История жизни
Старший сержант (рез.) Матанья Эльстер родился и вырос в доме Дана и Сары. Ему было двадцать три года на момент гибели, но он уже успел оставить след на всех, кто его знал.
Когда разразилась война «Железные мечи», Матанья явился на резервную службу вместе со своими бойцами, будучи бойцом батальона 221 бригады «Кармели». Он был жителем Сде-Илан, мошава в Нижней Галилее, и оттуда отправился в свою часть, чтобы стоять на страже в тяжёлые дни начала войны.
В 26-й день месяца Тишрей 5784 года, одиннадцатого октября 2023 года, Матанья пал во время службы на войне, и ему было двадцать три года.
Его скорбь несут его родители Дан и Сара, и все жители мошава и общины, которые видели в нём сына и брата.
Память о Матанье Эльстере хранится в сердцах его семьи и друзей и увековечена среди жителей поселения, которые знали его облик. Да будет благословенна его память.
Мгновения жизни
Все фотографии · 1
В СМИ
Статьи
Мемориальные сайты
- Изкор — сержант-майор Матанья Эльстер
משרד הביטחון — יזכור
Проекты памяти
Ферма «Матания» в Мицпе-Арбеле носит его имя; его семья посадила виноградник в Сде-Илане, а молодёжь мошава создала парк Матании. Смотровая площадка в Бейт-Эле и восстановление виноградника и водосборных цистерн в районе Кфар-Эльдада описаны как инициативы в процессе реализации.
Ешива Итамара создала плодовый сад «Гинат ха-Гиборим» в память о своих павших выпускниках, в том числе Матанье Альстере.
Семья Матании Эльстера участвовала в художественном проекте «Рикмат хаим» в 2024 году вместе с иллюстратором Шарон Кипнис Хаят. Страница проекта описывает выставку, открывшуюся в сентябре 2024 года в сотрудничестве с «Муслала».
Истории о них
Матанья учился в школе «Регавим» в кибуце Тират-Цви, сочетающей религиозное обучение с сельским хозяйством. После демобилизации он вернулся в школу воспитателем и сопровождал учеников с девятого по двенадцатый класс; директор школы описал, как к нему тянулась молодёжь.
Боец из батальона рассказал, что во время марш-броска на курсе молодого бойца Матанья заметил, что ему тяжело. Несмотря на тяжёлый пулемёт, который он нёс, он протянул ему руку и тянул его за собой семь-восемь километров.
Жизнь и служба
Профиль
Служба
- Звание
- Старший сержант (в запасе)
- Подразделение
- Бригада Кармели (2)
- Тип службы
- Резервные силы
- Награды
- Посмертно повышен в звании
Семья
- Отец
- Dan
- Мать
- Sara
Захоронение
Кладбище
Sde Ilan
Воспоминания и соболезнования
של מדינת ישראל - הסיפור של מתניה ז"ל וחטיבת כרמלי הסיפור על גדוד 21 בחטיבת כרמלי והייחודית של המילואימנקים המדהימים דרך סיפורו של מתניה אלסטר הי"ד. הסרט צולם ונערך על ידי אבי הלר, איש מילואים בכרמלי שרצה לעשות טוב ולתת מכשרונו בעת שעשה מילואים ורצה להיות בנתינה מקסימלית. עם של בני טובים יש לנו!
[שרה אלסטר]
מועדים לשמחה! אנו יוצאים ממצרים, עם כיוון - ארץ ישראל וירושלים, התורה והייעוד שלנו. יציאת מצרים אינה איזה סתם סיפור היסטורי של אירועים שקראו לפני הרבה מאוד זמן. אלה זהו סיפור שקושר את ההווה שלנו בחבל מיוחד, ששזור ורקום יחד בעבותים מיוחדים של הווה עם עתיד. זהו סיפור שקושר דור אחד אל הבא אחריו. סיפור של רציפות שקושר אותנו למי שאנחנו כעם וכיהודים. ופירושו להמשיך לספר ולהעביר מדור לדור, מכיון שהעבר שלנו הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו מההווה ומהעתיד שלנו. השנה פסח מוסיף רובד נוסף של אהבה מהולה בצער, של תקווה מהולה בכאב. כי חסרונם של הנופלים בכלל, ובתוכם גם מתניה היקר והאהוב שלנו, שנוכח וקיים כל הזמן- בלב בגוף ובנשמה שלי. ועם זה ברור ומובן לי- ממש מתוך ידיעה פנימית שהכל חלק מהשגחה ומהנהגה העליונה. וכי כולנו רקמה אנושית אחת חיה ושלובה בברית גורל משותף. האמת שלפעמים הלב ממאן להנחם, אך הראש מבין. ברור לי ולכולנו כי למולנו דור ענק בעל גבורה עילאית שרץ ולוחם ומקיים נעשה לפני נשמע. דור מסור ונאמן לאהבת הארץ והעם. ההבנה הזו היא שנותת לי/לנו כוח - ההחלטה שלא לתת - לא למצרים שרדפו אחרינו עד ים סוף, לא לעמלק שמזנב בנו באירופה ובעולם, ולא למחבלים ולעזתים שחולמים להכרית למחוק ולאבד אותנו ואת זרענו, *לא לתת להם את מבוקשם*. ולכן עם כל נפילה שלי, הפעלת הרציונל האישי וההבנה שהקב"ה משפיע ומפיץ בתוכנו אור פנימי, מובילה לרצון להגבירו, ולא לכבות במו ידיי את הניצוץ המיוחד הזה. להוסיף אור ולא להפחית. כי יש משהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו. לא בחרנו במקום של השכול- אלא נבחרנו. ועתה עלינו להפיץ את האור המיוחד של מתניה. לכן עלינו להתאזר בגבורה ובעוז כדי להיות ראויים לצוואתו ובכלל לצוואתם ולהמשיך מתוך השבר לתקן ולבנות מחדש חברה ערכית, ומלוכדת. אנו היום בימי ספירת העומר בימים של הכנה והתעלות הדרגתית עד לקבלת התורה. צעד אחרי צעד, לא בבת אחת. כדי לשמור את ההשפעה האלקית עלינו ולהכין את עצמנו בכדי שנוכל ליישם אותה בצורה ראויה. תפקידה של תקופת ספירת העומר הוא בנייה של עם ישראל כאחד וגם של כל אחד ואחד בו. בניין זה יאפשר לחסד האלקי שמושפע עלינו להגיע גם אל העולם כולו. כך נגיע בסופו של התהליך לקבלת התורה מחדש. בתוך כל זה אני נושאת תפילה שדרכו של מתניה דרך של אהבת האחר וקבלתו, דרך של שמחה מתפרצת ומאחדת, דרך של חיבור ואהבה גדולה לכל אדם, לארץ ולעם שלנו, למדינה לבית ולמשפחה תיהיה לנו לאור. מי יתן ודרך זו תלך כנר לרגלנו ותביא אחדות ואהבה בנינו. שתגרום לנו להרבות טוב בעולם הזה שישפיע לאחדות ולחברה השואפת לחיבור העם ולארץ הנבחרת.
[מרים לוי]
במייל שלי התקבלה התרעה "זכרון חדש באתר של מתניה אלסטר" ומשהו מתרגש, יש תנועה, ממתניה? הייתכן? אז נכנסתי כדי לבדוק במה מדובר, במעין מזוכיזם שיודע שהמציאות החסרה לועגת לי מעבר לפינה, אולי כדי לוודא שוב (והלוואי שלא) שבאמת קרה ה"אין". והפרצוף החמוד הזה שלך מחייך מהמסך. מה? כל הזמן הזה היית כאן? מחכה לחייך אליי? אל כל מי שתפגוש? קפצה לי התרעה ממך מתניה, ראיתי חיוך, חייכתי בחזרה - איך אפשר שלא. פגשתי היום את מתניה, מרגישה שזה היה יותר מפיקסלים ורזולוציות. אנחנו יודעים לצערנו מה זה ה"אין" שלך, איזה כיף לקבל ד"ש מה"יש" שעודך. ומתגעגעים.
[רעות אלסטר]
עשרים אחים שכולים משתפים על מה שהיה ואיננו ועל מה שעכשיו זכיתי להיות שותפה פרק 4 תודה לעמותת 'האחים שלנו' שנתנה את ההזדמנות. תודה לאיתי חכמה Itay Hochma על הלווי וההפקה במקצועיות, רגישות וענווה. תודה לנועה סופר Noa Sofer שותפתי הנפלאה, הרגישה והמדויקת. תודה לעצמי שהעזתי והתמסרתי. ותודה לאלוהים שברך אותי בהרבה טוב בתוכי וסביבי. הפרקים עלו לשירותי הסטרימינג - -קישור לספוטיפיי >> https://spoti.fi/4a3Lb6A -קישור לאפל פודקאסט >> https://bit.ly/4dmh7WC -קישור ליוטיוב: https://youtube.com/playlist...
[שרה אלסטר]
כשמתניה השתחרר מהצבא הוא מיד החל להדריך ברגבים. ודי מהר הוא אירגן את הזמנים בשילוב של לימוד תורה. הוא עשה לו רשימת שעורים שאילהם נהג ללכת. בכל יום למקום אחר ועם מישהו אחר. חברותא עם רגב בישיבה. חברותא בטלפון עם אלקנה. ביום שני עם הרב איתן בבית שאן וביום רביעי בישיבה בעלי עם הרב אוהד תירוש. הרבה פעמים בימי רביעי בדרכו חזרה מהשיעור עם הרב תירוש הוא נהג להתקשר אלי ולספר לי מה היה בשיעור. באחד הימים כשהוא היה אחרי השיעור של הרב אוהד תירוש הוא סיפר לי על תוכן השיעור, ולבסוף מוא ציין /אמר- אמא אני לוחם של ה'! הקדב"ה אוהב לוחמים ואני לוחם- אני נלחם -על השמחה, נלחם על הצניעות, נלחם על שמירת העיניים, על כבוד הבריות ועל כיבוד הורים .
[שרה אלסטר]
כשעברנו לגור בבית שלנו בשדה אילן ידענו מראש שהבית יהיה קטן ולכן הבאנו את המכולה כדי שיהיו חדרים לכולם. יהודה ויפית עברו לגור במכולה ומתניה רצה להיות בבית. לא פעם שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא לא רוצה להיות במכולה. אף סירטטי לו איך אפשר לפתוח חלון ולסגור קיר כך שהוא יהיה עם אחיו שכולם יהיו שם יחד. אמרתי לו שהוא לא חייב להיות בבית עם אבא ואיתי. ובכל פעם מחדש הוא אמר לי שהוא רוצה להיות בבית. ואף הוסיף שהוא רוצה עדיין להרגיש אותנו ולהתפנק תחת חסותנו. האמת שאין לי הסבר ואינני יודעת למה, אבל מאז שהוא היה בצבא וידעתי שהוא חוזר הביתה לא הלכתי לישון, המתנתי לו. הרבה פעמים הוא היה מגיע נותן נשיקה, יושב ליד מיטתי ומספר חוויות. שואל שאלות מעמיקות. רצה לדעת הכל. על הילדות שלי, ועל חיי בעבר ובכלל. רצה לשמוע את דעתי על סיפורים שסיפר לי. ואת עצתי עם כל בחורה שיצא. פעם הוא שאל אותי- " אמא- מה קרה?" " אף פעם לא היית דאגנית. למה את לא ישנה לפני שאני כאן?" ואני עניתי שחשוב לי לראות שהוא בטוב. ושהוא לא צריך משהו... אז לא הבנתי כלל - שהזמן שלנו קצוב.
[שרה אלסטר]
כמובן שקטע קצרצר ממה שיש לי עוד לכתוב, אי אפשר להכניס אנשים למילים, בטח לא כאלה אנשים(: מתוניה,אליסטר,אחשיילי. השיחה האחרונה, עכשיו מבין כמה שזכיתי, ביום האחרון של רגבים קפצתי אליך, ערב יום כיפור. אחרי חצי שנה שלא התראינו, שלוש שנים שלא דיברנו שיחת עומק כי אתה בצבא ואני נע ונד. אין כזה דבר 'שיחה' איתך, אתה מרים טלפון- "יגנוב אתה בעמק?! טוס לפה יושבים קפה!" -שני שליש אבקה שליש מים, מג'הול עסיסי מהקיבוץ. יושבים שעתיים פותחים תלב. תוך שנייה שיחה בעומק ועם פתיחות ורגש כאילו לא נפרדנו לרגע מגיל 0, אפילו שאתה בכלל שני מחזורים מעלי וחפפנו רק שנתיים. איך היינו נתקעים במעגלי צחוק ברגבים, אני אתה ויפתוח, כל אחד צוחק והצחוק שלו גורם לשני להתגלגל מצחוק עוד יותר… עד שכבר כואב בסיום של הבית מדרש מורחב, סוף שמינית שלך, אחרי איזה מעגל צחוק כזה שהסתיים כשאתה בוכה על הרצפה, שרירי לחיים תפוסים ובטן כואבת מכמה דקות של צחוק בלתי נשלט אמרת לי "שמע רונצ'וס, אם הייתי יכול הייתי שם קצת מהצחוק שלך בצנצנת ופותח כשקשה לי" כמה שהצחוק שלך חי אצלי בראש, חבל לך על הזמן… כמה התאפיינת בצחוק שלך, איזה זיו פנים תמידי, מאיר, חי, גם בתקופות קשות, פשוט כי אדם בריא הוא שמח ואתה היית בריא מאוד, נאמן לעצמך, חי חי יעני. חי טוב, מקצוען עד לפרטים הקטנים. זוכר את היומולדת שלך בבית מדרש, שאחותך שלחה לך פרחים שהגיעו באמצע הלימוד תנך עם דור ועצרנו ורקדנו לך. זוכר כמה התבאסת השנה בפעם הקודמת שהתראינו, כשאמרתי לך שנפרדתי מחברה שיצאתי איתה, ממש כאילו אתה זה שחסר יותר עכשיו, כמה שותפות הייתה לך בחיי חבריך, ואיך עכשיו קיבעת אצלנו את אותה השותפות לנצח. זוכר שבנית לאחיה את הכבש שהוא חזר מבית חולים. כאילו לכולם ברור שחבר על כיסא גלגלים חוזר לרגבים ואנחנו עוזרים כי זה לא מוזר בכלל. זוכר אותך צועק לי באמצע נטיעת התמרים של עינה''מ סביב המאגר בצומת הקיבוצים "שיאללה אחי קלוט איזה לב ציירתי!!" ואני מסתובב אליך ורואה אותך משתין על החול ומצייר ככה לב ענק. זוכר אותך ואת יהודה חוזרים שלובי זרועות באיזה יום ראשון אחד, שניכם קירחים לחלוטין!! מסתבר שסיפרתם אחד את השני ולא יצא מוצלח אז גילחתם הכל. האיש והג'ימיני.
[יהודה נעם — הספד]
מה נאמר בעת שגופות עמנו מוטלות לפנינו? אל נא נטיח האשמה על הרוצחים, לא מהערבים אשר בעזה ולבנון נבקש את דמך אחי כי אם מעצמינו, איך עצמנו עיננו מלהסתכל נוכחה בגורלנו מלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? מעבר לגדירות מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתינו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? האור שבעיננו גרם לנו שלא לראות החסד שלא להאמין. חשבנו שלו רק נבנה גדרות גבוהות מספיק לא נראה את הבעיות שלו נבנה חומת בטון עבות מספיק נוכל להתכחש ליעוד. אבל אפרוריות הבטון לא הסתירה את האמת והגדרות לא את היעוד. ובאין לנו חומה אנו המבצר! גדרות בין עם לאדמתו בין איש לאחיו ובין עם לתרבותו ותורתו הן הן האסון והאויבים -תוצאה. בנינו כאן אירופה חדשה זאת האמת. יהודים שחיים בין גדירות, שקונים שקט בכסף מהפריץ המקומי. לך הייתה רוח אחרת רוח של מרחבים היית יהודי של ארץ ישראל. כאילו לא היית שואה לפני שמונים שנה, דיברנו על רילוקישין לאירופה, חזרנו על חטא המרגלים הוצאנו את דיבת הארץ רעה. התרחקנו מחוקי אבותינו והיינו מלאי פילוג. מילוני היהודים אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל לקומם ארץ לעמנו. אלינו ורק אלינו זועק דמך וגופך השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא לא ייגר לשווא-ושוב נתפתינו האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום על שאנחנו לא איתנים במטרתינו על שאנחנו לא מגשימים את החזון הציוני במלוא היקפו. מוטל עלינו להיזכר ולהשיב אל ליבנו- מה עמק חיינו מה גבה חלומותינו כמה גדולה היא עוצמתינו לאויב אני אומר תתחבוא! חשבתם שתפגשו חברת שפע כנועה ופגשתם קיר ברזל. "אין עם אשר יסוג מחפירות חייו" תיכנסו מתחת לאדמה תברחו אנחנו נגיע אליכם ונהרוג אתכם. לעם ישראל אפשר לתקן! כל מי שהיה בחזית ראה את גבורת הלוחמים. הדור של היום לא שונה תדור תש"ח ואף עולה עליו, גנוזים בנו עוצמות בעזרת ה' להפוך את המצב ולהגיע לניצחון בחומר וברוח. היום בדיוק כמו אז "תשבתינו נחושה נצח ירושלים!" הספד של יהודה נעם לסמ"ר (מיל') מתניה אלסטר ז"ל
[אמנון דלארוזה]
הם? הם עומדים שם במסדר הנופלים. הם עומדים בגאווה וּזקופים. מי מהם עם חיוך מלא או מבויש, מי מהם שטוף זעה מקרב מקוּדש. מי מהם נשען על חברו הטוב, מי מהם הוא בעצמו החבר הטוב. הם עומדים שם למעלה מביטים במשפחות, אילו יכלו לתת חיבוק או מילת עידוד לפחות. ואנחנו? אנחנו עומדים פה מול מצבות השיש, ומביטים בשמו של הגיבור שנלחם כליש. כל משפחה ואהובה הגיבור הטמון שם, כל משפחה בנפרד אבל גם כחלק מעם. ההזדהות הלאומית את הכאב מרככת, את השכול היתמות והעצב משככת. ובלילה? בלילה החלומות מלאים במשאלות, אילו רק יכולנו לגעת למשש וליראות. להרגיש ולו רק עוד פעם אחת, חיבוק או את היד על הכתף מונחת. לשמוע את הצחוקים באופן מוחשי, להרגיש רק פעם אחת שאתה כאן ואמתי. וביום? ביום בזווית העין נר הזיכרון פתאום ניקלט, ובאופן בלתי רצוני מושך אליו את המבט. גם התמונה שבסלון את העין לוכדת, ומידי פעם את הגוף בצמרמורת לופתת. או אז החיסרון הפיזי מורגש ומכה בחוזקה, קצב הלב עולה והגוף מתכווץ לו במכה. אהה אילו היינו יכולים אחורה בזמן לחזור, אולי בתוך הלב פנימה היה פחות שחור. אמנון דלארוזה ערב יום הזיכרון תשפ"ה
[שרה אלסטר]
ערב יום הזיכרון והכאב גובר ממש מוחשי כל כך בלב כולנו מפעמת ההבנה שהמסירות והגבורה של מאות הנופלים נשזרת בתוך מסכת תקומת ישראל. אנו עומדים כאן בטקס, שעה קלה אחרי שהשמש נעלמת מאחורי צמרות העצים, וממלאת את השמים באור כתום-סגול ורוד וכחול. האוזן שומעת את הצפירה הנמשכת ומרגיש לי שזו חורצת תלמים עמוקים בליבי. קדיש. ומיד הרבה מאוד מילים נקראות ונאמרות, נארגות סביבנו ומטפסות מעלה אל השמיים המתכהים. רגשות עוצמתיים מלווים את כולנו עם כניסתו של היום הקדוש הזה. ולי נדמה היה שגם ענפי העצים בוכים בשעה שתפילת הקדיש עשתה את דרכה מעלה, למרומים מגיעה אליך למעלה, ממש קרוב לכסא הכבוד. ובלב הרגש חזק ובראש במחשבה עמוקה אני מנסה בכמה מילים לסכם את חייך ילדי האהוב, חיים של ילד שהיה מלא באור ובאהבה, בשמחה מתפרצת ובפשטות מלאה. לכל אחד מאיתנו בזיכרון דברים שונים. אבל כולנו עדיין שומעים את הד צחוקך וממש רואים את החיוך בעיניך הנוצצות. - אחד זוכר איך חיבק אותך, חיבוק כזה, שאולי קיווה להגן ולאמר שדבר לא יוכל לפגוע בך. - אחת מנסה לדבר, אבל היא נשברת אחרי כמה מילים. "אני לא יכולה להאמין שהוא לא כאן..." היא אומרת ובכייה מהדהד בלבבינו, - אחד כואב ללא מילים - אחת מנסה לתפוס כמה שאפשר מהרוח שלך. - אחד זוכר כמה היית איכפתי, ומתעניין בו ולא שוכח אף פעם לפרגן. - ועוד אחד מספר על היום האחרון שבילתם ביחד בטיול במדבר. איך חייכת תמיד, והבנת תמיד את חוש ההומור שלו. איך היית תמיד מלא אמונה ותקווה. איך דיברת על כל המקומות שהיית רוצה לראות ולטייל. חושב על רשימת הדברים שרצית וחלמת לעשות. על הספרים שרצית לקרוא. ואיך הוא מצטער שהוא לא הקשיב לך ביתר תשומת לב. אבל כולנו כל אחד ואחד חושבים כמה אנחנו אוהבים אותך, ושאנו מבקשים סליחה שלא אמרנו את זה מספיק לפני כן. אבל נו, איך יכולנו לדעת?? הלב רוטט והפנים חשות בלחישת הרוח שמערסלת את הדמעות. אנו מתגעגעים כל כך ל- 'שלום, אני כאן' הקולני ומלא השמחה שלך. מתגעגעים לחיבוק האיתן ולכל המילים הטובות שיצאו ממך בטיבעיות כזו, בכל כך הרבה אהבה ופירגון. מתגעגעים לחיקויים שלך לצחוקים ולשטויות, וגם לשיחות העומק ולתובנות שהגעת אליהם שבכל פעם מחדש הפתיעו ונשזרו סביבך כפנינים. מתגעגעים לצלילי הגיטרה שלך שנשארה יתומה בחדר ולקולך הערב. לשירתך המדהימה ולניגון שיצאו מתוך ליבך. מתגעגעים להתפעמות שלך מהטבע לאהבה שלך ליצירה, והשמחה שלך אחרי שסיימת את הדברים המיוחדים שיצרת. אך כל זה נשאר כזיכרון וכגעגוע בלב. ועתה בימים אלה שחיילים רבים מקריבים את חייהם למען העם היהודי, מדי יום ביומו. כדי ששאר האומה שלנו תוכל לישון בשקט. שמשפחות החטופים לוטשים עיניהם אל שמיים זרועי-כוכבים ותוהים אם האחים הבנים והאבות יכולים עדיין לשמוע אותם. ומתפללים לשובם. בימים אלה של אתחלתא דגאולה, כדרך השחר העולה מתוך החשכה כי אנו עם סגולה עם הבחירה, כשם שכרגע אנו נמצאים בתוך עומק החשכה בכאב ובשכול כך נצא לאור גדול של ישועה. ומהגיבורים שלנו ומתניה אתה בתוכם עלינו לשאוב כוחות ולקחת משהו מדרככם ללכת איתכם ולהפיץ את אורכם. כי הכי הכי חשוב- לזכור ולהזכיר, להכיר ולהוקיר את זיכרכם ואת דרככם. אסיים בדבריה של דסי רבינוביץ ז"ל לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול של שמחה. לפעמים העיגול קטן אך הוא יכול לגדול, לגדול ולגדול… כאשר עיגול השמחה גדול, הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף מקומות שלפעמים כואבים. ככל שיש יותר עיגולים קטנים, פחות מקומות כואבים. יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן ולנו יש תפקיד-… לעזור לו לגדול. ודאי אתם שואלים "איך?" כל אחד מאתנו חושב על דרך. אפשר להביא לו סוכרייה, לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור, או אפילו לומר לו "בוקר טוב, מה שלומך היום" והכי חשוב זה לעשות זאת בכיף, בשמחה, מכל הלב.--- בע"ה שנזכה לעשות הרבה עיגולי שמחה לאחרים, ונפיץ את אורם של הנופלים ובזכות שנגדיל את עיגולי השמחה של אנשים אחרים כך גם העיגול שלנו יגדל.
[רחל וולף]
מתניה אחיין יקר ואהוב שלי, כמה געגוע. השיר מוקדש לזכרך.
[מתן אריאל]
הגעת לרגבים, שנתיים מתחתי. יחסית מהר הכרנו, נראה לי כמו כולם ברגבים. לא היית זקוק ליותר מדי זמן.. חמוד לאללה ומצחיק, אבל פעור, וואלה כמה פעור אפשר להיות? וזה נבנה, משבוע לשבוע תפסת לי עוד ועוד מקום בלב, וכמוני אין רגביסט שלא התאהב בך. החיוך, הצחוק התמידי. כמה שטויות אחי! ''שורו, קורוקו, קוקוווווו, מה גדול היום הזההה'' שברת אותנו מצחוק.. ואתה עם יהודה נעם בכלל, דפקתם את המוח לחצי עולם עם ה"חיההההה". ולאט לאט גם הכרנו את הרצינות. את השאלות, את העיניים שלך שאומרות באמצע דיבור, וואלה אחי אמרת משהו חזק, ואת המילים שלא התקמצנת להגיד. אתה ידעת להרים מתניה.. ידעת לראות את הטוב, ולהתפעל מכל דבר. הרגיש שאין לך את מחסום של האגו, שאין משהו או מישהו שלא בכבוד שלך להתייחס אליו. הרגשתי שאתה משבח אותי אבל במלוא המובן של המושג- הפרגונים שלך הופכים אותי ליותר משובח, אשכרה נותנים לי כוח. אתה ידעת לפרגן אחי, מכל שיחה איתך יצאתי בתחושה שיש לי משהו לתת, שאני תותח, חזק או גאון.. לא חסכת במילים טובות. בכללי במילים.. קיבלתי ממך שיעור אחרי שיעור בענווה, בצורה שאף אחד לא יכל להסביר לי יותר טוב.. אין לי דוגמא יותר טובה לענווה ממך. לא תפסת מעצמך כלום ולא כי חשבת שאין לך ערך. אתה ידעת שאתה אדם, עפר מן האדמה, וזה שיש לך התמודדויות ותהיות וירידות זה לא פאדיחה, זה החומר גלם, ואת החומר הזה מתקנים, מתוכו ובתוכו מחפשים שכינה. ואיך אתה חיפשת! השאלות שלך תמיד אבל תמיד היו גדולות מהתשובות או ממה שחשבת שאני יכול ללמד אותך..לא כי הן היו מבריקות התמיהות שלך- כי הן היו שאלת תם. איה מקום כבודו?? איפה ההשגחה שצריך אותה? איך חיים בעולם הזה עד הסוף, אבל עם נשמה ערה? איך ממתקים את היצר, איך מנצחים ת'עולם? וכשלמדנו וגם כשסתם דיברנו על החיים, אתה יכלת להביא פתאום שאלה כזאת תוך כדי דיבור, ושנינו ידענו שאין תשובה שאפשר להגיד. ואני מקווה שגם אתה ידעת, שמי ששואל, כנראה הוא בכיוון יותר ממי שחושב שיש מה לענות.. בכל זאת הערכת אותי, ואני אותך ו **** זוכר איך נפגשנו בקלע חי''ר?? גדוד 13, אביב בגולן היפהפה, אתה עלית צעיר מהבא''ח לשורפי הלילה (שכידוע הם מלשינים) ואני בב'. הלוואי היית איתנו בפלוגה, עם הכנות והמתיקות שלך נראה לי הרבה דברים היו מסתדרים.. המגורים מפוקפקים, והיה אימון די גרוע, אבל החיוך שלך בתור לצ'יפס המיס גם את השאריות של השלג בחרמון.. איזה כיף לפגוש אותך בלב כל השעמום חאקי הזה. עוד מישהו שמחפש מעבר, שלא רק נשטף בזרם, אלא מנסה לגלוש עליו. היה את המתח שחלקנו לפני המבצע שלא קרה בעזה בשומר החומות (איך עבדו עלינו אה??).. אבל גולת הכותרת בזכרון שלי הייתה במסע הלילי ההוא, שכל הפלוגות התערבבו איכשהו ויצא סלט גולנצ'יקי נהדר. איזה מזל שאת הרגעים המביכים של החטיבה לא מצלמים, אה אלסטר? מצאנו את עצמנו הולכים ביחד כאילו זה טיול של אורי כץ ברגבים, מריצים חוויות וצוחקים על הבלאגן שהולך שם ועל בן חיים המ''כ שלך שלא הבין לאן נעלמו לו החיילים..לקחתי לך קצת את הנגב אהובתך, ואתה עזרת למישהו עם משהו אחר.. עד שאיזה קצין צעק עלינו משהו ונפרדת ממני בחיוך הממזרי שלך. עד היום אף אחד לא יודע מה גרם לשערורייה הנפלאה הזו לקרות, אבל אני הייתי מבסוט ונשאר לי טעם של עוד. **** סוף קו חברון, בית כנסת צבאי מאובק במוצב חרסינה. באתי למנהלות וקפצתי ללמוד עד שהנגדים יפתחו ופתאום כאפה מאחורה. אלסטר מה אתה עושה פה, אתה לא במ''כים?! חיבוק ענק ומפה לשם אני ואתה בחברותא! שלוש מילים מהרב קוק ואז שלושת אלפים משלנו, זה היה נראה לנו חלוקה הוגנת. דיברנו על הצבא ואיך להחזיק בו בגדלות, על התמודדויות באומץ, על המבחן של הצבא וגם על הקורס מכי''ם שצ'יקמקת לעצמך בכוונה כדי להיות בחברון עם הגדוד.. בקיצור קיבלתי ממך גל של כוח רצון, ובקשת אמת, וחום ואהבה ובעיקר נשפכתי מצחוק אחי. יצאתי לבסיס בחיוך ענק שלגמרי ובהחלט לא אמורים להסתובב איתו ליד הרס''ר הכי מפחיד בצה''ל, ועוד ביום חברוני חם, אבל אחריך זה לא יורד מהר החיוך. מה נעשה. ***** ארבע בצהריים, ערב יום כיפור התשפ''ד. לא שיש זמן ביום הזה, כן? אבל רק הלכתי לזרוק ת'זבל ופתאום האור שלך קורן לי ליד הרכב האגדי. חיפשתי אתונות מצאתי מלוכה! ואתה סיפרת על יום כיפור עם אלקנה בחווה של צוריאל, ומעניין איך יהיה. האמת נשמע חלום, הייתי מצטרף אליכם מאתיים פעם. ואתה זורק, נו אחי, תן איזה חידוש לחג! האמת, אני באורות, הסבירו לי איך זה נראה שבתשובה מאהבה, הזדונות הופכים לזכויות, אשכרה זה אמיתי... קיצור מפה לשם איזה עשרים דקות בלי קשר ללחץ של עוד שניה מפסקת מדברים על זה, ואתה שואל ועונה ומתלהבבב כל כך על החידוש, "אשכרה..!" ואמרת, אחי! בוא בוא נשב על זה בבית מדרש אחרי החגים תסביר לי נורמלי, ואני אמרתי חייב, ואיזה מלך שאתה בא לבית מדרש תוך כדי רגבים. כן כן בדוק נשב על זה.. **** לא ישבנו על זה בסוף. היה מה שהיה בשמחת תורה, וברור לי שרק רצית ללכת לקרוע לימח שמם את הצורה איפה שלא תהיה. ואז הבשורה. ואני בכלל עם נשק בבית חולים אחרי הלידה של עברי, ללוויה אפילו לא יכולתי להגיע.. אבל אולי כי לא ראיתי בעיניים, תדע לך מתניה שאני עוד לא נפרדתי ממך. אתה מרגיש לי עוד כאן. מניח שזו פריבילגיה של מי שלא פוגש אותך קבוע, ומי שהיה יותר קרוב יש לו בור עצום- אתה היית איש עם נוכחות.. אבל אני הפריבילג מרגיש שאתה לא משהו שיכול למות, שהצחוק שלך עוד מתגלגל פה בעולם. הזכרון שלך מתוק לי אלסטר, אתה מעלה לי עם הדמעות הרבה חיוכים על הפנים, ואני מכיר אותך, ברור שאתה מבסוט על זה לאללה ולא תרצה שאני אזכור אותך בדיכאון. אלסטר שלי, מתניה אחי, נשמתך צרורה עמוק עמוק בצרור החיים של כולנו. אוהב אותך ומתגעגע.
[יהונתן שמעוני — צבא ומילואים]
מסע כומתה אוג' 20 גדוד 13 - גולני
[Memoriz Plus — רגבים]
מתניה והחיבור לעבודת האדמה
[שרה אלסטר — הספד]
הּספד-שרה כו בתשרי תשפד מתניה ילדי האהוב שלי, זה לא הגיוני זו הזיה- זה לא ברור ולא נתפס שאני נמצאת בסיטואציה כזו שאני נפרדת ממך שאני מספידה אותך. במקום שאתה תספיד אותי. במקום כדרך העולם שתתבגר, תקים משפחה, תגדל את ילדיך ותזדקן. במקום שתחייך ותהנה מהחיים הפשוטים. במקום שתהנה מחילופי העונות, ותשמח בפריחה ומהאדמה שכה אהבת. ברגע אחד נקטפת, ברגע אחד איבדתי אותך, ילד יקר ואהוב שלי. ברגע אחד בדפיקה פשוטה על הדלת מתנפץ לי הלב ונגמרים החלומות ונשאר כאב ושבר גדול שיהיה קשה לרפא. כי אני נפרדת ממך היום וכי אני מספידה אותך. אתה מאמין- שריקת נ"ט והופס איבדתי אותך. נגוזו החלומות ונשאר כאב ושבר שקשה לרפא. מתניה שלי מי עכשיו יתן לנו דוגמא ליושר אין סופי למסירות לאהבה ולפירגון? מי יתלהב כמוך מכל שטות שעשיתי או שיצרתי? מי עכשיו יביך אותי באלפי מחמאות שלא תמיד הרגשתי ראויה לקבלם? מי ייתן דוגמה אישית לאמונה ולדבקות ? מי יזמין אותי לבוא לשיר איתו לצלילי הגיטרה גם אחרי חצות? מתניה נתת לי 22 שנים של אהבה של מתנה יומיומית ואינסופית ושל נחת, נתת לי רגעים מלאים בהומור ושל חיקויים וצחוקים, ומעתה הם נגמרו. אין מצב שזה אמיתי לא יכול להיות שאני נפרדת ממך. נפרד אולי בגוף אך לא בנפש, בליבי תמיד יהיה הזיכון של החיבוק האוהב של המילה הטובה של החיוך הגדול והשופע אהבה. להתראות ילד אהוב ויקר שלי. אוהב אותך תמיד
[Memoriz Plus — הנצחה | משפחה]
תערוכה רקמת חיים שרון קיפניס חייט - אמנית
[רעות אלסטר — הספד]
הספד על אחי הקטן רס"ל מתניה אלסטר הי"ד שנפל בגבול לבנון תוני, אח קטן שלי אתה הולך מאיתנו לעולם תמיד ידענו שבאת זמנית גם אתה ידעת איך תמיד הייתי מתעצבנת עליך שאתה בא אלי בשעות לא שעות בדיעבד, היית צריך להספיק כמה שיותר בכמה שפחות תודה שלימדת אותי מה זאת אהבה איך מביעים אותה בפשטות ככה כמו שזה בלי פילטרים בלי הגנות הרגישות שלך נזלה לך מהאוזניים חשוף, גלוי ופתוח מאיר פנים ומסתכל לכל אדם בגובה העיניים ענווה, כיבוד הורים ויראת שמים תודה שבאת והארת לנו את הבית תודה שהחזקת לי את הלב תודה שגרמת לי להרגיש טובה וחשובה תודה שחיבקת אותי ועטפת אותי בהגנה וביטחון תודה שהקשבת ללב שלי והרגשת אותי תודה שבחרת בנו למשפחה באת להראות לנו וללכת. תוני נשמה שלי סליחה, סליחה שלא הייתי מספיק סליחה ששכחתי שעוד המון אנשים חרפו נפשם על הארץ הזו, האדמה שכל כך אהבת. כי בשבילי נפל אחד במלחמה הזו אחד שמשהו מעומק הנשמה שלי מת איתו בשבילך תוני אנסה לזכור גם את זה ועוד אחת בשבילך תוני נברך את החיים, ננסה לחייך כאן בלעדיך ואות היא לך- "מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלהֵינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן ה' אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחְלָה וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם וִיעַטְרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבְעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם איבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: וְנאמַר אָמֵן"
[שרה אלסטר — הגות]
בטח לא עכשיו / נעם חורב בטח לא עכשיו, רק עוד כמה שנים - תצליח לקרוא את כל הסימנים ומה שהיום נראה כמו אסון יתבהר להיות הדבר הנכון בטח לא עכשיו, זה יותר מדי כואב לזמן יש נטייה לדייק את הלב ואתה תתבגר, הזמן יעבור החושך הזה הוא רק תנופה לאור בטח לא עכשיו, אתה עוד לא יכול להבין את כל הסיפור הגדול הגשם יורד, האדמה רטובה הרוחות יסדרו הכול לטובה בטח לא עכשיו, כי קשה מדי לראות השמשה הקדמית שלך מוכתמת מדמעות ומה שנראה לך כמו סוף העולם יהפוך עם השנים להיות לך סולם וגם הלילה הזה, הקשוח, השבור - יתגבש להיות עוד פרק בסיפור כשכל הנקודות יתחברו בסוף לקו זה יקרה, אולי מחר, אבל בטח לא עכשיו.
[שרה אלסטר — הספד]
הספד- אביה כו תשרי תשפד צלם מדמות תבניתו חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. מתניה אחי הקטן יש מילים לתאר אותך, יש מילים אבל אין זמן. ואין כל כך הרבה מקום בעולם בכדי לשפוך את ים התאורים והסיפורים. כשבוחנים דבר, צריך תמיד להגיע מהמציאות בשטח. אני מסתכל כאן על כולם ולכל אחד יש מתניה משלו בלב, לכל אחד יש שם חיבה למתניה. אחד קרא לך כוכביה אחד קרא לך בוט אחד תוני אחד רבשצ יישוב אחד מיזמור ועוד יש שמות שנגלה ויש כאלה שלקחת איתך... בצלם דמות תבניתו נראה לי ההגדרה הכי נכונה עליך. אתה שכל כך אהבת לדבר עם כל אדם ירדת לשיחות עומק על החיים. לא הרפת מכל שאלה. לא התביישת לשאול ולדבר. ואם מישהו היה מכבה אותך , חמתך היתה מתגברת- אבל בנועם וברגש, 'אני רוצה ללמוד' -אמרת. בכל שיחה איתך הגעתי למחוזות שלא הכרתי על עצמי. חקרת את הנפש, אהבת את השיח והבנייה דרכו. תחסר לי אח קטן, הקטן בגיל אבל אחי הגדול, הגדול במעשים טובים, הגדול ברגשות, הגדול בכיבוד הורים, הגדול בחיבור לאנשים, הגדול מהחיים. עזבת את החיים- עלית בסערה השמימה. תחסר לי אחי הגדול. יותר לא אשמע את הג'יפ נכנס במשק. או את האפנוע שואג ביום שישי. לא אוכל להרגיש גאוה אחרי שעשית משימה. לא אוכל לצעוק עליך ולהתווכח על נושא שבעצם אנחנו מסכימים. יותר לא אסתכל בעיניים שלך ואראה שמכל הסובבים בשולחן רק אתה הבנת אותי. אומנם אתה בגופך הלכת, אבל ברוחך ובנשמתך אתה איתנו כאן. אני נשבע לך אחי לא נפסיק את מפעל א"י שכה אהבת, לא נפסיק להלך במדבריות האין סופיות כמו ליבך הרחב, לא נפסיק לעבוד את אדמת הארץ שפילחת במו ידייך, חפרת ועדרת ובנית וריתכת. כל כך אהבת את המולדת שלנו את ארץ ישראל שכל הוויתך היא היתה. נקרא על שימך את החווה שעזרת להקים. הלוחם הראשון באדמת החווה והיא תיקרא *חוות מתניה*. כשאדם בא לעולם הוא בוכה ואנחנו שמחים וכשאדם הולך מהעולם אנחנו בוכים והוא שמח. אתה שמח שם למעלה, קרוב לבוראך. מתניה שלנו כמו כן הוא מתנה מה' שהקב"ה ברגע אחד החליט להחזיר לעצמו. אבל בתוך אבלנו הפרטי נקלע עם ישראל לאבל לאומי. כל כך סימלי שבחרת ללכת עם רבים בעם ישראל. עם ישראל עומד למבחן בשעה זו. הנהגתנו עומדת במבחן. גבולותינו פרוצים וזהותנו מטושטשת. אתה אחי היקר הגדרת את הזהות היהודית טוב מאין כמותה. אני קורא לעם ישראל לא להרדם. תסתכלו אל התהליך לעוד 100 שנה. מי הוא עם ישראל. אחי ואנחנו זאת פיסת הסטוריה. לא נשקוט, נמשיך להלך בגאון. נחזיר את הזהות היהודית לעמנו וממילא נגדיר את אויבנו ונכריע את המלחמה מבחוץ ומבפנים. נשמיד את תקוות האוייב ונהדהד את תקוותנו אנו, ושל עם ישראל. אחי היקר לוחם בצבא העם בצבא ישראל אבל יותר בצבא ה'. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת
[hodaya wolf]
שלושה חודשים שנאלמתי דום, ענוה מתחדדת שאתה עומד מול תהום השאול של האהובים עליך ביותר. מה אגיד אני לעומת בני דודתי האהובים (כמו אחים) שתהום נפערה לפניהם. הכאב על מתניה גדול, השתקפות הכאב הנישא מעינכם וממילותכם, עינה את נפשי. אולי עכשיו בשלה העת! רבע שנה. רבע שנה של הצפה, השטפון הכי מצמיא שברא הטבע. יום עצמאות שעבר, נפגשים בחווה של אביה, חווה יפיפיה מימין ארבל ממול כנרת, המרעה חוגג וציונות זוהרת לה כאן. אושר עילאי. מתניה מרתיח קפה וגם את התה צמחים הכי מושלם שטעמתי בחיים. אנחנו יושבים לדבר, מתניה הוא הצעיר מבין האלסטרים, לא מזמן השתחרר מהצבא. עכשיו אתם צריכים להבין, אלסטר זה מותג. הכי ערכיים, הכי פייטרים, הכי טובים, הכי אמיתיים. עם הורים כאלה לא פלא - שרה שהיא חוט של חסד, עומק ורוך ודני שהוא אמת, נשמה וחריצות. אנחנו מדברים ומתניה מעמיק, מתעניין, מגיעים תוך רגע לאנטימיות ואני
אני כול כך מתגעגע אליך אחי היקר מצאתי השבוע תמונה שלנו מהגן השוותי אותה לתמונה שלי ושלך מהבר מצווה שלי ופשוט מצאתי את עצמו עם שבר בלב בפעם האחרונה שפגשתי אותך היה בחתונה של בן דודי ואני יצאתי משם עם חיוך על הפנים בעיקר בזכותך לנצח תהיה בלבי לנצח אנציח אותך ואזכיר לכולם מיום ששבנו לאדמה נהינו קרובים לשמש
של מדינת ישראל - הסיפור של מתניה ז"ל וחטיבת כרמלי הסיפור על גדוד 21 בחטיבת כרמלי והייחודית של המילואימנקים המדהימים דרך סיפורו של מתניה אלסטר הי"ד. הסרט צולם ונערך על ידי אבי הלר, איש מילואים בכרמלי שרצה לעשות טוב ולתת מכשרונו בעת שעשה מילואים ורצה להיות בנתינה מקסימלית. עם של בני טובים יש לנו!
[שרה אלסטר]
מועדים לשמחה! אנו יוצאים ממצרים, עם כיוון - ארץ ישראל וירושלים, התורה והייעוד שלנו. יציאת מצרים אינה איזה סתם סיפור היסטורי של אירועים שקראו לפני הרבה מאוד זמן. אלה זהו סיפור שקושר את ההווה שלנו בחבל מיוחד, ששזור ורקום יחד בעבותים מיוחדים של הווה עם עתיד. זהו סיפור שקושר דור אחד אל הבא אחריו. סיפור של רציפות שקושר אותנו למי שאנחנו כעם וכיהודים. ופירושו להמשיך לספר ולהעביר מדור לדור, מכיון שהעבר שלנו הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו מההווה ומהעתיד שלנו. השנה פסח מוסיף רובד נוסף של אהבה מהולה בצער, של תקווה מהולה בכאב. כי חסרונם של הנופלים בכלל, ובתוכם גם מתניה היקר והאהוב שלנו, שנוכח וקיים כל הזמן- בלב בגוף ובנשמה שלי. ועם זה ברור ומובן לי- ממש מתוך ידיעה פנימית שהכל חלק מהשגחה ומהנהגה העליונה. וכי כולנו רקמה אנושית אחת חיה ושלובה בברית גורל משותף. האמת שלפעמים הלב ממאן להנחם, אך הראש מבין. ברור לי ולכולנו כי למולנו דור ענק בעל גבורה עילאית שרץ ולוחם ומקיים נעשה לפני נשמע. דור מסור ונאמן לאהבת הארץ והעם. ההבנה הזו היא שנותת לי/לנו כוח - ההחלטה שלא לתת - לא למצרים שרדפו אחרינו עד ים סוף, לא לעמלק שמזנב בנו באירופה ובעולם, ולא למחבלים ולעזתים שחולמים להכרית למחוק ולאבד אותנו ואת זרענו, *לא לתת להם את מבוקשם*. ולכן עם כל נפילה שלי, הפעלת הרציונל האישי וההבנה שהקב"ה משפיע ומפיץ בתוכנו אור פנימי, מובילה לרצון להגבירו, ולא לכבות במו ידיי את הניצוץ המיוחד הזה. להוסיף אור ולא להפחית. כי יש משהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו. לא בחרנו במקום של השכול- אלא נבחרנו. ועתה עלינו להפיץ את האור המיוחד של מתניה. לכן עלינו להתאזר בגבורה ובעוז כדי להיות ראויים לצוואתו ובכלל לצוואתם ולהמשיך מתוך השבר לתקן ולבנות מחדש חברה ערכית, ומלוכדת. אנו היום בימי ספירת העומר בימים של הכנה והתעלות הדרגתית עד לקבלת התורה. צעד אחרי צעד, לא בבת אחת. כדי לשמור את ההשפעה האלקית עלינו ולהכין את עצמנו בכדי שנוכל ליישם אותה בצורה ראויה. תפקידה של תקופת ספירת העומר הוא בנייה של עם ישראל כאחד וגם של כל אחד ואחד בו. בניין זה יאפשר לחסד האלקי שמושפע עלינו להגיע גם אל העולם כולו. כך נגיע בסופו של התהליך לקבלת התורה מחדש. בתוך כל זה אני נושאת תפילה שדרכו של מתניה דרך של אהבת האחר וקבלתו, דרך של שמחה מתפרצת ומאחדת, דרך של חיבור ואהבה גדולה לכל אדם, לארץ ולעם שלנו, למדינה לבית ולמשפחה תיהיה לנו לאור. מי יתן ודרך זו תלך כנר לרגלנו ותביא אחדות ואהבה בנינו. שתגרום לנו להרבות טוב בעולם הזה שישפיע לאחדות ולחברה השואפת לחיבור העם ולארץ הנבחרת.
[מרים לוי]
במייל שלי התקבלה התרעה "זכרון חדש באתר של מתניה אלסטר" ומשהו מתרגש, יש תנועה, ממתניה? הייתכן? אז נכנסתי כדי לבדוק במה מדובר, במעין מזוכיזם שיודע שהמציאות החסרה לועגת לי מעבר לפינה, אולי כדי לוודא שוב (והלוואי שלא) שבאמת קרה ה"אין". והפרצוף החמוד הזה שלך מחייך מהמסך. מה? כל הזמן הזה היית כאן? מחכה לחייך אליי? אל כל מי שתפגוש? קפצה לי התרעה ממך מתניה, ראיתי חיוך, חייכתי בחזרה - איך אפשר שלא. פגשתי היום את מתניה, מרגישה שזה היה יותר מפיקסלים ורזולוציות. אנחנו יודעים לצערנו מה זה ה"אין" שלך, איזה כיף לקבל ד"ש מה"יש" שעודך. ומתגעגעים.
[רעות אלסטר]
עשרים אחים שכולים משתפים על מה שהיה ואיננו ועל מה שעכשיו זכיתי להיות שותפה פרק 4 תודה לעמותת 'האחים שלנו' שנתנה את ההזדמנות. תודה לאיתי חכמה Itay Hochma על הלווי וההפקה במקצועיות, רגישות וענווה. תודה לנועה סופר Noa Sofer שותפתי הנפלאה, הרגישה והמדויקת. תודה לעצמי שהעזתי והתמסרתי. ותודה לאלוהים שברך אותי בהרבה טוב בתוכי וסביבי. הפרקים עלו לשירותי הסטרימינג - -קישור לספוטיפיי >> https://spoti.fi/4a3Lb6A -קישור לאפל פודקאסט >> https://bit.ly/4dmh7WC -קישור ליוטיוב: https://youtube.com/playlist...
[שרה אלסטר]
כשמתניה השתחרר מהצבא הוא מיד החל להדריך ברגבים. ודי מהר הוא אירגן את הזמנים בשילוב של לימוד תורה. הוא עשה לו רשימת שעורים שאילהם נהג ללכת. בכל יום למקום אחר ועם מישהו אחר. חברותא עם רגב בישיבה. חברותא בטלפון עם אלקנה. ביום שני עם הרב איתן בבית שאן וביום רביעי בישיבה בעלי עם הרב אוהד תירוש. הרבה פעמים בימי רביעי בדרכו חזרה מהשיעור עם הרב תירוש הוא נהג להתקשר אלי ולספר לי מה היה בשיעור. באחד הימים כשהוא היה אחרי השיעור של הרב אוהד תירוש הוא סיפר לי על תוכן השיעור, ולבסוף מוא ציין /אמר- אמא אני לוחם של ה'! הקדב"ה אוהב לוחמים ואני לוחם- אני נלחם -על השמחה, נלחם על הצניעות, נלחם על שמירת העיניים, על כבוד הבריות ועל כיבוד הורים .
[שרה אלסטר]
כשעברנו לגור בבית שלנו בשדה אילן ידענו מראש שהבית יהיה קטן ולכן הבאנו את המכולה כדי שיהיו חדרים לכולם. יהודה ויפית עברו לגור במכולה ומתניה רצה להיות בבית. לא פעם שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא לא רוצה להיות במכולה. אף סירטטי לו איך אפשר לפתוח חלון ולסגור קיר כך שהוא יהיה עם אחיו שכולם יהיו שם יחד. אמרתי לו שהוא לא חייב להיות בבית עם אבא ואיתי. ובכל פעם מחדש הוא אמר לי שהוא רוצה להיות בבית. ואף הוסיף שהוא רוצה עדיין להרגיש אותנו ולהתפנק תחת חסותנו. האמת שאין לי הסבר ואינני יודעת למה, אבל מאז שהוא היה בצבא וידעתי שהוא חוזר הביתה לא הלכתי לישון, המתנתי לו. הרבה פעמים הוא היה מגיע נותן נשיקה, יושב ליד מיטתי ומספר חוויות. שואל שאלות מעמיקות. רצה לדעת הכל. על הילדות שלי, ועל חיי בעבר ובכלל. רצה לשמוע את דעתי על סיפורים שסיפר לי. ואת עצתי עם כל בחורה שיצא. פעם הוא שאל אותי- " אמא- מה קרה?" " אף פעם לא היית דאגנית. למה את לא ישנה לפני שאני כאן?" ואני עניתי שחשוב לי לראות שהוא בטוב. ושהוא לא צריך משהו... אז לא הבנתי כלל - שהזמן שלנו קצוב.
[שרה אלסטר]
כמובן שקטע קצרצר ממה שיש לי עוד לכתוב, אי אפשר להכניס אנשים למילים, בטח לא כאלה אנשים(: מתוניה,אליסטר,אחשיילי. השיחה האחרונה, עכשיו מבין כמה שזכיתי, ביום האחרון של רגבים קפצתי אליך, ערב יום כיפור. אחרי חצי שנה שלא התראינו, שלוש שנים שלא דיברנו שיחת עומק כי אתה בצבא ואני נע ונד. אין כזה דבר 'שיחה' איתך, אתה מרים טלפון- "יגנוב אתה בעמק?! טוס לפה יושבים קפה!" -שני שליש אבקה שליש מים, מג'הול עסיסי מהקיבוץ. יושבים שעתיים פותחים תלב. תוך שנייה שיחה בעומק ועם פתיחות ורגש כאילו לא נפרדנו לרגע מגיל 0, אפילו שאתה בכלל שני מחזורים מעלי וחפפנו רק שנתיים. איך היינו נתקעים במעגלי צחוק ברגבים, אני אתה ויפתוח, כל אחד צוחק והצחוק שלו גורם לשני להתגלגל מצחוק עוד יותר… עד שכבר כואב בסיום של הבית מדרש מורחב, סוף שמינית שלך, אחרי איזה מעגל צחוק כזה שהסתיים כשאתה בוכה על הרצפה, שרירי לחיים תפוסים ובטן כואבת מכמה דקות של צחוק בלתי נשלט אמרת לי "שמע רונצ'וס, אם הייתי יכול הייתי שם קצת מהצחוק שלך בצנצנת ופותח כשקשה לי" כמה שהצחוק שלך חי אצלי בראש, חבל לך על הזמן… כמה התאפיינת בצחוק שלך, איזה זיו פנים תמידי, מאיר, חי, גם בתקופות קשות, פשוט כי אדם בריא הוא שמח ואתה היית בריא מאוד, נאמן לעצמך, חי חי יעני. חי טוב, מקצוען עד לפרטים הקטנים. זוכר את היומולדת שלך בבית מדרש, שאחותך שלחה לך פרחים שהגיעו באמצע הלימוד תנך עם דור ועצרנו ורקדנו לך. זוכר כמה התבאסת השנה בפעם הקודמת שהתראינו, כשאמרתי לך שנפרדתי מחברה שיצאתי איתה, ממש כאילו אתה זה שחסר יותר עכשיו, כמה שותפות הייתה לך בחיי חבריך, ואיך עכשיו קיבעת אצלנו את אותה השותפות לנצח. זוכר שבנית לאחיה את הכבש שהוא חזר מבית חולים. כאילו לכולם ברור שחבר על כיסא גלגלים חוזר לרגבים ואנחנו עוזרים כי זה לא מוזר בכלל. זוכר אותך צועק לי באמצע נטיעת התמרים של עינה''מ סביב המאגר בצומת הקיבוצים "שיאללה אחי קלוט איזה לב ציירתי!!" ואני מסתובב אליך ורואה אותך משתין על החול ומצייר ככה לב ענק. זוכר אותך ואת יהודה חוזרים שלובי זרועות באיזה יום ראשון אחד, שניכם קירחים לחלוטין!! מסתבר שסיפרתם אחד את השני ולא יצא מוצלח אז גילחתם הכל. האיש והג'ימיני.
[יהודה נעם — הספד]
מה נאמר בעת שגופות עמנו מוטלות לפנינו? אל נא נטיח האשמה על הרוצחים, לא מהערבים אשר בעזה ולבנון נבקש את דמך אחי כי אם מעצמינו, איך עצמנו עיננו מלהסתכל נוכחה בגורלנו מלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? מעבר לגדירות מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתינו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? האור שבעיננו גרם לנו שלא לראות החסד שלא להאמין. חשבנו שלו רק נבנה גדרות גבוהות מספיק לא נראה את הבעיות שלו נבנה חומת בטון עבות מספיק נוכל להתכחש ליעוד. אבל אפרוריות הבטון לא הסתירה את האמת והגדרות לא את היעוד. ובאין לנו חומה אנו המבצר! גדרות בין עם לאדמתו בין איש לאחיו ובין עם לתרבותו ותורתו הן הן האסון והאויבים -תוצאה. בנינו כאן אירופה חדשה זאת האמת. יהודים שחיים בין גדירות, שקונים שקט בכסף מהפריץ המקומי. לך הייתה רוח אחרת רוח של מרחבים היית יהודי של ארץ ישראל. כאילו לא היית שואה לפני שמונים שנה, דיברנו על רילוקישין לאירופה, חזרנו על חטא המרגלים הוצאנו את דיבת הארץ רעה. התרחקנו מחוקי אבותינו והיינו מלאי פילוג. מילוני היהודים אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל לקומם ארץ לעמנו. אלינו ורק אלינו זועק דמך וגופך השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא לא ייגר לשווא-ושוב נתפתינו האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום על שאנחנו לא איתנים במטרתינו על שאנחנו לא מגשימים את החזון הציוני במלוא היקפו. מוטל עלינו להיזכר ולהשיב אל ליבנו- מה עמק חיינו מה גבה חלומותינו כמה גדולה היא עוצמתינו לאויב אני אומר תתחבוא! חשבתם שתפגשו חברת שפע כנועה ופגשתם קיר ברזל. "אין עם אשר יסוג מחפירות חייו" תיכנסו מתחת לאדמה תברחו אנחנו נגיע אליכם ונהרוג אתכם. לעם ישראל אפשר לתקן! כל מי שהיה בחזית ראה את גבורת הלוחמים. הדור של היום לא שונה תדור תש"ח ואף עולה עליו, גנוזים בנו עוצמות בעזרת ה' להפוך את המצב ולהגיע לניצחון בחומר וברוח. היום בדיוק כמו אז "תשבתינו נחושה נצח ירושלים!" הספד של יהודה נעם לסמ"ר (מיל') מתניה אלסטר ז"ל
[אמנון דלארוזה]
הם? הם עומדים שם במסדר הנופלים. הם עומדים בגאווה וּזקופים. מי מהם עם חיוך מלא או מבויש, מי מהם שטוף זעה מקרב מקוּדש. מי מהם נשען על חברו הטוב, מי מהם הוא בעצמו החבר הטוב. הם עומדים שם למעלה מביטים במשפחות, אילו יכלו לתת חיבוק או מילת עידוד לפחות. ואנחנו? אנחנו עומדים פה מול מצבות השיש, ומביטים בשמו של הגיבור שנלחם כליש. כל משפחה ואהובה הגיבור הטמון שם, כל משפחה בנפרד אבל גם כחלק מעם. ההזדהות הלאומית את הכאב מרככת, את השכול היתמות והעצב משככת. ובלילה? בלילה החלומות מלאים במשאלות, אילו רק יכולנו לגעת למשש וליראות. להרגיש ולו רק עוד פעם אחת, חיבוק או את היד על הכתף מונחת. לשמוע את הצחוקים באופן מוחשי, להרגיש רק פעם אחת שאתה כאן ואמתי. וביום? ביום בזווית העין נר הזיכרון פתאום ניקלט, ובאופן בלתי רצוני מושך אליו את המבט. גם התמונה שבסלון את העין לוכדת, ומידי פעם את הגוף בצמרמורת לופתת. או אז החיסרון הפיזי מורגש ומכה בחוזקה, קצב הלב עולה והגוף מתכווץ לו במכה. אהה אילו היינו יכולים אחורה בזמן לחזור, אולי בתוך הלב פנימה היה פחות שחור. אמנון דלארוזה ערב יום הזיכרון תשפ"ה
[שרה אלסטר]
ערב יום הזיכרון והכאב גובר ממש מוחשי כל כך בלב כולנו מפעמת ההבנה שהמסירות והגבורה של מאות הנופלים נשזרת בתוך מסכת תקומת ישראל. אנו עומדים כאן בטקס, שעה קלה אחרי שהשמש נעלמת מאחורי צמרות העצים, וממלאת את השמים באור כתום-סגול ורוד וכחול. האוזן שומעת את הצפירה הנמשכת ומרגיש לי שזו חורצת תלמים עמוקים בליבי. קדיש. ומיד הרבה מאוד מילים נקראות ונאמרות, נארגות סביבנו ומטפסות מעלה אל השמיים המתכהים. רגשות עוצמתיים מלווים את כולנו עם כניסתו של היום הקדוש הזה. ולי נדמה היה שגם ענפי העצים בוכים בשעה שתפילת הקדיש עשתה את דרכה מעלה, למרומים מגיעה אליך למעלה, ממש קרוב לכסא הכבוד. ובלב הרגש חזק ובראש במחשבה עמוקה אני מנסה בכמה מילים לסכם את חייך ילדי האהוב, חיים של ילד שהיה מלא באור ובאהבה, בשמחה מתפרצת ובפשטות מלאה. לכל אחד מאיתנו בזיכרון דברים שונים. אבל כולנו עדיין שומעים את הד צחוקך וממש רואים את החיוך בעיניך הנוצצות. - אחד זוכר איך חיבק אותך, חיבוק כזה, שאולי קיווה להגן ולאמר שדבר לא יוכל לפגוע בך. - אחת מנסה לדבר, אבל היא נשברת אחרי כמה מילים. "אני לא יכולה להאמין שהוא לא כאן..." היא אומרת ובכייה מהדהד בלבבינו, - אחד כואב ללא מילים - אחת מנסה לתפוס כמה שאפשר מהרוח שלך. - אחד זוכר כמה היית איכפתי, ומתעניין בו ולא שוכח אף פעם לפרגן. - ועוד אחד מספר על היום האחרון שבילתם ביחד בטיול במדבר. איך חייכת תמיד, והבנת תמיד את חוש ההומור שלו. איך היית תמיד מלא אמונה ותקווה. איך דיברת על כל המקומות שהיית רוצה לראות ולטייל. חושב על רשימת הדברים שרצית וחלמת לעשות. על הספרים שרצית לקרוא. ואיך הוא מצטער שהוא לא הקשיב לך ביתר תשומת לב. אבל כולנו כל אחד ואחד חושבים כמה אנחנו אוהבים אותך, ושאנו מבקשים סליחה שלא אמרנו את זה מספיק לפני כן. אבל נו, איך יכולנו לדעת?? הלב רוטט והפנים חשות בלחישת הרוח שמערסלת את הדמעות. אנו מתגעגעים כל כך ל- 'שלום, אני כאן' הקולני ומלא השמחה שלך. מתגעגעים לחיבוק האיתן ולכל המילים הטובות שיצאו ממך בטיבעיות כזו, בכל כך הרבה אהבה ופירגון. מתגעגעים לחיקויים שלך לצחוקים ולשטויות, וגם לשיחות העומק ולתובנות שהגעת אליהם שבכל פעם מחדש הפתיעו ונשזרו סביבך כפנינים. מתגעגעים לצלילי הגיטרה שלך שנשארה יתומה בחדר ולקולך הערב. לשירתך המדהימה ולניגון שיצאו מתוך ליבך. מתגעגעים להתפעמות שלך מהטבע לאהבה שלך ליצירה, והשמחה שלך אחרי שסיימת את הדברים המיוחדים שיצרת. אך כל זה נשאר כזיכרון וכגעגוע בלב. ועתה בימים אלה שחיילים רבים מקריבים את חייהם למען העם היהודי, מדי יום ביומו. כדי ששאר האומה שלנו תוכל לישון בשקט. שמשפחות החטופים לוטשים עיניהם אל שמיים זרועי-כוכבים ותוהים אם האחים הבנים והאבות יכולים עדיין לשמוע אותם. ומתפללים לשובם. בימים אלה של אתחלתא דגאולה, כדרך השחר העולה מתוך החשכה כי אנו עם סגולה עם הבחירה, כשם שכרגע אנו נמצאים בתוך עומק החשכה בכאב ובשכול כך נצא לאור גדול של ישועה. ומהגיבורים שלנו ומתניה אתה בתוכם עלינו לשאוב כוחות ולקחת משהו מדרככם ללכת איתכם ולהפיץ את אורכם. כי הכי הכי חשוב- לזכור ולהזכיר, להכיר ולהוקיר את זיכרכם ואת דרככם. אסיים בדבריה של דסי רבינוביץ ז"ל לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול של שמחה. לפעמים העיגול קטן אך הוא יכול לגדול, לגדול ולגדול… כאשר עיגול השמחה גדול, הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף מקומות שלפעמים כואבים. ככל שיש יותר עיגולים קטנים, פחות מקומות כואבים. יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן ולנו יש תפקיד-… לעזור לו לגדול. ודאי אתם שואלים "איך?" כל אחד מאתנו חושב על דרך. אפשר להביא לו סוכרייה, לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור, או אפילו לומר לו "בוקר טוב, מה שלומך היום" והכי חשוב זה לעשות זאת בכיף, בשמחה, מכל הלב.--- בע"ה שנזכה לעשות הרבה עיגולי שמחה לאחרים, ונפיץ את אורם של הנופלים ובזכות שנגדיל את עיגולי השמחה של אנשים אחרים כך גם העיגול שלנו יגדל.
[רחל וולף]
מתניה אחיין יקר ואהוב שלי, כמה געגוע. השיר מוקדש לזכרך.
[מתן אריאל]
הגעת לרגבים, שנתיים מתחתי. יחסית מהר הכרנו, נראה לי כמו כולם ברגבים. לא היית זקוק ליותר מדי זמן.. חמוד לאללה ומצחיק, אבל פעור, וואלה כמה פעור אפשר להיות? וזה נבנה, משבוע לשבוע תפסת לי עוד ועוד מקום בלב, וכמוני אין רגביסט שלא התאהב בך. החיוך, הצחוק התמידי. כמה שטויות אחי! ''שורו, קורוקו, קוקוווווו, מה גדול היום הזההה'' שברת אותנו מצחוק.. ואתה עם יהודה נעם בכלל, דפקתם את המוח לחצי עולם עם ה"חיההההה". ולאט לאט גם הכרנו את הרצינות. את השאלות, את העיניים שלך שאומרות באמצע דיבור, וואלה אחי אמרת משהו חזק, ואת המילים שלא התקמצנת להגיד. אתה ידעת להרים מתניה.. ידעת לראות את הטוב, ולהתפעל מכל דבר. הרגיש שאין לך את מחסום של האגו, שאין משהו או מישהו שלא בכבוד שלך להתייחס אליו. הרגשתי שאתה משבח אותי אבל במלוא המובן של המושג- הפרגונים שלך הופכים אותי ליותר משובח, אשכרה נותנים לי כוח. אתה ידעת לפרגן אחי, מכל שיחה איתך יצאתי בתחושה שיש לי משהו לתת, שאני תותח, חזק או גאון.. לא חסכת במילים טובות. בכללי במילים.. קיבלתי ממך שיעור אחרי שיעור בענווה, בצורה שאף אחד לא יכל להסביר לי יותר טוב.. אין לי דוגמא יותר טובה לענווה ממך. לא תפסת מעצמך כלום ולא כי חשבת שאין לך ערך. אתה ידעת שאתה אדם, עפר מן האדמה, וזה שיש לך התמודדויות ותהיות וירידות זה לא פאדיחה, זה החומר גלם, ואת החומר הזה מתקנים, מתוכו ובתוכו מחפשים שכינה. ואיך אתה חיפשת! השאלות שלך תמיד אבל תמיד היו גדולות מהתשובות או ממה שחשבת שאני יכול ללמד אותך..לא כי הן היו מבריקות התמיהות שלך- כי הן היו שאלת תם. איה מקום כבודו?? איפה ההשגחה שצריך אותה? איך חיים בעולם הזה עד הסוף, אבל עם נשמה ערה? איך ממתקים את היצר, איך מנצחים ת'עולם? וכשלמדנו וגם כשסתם דיברנו על החיים, אתה יכלת להביא פתאום שאלה כזאת תוך כדי דיבור, ושנינו ידענו שאין תשובה שאפשר להגיד. ואני מקווה שגם אתה ידעת, שמי ששואל, כנראה הוא בכיוון יותר ממי שחושב שיש מה לענות.. בכל זאת הערכת אותי, ואני אותך ו **** זוכר איך נפגשנו בקלע חי''ר?? גדוד 13, אביב בגולן היפהפה, אתה עלית צעיר מהבא''ח לשורפי הלילה (שכידוע הם מלשינים) ואני בב'. הלוואי היית איתנו בפלוגה, עם הכנות והמתיקות שלך נראה לי הרבה דברים היו מסתדרים.. המגורים מפוקפקים, והיה אימון די גרוע, אבל החיוך שלך בתור לצ'יפס המיס גם את השאריות של השלג בחרמון.. איזה כיף לפגוש אותך בלב כל השעמום חאקי הזה. עוד מישהו שמחפש מעבר, שלא רק נשטף בזרם, אלא מנסה לגלוש עליו. היה את המתח שחלקנו לפני המבצע שלא קרה בעזה בשומר החומות (איך עבדו עלינו אה??).. אבל גולת הכותרת בזכרון שלי הייתה במסע הלילי ההוא, שכל הפלוגות התערבבו איכשהו ויצא סלט גולנצ'יקי נהדר. איזה מזל שאת הרגעים המביכים של החטיבה לא מצלמים, אה אלסטר? מצאנו את עצמנו הולכים ביחד כאילו זה טיול של אורי כץ ברגבים, מריצים חוויות וצוחקים על הבלאגן שהולך שם ועל בן חיים המ''כ שלך שלא הבין לאן נעלמו לו החיילים..לקחתי לך קצת את הנגב אהובתך, ואתה עזרת למישהו עם משהו אחר.. עד שאיזה קצין צעק עלינו משהו ונפרדת ממני בחיוך הממזרי שלך. עד היום אף אחד לא יודע מה גרם לשערורייה הנפלאה הזו לקרות, אבל אני הייתי מבסוט ונשאר לי טעם של עוד. **** סוף קו חברון, בית כנסת צבאי מאובק במוצב חרסינה. באתי למנהלות וקפצתי ללמוד עד שהנגדים יפתחו ופתאום כאפה מאחורה. אלסטר מה אתה עושה פה, אתה לא במ''כים?! חיבוק ענק ומפה לשם אני ואתה בחברותא! שלוש מילים מהרב קוק ואז שלושת אלפים משלנו, זה היה נראה לנו חלוקה הוגנת. דיברנו על הצבא ואיך להחזיק בו בגדלות, על התמודדויות באומץ, על המבחן של הצבא וגם על הקורס מכי''ם שצ'יקמקת לעצמך בכוונה כדי להיות בחברון עם הגדוד.. בקיצור קיבלתי ממך גל של כוח רצון, ובקשת אמת, וחום ואהבה ובעיקר נשפכתי מצחוק אחי. יצאתי לבסיס בחיוך ענק שלגמרי ובהחלט לא אמורים להסתובב איתו ליד הרס''ר הכי מפחיד בצה''ל, ועוד ביום חברוני חם, אבל אחריך זה לא יורד מהר החיוך. מה נעשה. ***** ארבע בצהריים, ערב יום כיפור התשפ''ד. לא שיש זמן ביום הזה, כן? אבל רק הלכתי לזרוק ת'זבל ופתאום האור שלך קורן לי ליד הרכב האגדי. חיפשתי אתונות מצאתי מלוכה! ואתה סיפרת על יום כיפור עם אלקנה בחווה של צוריאל, ומעניין איך יהיה. האמת נשמע חלום, הייתי מצטרף אליכם מאתיים פעם. ואתה זורק, נו אחי, תן איזה חידוש לחג! האמת, אני באורות, הסבירו לי איך זה נראה שבתשובה מאהבה, הזדונות הופכים לזכויות, אשכרה זה אמיתי... קיצור מפה לשם איזה עשרים דקות בלי קשר ללחץ של עוד שניה מפסקת מדברים על זה, ואתה שואל ועונה ומתלהבבב כל כך על החידוש, "אשכרה..!" ואמרת, אחי! בוא בוא נשב על זה בבית מדרש אחרי החגים תסביר לי נורמלי, ואני אמרתי חייב, ואיזה מלך שאתה בא לבית מדרש תוך כדי רגבים. כן כן בדוק נשב על זה.. **** לא ישבנו על זה בסוף. היה מה שהיה בשמחת תורה, וברור לי שרק רצית ללכת לקרוע לימח שמם את הצורה איפה שלא תהיה. ואז הבשורה. ואני בכלל עם נשק בבית חולים אחרי הלידה של עברי, ללוויה אפילו לא יכולתי להגיע.. אבל אולי כי לא ראיתי בעיניים, תדע לך מתניה שאני עוד לא נפרדתי ממך. אתה מרגיש לי עוד כאן. מניח שזו פריבילגיה של מי שלא פוגש אותך קבוע, ומי שהיה יותר קרוב יש לו בור עצום- אתה היית איש עם נוכחות.. אבל אני הפריבילג מרגיש שאתה לא משהו שיכול למות, שהצחוק שלך עוד מתגלגל פה בעולם. הזכרון שלך מתוק לי אלסטר, אתה מעלה לי עם הדמעות הרבה חיוכים על הפנים, ואני מכיר אותך, ברור שאתה מבסוט על זה לאללה ולא תרצה שאני אזכור אותך בדיכאון. אלסטר שלי, מתניה אחי, נשמתך צרורה עמוק עמוק בצרור החיים של כולנו. אוהב אותך ומתגעגע.
[יהונתן שמעוני — צבא ומילואים]
מסע כומתה אוג' 20 גדוד 13 - גולני
[Memoriz Plus — רגבים]
מתניה והחיבור לעבודת האדמה
[שרה אלסטר — הספד]
הּספד-שרה כו בתשרי תשפד מתניה ילדי האהוב שלי, זה לא הגיוני זו הזיה- זה לא ברור ולא נתפס שאני נמצאת בסיטואציה כזו שאני נפרדת ממך שאני מספידה אותך. במקום שאתה תספיד אותי. במקום כדרך העולם שתתבגר, תקים משפחה, תגדל את ילדיך ותזדקן. במקום שתחייך ותהנה מהחיים הפשוטים. במקום שתהנה מחילופי העונות, ותשמח בפריחה ומהאדמה שכה אהבת. ברגע אחד נקטפת, ברגע אחד איבדתי אותך, ילד יקר ואהוב שלי. ברגע אחד בדפיקה פשוטה על הדלת מתנפץ לי הלב ונגמרים החלומות ונשאר כאב ושבר גדול שיהיה קשה לרפא. כי אני נפרדת ממך היום וכי אני מספידה אותך. אתה מאמין- שריקת נ"ט והופס איבדתי אותך. נגוזו החלומות ונשאר כאב ושבר שקשה לרפא. מתניה שלי מי עכשיו יתן לנו דוגמא ליושר אין סופי למסירות לאהבה ולפירגון? מי יתלהב כמוך מכל שטות שעשיתי או שיצרתי? מי עכשיו יביך אותי באלפי מחמאות שלא תמיד הרגשתי ראויה לקבלם? מי ייתן דוגמה אישית לאמונה ולדבקות ? מי יזמין אותי לבוא לשיר איתו לצלילי הגיטרה גם אחרי חצות? מתניה נתת לי 22 שנים של אהבה של מתנה יומיומית ואינסופית ושל נחת, נתת לי רגעים מלאים בהומור ושל חיקויים וצחוקים, ומעתה הם נגמרו. אין מצב שזה אמיתי לא יכול להיות שאני נפרדת ממך. נפרד אולי בגוף אך לא בנפש, בליבי תמיד יהיה הזיכון של החיבוק האוהב של המילה הטובה של החיוך הגדול והשופע אהבה. להתראות ילד אהוב ויקר שלי. אוהב אותך תמיד
[Memoriz Plus — הנצחה | משפחה]
תערוכה רקמת חיים שרון קיפניס חייט - אמנית
[רעות אלסטר — הספד]
הספד על אחי הקטן רס"ל מתניה אלסטר הי"ד שנפל בגבול לבנון תוני, אח קטן שלי אתה הולך מאיתנו לעולם תמיד ידענו שבאת זמנית גם אתה ידעת איך תמיד הייתי מתעצבנת עליך שאתה בא אלי בשעות לא שעות בדיעבד, היית צריך להספיק כמה שיותר בכמה שפחות תודה שלימדת אותי מה זאת אהבה איך מביעים אותה בפשטות ככה כמו שזה בלי פילטרים בלי הגנות הרגישות שלך נזלה לך מהאוזניים חשוף, גלוי ופתוח מאיר פנים ומסתכל לכל אדם בגובה העיניים ענווה, כיבוד הורים ויראת שמים תודה שבאת והארת לנו את הבית תודה שהחזקת לי את הלב תודה שגרמת לי להרגיש טובה וחשובה תודה שחיבקת אותי ועטפת אותי בהגנה וביטחון תודה שהקשבת ללב שלי והרגשת אותי תודה שבחרת בנו למשפחה באת להראות לנו וללכת. תוני נשמה שלי סליחה, סליחה שלא הייתי מספיק סליחה ששכחתי שעוד המון אנשים חרפו נפשם על הארץ הזו, האדמה שכל כך אהבת. כי בשבילי נפל אחד במלחמה הזו אחד שמשהו מעומק הנשמה שלי מת איתו בשבילך תוני אנסה לזכור גם את זה ועוד אחת בשבילך תוני נברך את החיים, ננסה לחייך כאן בלעדיך ואות היא לך- "מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלהֵינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן ה' אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחְלָה וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם וִיעַטְרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבְעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם איבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: וְנאמַר אָמֵן"
[שרה אלסטר — הגות]
בטח לא עכשיו / נעם חורב בטח לא עכשיו, רק עוד כמה שנים - תצליח לקרוא את כל הסימנים ומה שהיום נראה כמו אסון יתבהר להיות הדבר הנכון בטח לא עכשיו, זה יותר מדי כואב לזמן יש נטייה לדייק את הלב ואתה תתבגר, הזמן יעבור החושך הזה הוא רק תנופה לאור בטח לא עכשיו, אתה עוד לא יכול להבין את כל הסיפור הגדול הגשם יורד, האדמה רטובה הרוחות יסדרו הכול לטובה בטח לא עכשיו, כי קשה מדי לראות השמשה הקדמית שלך מוכתמת מדמעות ומה שנראה לך כמו סוף העולם יהפוך עם השנים להיות לך סולם וגם הלילה הזה, הקשוח, השבור - יתגבש להיות עוד פרק בסיפור כשכל הנקודות יתחברו בסוף לקו זה יקרה, אולי מחר, אבל בטח לא עכשיו.
[שרה אלסטר — הספד]
הספד- אביה כו תשרי תשפד צלם מדמות תבניתו חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. מתניה אחי הקטן יש מילים לתאר אותך, יש מילים אבל אין זמן. ואין כל כך הרבה מקום בעולם בכדי לשפוך את ים התאורים והסיפורים. כשבוחנים דבר, צריך תמיד להגיע מהמציאות בשטח. אני מסתכל כאן על כולם ולכל אחד יש מתניה משלו בלב, לכל אחד יש שם חיבה למתניה. אחד קרא לך כוכביה אחד קרא לך בוט אחד תוני אחד רבשצ יישוב אחד מיזמור ועוד יש שמות שנגלה ויש כאלה שלקחת איתך... בצלם דמות תבניתו נראה לי ההגדרה הכי נכונה עליך. אתה שכל כך אהבת לדבר עם כל אדם ירדת לשיחות עומק על החיים. לא הרפת מכל שאלה. לא התביישת לשאול ולדבר. ואם מישהו היה מכבה אותך , חמתך היתה מתגברת- אבל בנועם וברגש, 'אני רוצה ללמוד' -אמרת. בכל שיחה איתך הגעתי למחוזות שלא הכרתי על עצמי. חקרת את הנפש, אהבת את השיח והבנייה דרכו. תחסר לי אח קטן, הקטן בגיל אבל אחי הגדול, הגדול במעשים טובים, הגדול ברגשות, הגדול בכיבוד הורים, הגדול בחיבור לאנשים, הגדול מהחיים. עזבת את החיים- עלית בסערה השמימה. תחסר לי אחי הגדול. יותר לא אשמע את הג'יפ נכנס במשק. או את האפנוע שואג ביום שישי. לא אוכל להרגיש גאוה אחרי שעשית משימה. לא אוכל לצעוק עליך ולהתווכח על נושא שבעצם אנחנו מסכימים. יותר לא אסתכל בעיניים שלך ואראה שמכל הסובבים בשולחן רק אתה הבנת אותי. אומנם אתה בגופך הלכת, אבל ברוחך ובנשמתך אתה איתנו כאן. אני נשבע לך אחי לא נפסיק את מפעל א"י שכה אהבת, לא נפסיק להלך במדבריות האין סופיות כמו ליבך הרחב, לא נפסיק לעבוד את אדמת הארץ שפילחת במו ידייך, חפרת ועדרת ובנית וריתכת. כל כך אהבת את המולדת שלנו את ארץ ישראל שכל הוויתך היא היתה. נקרא על שימך את החווה שעזרת להקים. הלוחם הראשון באדמת החווה והיא תיקרא *חוות מתניה*. כשאדם בא לעולם הוא בוכה ואנחנו שמחים וכשאדם הולך מהעולם אנחנו בוכים והוא שמח. אתה שמח שם למעלה, קרוב לבוראך. מתניה שלנו כמו כן הוא מתנה מה' שהקב"ה ברגע אחד החליט להחזיר לעצמו. אבל בתוך אבלנו הפרטי נקלע עם ישראל לאבל לאומי. כל כך סימלי שבחרת ללכת עם רבים בעם ישראל. עם ישראל עומד למבחן בשעה זו. הנהגתנו עומדת במבחן. גבולותינו פרוצים וזהותנו מטושטשת. אתה אחי היקר הגדרת את הזהות היהודית טוב מאין כמותה. אני קורא לעם ישראל לא להרדם. תסתכלו אל התהליך לעוד 100 שנה. מי הוא עם ישראל. אחי ואנחנו זאת פיסת הסטוריה. לא נשקוט, נמשיך להלך בגאון. נחזיר את הזהות היהודית לעמנו וממילא נגדיר את אויבנו ונכריע את המלחמה מבחוץ ומבפנים. נשמיד את תקוות האוייב ונהדהד את תקוותנו אנו, ושל עם ישראל. אחי היקר לוחם בצבא העם בצבא ישראל אבל יותר בצבא ה'. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת
[hodaya wolf]
שלושה חודשים שנאלמתי דום, ענוה מתחדדת שאתה עומד מול תהום השאול של האהובים עליך ביותר. מה אגיד אני לעומת בני דודתי האהובים (כמו אחים) שתהום נפערה לפניהם. הכאב על מתניה גדול, השתקפות הכאב הנישא מעינכם וממילותכם, עינה את נפשי. אולי עכשיו בשלה העת! רבע שנה. רבע שנה של הצפה, השטפון הכי מצמיא שברא הטבע. יום עצמאות שעבר, נפגשים בחווה של אביה, חווה יפיפיה מימין ארבל ממול כנרת, המרעה חוגג וציונות זוהרת לה כאן. אושר עילאי. מתניה מרתיח קפה וגם את התה צמחים הכי מושלם שטעמתי בחיים. אנחנו יושבים לדבר, מתניה הוא הצעיר מבין האלסטרים, לא מזמן השתחרר מהצבא. עכשיו אתם צריכים להבין, אלסטר זה מותג. הכי ערכיים, הכי פייטרים, הכי טובים, הכי אמיתיים. עם הורים כאלה לא פלא - שרה שהיא חוט של חסד, עומק ורוך ודני שהוא אמת, נשמה וחריצות. אנחנו מדברים ומתניה מעמיק, מתעניין, מגיעים תוך רגע לאנטימיות ואני
אני כול כך מתגעגע אליך אחי היקר מצאתי השבוע תמונה שלנו מהגן השוותי אותה לתמונה שלי ושלך מהבר מצווה שלי ופשוט מצאתי את עצמו עם שבר בלב בפעם האחרונה שפגשתי אותך היה בחתונה של בן דודי ואני יצאתי משם עם חיוך על הפנים בעיקר בזכותך לנצח תהיה בלבי לנצח אנציח אותך ואזכיר לכולם מיום ששבנו לאדמה נהינו קרובים לשמש
נר זה לעילוי נשמתך הטהורה
נר זה לעילוי נשמתך הטהורה
יהי זכרו ברוך
יהי זכרו ברוך
מתגעגע ברמות.
מתגעגע ברמות.
תמיד אזכור את החיוך שלך הגדול ואת הלב הפתוח
כמה אור כמה תמימות ואיזה לב גדול ורחב
אתה תמיד איתנו
תמיד אזכור את החיוך שלך הגדול ואת הלב הפתוח
כמה אור כמה תמימות ואיזה לב גדול ורחב
אתה תמיד איתנו
יהיה זכרך ברוך
שמענו על האישיות הגדולה שלך
זוכרים. עומדים דומיית קודש לזכרך. וכואבים עם המשפחה
מתניה היקר
כמה אתה חסר בעולם
אבל אורך לא נעלם
ומאיר אותנו עדיין
באור יקרות
מתניה שלנו, הלב עדיין ממאן להאמין ולקבל איך הלכת מאיתנו. ת.נ.צ.ב.ה
תמיד תשאר הילד עם הלב זהב, תודה שזכיתי להכיר אותך תשמור עלינו מלמעלה.
מתניה קרוב המשפחה שלי שלא יצא להכיר אותך לא מעכלת שכבר שנה שאתה לא נמצא איתנו כאן במשפחה גיבור שלנו
החיוך שלך היה הולך לפניך עם אור שמאיר את כל הנשמות שסבבו אותך.
אני לא יצא לי הכיר אותך בגלל שאתה קרוב משפחה
שלי ואבל רציתי להגיד שאתה גיבור ישראל
לא מעכל עדיין שאתה כבר יותר משנה לא איתנו חבר , בן אדם שמהכרות שלי איתו ,כולו טוב
כ"ו בתשרי.
לימוד הדף היומי היום מוקדש לזכרו.
תודה לך,מתניה היקר,שהגנת עלינו ועל המולדת.
כמה נוראה הקרבתך.
תנחומים לכל משפחתך החסרה.
יהא זכרך ברוך ,גיבור ישראל
יהי זכרו ברוך.
מתניה אלסטר קרוב משפחתי שלא זכיתי להכיר אותך ואבל נלחמת על קדושת ארץ
מתניה אלסטר קרוב משפחתי אתה גיבור ישראל
תודה שהגנת עלינו.
יהי זכרו ברוך
אנו משתתפים בצערכם ושלא תחוו עוד צער.
אלסטר מדריך אהוב
מתגעגע ברמות שלח לנו כוחות מלמעלה
מתניה, הייתה בן אדם שכולו אור וטוב. תמיד דואג ומאיר פנים למשפחה שלך ולכל אדם שאתה פוגש. כל כך הרבה ללמוד ממך! תודה ששמרת עלינו תשמור על המשפחה שלך ועל כולנו מלמעלה. מתגעגעים
עדיין לא מצליח להאמין שזה אמיתי, אוהב אותך חבר יקר לא נשכח אותך לעולם
משתדל ללמוד ממך איך להיפתח לאנשים, בצורה קלילה ולא מעיקה, תודה לך על הכל...
אתה חסר מאד מתניה היקר. קשה להשלים עם נפילתך
מבט טהור לנצח נזכור הי"ד
מתגעגעים ואוהבים
בן דודי היקר אין יום שאני לא חושבת עליך, לא מעכלת שאתה לא איתנו כבר, החיוך, האור והטוב שלך תמיד יחרטו בליבי, תודה לך על אהבת האדם ומולדת, אוהבת אותך לנצח, אלה
בחג פורים ישבנו שולחן ליד שולחן בבית המדרש בשדה אילן, לאחר מכן הייתה תפילת ערבית, ומיד לאחר עלינו לשבח יצאתי לדבר עם חבר, דיברנו לפחות עשר דקות. כשחזרתי לבית המדרש מתניה היה עדיין עומד ומתפלל בעצימת עיניים, כח תפילה שאין לתאר. אוי אבינו מלכנו, שמור עליו למעלה, איש יקר מאוד היה.
בחור נעים הליכות, ירא ה׳ אמיתי , בעל אהבת ישראל אמיתית! , אמנם ההיכרות איתך הייתה קצרה מאוד, מאז אותו יום מר בו ראיתי אותך נופל לידי במרחק של כמה מטרים בודדים, המחזה שלא אשכח מזכרוני לעולם זה שבאותן הרגע הכיפה נשארה לך על הראש בשלמותה, רק מעיד על מידודתייך הטהורות ואהבת הבריות שבך.
Мы решили продолжать жить и прибавлять жизнь
Источник:ערוץ 7
Прочитать оригинал на иврите
קיבלנו החלטה להמשיך ולהוסיף חיים
Матания был младшим сыном, светом в доме.
Источник:ערוץ 7
Прочитать оригинал на иврите
מתניה היה בן הזקונים, האור של הבית.
Ты притягивал к себе людей как магнит.
Источник:The Times of Israel
Спасибо, что пришёл и озарил наш дом,
Источник:The Times of Israel
Для меня это потеря не только сына, но и друга.
Источник:משרד הביטחון — יזכור
Прочитать оригинал на иврите
איבדתי לא רק בן, אלא גם חבר.
Без него я бы через это не прошёл.
Источник:יזכור
Прочитать оригинал на иврите
בלעדיו לא הייתי עובר את זה.
Выступления в День памяти
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכל יום שעובר, אזכור יותר! אזכור, את אלו שיצאו עימי לקרב ולא שבו, ולהם אין מי ידמה ומי ישווה. אזכור, שהכאב לא יעבור לעולם, והזמן, הוא לא מרפה ולא מרפא. אזכור, את שיברון הלב הגובר ואת הבית שבוער. אזכור, את צדקת הדרך, ואשבע שוב, שמה שהיה לא יהיה יותר. אזכור, שיותר מכל דבר אחר – אני חסר! ביום הזה, אני נתקף געגוע לדמותם, לחיתוך דיבורם, לחיוכם, ומדליק נר לזיכרון דרכם ומורשתם!
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכאב, בהצדעה ובתקווה אני מתכבד להדליק נר זיכרון זה. השנה, כשאנו נלחמים במלחמה ארוכה, רב זירתית וצודקת, הזיכרון נושא משמעות עמוקה. ביום זה נעצור ונתייחד עם זכרם של טובי בנינו ובנותינו שנפלו בהגנה על המדינה. מורשתם היא המצפן שמתווה את דרכינו, והיא המעניקה לנו כוח להמשיך ולהגן על מדינת ישראל ותושביה. משפחות יקרות, אנו מרכינים ראשנו ומתחייבים שנעמוד לצידכן תמיד. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף דדו בר כליפא
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בשעה שאנו זוכרים את גודל תרומתם ועומק מסירות נפשם של טובי בנינו ובנותינו, נופלי מערכות ישראל לדורותיהן, ממשיכים צה"ל וכוחות הביטחון במימוש המשימה למענה לחמו ועבורה נפלו: הכרעת אויבינו מדרום, מצפון, ביהודה ובשומרון, וגם בזירות רחוקות יותר. בהערכה רבה ובגאווה אדירה אנו מרכינים ראש בפני הנופלים והנופלות, מאמצים את משפחותיהם אל לבנו, וממשיכים במשימה להבטחת קיומה של ישראל לדורי דורות. יחד נעשה ונצליח.
רב אלוף אייל זמיר
הרמטכ"ל, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
כאשר דגלינו מורדים לחצי התורן וראשינו מורכנים לזכר הנופלים והנופלות במערכות ישראל, ממשיכים לוחמי צה"ל ומפקדיו בלחימה בדרום, בצפון, ביהודה ובשומרון ובזירות נוספות. על כל דור מוטלת המשימה של הגנת העם והארץ – משימה שאף פעם אינה פוסקת. נצדיע בגעגוע ובגאווה לנופלים ולנופלות, נחבק את משפחותיהם, ונמשיך ברוח הציווי שהותירו לנו. עם ישראל חי.
רב ניצב יעקב שבתאי
המפקח הכללי, משטרת ישראל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
אחיי הנופלים, כל נר הוא זיכרון יחיד ומיוחד, על חיים שהיו ואינם, געגוע שנצרב עמוק בלב, עולם ומלואו. הנרות כולם הם זיכרון של אומה כי לעולם לא עוד, בשורת הציונות וקוממיות ישראל. זיכרון כי הדרך לעם חופשי בארצנו עוברת דרך מסדר הנופלים. אור הנר יזכיר לנו את מסירות נפשכם להציל חיים, להגן על הבית. הנרות מסמנים לנו נתיב גבורה ערכי מחייב שאנו מצווים ללכת לאורו. נמשיך להילחם ולהוסיף אור מתוך אמונה בנצח ישראל.
יואב גלנט
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהצדעה ובכאב, בשם צה"ל כולו, אני מדליק נר זיכרון. בעיצומה של מלחמה, הזכרון נושא משמעות יום-יומית, שעבר והווה מתלכדים בה. לאורם של הנופלים נמשיך לצעוד, חיילי הסדיר והמילואים. לאורם של הנופלים נמשיך להגן על ארצנו ועל מולדתנו, גם כשהמחיר כבד. להבת-הזכרון תבער בנו בעודנו ממשיכים להלחם ונזכור את הנופלים ואת אומץ ליבם. משפחות יקרות, צה"ל מרכין היום ראש, מצדיע לכן וכואב איתכן. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף יניב עשור
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהוקרה, בגאווה ובכאב שאין לו סוף, אני מתכבד להדליק נר לזכרם של הנופלים והנופלות במערכות ישראל. סיפור חייהם בארץ הזאת, מסכת שירותם, גבורתם והקרבתם – הם סיפורה של הארץ הזאת, אך גם סיפור המחיר הכבד שהיא תובעת מאוהביה. מחויבותנו לזכר הנופלים ולדרך שהותירו לנו ניצבת תמיד לנגד עינינו. את המשימה שלא זכו להשלים, משלימים כיום, וישלימו, אנשי כוחות הביטחון, הממשיכים בדרכם ולאורם. יהי זכרם של הנופלים ברוך.
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בחרדת קודש אני מתכבד להדליק נר לזכרם של חללי מערכות ישראל, חברנו שנפלו, מראשית היציאה מהחומות ולאורך כל שנות עצמאותנו המדינית והציונית, מהווים תמרור זיכרון לדרך חיינו ולמחוייבות הלאומית להנצחת זכרם. דרכם נותרה דרכנו ומורשתם נר להמשך עשייתנו. יהי זכרם ברוך!
בני גנץ
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נזכור אותם, כולנו יחד. כל אחד ואחת מהם, מדי יום ביומו, והיום ביתר שאת, כך – לנצח. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת