורה ראשונה באמצע הבמה ולא זוכרים חצי מהתנועות, אני ממש מתגעגעת לצחוקים שלנו תומר.
הלוויה שלך היו השעתיים הכי נוראיות שחויתי בחיים שלי, אני לא מפסיקה לחשוב איך זה הגיוני, שאנחנו, ילדים בני 19 , קוברים את החבר הכי טוב שלהם? אף אחד לא מכין אותך לרגע שדבר כזה פשוט קורה, יושבים שבעה כל החברים ביחד ומעלים זכרונות על כל החוויות שלנו, על איזה בן אדם היית, וכמה אתה פשוט כל כך חסר לכל אחד מאיתנו.
היום הגילוי מצבה שלך, אני מסרבת להאמין שכבר 36 ימים שאתה לא נמצא כאן, שלא דיברנו, שלא יצאנו ביחד, שלא קיבלתי ממך חיבוק, שלא צחקנו ביחד או הרמנו איזה צייסר.
אני עדיין לא מאמינה לזה שזה קרה לנו, שאני מדביקה מדבקות שלך בכל המדינה, מדליקה נר זכרון בשבילך וצריכה לדבר עליך בלשון עבר,
אני ממש מתגעגעת אליך.
זכיתי להכיר את המשפחה שלך שהם כל כך מדהימים וחזקים, אני מבטיחה לך שנשאר איתם בקשר לתמיד ולא נשאיר אותם לרגע אחד לבד.
תומר אני מתגעגעת אליך כל כך, אתה חסר ממש, השארת חלל ריק אחרייך, תשמור עלי ועל כולנו מלמעלה. אני עצובה וכואב לי בלב, אבל אני מבטיחה לך שלכל החיים אני אנציח אותך בכל דרך אפשרית שתהיה לי ובכל מקום בעולם, כמו שאני מנסה לעשות עד עכשיו כדי להשכיח את הכאב, כולם ידעו מי זה תומר קרן ואיזה חבר טוב ,בן אדם טהור וגיבור היית.
אני אוהבת אותך מעמקי נשמתי ועדיין מסרבת להאמין שנפלת, מקווה שטוב לך שם למעלה.
אוהבת אותך לנצח מלאך שלי💔
עמית אבא של תומר במלאת 30 ימים כותב- ילד שלי
עברו קצת יותר מ 30 ימים ,
30 ימים שאתה לא כאן איתנו , והגעגוע אליך רק הולך וגדל , הכמיהה לחיבוק ממך מתחזק בטירוף , והרצון העז לראות אותך לתפוס איתך שיחה ולהסניף את הריח שלך מטריפים אותי , קשה לי לדבר עליך בלשון עבר , קשה לי מאוד בלעדיך , שתדע !
היינו אבא ובן וגם חברים בעת ובעונה אחת , היתה לנו הבנה עיוורת בכל כך הרבה דברים , היינו מדברים עם העיניים ומבינים אחד את השני , היית ילד הורי שדאג לכולם וייעץ לכולם , אפילו לי , וכן , הקשבתי לך !שתדע !
עשיתי המון דברים בחיים שלי , כי חידדת לי אותם , הראת לי כיוון הסתכלות אחר על הדברים ! היית הבוגר מבין שנינו
היית הילד שכל הורה היה מתפלל שיהיה לו , הנכד שכל סבתא וסבא רוצים , היית נסיך ! אני גאה בך , פשוט גאה להיות אבא שלך !
מלהסתכל עליך למדתי המון , בייחוד איך לשמור על אנשים שקרובים אליך , ובמיוחד שמרת על בן ! היית אח נדיר כלפיו וכל כך שמחתי מזה , ראיתי את האהבה ביניכם אפילו שרבתם .. ונמלאתי בגאווה
ב 30 הימים שעברו , למדתי להכיר צדדים אחרים שלך , וכל זאת בזכות הסיפורים שהחברים שלך סיפרו עליך , דברים שמעולם לא שמעתי עליך והכרתי בך , סיפורים קטנים עליך , משפטים שאמרת , מעשים ומחוות שעשית , רק מראה לי כמה הלכת בטרם עת , וכמה היה לך עוד המון מה לעשות בעולם הזה ולא הספקת, גם בזכות התמונות שלך שמעולם לא ראיתי , למדתי עליך , למדתי לראות שנהנת מהחיים , בלעת את העולם וכל הזמן היית עם חיוך
למדתי שהיית מוקף בחברים נדירים חמים ואיכותיים
מהחברים שלך למדתי עד כמה היית נדיר כחבר , והרי היית החבר הכי טוב של כל אחד מהחברים שלך
היית טוב לעולם והרגשת את כולם , הייתה לך אינטליגנציה רגשית מטורפת שבזכותה הצלחת להבין ולחזק אותנו
מאז שנפלת ,
אני כל הזמן חושב עם עצמי , איך לא הצלחתי לשמור עליך , ואז מבין שבעצם הלכת אחרי החלומות שלך , וששום דבר לא היית עושה אחרת , ואף אחד לא היה יכול להזיז אותך מהמסלול , מימשת את כל רצונותיך , גם אם זה היה רק ב 20 שנה , הן היו מלאות , עשירות בעשייה וחוויות
אני רוצה להגיד תודה ענקית לחברי הילדות שלך , לחברים מבית הספר , החברות , המורים , החיילים והמפקדים מגדוד 51 , המשפחה הקרובה והרחוקה שהיו איתך כל השנים וגרמו לך להיות מי שאתה , בטוח שגם אתה גרמת להם לאושר וחיוך
ילד שלי , נתתי לך את כל מה שיכולתי ואף יותר מזה
תודה לך על 20 השנים האלו שהיית כאן ונתת לי אותך , את כולך , חבל לי מאוד שזה רק 20 , היה לך עתיד מזהיר , ובטוח שהיית מצליח בכל דבר שהיית רק נוגע בו
תשמור עלינו מלמעלה , כי אתה הרי הכי טוב בזה
תומר,
בסוף אוגוסט, בסך הכל לפני חודשיים כשאיחלתי לך מזל טוב ושאלתי אם הצלחת קצת לחגוג ענית לי שיצאת הביתה וגם חגגת בקטנה אבל שאתה כבר לא בגיל.
כזה אתה תומר, תמיד הייתה לך איזו הערה שנונה לזרוק שאי אפשר להישאר אדיש אליה. לא משנה לאן הלכת לא היה אפשר להתעלם ממך, כולם הכירו אותך.
3 שנים זכיתי ללוות אותך בתיכון. ראיתי אותך גדל ומתפתח. לאט לאט גיליתי את תומר האמיתי, מבחוץ קשוח ומבפנים הכי רגיש שיש. ידעת לחוות את כל העולמות וניצלת כל רגע מהחוויות בתקופת התיכון. תמיד הסתובבת עם חיוך ממזרי של אחד שהבין איך לחיות. חיוך שאי אפשר היה לסרב לו גם כששוב בפעם האלף ביקשת לצאת למלא מים אחרי שכבר התחיל השיעור.
בבי”ס שיעור איתך ושיעור בלעדיך הרבה פעמים נראו אחרת. גם אם הלימודים לא תמיד היו בראש סדר העדיפויות שלך הייתה לך קליטה מהירה שאפשרה לך להצליח ובעיקר תמיד היה לך מה לומר ועל מה להתווכח.
בכל מה שקשור למדינה היו לך עמדות מגובשות. היה לך ברור שחשוב להתגייס לקרבי ולהגן על המדינה. כל י”ב היית במיונים ובסוף שמחת כל כך על השיבוץ לגולני. באוקטובר כשהמלחמה פרצה השתגעת בבית וחיפשת איך לעזור, אספת תרומות וכתבת לי, ואני מצטט: “המדינה הזאת חשובה לי הכי בעולם ואני מת להיות בקדמת הקרב, אבל מה שאפשר לעשות אני עושה”.
אני בתמימותי אמרתי לעצמי איזה מזל שהתגייסת מאוחר. אולי עד שתסיים הכל כבר יהיה מאחורינו.
בינואר באת לבקר בבי”ס עם החברים ושיתפת בחוויות מהטירונות. סיימת מסלול בגאווה גדולה ביולי ולא משנה מה עברת תמיד הצטנעת ובעיקר שאלת עליי ואיך הולך בבי”ס.
תומר, כשעליתם לגזרת מרגליות ודיברנו על הגזרה והבטחת שתשמור על עצמך. אני יודע שעשית מה שיכולת ונאחז בזה שאמרת לי שיהיה טוב.
אחרי שנפלת היו רגעים שחשבתי לעצמי שטוב כבר לא יהיה. הרי איך אפשר למלא כזה חלל?
לאט לאט התחלתי לראות עוד דברים- התרגשתי כשראיתי בכמה מעגלים ואנשים שונים הספקת לגעת. והאמת שדווקא החברים שלך בשבעה, שיצרו שבעה מיוחדת במינה שהיא לגמרי אתה תומר, גרמו לי להבין שיחד עם החלל שהשארת יהיה גם טוב. החותם שהשארת בנו מבקש מאיתנו להמשיך את הדרך שלך והיא דרך שמבקשת לחיות את החיים בכל הכוח ולנצל כל רגע.
מבטיחים להמשיך אותה פה בבי”ס ובכל מקום.
עמית, סנדרה ובן היקרים- התעודה הזאת של תומר היא עוד זיכרון שמכיל בתוכו אלפי רגעים שהיו חלק מהדרך המיוחדת שלו. זאת הייתה זכות גדולה להיות שם לצידו לאורך הדרך. אנחנו איתכם ועירוני ה’ ימשיך להיות בית נוסף תמיד.
אתמול קיימנו הפרשת חלה לעילוי נשמתו של תומר, ביחד עם כל הנשים שהיו קרובות אליו במהלך חייו.
מתגעגעים כל כך תומריקו אהוב שלנו, זכות בשבילנו היה לעשות את המצווה הזאת למענך❤️
תודה לגילה הרבנית המדהימה שהגיעה בהתנדבות ולכל העוזרים והמתנדבים שעזרו להוציא את האירוע לפועל🫶🏽
רועי חבר של תומר, עם דגל לזכרו בסוף מסלול של יחידת מגלן בה הוא נמצא🙏🏼❤️
תומר, אהבת חיי,
לקח לי זמן להצליח לכתוב לך...זהו לא הספד, כי אתה ממשיך להיות איתנו כל הזמן ,
ואלו לא מילות פרידה ואל תחשוב שזו השיחה האחרונה ביננו כי כמו שאתה מכיר אותי נדבר עוד הרבה ..אבל
הרגשתי צורך שכולם ידעו וישמעו מעט גם ממני על הילד המושלם שאתה.
תותי, ילד יפה שלי, מהיום שנולדת היית הילד הכי יפה בגן, הכי יפה, הכי חכם, הכי מוכשר, החייכן שלי, המוביל, הגאווה שלי,כל מה שעשית עשית בשקט, בדממה עוצמתית שלא ניתן להסביר אותה במילים, חבר נאמן וטוטאלי, איש סוד של כל כך הרבה אנשים, תמיד רץ ראשון לתרום ודואג לכולם, הרצון ללכת לקרבי ולגולני ולהתעקש איתי בנחרצות ולהבין שאין לי שום סיכוי מולך בבחירה שלך, “ מישהו צריך לעשות את העבודה” נהגת לומר, המשפחתיות והחום שקיימים בך, אהבת האדם והאכפתיות הנדירה שלך, אתה מסוג האנשים שנכנסים לחדר ובלי לומר מילה מרגישים אותך במלא עוצמתך...אתה מצליח להמיס אותי עם החיוך שלך, עם המבט שלך, אני תמיד מגיעה עם סירוב נחרץ וברור בתחילת השיחה ומסכימה לכל מה שאתה מבקש בסופה , השיחות עמך היו פעמים רבות מונולוגים בלתי נגמרים שלי והקשבה בסובלנות שלך , מגיל צעיר אתה עם תובנות והבנות של אדם בוגר עם נסיון חיים עשיר.
נסיך שלי אני רוצה שתדע שלמדתי להכיר עוד כל כך הרבה צדדים שלך, הטוהר שלך, טוב הלב שלך, הערכים שיש בך לא הפתיעו אותי אבל לא ידעתי שהצלחת לגעת בכל כך הרבה אנשים, והכל בצינעה, בענווה ובאצילות שכל כך מאפיינת אותך.
כל חיי הרגשתי שאתה מגן עליי, שומר עליי ורוצה אותי חזקה,
אז אני רוצה שתדע שאני חזקה, ממלכתית כמו שאתה מצפה שאהיה, מוקפת בזכותך בכל האנשים שאהבת,והם אותך, הם נותנים לי כוח ואהבה, ואני אמשיך להיות חזקה גם בשבילך ולמענך..אני גאה בך על הדרך שבחרת, על האדם והגיבור שאתה ...אני מבטיחה לך שלא יהיה יום שלא אנציח אותך, אפיץ את האור שלך בכל מקום שאפסע בו.
אני
אוהבת אותך בעוצמות שלא ניתן לתאר במילים, הגעגועים אליך הם אין סופיים אבל אני יודעת שיום יבוא ונפגש... לנצח אשאר האמא הגאה שלך, כולנו פה בזכות אנשים כמוך , ולא מפתיע אותי בכלל שמעז שהלכת תמצית הרוע נעלמת מכדור הארץ...אוהבת אותך עד הכוכב שלא מצאו....
תומר
תומר אני באמת כבר הרבה זמן מנסה לכתוב את זה כי יש ככ הרבה מה להגיד עליך אבל לא יוצא לי כלום כי זה לא נתפס לי שאתה לא פה, מבחינתי אתה רק סוגר שבת ומתישהו אתה תצא הביתה.
אי אפשר להסביר במילים איזה חבר היית ומה היה בנינו
עברנו הרבה עליות וירידות בקשר שלנו תקופות טובות מאוד וכאלה שטובות פחות.
יצא לנו באמת להתחבר במחנק בכיתה י ששנינו היינו מדריכים ככ גרועים ורק לנו לא יצאו למחנק חניכים אז את כולו בילינו ביחד והכרנו לעומק ומאז נוצרה בנינו החברות שלנו.
תמיד היית החבר שאפשר להתייעץ איתו זה שיגיד את מה שאני לא רוצה לשמוע אבל יגיד את המילים הנכונות וייעץ את העצות הכי טובות, זה שלא משנה מה הוא עושה או אם יש לו חמש דקות בטלפון הוא תמיד יתעניין ויבדוק מה איתי.
אני זוכרת איך ככ רצית להתגייס לגולני ואיך רצית להביא גאווה ושכולם ידעו מה אתה שווה וכמה שלא ויתרת לעצמך ורק ניסית לחתור להיות החייל הטוב ביותר, עברת את כל התקופה הקשה והגעת לרגע האחרון, למסע כומתה, רצית שהחברים יבוא כדי לראות איך הבאת את החומה אבל כולם היו בצבא ולא יכלו לצאת ואני ואביחי באנו וכ״כ שמחת שהגענו ראו את האושר בעיניים שלך. אני צחקתי עליך שלא קיבלת הענקה של כומתה ואחרי כמה ימים כתבת לי שקיבלת ענקה שווה יותר, קיבלת את הסיכה מהסמל שלך ולא האמנת כי עברת למחלקה שלו כמה ימים לפני המסע כומתה ומה הסיכוי שהוא יביא לך ולא לחייל שהוא עבר איתו מסלול שלם ואני אמרתי לך שזה רק מעיד על כמה טוב אתה ושיש מישהו שבאמת רואה את זה ולא רק אני.
אחרי זה עלית למוצב שלך ורק חיכית לצאת לקורס מכים ולחזור לבאח להיות מכ טירונים, תמיד חלמנו שאני אגיע להיות מדריכת קליעה בבאח ואתה מ״כ טירונים בבאח ושאני אטוויח את הטירונים שלך אבל זה לא יקרה כי אני מעפנה וכי אתה כבר לא פה.
ואז הגיע היום הנורא מכל, יום חמישי 19.9.24 14:45 קיבלתי את הטלפון ששינה לי את החיים. אביחי התקשר ואמרתי לעצמי טוב בטח הוא יצא מוקדם מהבסיס והוא רוצה שנשב, עניתי ושמעתי אותו בוכה חשבתי שהוא צוחק עליי אז הייתי אדישה ורגועה, הוא אומר לי “תומר נפל תומר מת” אני לא האמנתי כי אין מצב, תומר בכלל יצא ברביעי הביתה ותומר בחיים לא ימות בצבא הוא ממש לא גולנציק טיפוסי הוא חכם הוא יודע מה הוא עושה. אז לא האמנתי לאביחי ואמרתי לו שיפסיק לעבוד עליי, הוא צעק עליי שהוא לא עובד וניתק, שלחתי לתומר הודעה והוא לא ענה ושם כבר התחלתי לחשוד, שאלתי ידיד אחר שלי שבצפון אם היה פגיעה היום בגדוד 51 גולני הוא אמר לי שכן ובאותו רגע קרס עליי עולמי וכתבתי לו את הצמד מילים שהכי פחדתי מהם ״תומר נפל״. מאותו הרגע אני תקועה ביום הזה ביום הכי נורא בעולם ביום שלקחו לי את החבר הטוב שלי.
יקח לי עוד הרבה זמן לעכל שאני לא אשמע אותך יותר צוחק, ושאני לא אראה את החיוך היפה שלך, שלא תחבק אותי יותר, שלא תדחוף אותי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי ולא לוותר לי, שאני לא אקבל ממך יותר הודעות של ״מה איתך״ ״איך את״ ״התגעגעתי״, ושלא תחזור אלינו.
יש לי עוד ככ הרבה מה לכתוב עליך כי אי אפשר לסכם אדם כמוך.
תודה על שהראת לי איך חברות אמיתית נראת תודה שתמיד היית פה בשבילי לא משנה מה עשיתי, תודה על הטוב ועל האור שהפצת.
תומר השארת לי חור ענק בלב שאף אחד לא יוכל למלא. אני מבטיחה שנזכור אותך וננציח אותך בכל דרך אפשרית ושתמיד תשאר חלק מאיתנו, אני אוהבת אותך עד אינסוף תודה על הכל היית החבר הכי טוב בעולם💔
חודשיים אחי.
אשכרה חודשיים.
כבר התחלתי להאמין בשקר הזה שאתה לא חוזר יותר, פתאום כבר פחות קשה לי לדבר עליך בזמן עבר ועדיין כל פעם שאני שומע מישהו שמכיר אותך כולי צמרמורות.
קשה לי להתקדם, כי להתקדם זה אומר לקבל את זה, לקבל את זה שאתה כבר לא תגיע לשבת איתנו בימי שישי, את זה שלא נוכל לשבת יותר לאיזה קפה ביערות הכרמל ולספר לך כמה החיים שלי מחורבנים לאחרונה וכמה רע לי בתקופה הזאת, ואתה כהרגלך היית אומר לי איזה ציטוט מתחכם, טופח לי על השכם ומדליק עוד סיגריה. יש מלא פערים להשלים וכנראה שלעולם לא נצליח, אבל רציתי שתדע שאני מנסה כמה שיותר. אני מגיע לבקר אצל ההורים, שואל ומתעניין, וגם אצלך אני מבקר לא מעט. המוטו על הסטיקרים האלה שלך אותי גורמים לי לעשות דברים שלא הייתי עושה בחיים ודוחפים אותי להיות גרסה טובה יותר של עצמי, למרות שזה שאתה מופיע על סטיקר עדיין מוזר לי.
אני מתגעגע אליך אחי ואוהב אותך המון, נשתמע.//
החברים של תומר מהפלוגה עם קיר שציירו לזכרו בלבנון🔰🤍
מתרגשים להודיע על השם החדש של גדוד ז - גדוד תומר💙
החלטנו ביחד עם המשפחה והחברים של תומר לקרוא לגדוד ז על שם בוגר השבט וגדוד טורנדו תומר קרן ז״ל שנפל בפעילות מבצעית בצפון ב19.9.2024, תומר היה לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני.
אנחנו תמיד ננציח אותך תומר ותמיד תשאר חלק מאיתנו💙💙💙
אהבת חיי, מחפשת כל סימן ממך, אוספת חפצים שלך קרוב אליי, אני כל כך מתגעגעת אליך...אני אוהבת אותך...אמא...💕 (הכובע הידוע והמקורי של תומר)
תומר
שהתחלתי לכתוב את ההספד הזה נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי אותך, שהלכת לבדיקות בבית חולים 10, גם בכמה שעות הבודדות שהיית דאגת להביא בורקסים ופסטלים לחברה מהצבא, דאגת לבקר מכרים ומשפחה גם אם זה רק לחצי שעה, דאגת להשאיר לנו ובעיקר לי זיכרון מהחיוך המדהים שלך וממך.
אני לא מוצא את המילים לדבר עליך, שום מילה בעולם לא תתאר איזה ילד גבר אתה, איזה אח טוב אתה, המילה היחידה שעולה לי בראש היא תומר והמילה הזו ״תומר״ מספיק. כדי לתאר מי אתה זה פשוט מספיק.
בשלושים יום האלה הכרתי עוד צדדים יפים בך כי כנראה לא מספיק לך להיות אח מדהים וגבר על, שמעתי סיפורים על כמה היית כתף תומכת, כמה היית חבר מדהים, איש אגדה אני פשוט מעריץ אותך, כמה תכונות טובות היו בך מעבר למי שהיית בשבילי והיית מושלם עבורי והלוואי ואני יהיה קמצוץ ממך, מאז שהלכת הנאצים האלה נופלים כמו זבובים ואני בטוח שזה עבודה שלך כי גם שם אתה מחפש איך לתרום ולתת כי כזה אתה, אני בטוח שאם היית נשאר היינו נהפכים להיות החברים הכי טובים והייתי מספיק לראות את הצדדים האלה שלך, צר לי שלא הספקתי, זה לא הזמן שהיית צריך ללכת, אני צריך אותך אחי.
אני שמח לראות ולהכיר את האנשים שסבבו אותך ואני רוצה להודות להם שהיו איתך כי בזכותם אני מבין כמה מאושר היית, אני שמח לראות כמה בלעת את העולם,כמה אור הפצת וכמה לבבות חיברת, אני מצטער שלא הספקתי לחוות אותך ויש לי תחושת פספוס מטורפת, היינו אמורים לגדול ביחד , אולי לקנות איזה קוטג׳ דו משפחתי ושהילדים שלנו יגדלו ביחד, בידיוק כמונו, אני רוצה להגיד לך שאני מתגעגע בטירוף, מתגעגע לשיחות הקטנות בוואצאפ של מתי אתה חוזר של מה עשית השבוע תמיד היית מפליץ לנו קיצורי מילים ולא הייתי מבין כלום , אפילו פעם אחת שיתפת שאתה למדת לחימה בשטח סבוך, הבטחת לי שתלמד אותי בבית אתה זוכר? אני עדיין מחכה… אני מתגעגע לשבת לידך בארוחות משפחתיות עם הצחוק המתגלגל שלך איך אני מתגעגע לצחוק הזה, מתגעגע לתאם מי מתקלח ראשון ולתאם איך אנחנו מגיעים ומתי,אחי אני פשוט מתגעגע אליך.
אני מצטער שאולי לא הייתי אח מספיק טוב
אני מצטער על הריבים המיותרים
אני מצטער על כל פעם שאיכזבתי אותך
אני מצטער שלא קניתי לך משהו ליום הולדת האחרון שלך ושלא רשמתי לך ברכה מספיק מרגשת
אני מצטער שנלחמתי עם אמא כדי שלא תהיה ג׳ובניק ותלך אחרי החלומות שלך כי הייתי רוצה אותך לידי
מצטער שלא הספקתי איתך כמעט כלום
אני מתגעגע אליך ומודה לך על כל רגע שדאגת, שרבת, שפירקתי אותי מכות , שצחקת איתי, שהיית איתי , שהיית אח שלי ואתה תמיד תהיה אחי, אתה מלווה אותי בכל דקה ביום ואני מרגיש קרוב אליך יותר מתמיד מבטיח לך לשמור על המשפחה בריאים שלמים ומאושרים כמה שאפשר , מבטיח לך להיות מיליונר ביחד איתך עד גיל 25 כמו שהבטחנו לאמא , מבטיח להנציח אותך בכל מקום ודקה לא לשכוח אותך , אתה חלק ממני.
אוהב אותך ומתגעגע בכמויות אחי
וכן אתה לגמרי המוצלח בינינו
אתה הגאווה שלי
ושהשם יקום דמך
רוני כהן, בן משפחה של תומר, מנציח אותו בדרך מתוקה שלא תישכח ותישאר איתנו❤️
תומר מה אומר אחי
אני כותב לך ואני לא יודע אם זה יגיע אליך או לא אבל עברו כמעט חודשיים ואני חייב לדבר איתך.
אין לי מושג מה קורה איתך עכשיו
אם אתה רואה אותי או לא ומה אתה מרגיש.
אני מרגיש אותך הכי הרבה בעולם ודואג לכתוב לך ולהשלים פערים כמה שיותר, כי לא יצא לנו מספיק בכמה חודשים לפני.
פעם אחרונה שראיתי אותך היתה בגרנד באיזה יום באוגוסט, אני עידן וגל מדדנו בזארה בגדים מכוערים שהיו במבצע סתם כי שיעמם ופתאום אתה ויוני הגעתם.
“מה נשמע איך בצבא מתי מתחיל מכינה מה אתם לובשים יא מוזרים?”
התרגשתי לראות אותך אחרי הרבה זמן שלא אבל לא היתה שיחה מיוחדת.
התראינו עוד איזה פעם בקניון ואני אפילו לא זוכר אם אמרתי לך שלום.
כמה שבועות אחר כך ביום הולדת שלך התכתבנו ואז התקשרת אליי לשאול אותי אם זורם לשבת.
לא יכולתי כי היה לי יום הולדת לחבר אחר בערב.
לא נורא, פעם אחרת
ואז הלכת.
ואני אגיד לך את האמת הלב שלי נשבר כל כך שיהיה קשה מאוד לשבור אותו שוב אז התחושה שהיתה קצת נחלשה, אבל אני אסביר לך איך זה היה.
אתה שברת אותי.
אני בכיתי וצרחתי כמו מטורף, הסתגרתי בחדר שעות
יצאתי לסלון וראיתי את יונית לוי מקריאה הותר לפרסום
תומר אני אומר לך שהימים הראשונים הרגישו כמו סרט
אני לא האמנתי לחדשות, לעיתון, לפוסטים, להספדים, ולמודעות אבל עם השם שלך בשחור.
תומר קרן זכרו לברכה.
תגיד לי את הארבע מילים האלה אלף פעם אני עדיין לא אאמין לך.
בכיתי עליך בהלוויה, בשבעה, בבית, בארוחה.
בכיתי בלילה ברחוב, נשארתי עד 6 בבוקר במחשבות עליך.
נשארתי שם למרות שהיה לי קפוא
וכשכבר הייתי גמור וחזרתי הביתה, הצלחתי לישון כי כבר לא היה מה עוד לבכות.
הייתי הרוס
הכרתי את המשפחה שלך בשבעה והתראינו שוב כל החברים
ולא נעים לומר אבל איזו אווירה טובה עשית שם
רק אחרי גיליתי מההורים שזה לא נהוג להוריד שוטים בשבעה
לי ולך היה קשר מיוחד
היינו חברים רגילים בצופים סך הכל
היית הגבר אלפא והיו לנו שיחות טובות.
שטויות, צחוקים, חיים, בנות ואלוהים ישמור פוליטיקה
עם כל הרגעים שרצינו להעיף אחד לשני חפצים לראש זה חד משמעית הסיבה שהתחברנו.
היו לי איתך את החוויות הכי מצחיקות בארץ, שטויות מפגרות שהיינו עושים ואיזה גבר אתה ואיך הייתי מבסוט על עצמי שהייתי חבר שלך, אבל לא היה מעבר.
ואז היה הקיץ של י"א ואיך איבדתי את זה שם.
הרגשתי הכי חסר חברים ובודד בעולם ימים רצופים ולא היה לי עם מי לדבר.
לילה אחד בכיתי במיטה
לבד עצוב עם חורף בחלון ברקע
זה כבר היה לי יותר מדי אומללות שהייתי חייב לעשות עם זה משהו.
חשבתי למי אכתוב ואתה הרגשת לי היחיד בעולם שיבין אותי ויהיה בעדי
באותה דקה אתה כבר ענית.
אין לי מושג מה עשית באותו הרגע אבל עזבת את זה ודיברת איתי עד שהייתי רגוע
קבענו לשבת על פיצה יום אחרי
התחלתי י"ב ואתה נרקבת במלש"ביות עד דצמבר.
אני הייתי משוחר ומשועמם בלי סבלנות לחברים שלי
אתה היית מושחר ומשועמם עם כל החברים שלך בצבא
ותודה ליקום על זה, כי אם אחד מאיתנו היה שמח באותה תקופה, תהיה בטוח שהייתי שוכח מקיומך והפוך ימניאק
דיברנו כל יום. באמת.
שיחות ב4 בבוקר שהרגישו כמו נצח, מתפקע מצחוק מהודעות שלך כאילו אני איזה בחורה
היינו מדברים על הכל ואיזה טוב הרגשתי שתומר קרן הגדול מוכן להשקיע בי קצת זמן ושגם הוא לפעמים מרגיש חרא בדיוק כמוני.
כן, חוויתי אותך. יש לי את הזכות לומר שהיינו חברים ויש לי הרבה זיכרונות ממך להעלות כל פעם שאני מתגעגע, אבל כוסעמק זה לא מספיק.
היית בן אדם אדיר, לב ענק שלא מייצרים הרבה כמוהו.
אני לא אשכח שכשנסענו לגיוס של חבר אמרת לי בדרך שאחד החלומות הכי גדולים שלך היו שסבא שלך יראה אותך על מדים, ואתה כל כך מתבאס שהוא לא יזכה לראות את זה.
כשהתחילה המלחמה ישר קפצת לתרום ולעזור איפה שאפשר מהבית.
כל כך היה לך חשוב להיות בן אדם טוב ולא רק בן אדם אהוב.
באמת איפה עוד אפשר למצוא כמוך תומר?
ואני חושב לרגע לפני שאני מעלה את זה, אולי הכל בראש שלי?
מה זה החרא הזה שאני כותב על מה אני מדבר בכלל?
וכל פעם איזו מדבקה, או דגל, או הכובע שלך מזכירים לי.
אני פשוט לא מעכל את זה שאתה לא כאן יותר.
הפער הזה לא נסגר, ואני לא יודע אם אני רוצה שהוא ייסגר.
וזה בושה איך שהלכת לנו ככה מוקדם
וכזה קסום היית וכזה קסום תישאר
ואיזה מזל יש לי שהכרתי אותך
ואיזה נורא זה שככה זה צריך להיגמר
תמיד אהבתי אותך
ולנצח אוהב
אחי הגדול היקר והאהוב
לא אשכח לעולם
ומתגעגע
קורי❤️
תומר, לקח לי קצת זמן לנסות ולבטא את מה שעובר עליי מאז שעזבת.
לצערי הרב לא הספקנו להיות הרבה ביחד ולא זכינו להכיר אחד את השני לעומק. במעט שהכרנו ראיתי ילד מדהים, צנוע, שכיבד אותי מהיום הראשון שנכנסתי לחייכם. בזכות החברים המדהימים שלך שלא מפסיקים לעטוף אותנו אני מגלה איזה בן אדם היית, כמה טוב היה בך, כמה שמחת חיים, כמה אהבת חינם וכמה היית דומיננטי בחיים של כל כך הרבה אנשים.
בנוסף, עצוב לי שגם הילדים שלי לא זכו להיות חלק מחייך, במעט שהיה, עומרי שלי מאוד אהב אותך, תמיד שאל מתי אתה חוזר הביתה, אהב לשחק איתך ומאוד התרגש לקנות איתי את מתנת יום ההולדת שלך שנתן לך רק שבועיים לפני שהנורא מכל קרה.
תחושת הפיספוס היא עצומה, ולעיתים תכופות כאשר אני רואה את פנייך פזורים בכל מקום בעיר שכה אהבת אני עדיין מתקשה להאמין שזה אמיתי, שאתה כבר לא פה איתנו.
אני מבטיח לך שאעזור לאמא להנציח אותך בכל דרך אפשרית, שכמה שיותר אנשים יידעו מי אתה ושכמה שיותר ילדים יגדלו ויכירו את תומר קרן.
אני רוצה שתהיה רגוע במקום בו אתה נמצא, אני שומר על אמא ובן הכי קרוב שאפשר ואתה תמשיך לחיות איתנו לנצח בכל מה שנעשה.
אז מכיוון שאני לא איש של מילים, בחרתי להנציח אותך בדרכי שלי. בציור שלך השקעתי בירידה לפרטים הכי קטנים והיה לי חשוב להיות הכי מדויק שאני יכול כי באמת שאין ראוי ממך.
בעיניי אתה גיבור ישראל ואני מצדיע לך.💚
אני עדי דרורי חבר של תומר מגדוד 51
תומר היה החייל האולטימטיבי , רעב למקצוע עם מנטליות חזקה שלא פחד לבחון את הגבולות שלו כל יום.
אני הערצתי אותו , הוא הגיע למחלקה שלנו בעקבות חוסר במפקדים , רצו שהוא יפקד על הכיתה שלי לפני שהוא יוצא לקורס מכים וזה מה שעשה , הוא לא התנהג כאילו הוא המפקד וחילק פקודות , הוא גרם לכיתה שלו לעבוד כי הם ראו את המפקד שלהם עובד.
תומר היה כזה שאם נכנס למשהו הוא ישקיע בו כמה שהוא רק יכול.
אני ותומר היינו מבלים המון ביחד מכינים אחד לשני לאכול שומרים מקום במקלחת היינו דואגים אחד לשני כמו אחים.
בוקר אחד לאחר פעילות מבצעית שתומר הוביל כוח משלו ישבנו בפינת העישון והתחלנו לדבר על מה אם.. ואני אמרתי לו , מה שיהיה יהיה , אני יודע למה נכנסתי. והוא אמר לי , אני יודע לאן נכנסנו אבל אני לא רוצה למות אני אוהב לחיות והמשפט הזה שינה לי את התפיסת חיים.
הוא היה מאוד מוכשר וחכם והוא אהב לחיות והוא חי כאילו כל יום זה היום האחרון שלו.
בכל האקטים הקשים הוא היה מוצא את הרגעים הקטנים האלה לחייך לשמוח ולחזק את החברה.
דווקא כשהיינו עייפים דווקא אחרי שהכתפיים שלנו שבורות מהאלונקה דווקא אז הוא היה מחייך אליך ומרים לך את המצב רוח. כזה היה תומר , למדתי ממנו המון לחיים , אבל הדבר שהכי לקחתי מתומר זה את הגישה שלו לחיים , תאהבו לחיות ! בדיוק כמו שתומר אהב
אני שמח שזכיתי להכיר אותו ולחוות איתו.
תומר היה חלק בלתי נפרד מהמחלקה שלנו והוא עדיין איתנו בכל מקום
אני בטוח שהוא מסתכל עלינו מלמעלה וגאה בנו ובמחלקה שלנו שעובדת בלי סוף בלבנון לפרק את חיזבאללה כמו שתומר תמיד רצה.
הוא תמיד יהיה בלב שלי
פתק שתומר כתב לעצמו💔 מתאר בדיוק איזה בן אדם מדהים תומר היה
שלושה חודשים וחמישה ימים בלעדייך , מתגעגעים אלייך כל יום יותר. עוד ניפגש מלאך שלנו❤️🩹
תודה רבה לאלופים של בית ספר עירוני ה’, שניצחו והשיגו את הגביע בטורניר הגמר עם החולצות של תומר שלנו...
תומר הכי גאה שיש...אוהבים אתכם💚💛
כמעט ארבעה חודשים שאתה לא איתי, מעולם לא הייתי רחוקה ממך כל כך הרבה זמן, הגעגועים אליך הם הדבר הכי עוצמתי שהרגשתי מימיי, כל כך הרבה דברים קרו, הזמן עובר מהר כל כך ומצד שני הזמן , היקום הפסיק ב19.9.24.
אני מנסה להבין איך חיים בלעדיך, בלי היופי המהפנט שלך, בלי החיוך, בלי הטוב לב שלך, בלי הצניעות שקיימת בך, בלי הדאגה המתמדת שהיתה לי כלפיך...אחד הדברים שהכי נהניתי מהם הוא להיות אמא שלך ושל בן...אלה אחד הדברים שלעולם לא יקחו לי...אני עדיין אמא שלך גם פה ביקום המקביל שלך...דואגת לך, מתגעגעת, אוהבת אותך עד כלות ומנציחה...משאירה אותך בעולם...יחד איתי...
תומר ממשיך להפיץ אור... חלוקת סופגניות וצעצועים למחלקת הילדים בכרמל בשמו של תומר שלנו 💛
2025 בפתח, שנה חדשה
לצערנו אתה לא הספקת להגיע ולחגוג איתנו את השנה החדשה. הגעגוע מסרב לעזוב בזמן שהחיים מבקשים לנוע קדימה וכל מה שנשאר לנו הוא להיאחז בזיכרון של האור שלך, לאט לאט הזמן עובר והפצע מתחיל להחלים, אך הצלקת לנצח תישאר. כולם מתגעגעים אליך ואוהבים אותך,
אנחנו חלשים בלעדיך, אבל חזקים מתמיד ביחד. לפעמים מרגיש כאילו לרגע לא עזבת כי אתה תמיד פה,
לשיחות קטנות באמצע היום, מחשבות שרק אני ואתה שומעים ואפילו לייעוץ קטן, למרות שאי אפשר לשמוע אותך אתה עדיין קול בראש שממשיך לתת את התשובות שרק אתה יודע לתת.
מתגעגעים אליך מאוד❤️
היה לנו שבוע שלם למחלקה עם מרקו לבנות אורגניות אני לא זוכר אם זה היה באל פורן או במקום אחר כולו היינו מושחרים כל פעם שלא היינו עושים תתרגיל טוב היינו חוזרים ועושים אותו שוב בשיא החום ותמיד תומר היה איתנו ודאג להצחיק אותנו גם שקשה ובסוף של אחד התרגילים הוא ראה צב והוא החליט שהוא מרים אותו ושם אותו על מי שמפחד חחחחח והייתה סיטואציה שכולם בורחים מתומר עם הצב וצוחקים עליהם הוא היה בנאדם נדיר גם באלונקות ושכולם היינו ממש גמורים הוא ידע איך להרים תאווירה הוא היה בנאדם דומיננטי שידע לתת לאנשים ללכת איתו בלי למצמץ אפילו עד עכשיו אני לא מעכל את זה שהוא לא איתנו הוא ומרקו ודרור ויואב קשה להאמין לזה שאנשים שהיית רגילה להתעורר איתם לאכול איתם לישון איתם לעשות הכול איתם כבר לא נמצאים תומר לנצח יהיה איתי ❤️
מסע ישראלי, שכבת יא, עירוני ה’, ערכו הפרשת חלה לעילוי נשמתו של תומר שלנו,
מנציחים את תומר בכל מקום, כל הזמן עם המון אהבה וכבוד...תודה
בן בהרצאה על תומר שלנו במגשימים , נהריה, תודה לגילית המנהלת על הזכות...אוהבים אותך💚💛
תכף ארבעה חודשים שעברו וכלום עדיין לא נקלט לי , לא מצליחה לכתוב כלום כי זה פשוט לא הגיוני שאתה באמת לא תחזור יותר.
לנצח תהיה החבר הכי טוב שלי בעולם, עם הלב הכי גדול והאופי הכובש. כלום לא יוכל להסביר את מה שאני באמת מרגישה וכמה שאתה חסר יותר בכל יום שעובר. כלום לא הגיוני , זה שאתה לא נמצא כאן וזה שהפוסט נשף השמח שלנו מכיתה יב הפך לפוסט זכרון שלך. תודה על שלימדת אותי איך נראית חברות ללא תנאים, על שהיית שם תמיד להצחיק אותי ,להקליל אותי כל פעם מחדש וללמד אותי שהכל שטויות. תודה על אינסוף סופ״שים יחד , וכמה שחיכית להם , כמה חיכית למסיבות, להשתכר למוות כל פעם מחדש, וכמה שחיכית שאני אפסיק להוציא אוטו כל פעם ואשתכר גם חחחחחח. תודה שתמיד היית שם , לצחוק איתי ולהצחיק אותי ,להקשיב לכל השגעונות שלי , לריב איתי בלי סוף , כמה היינו צוחקים על זה שאנחנו לא מסכימים על מילה שיוצאת לנו מהפה.
תודה שלקחת אצלי חלק ענק בתקופה הכי יפה בחיים, ותודה על הזכות להיות בשלך תומר.
תודה שתמיד היית שם להתעניין ולשבת ולהקשיב לדברים הכי לא מעניינים שאותך תמיד אבל תמיד עניינו.
מתגעגעת עד שכואב בעצמות ,
מחכה לשבת איתך באוטו ולספר לך מה חדש אצלי ואתה כמו תמיד תגיד שאני דפוקה
מחכה ומקווה שעוד נפגש בעתיד תומר❤️
ארבעה חודשים שאתה לא פה, ארבעה חודשים שאת המשחק הזה כולנו משחקים איתך כל פעם בחזרה מהבסיס או בדרך אליו, או סתם כשאנחנו נוסעים בעיר ואותה מדבקה שמדוייקת לנו בדיוק בעין והתלהבות קטנה שאתה נמצא בכל מקום כדי שאף אחד לא ישכח אותך. לעולם.❤️🩹 //
מהיום ההמבורגר של תומר יהיה ניתו לרכישה בסניפי בורגר סאלון בחיפה והקריות
ההמבורגר שתומר אהב , שהורכב בדיוק מהרכיבים שהוא הכי אהב לאכול.
תודה רבה לאור קרן ולרשת בורגר סאלון על היוזמה המרגשת שמאפשרת לנו להמשיך ולהנציח את תומר שלנו בכל מקום🙏🏼
דניאלה, קארינה, נעמה ולירי, כמה חיכינו לכן, התפללנו, דאגנו וניסינו לא לאבד תקווה...אנשים שואלים אותי איך אני מרגישה בימים האלה של החזרת החטופים... אני שמחה עבור המשפחות, מתרגשת לראות את דמעות השמחה, שמחה עבורם לראות את החיבוק שכל כך ייחלו לו אבל באותה נשימה מלאת כאב ועצב שתומר שלי, לא חוזר הביתה...שאת החיבוק ממנו לא אקבל....
יודעת שהוא נמצא ביקום מקביל אלינו, שמח שהן חזרו ושהוא הצליח יחד עם כל השאר במשימה שלשמה לחם בגבורה...תומר אלוף שלי...אני גאה בך!💛💚
סיכה שאמא של תומר יזמה והוציאה ( בעזרתו של דודי טואף, דורון יציקות מתכת בע’’מ) לזכר 841 לוחמים שנפלו במלחמת חרבות ברזל ולזכרו של סמל תומר קרן שלנו...
שנהייה ראויים ולעולם לא נשכח!💚💛
ימי שני, יום הביקור הקבוע שלי , מגיעה למקום שלך , מסדרת את חדרך החדש, מדליקה נר ומדברת אליך...פוגשת שם את האימהות, הנשים, מלאות הכאב והעצב, מלאות האומץ והחוזקה, שמקיפות את האלופים הגיבורים שלנו, שבזכותם אנחנו כאן.
כל אחת לוחמת, לביאה, מלאת כוח והנצחה, הן מעניקות לי חיבוק ללא מילים , חיבוק מלא חיים, הבנה ואהבה, מעניקות לי כוח לבחור כל יום מחדש-בחיים...🤎🤎🤎
דניאלה, קארינה, נעמה ולירי, כמה חיכינו לכן, התפללנו, דאגנו וניסינו לא לאבד תקווה...אנשים שואלים אותי איך אני מרגישה בימים האלה של החזרת החטופים... אני שמחה עבור המשפחות, מתרגשת לראות את דמעות השמחה, שמחה עבורם לראות את החיבוק שכל כך ייחלו לו אבל באותה נשימה מלאת כאב ועצב שתומר שלי, לא חוזר הביתה...שאת החיבוק ממנו לא אקבל....
יודעת שהוא נמצא ביקום מקביל אלינו, שמח שהן חזרו ושהוא הצליח יחד עם כל השאר במשימה שלשמה לחם בגבורה...תומר אלוף שלי...אני גאה בך!💛💚
עידן כתבה על תומר -ראבק תומר אני לא יודעת מאיפה להתחיל .
אני יושבת ובוכה כמו ילדה קטנה אני לא יודעת אפילו מה לכתוב אני לא יודעת איך אני מביאה את הרגשות והתחושות שלי לכתב.
אני כל כך מתגעגעת!
אני לא חשבתי שאתגעגע ככה למישהו בחיים.
זה הזוי לי , זה הזוי לי שאני רואה פוסטים של אנשים שמעלים שהם מתגעגעים ושאתה חסר להם , זה הזוי לי שיש גדוד בשבט שקוראים לו תומר על שמך אבל כבוגר שבט שנפל,
זה הזוי לי שאני כל שבוע שאני יוצאת מהצבא אני הולכת לבקר אותך בקבר שלך זה הזוי לי הכל.
אני לא יודעת איך לתאר אותך , אני יכולה להגיד כמה מצחיק היית וכמה חבר טוב היית אבל זה עדיין לא יתק את זה שפשוט היית הכל מהכל תמיד בשביל כולנו.
ביום חמישי ב19.9 יצאתי מהבסיס הכי בכיף ופתאום איתי מתקשר להגיד לי ״ עידן נכון תומר? אז הוא נפל״ באותו רגע פשוט ראיתי שחור , תומר אני עד היום אני בחוסר אמונה שזה מה שקרה.
ישר התקשרתי לירדן לבדוק אם זה באמת קרה והוא אמר לי שהוא לא יודע מה להגיד לי , שלחתי הודעה לשון והוא כתב לי ״ עידן אני מצטער״ שם הבנתי שאתה כבר לא פה .
תומר לא חשבתי שאגיע לסיטואציה כזאת בחיים שלי , לאבד חבר? חבר לחבורה חבר לגדוד חבר לחיים ועוד אותך??
איזה עולם דפוק זה , ילדים שהולכים ופשוט לא חוזרים.
אנחנו יושבים אצלך בבית וכולנו מנסים להראות כלפי חוץ שאנחנו בסדר אבל כולנו גם יודעים שאנחנו לא , לאבד חבר בגיל 19 זה לא החיים שאנחנו צריכים לחוות .
אתה נלחמת על להיות בגולני ושקיבלת את השיבוץ כל כך התרגשת כולנו התרגשנו איתך ובשבילך שאתה מגשים חלום, אני אף פעם לא הבנתי מה כל כך מושך את כולם לגולני עכשיו שאני רואה איך כל החברים שלך מהצבא מנציחים אותך ואיזה חברות יש שם אני מבינה.
אתה נלחמת עד הדקה האחרונה שלך ולצערי עד הנשימה האחרונה שלך .
פשוט לוחם!
שהוצאנו את המדבקות שלך חשבנו על מה שתמיד היית והדבר הראשון שקפץ לכולנו זה השמחת חיים שלך והרצון לעשות לכולם כיף ואווירה טובה .
אני מנסה לשכנע את עצמי תמיד להיות בגישה הזאת רק בזכותך , תמיד לחייך ולהיות שמחה בחלקי עם האנשים שאני הכי אוהבת .
זה קשה תומר , יש ימים שאני נזכרת בך ואני מחייכת שהייתה לי את הזכות להכיר אותך ושהיית ותהייה חלק כל כך משמעותי מחיים שלי ויש ימים שזה הורס אותי המחשבה שאתה לא פה. יותר ושלא תחזור גם.
חשוב לי שכולם יכירו אותך , בכל מקום שאני נמצאת בכל צעד שעושה אני מזכירה אותך ואת החיוך הענק שהיה לך.
אני מבטיחה לך שאנחנו עושים הכל בשביל שכולם יכירו אותך ואת הדרך חיים שלך .
אני כל כך שמחה לראות כמה אנשים הכירו אותך וכמה אנשים אהבו אותך ועל כמה אנשים השפעת בדרך שלך שייחודית רק לך.
השארת אצל כולנו חותם ענק שילווה אותנו ואני מבטיחה לך שאנחנו שמחים ומחייכים ואני בטוחה שאתה מלמעלה איתנו תמיד ומלווה את כולנו בכל צעד שכולנו עושים .
תודה על מי שהיית בשביל כולנו אנחנו מתגעגעים כל כך ואתה חסר פה 💔
מהדורת יינות לזכרו של תומר שלנו🤍
תודה רבה ל @wineandfriendsil על היוזמה המקסימה ובעזרה להנציח את תומר בכל דרך אפשרית.
היינות זמינים לרכישה באתר שלהם.
קישור לכל סוגי היינות מופיע בהיילט- היינות של תומר🍷
בכל דרך...בכל מקום...
תומר אהבת חיי הניצחית, עוד מעט חצי שנה אבל התחושה היא שעברו 50 שנה, כל יום אתה חסר יותר, הגעגועים מפלחים את הלב והמחשבות הן 24/7 רק עליך...אנחנו מפיצים את האור שלך..כל יום...כל הזמן...הלוואי ואתה שותף להכל..גאה בהכל...אוהבים אותך🤎💛💚
חצי שנה...חצי שנה מאותו יום נורא שחיי התהפכו והחלתי מסע הנצחה של שמך,של דמותך,של הגיבור שאתה... הזמן בלעדיך לצידי כל כך מתעתע, יש ימים שזה מרגיש שהזמן עצר ורק אתמול היית לצידי ויש ימים שזה מרגיש כאילו עברו 50 שנה. אין רגע שאתה לא במחשבותיי, אין רגע שליבי אינו בוער מגעגועיי אליך, העתיד נראה בלתי אפשרי, איך אפשר לחיות בלי המלאך שלי לצידי?
אוהבת אותך כל יום יותר...אמא.
חלוקת משלוחי מנות של תומר, בית חולים איכילוב, האור והטוהר של תומר מופץ בכל מקום...
טורניר לזכרו של תומר שלנו בשיתוף עם צופית, גולני, המשפחה והחברים.💛💚💙
ביקור בבית הנשיא, הענקנו בגאווה גדולה לנשיא את סיכת הגיבורים של הנופלים הגיבורים של מלחמת חרבות ברזל בשמו של תומר שלנו.💚💛🤎
פגישה שנתנה לי כוח להמשך הדרך, החיבוק, השיחה וההנצחה באופן כל כך מכבד, מחבק ועם עינים מלאות הבנה ואכפתיות. תודה 🙏💛💚🤎
תומר שלנו היה הילד הכי שמח, כיפי והכי ספונטני שיש. חבר של כולם אין אחד בסביבה שלא הכיר אותו ואת החיוך הרחב והכ"כ אמיתי שאפיין אותו. ילד זהב כולם אהבו וכולם תמיד רצו להיות סביבו, האוזן הקשבת והלב הפועם של החבורה. גם כשהיה בצופים תמיד האור שלו הופץ לכל החניכים שהיו תחתיו וכל החברים שהיו סביבו. תמיד רק חיפש איפה לתרום, איפה לעזור ואיפה לתת.
גם כציור אתה הכי מושלם...
הספד לשנה:
תומר שלי, אהבת חיי,
365 ימים עברו מאז שנלקחת ממני, וכל יום וכל שעה הם חלל אינסופי. בכל נשימה, בכל מחשבה, אתה חסר. השנה הזו הייתה מסע של כאב שאין לו סוף, של געגוע שלא יודע שובע, ושל אהבה שלא תדע לעולם גבול.
השנה גם למדתי להכיר אותך מחדש. גיליתי שוב ושוב כמה היית ילד ערכי, עם לב רחב שאין לו גבולות. ילד מלא אור, כזה שמאיר כל חדר שנכנס אליו. עם חיוך של מלאך שידע לחייך גם כשקשה, גם כשכואב, ידעת לשדר תקווה ואמונה, כמה אהבו אותך, כמה אנשים העריצו אותך.
אומרים שהנצח הוא רגעים רבים של הווה, ואתה, תומר שלי , חיית את הנצח הזה בכל צעד, בכל מילה, בכל מבט, בכל בחירה שלך.
השנה הנצחנו אותך בכל דרך : במילים, במעשים, בטקסים,בשלטים, בהרצאות, במוצרים עם שמך, בסיכת הגיבורים , בפינות זיכרון, כתבות , מסיבות והרשימה עוד ארוכה ,כל אלה הם רק טיפה בים לעומת הרצון שכולם יזכרו אותך, שיכירו את האור שהיית, ושלא יפסיקו לדבר עליך.
עד נשימתי האחרונה אמשיך להנציח אותך, לספר את הסיפור שלך, ולדאוג ששמך לא יישכח, שגבורתך לא תישכח, היום אני גם אמא של סמל תומר קרן ולא יהיה מקום שפניך ושמך לא יאירו...כל הזמן...כל מקום.
בן, אחיך האלוף , הנציח אותך בכל רחבי הארץ ואף הגיע עד ניו יורק – אומנם עם לב שבור, אבל עם עיניים מלאות גאווה, רק כדי לוודא ששמך ודרכך ימשיכו להדהד למרחקים. זו עדות לכך שהאהבה אליך והגאווה בך חוצות גבולות וזמנים.
למדתי לאהוב אותך חזק יותר,עוצמתי יותר, בכל יום מחדש, להזדקק אליך גם כשאתה לא פה, ולהיות גאה בך עד בלי סוף , על מי שהיית, על הדרך שסללת, על כך שסיימת מסלול כל כך קשה בגולני ועם נאמנות וטוטאליות שאין שניה לה, והוכחת שעם לב ענק ורצון אמיתי הכל אפשרי.
גם אחרי לכתך, אתה היית זה שהמשיך להאיר לי את הדרך. התייעצתי איתך בכל צומת, פניתי אליך בכל משבר, ביקשתי את כוחך במקום לפנות לאלוהים, פניתי אליך צדיק טהור שלי.
"לאחרונה נחשפתי לאמונה שמי שנהרג ונולד בתאריכים סמוכים כמוך הוא צדיק טהור ולא שהייתי צריכה הוכחה לכך.
השנה הזו לא הייתי לבד , בעלי כפיר, בן הנסיך שלי, האחים והאחיות שלי, משפחותינו, חבריך, החברים שלי ,אחיך לנשק מגולני שהם כבר לגמרי המשפחה שלי וחלק בלתי נפרד מחיי, הצוות שלי בבית הספר זכרון יוסף אחוזה,צוות תיכון עירוני ה- והמון אנשים מלאי טוב שהכרתי במסע, שרצו לעזור ולחבק – כולם עטפו אותי, החזיקו אותי, ולא נתנו לי ליפול, דרכם הבנתי שכולנו נמשיך לחיות גם דרך הערכים שלך , דרך הטוב, הנתינה, האומץ והאמת שהובילו אותך.
ואני מבקשת מכל החברים, המשפחה וכל מי שהכיר אותך אל תפסיקו בבקשה להנציח את תומר. תעשו זאת בכל דרך אפשרית, תמיד. אל תתנו לו להיעלם מהעולם. בכל הנצחה שלכם אתם מעניקים לנו חמצן, תקווה, וכוח להמשיך לנשום.
היום אנחנו נמצאים ועומדים במקום הכי קדוש, בחברת גיבורים שבחרו במדינה, בהגנה, בלחימה ולא בעצמם, ובינינו עומדות אימהות שאיבדו את היקר מכל. הן גיבורות לא פחות, נושאות על כתפיהן כאב שאין לו שם. אני מבקשת מכם, אל תשכחו אותנו עם השנים...אנחנו חיות עם צער גדול אבל חיות בינכם עם אהבה ותקווה גדולה.
לקחו לנו את היקר מכל אבל אתם, האנשים שלצידנו, אתם אלה שנותנים לנו את הכוח להמשיך. ואתם אלה שמזכירים לנו, בכל יום מחדש, את האמת הגדולה והעוצמתית ביותר –
עם ישראל חי!
תומריקו שלי
שנה תומריקו , שנה , אתה מבין שאתה כבר לא אתנו שנה שלמה ?
כי אני עדין לא מבין את זה , לי זה עדין לא נתפס בכלל , מבחינתי הכל חלום רע שלא התעוררתי ממנו עדין.
קצת אחרי השבעה , הצבא הביא ארגזים כחולים עם הציוד שלך , ולא הארגזים , ולא הג׳ינס שלך שעדין על המיטה שלך מהיציאה האחרונה שלך זזו לשום מקום , כל הדברים מחכים לך שתסדר אותם.
אני עוד לא מסוגל לעשות את זה וכנראה שלעולם לא אוכל באמת לעשות את זה.
פייר , חייב להגיד לך משהו תומריקו שלי , מיותרת לי השנה הזו , הבנתי הכל , הבנתי מה זה להתאבל , הבנתי מה זה אומר שאתה לא כאן , הבנתי מזה לא לשבת איתך על קפה וסיגריה במרפסת , הבנתי מה זה געגוע וכאב תמידיים , הבנתי מה זה לא להתכתב איתך או להתקשר אליך , הבנתי מה זה לא לקבל ממך חיוך או חיבוק או סתם בקשה בסגנון - אבא תכין לי לאכול , הבנתי מה זה להנציח ולהנכיח אותך כל הזמן ובכל מקום , הבנתי כמה אתה חסר לי , חסר לכולנו , החוסר שלך מיותר , פשוט רוצה שתחזור כבר.
אנחנו עושים הכל בכדי שתהיה נוכח כאן אתנו ,
בן מרצה במיליון מקומות ומספר עליך , על דרכך וכמה ערכי וטוב היית , אמא שלך הופכת כל אבן בכדי להזכיר אותך וגם אני לא מרפה ומנציח בכל מקום , מספר עליך לכל מי שרק מוכן לשמוע , אבל שתדע שזה לא באמת זה ואני מוכן שתחזור , אפילו רק לכמה דקות , חיבוק קטן , שיחה קצרה , סיגריה ותלך.
לפעמים מרגיש לי כאילו אתה כאן אתנו ושואל אותנו מזה הקטע הזה ואומר לנו שהגזמנו ושאתה לא אוהב להיות על הסטיקרים האלו.
יותר מזה , בשנה האחרונה הבנתי והכרתי אותך יותר תומריקו שלי , הכרתי את החברים שלך , את החיילים שהיו איתך , את הערכים שלך , הכרתי כמעט את כולך , אבל יותר לעומק וחבל שזה קרה אחרי שהלכת.
תומריקו , אני באמת חושב שיותר כדאי שתהיה פה אתנו , פה זה המקום שלך ! אתה תעשה את העולם הזה טוב יותר ! מבטיח לך שיהיה לך יותר טוב כאן !
תדע שעברה עלי שנה מטלטלת ומלאה געגועים מטורפים שאין להם סוף ! ואם אנסה להסביר לך מה זה געגועים מטורפים שאין להם סוף , אז זה כאב עצום שרק מתגבר ונמצא בכל גרם בגוף שלי , הכאב הפיזי הזה נמצא שם כל שניה וכל דקה ביום , וכל יום ! כבר שנה שלמה.
אז מספיק , תחזור , פשוט הבנתי הכל , מיציתי הכל , ודי , תחזור !
תומריקו , בשנה שאתה לא כאן , בנימין , אחיך הקטן , גדל , התבגר , עבר לגור לבד , התחיל ללמוד באקדמיה , אני יודע שהיית גאה בו על כל מה שהוא עשה השנה , יודע שתמיד אמרת לו שהוא צריך להשתמש בשכל שלו , וזה מה שעשה ! וכל זה , למרות שעמוק בתוך הלב שלו , הוא רצה להיות גולנצ׳יק בדיוק כמוך , אבל כשלקח בסוף את ההחלטה , ידע ויודע שתהיה גאה בו , ובעצה אחת אתך , זה מה שבחר , תומריקו , אני מאמין שאתה רואה אותו מלמעלה ומנתב אותו ועוזר לו לעשות את הבחירות וההחלטות הנכונות כי כזה היית !
החברים והחברות שלך באים המון , מתקשרים ושואלים לשלומי , אתה פשוט לא מבין כמה אתה חסר להם , כמה הם אוהבים אותך , הם מגיעים ומספרים עליך , מספרים על אירועים וחוויות שלכם , וממה שלמדתי מהם , היה לכם כיף ביחד.
אני , אני חזרתי לעבודה , ומשתדל לעשות אותה הכי טוב שיש , אני מדי פעם טס לחו״ל , מדי פעם הולך עם חברים להופעות , אבל כלום לא אותו הדבר , הכל ריק , הכל בלי משמעות , הכל חסר.
לסבא וסבתא קשה מאוד , הם כואבים ומתגעגעים , הם אולי לא מדברים הרבה אבל קשה להם מאוד , הם מבקרים אותך מידי פעם ותדע שאין להם מנוח מאז שהלכת
יובל ומיכל כואבים מאוד את לכתך ומתגעגעים אליך הם מלווים אותי בכל דבר ותומכים בנו מאוד
סבטה , בשקט שלה , כואבת ותומכת ומשאירה אותי עם האף מעל המים ונותנת לי לנשום קצת
תומריקו שלי , מבטיח לך לשמור על בינימין , לשמור על עצמי ולא לשכוח אותך לעולם!
אין לך מושג איזה חור ענק השארת וכמה שאני מתגעגע אליך
אוהב אותך עד אין קץ , אבא
הספד לשנה
תומר איך מספידים מישהו שמרגיש כל כך חי. שגם אחרי שנה מרגיש לי שאתה תצא מתי שהוא הביתה.
אבל כמו שלימדת אותנו השנה אנחנו חייבים להתמודד גם כשלא רוצים.
אז איך מקמטים שנה של התמודדות, לתוך דף A4? איך מכניסים את כל הקשת רגשות שהכרחתה אותי להתמודד איתה.
אני חושב שאפשר לומר את זה במשפט אחד: תומר אתה חסר.
למרות שרואים כמה משמעותי הייתה בעניי המשפחה והחברים וכמה חלק גדול מהאישיות האדירה שלך נשארה באוויר.
זה עדיין לא מספיק, את האמת חסרות לי השיחות איתך במהלך השבוע שבהם אנחנו מתלהבים מאותם דברים גם כשהם מטומטמים או לא מגניבים.
חסרות לי הפגישות שלנו שלא הייתי מוותר לך גם כשאתה עסוק וכשאין לך זמן. חסרה הדרך שבא הייתה יושב אצלי במרפסת ולא מוציא את היד מהמאפרה גם כשלא צריך לאפר.
כשהייתי שאול אותך אם דיברתה עם אמא שלך וסבתא שלך והייתה אומר לי שהם משגעות אותך והיינו צוחקים עליהן ביחד.
חסרות לי הפגישות שלנו אצלי במשרד כשהייתה בא ושותה איתי כוסית גם כשזה באמצע היום סתם כי אנחנו יכולים.
והיום אחרי השנה הזאת אני רוצה להגיד לך תודה, למרות שכל פעם שאני חושב עליך יש לי גולה בגרון שאני מחזיק אותה בכל הכוח, אני עדיין רוצה לומר תודה על הזמן שהיה לנו ביחד, זהו זמן אני אנצור לנצח. תודה על זה שלא הייתה רק אחיין שלי אלא גם חבר קרוב שאפשר לדבר איתו, לצחוק איתו, וגם שצריך להתבכיין איתו, פשוט תודה על מי שהייתה בשבילי.
אוהב אותך לנצח
דוד שלך יויו
שנה עברה לה, וזאת השנה הראשונה אך לא האחרונה.
לפני שנה עמדתי כאן והספדתי אותך, ילד בן 19 שגילה מוקדם מידי מה זה לאבד חבר קרוב
ילדים היום ברחבי העולם גדלים על גיבורי העל שלהם עם גלימות וכוחות על מיוחדים
אבל הילדים שלנו
של מדינת ישראל
רואים גיבורים בתור חייל עם מדים ונשק, ותומר אמנם עברה תקופתי בלהעריץ גיבורי על
אבל אתה חד משמעית הגיבור שלי
ביום שהודיעו לי את הנורא מכל חשבתי שזהו
הזמן נעצר, קפא העולם, ולהתקדם מכאן נשמע גדול מידי
אבל הזמן לא מחכה לאף אחד, והוא ממשיך בשלו
וכך עבר שבוע,חודש, חודשיים
ובום פתאום חצי שנה, והנה רק לפני חודשיים אמרנו - ״אשכרה עשרה חודשים״
ולפעמים גלי הזמן האלו מכים בצורות שונות,
פעם הרגשת חסרון ענקית שגורמת לחודש להרגיש כמו שנים שלמות בלעדיך תומר
ופעם אנחנו מציינים כאן שנה ואני עדיין מרגיש את הדקירה החזקה בלב שקיבלתי ממש אתמול…
והכאב הזה של ההודעה שקיבלתי בפעם הראשונה
מכאיב באותה צורה ובאותה עוצמה גם היום כאן ממש עכשיו לאחר שנה
שנה עברה, ועברתי כל כך הרבה מאז -
התפתחתי,למדתי, התבגרתי והשתנתי המון
זאת השנה הכי משמעותית שעברתי בחיים שלי
אני מרגיש היום אדם שונה לחלוטין
אבל אתה תומר, לא השתנת בכלל, שנה שלמה
שאתה נמצא כאן באותו מקום כמעט ללא שינוי
אולי עוד איזה קישוט שסנדרה מוסיפה
או עוד אבן שמישהו כתב עליה
תמיד נזכור אותך אותו תומר שהיה אז בגיל 20
הזמן והחיים ימשיכו להתקדם בלעדיך לצערי.
וגם בגיל 50,40,30 עם משפחה ילדים ועבודה
נזכור אותך תומר שלנו, צעיר בסך הכל בן 20
עם אותה תספורת אותה התנהגות ועם אותו חיוך כובש שנחרט אצלי לעולמים
לצערי עוד ועוד גיבורים מצטרפים אליך כאן לחלקה
אני בטוח שכולם סובבים אותך ונהנים מכל דבר ודבר בך
אני מקווה שאתה מסתכל עליי ומלווה אותי תמיד
ואם לא אז כדי לך להתחיל
אני מתגעגע מאוד תומר, שנה בלעדיך זה לא דבר פשוט
היית בן אדם כל כך מרכזי בחיים שלי, ויום אחד פשוט לא חזרת, אני מתגעגע אליך, לצחוקים איתך ליציאות ביחד, או סתם לשבת באוטו ולהתייעץ איתך על הדברים הכי חשובים ורגישים לי.
וגם עכשיו, אני עדיין מתייעץ איתך ועדיין צוחק איתך, אך בשיחה חד צדדית כזאת, נשמע קצת מוזר אני יודע אבל מי שהכיר את תומר יודע שיש לו מספיק כוח להשפיע על אנשים שגם לאחר מותו
הוא משפיע עליי והיועץ הכי טוב.
היית הילד עם הלב הכי גדול שיש
חבר הכי טוב שאפשר לבקש
ופשוט בן אדם ממעלה ראשונה
אני רוצה להגיד לך תומר
שאני אוהב אותך, אתה תמיד איתי , אביחי.
ערב טוב תומר
האמת? אני לא יודע מאיפה מתחילים.
מה אומרים לאחי הגדול שלא נמצא כבר שנה אבל מרגיש קרוב כל כך?
מה אומרים לך תומר? כשכל יום בלעדיך מרגיש כמו שקר אחד ארוך?
אז אני בוחר פשוט להגיד לך את האמת, כמו שהיא.
לדבר איתך, לא עליך.
כי מבחינתי אתה עדיין פה,
אתה פשוט שקט יותר.
אתה יודע תומר, יש בקרים שאני קם ומחפש אותך.
לא בקטע דרמטי פשוט באיזשהו אינסטינקט
כאילו אתה תיכף נכנס בדלת, תזרוק איזה משפט שלך, תצחק את הצחוק המוכר, או תניח יד על הכתף שלי כמו שרק אתה ידעת.
כל אחד פה מדבר על כמה היית אהוב, כמה היית מיוחד, אבל אני זכיתי להכיר אותך בלי מילים
כשהיית מסתכל עליי, ואני הייתי מרגיש הכי בטוח.
כשהיית פשוט אח אוהב והכי טוב בעולם בלי צורך במילים או הצגות.
ותשמע… איך אפשר לדבר איתך ולא להזכיר את הסקודה שלנו, הזמן איכות שלנו שאתה על ההגה וכמה שלא היית נהג הכי טוב הרגשתי הכי בטוח בעולם, היינו נוסעים לארוחות משפחתיות וכמובן שהיית לוקח אותי תמיד לכל מקום שהייתי צריך עד שנמאס לך ואמרת לי ״מה אני נהג מונית?״
הסקודה הייתה מקום לשיחות, להתעדכן מה חדש אחד אצל השני או סתם לשים שירים בפול ווליום ולהנות מהנסיעה.
היום לפעמים אני יושב לבד בסקודה.
שם מוזיקה, בדיוק כמו אז,
ומדמיין שאתה שם לידי.
מרים גבה, עושה פרצוף,
זורק בדיחה טיפשית.
וזה גורם לי לחייך ולבכות באותו הזמן.
תומר, אני לא אשקר לך היה לי קשה השנה.
קשה לקום, קשה לחייך, קשה להבין איך ממשיכים
כשאתה, הלב הפועם של כל כך הרבה אנשים
כבר לא פה איתנו.
אבל אתה יודע מה הכי קשה?
הקטנות.
הרגעים הקטנים ביומיום שאתה כל כך חסר בהם.
ואתה חסר לי תומר,
בכל דקה.
בכל שנייה.
בכל מחשבה שעוברת לי בראש.
העולם ממשיך, אבל אצלי יש חור, חור של אח גדול שהיה לי, שלא עובר יום שאני לא מתגעגע אליו.
היית העוגן בשבילי.
היית הדמות שהבטתי אליה למעלה, וגם כשלא אמרתי את זה הערצתי אותך תומר.
אני לומד ממך גם עכשיו.
אני שומע אותך בלב שלי,
את הדחיפה הזאת שלך – ”נו, קום, תזוז, תהיה חזק.”
את ה”כן” שלך, שאמרת גם כשלא היה פשוט.
אתה אמרת: “את ה’לא’ כבר יש לך, עכשיו תלך תשיג את ה’כן’.”
אז אני מנסה, תומר.
מנסה להשיג את הכן שלי.
מנסה להיות בן אדם שאתה היית גאה בו.
מנסה להרים את הראש גם כשכל הגוף רוצה לקרוס.
כי מגיע לך אח שלי שיזכרו אותך דרך עשייה,
לא רק דרך דמעות.
דרך אור, לא רק כאב.
דרך לב פתוח כמו שהיה לך.
אתה מלווה אותי.
אתה שומר עליי.
אתה החשיבה מאחורי כל צעד שלי.
ולא משנה איפה אני,
תמיד יהיה מקום ליד הנהג שמור בשבילך.
תנוח, תומר.
אבל תדע, אנחנו ממשיכים כאן את הלפיד שלך.
באהבה. בגאווה. בגעגוע עצום.
ובידיעה שאתה שומע כל מילה, תומר אני כל כך מתגעגע אליך, כל כך אוהב אותך ואתה לא מבין כמה אתה חסר לי.
אז ערב טוב אח שלי בסוף ניפגש.
Я по-своему заставляю его оставаться со мной
Источник:Sport5.co.il - אתר ערוץ הספורט
Прочитать оригинал на иврите
אני מכריחה אותו בדרכי להישאר איתי
Наряду с огромной болью от его отсутствия я испытываю безмерную гордость за то, кем он был, и за путь, который он выбрал.
Источник:כלבו – חיפה והקריות
Прочитать оригинал на иврите
לצד הכאב הגדול על החסר שלו, יש בי גאווה עצומה על מי שהוא היה ועל הדרך שבה הוא בחר ללכת.
Я любила быть его мамой
Источник:ynetglobal
Мы действительно выросли вместе
Источник:ynetglobal
мёртвый при жизни
Источник:ynetglobal
Он был очень застенчивым мальчиком
Источник:ONE.co.il
Прочитать оригинал на иврите
הוא היה ילד מאוד ביישן
Вот люди, которыми я восхищаюсь
Источник:ONE.co.il
Прочитать оригинал на иврите
אלו האנשים שאני מעריץ
Вы вырастили сына, который был солью земли
Источник:ONE.co.il
Прочитать оригинал на иврите
גידלת ילד שהוא מלח הארץ
Томер был полон радости жизни, всегда окружён друзьями и активно участвовал в жизни своего скаутского отряда.
Источник:Haipo (English edition)
Выступления в День памяти
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכל יום שעובר, אזכור יותר! אזכור, את אלו שיצאו עימי לקרב ולא שבו, ולהם אין מי ידמה ומי ישווה. אזכור, שהכאב לא יעבור לעולם, והזמן, הוא לא מרפה ולא מרפא. אזכור, את שיברון הלב הגובר ואת הבית שבוער. אזכור, את צדקת הדרך, ואשבע שוב, שמה שהיה לא יהיה יותר. אזכור, שיותר מכל דבר אחר – אני חסר! ביום הזה, אני נתקף געגוע לדמותם, לחיתוך דיבורם, לחיוכם, ומדליק נר לזיכרון דרכם ומורשתם!
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכאב, בהצדעה ובתקווה אני מתכבד להדליק נר זיכרון זה. השנה, כשאנו נלחמים במלחמה ארוכה, רב זירתית וצודקת, הזיכרון נושא משמעות עמוקה. ביום זה נעצור ונתייחד עם זכרם של טובי בנינו ובנותינו שנפלו בהגנה על המדינה. מורשתם היא המצפן שמתווה את דרכינו, והיא המעניקה לנו כוח להמשיך ולהגן על מדינת ישראל ותושביה. משפחות יקרות, אנו מרכינים ראשנו ומתחייבים שנעמוד לצידכן תמיד. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף דדו בר כליפא
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בשעה שאנו זוכרים את גודל תרומתם ועומק מסירות נפשם של טובי בנינו ובנותינו, נופלי מערכות ישראל לדורותיהן, ממשיכים צה"ל וכוחות הביטחון במימוש המשימה למענה לחמו ועבורה נפלו: הכרעת אויבינו מדרום, מצפון, ביהודה ובשומרון, וגם בזירות רחוקות יותר. בהערכה רבה ובגאווה אדירה אנו מרכינים ראש בפני הנופלים והנופלות, מאמצים את משפחותיהם אל לבנו, וממשיכים במשימה להבטחת קיומה של ישראל לדורי דורות. יחד נעשה ונצליח.
רב אלוף אייל זמיר
הרמטכ"ל, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
כאשר דגלינו מורדים לחצי התורן וראשינו מורכנים לזכר הנופלים והנופלות במערכות ישראל, ממשיכים לוחמי צה"ל ומפקדיו בלחימה בדרום, בצפון, ביהודה ובשומרון ובזירות נוספות. על כל דור מוטלת המשימה של הגנת העם והארץ – משימה שאף פעם אינה פוסקת. נצדיע בגעגוע ובגאווה לנופלים ולנופלות, נחבק את משפחותיהם, ונמשיך ברוח הציווי שהותירו לנו. עם ישראל חי.
רב ניצב יעקב שבתאי
המפקח הכללי, משטרת ישראל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
אחיי הנופלים, כל נר הוא זיכרון יחיד ומיוחד, על חיים שהיו ואינם, געגוע שנצרב עמוק בלב, עולם ומלואו. הנרות כולם הם זיכרון של אומה כי לעולם לא עוד, בשורת הציונות וקוממיות ישראל. זיכרון כי הדרך לעם חופשי בארצנו עוברת דרך מסדר הנופלים. אור הנר יזכיר לנו את מסירות נפשכם להציל חיים, להגן על הבית. הנרות מסמנים לנו נתיב גבורה ערכי מחייב שאנו מצווים ללכת לאורו. נמשיך להילחם ולהוסיף אור מתוך אמונה בנצח ישראל.
יואב גלנט
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהצדעה ובכאב, בשם צה"ל כולו, אני מדליק נר זיכרון. בעיצומה של מלחמה, הזכרון נושא משמעות יום-יומית, שעבר והווה מתלכדים בה. לאורם של הנופלים נמשיך לצעוד, חיילי הסדיר והמילואים. לאורם של הנופלים נמשיך להגן על ארצנו ועל מולדתנו, גם כשהמחיר כבד. להבת-הזכרון תבער בנו בעודנו ממשיכים להלחם ונזכור את הנופלים ואת אומץ ליבם. משפחות יקרות, צה"ל מרכין היום ראש, מצדיע לכן וכואב איתכן. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף יניב עשור
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהוקרה, בגאווה ובכאב שאין לו סוף, אני מתכבד להדליק נר לזכרם של הנופלים והנופלות במערכות ישראל. סיפור חייהם בארץ הזאת, מסכת שירותם, גבורתם והקרבתם – הם סיפורה של הארץ הזאת, אך גם סיפור המחיר הכבד שהיא תובעת מאוהביה. מחויבותנו לזכר הנופלים ולדרך שהותירו לנו ניצבת תמיד לנגד עינינו. את המשימה שלא זכו להשלים, משלימים כיום, וישלימו, אנשי כוחות הביטחון, הממשיכים בדרכם ולאורם. יהי זכרם של הנופלים ברוך.
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בחרדת קודש אני מתכבד להדליק נר לזכרם של חללי מערכות ישראל, חברנו שנפלו, מראשית היציאה מהחומות ולאורך כל שנות עצמאותנו המדינית והציונית, מהווים תמרור זיכרון לדרך חיינו ולמחוייבות הלאומית להנצחת זכרם. דרכם נותרה דרכנו ומורשתם נר להמשך עשייתנו. יהי זכרם ברוך!
בני גנץ
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נזכור אותם, כולנו יחד. כל אחד ואחת מהם, מדי יום ביומו, והיום ביתר שאת, כך – לנצח. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת