История жизни
В Иерусалиме, шестнадцатого тевета 5764 года, десятого января 2004 года, в теплую, поддерживающую и полную жизни семью Габриэля и Шошаны Ривки родился Ариэль, их шестой ребенок. Стены их дома всегда впитывали детский смех, глубокие разговоры и аромат домашней еды. Он был младшим братом Эммануэлю, Натаниэлю и Михаэлю, и старшим для Линой и Элиягу, частью широкого семейного круга, который служил для него якорем, маяком и плодородной почвой для роста. Уже с раннего детства в нем проявлялись необыкновенная жизнерадостность и сильное желание позитивно влиять на всех вокруг. Родители воспитывали его в духе безусловной любви к людям, в стремлении вносить вклад в общество из чувства долга и в бескомпромиссной деятельности, что проникло в его кости и стало внутренним компасом, направлявшим его на каждом шагу жизни. Связь Ариэля с семьей была глубокой и особенной, он был не просто сыном и братом, а неотъемлемой частью общего жизненного уклада, и это служило для него неиссякаемым источником силы и вдохновения. Он был очень близок с родителями, делился с ними своими мечтами и тревогами, и всегда с радостью и естественностью помогал им во всем, от мала до велика. К младшим братьям и сестрам он часто относился как к «маленькому родителю», заботливому и преданному: терпеливо кормил их, часами играл с ними в придуманные им самим игры, внимательно следил за ними и утешительно обнимал, когда им это было нужно.
Одним из его величайших увлечений, которое стало неотъемлемой частью его личности с юных лет, был мир книг. Когда ему было всего семь, перед ним открылись волшебные врата с книгами о Гарри Поттере, и с тех пор он не переставал читать. Он был настоящим «книжным червем», как о нем говорили, проглотившим десятки тысяч книг за свою короткую жизнь. Ариэль был постоянным посетителем местной библиотеки, погруженный в запахи страниц и эхо тишины между полками, и почти каждый раз возвращался домой с щедрой стопкой из четырех новых книг. Библиотекари хорошо знали его, его любопытные глаза и застенчивую улыбку, и всегда восхищались его рвением и широтой чтения. «Он феномен», — не раз говорили о нем, и его отец, Габи, тоже был убежден, что его сын одарен, настоящий гений. «Иди, найди лекарство от рака», — говорил он ему с юмором, смешанным с искренним ожиданием, — «Ты гений, ты можешь сделать все, что решишь». Любовь Ариэля к книгам не ограничивалась им самим; больше всего он любил учить своих младших братьев и сестер читать, делиться с ними волшебством мира букв и историй, которое так его увлекало. Возможность открывать для них новые миры, видеть искру в их глазах, когда они понимали новое предложение, наполняла его глубокой гордостью и огромным удовлетворением.
Свои первые годы Ариэль провел в образовательных учреждениях Иерусалиме. Он начал свой путь в начальной школе «Ноам» в Писгат-Зеэве, где сразу же выделился как отличник не только в учебе, но и в развитых социальных навыках. Оттуда он продолжил обучение в школе «Шуво» в районе Неве-Яаков, где сохранял высокие академические и социальные показатели, будучи любимой и уважаемой фигурой среди друзей и учителей. В старшей школе он выбрал технологическую иешиву «Кирьят Ноар Иерушалаим», где нашел свой уголок в библиотеке иешивы. Долгие часы он проводил там, погруженный в чтение, расширяя горизонты, углубляясь в различные и разнообразные темы, от точных наук до философии и истории. На всех этапах своего образования Ариэль выделялся как ученик с выдающимися способностями, а также как чуткий, эмпатичный и скромный юноша, который любил учиться и исследовать, но также вносить вклад и помогать окружающим.
Волонтерство, щедрость, сострадание, чуткость к другим, безусловная любовь и глубокое желание улучшить мир и общество – это были для Ариэля не просто слова, а руководящие ценности, которые определяли его путь в мире, и которым он следовал везде, куда бы ни приходил. Его биография, даже в столь юном возрасте, была наполнена деятельностью на благо других, и все это делалось скромно, смиренно, тихо и безвозмездно, из глубокой внутренней убежденности. «Настоящий ангел в обличье милого юноши, великий человек с широким сердцем и высокой душой», – описала его мать словами, которые хорошо выражают его сущность. В юном возрасте, следуя за своими старшими братьями, Ариэль присоединился к молодежному движению «Бней Акива» в своем районе. Он начал как восторженный, активный и вовлеченный во все мероприятия участник, и вскоре стал инструктором, талантливо и преданно руководящим группами детей. Он полностью отдавал себя жизни движения, планированию мероприятий, ведению дискуссий и созданию атмосферы принадлежности и общности.
Однако именно встреча с молодежным движением «Канфейим шель Крембо» в годы старшей школы открыла для него новое и значимое направление служения. Это движение, работающее над социальной интеграцией детей и подростков с особыми потребностями, идеально соответствовало чуткой и принимающей личности Ариэля. Он присоединился к нему с энтузиазмом и быстро стал ведущей и значимой фигурой в движении. Он прошел путь от участника до наставника, активиста, организатора мероприятий и даже автора оригинальных и инновационных идей. Каждое поручение он выполнял безупречно, тщательно и преданно. Деятельность в «Канфейим шель Крембо» была для него больше, чем хобби; это было воплощением детской мечты. С юных лет Ариэль знал, что, повзрослев, захочет заниматься образованием, и движение предоставило ему огромную платформу для реализации его призвания. Он очень любил своих подопечных, глубоко привязывался к ним и учился у них не меньше, чем учил их сам. Он гордился каждым их маленьким или большим достижением, а по завершении своей деятельности в движении написал своим подопечным фразу, отражавшую его мировоззрение: «Я учился у всех своих учителей, но у своих подопечных больше всех». В то же время, в рамках своей деятельности в «Канфейим шель Крембо», Ариэль познакомился с Атарой. Она была его инструктором, и из совместных рабочих встреч и атмосферы созидания и служения между ними выросла глубокая дружба. Их связь крепла по мере того, как они узнавали друг друга, пока они не стали неразлучной влюбленной парой, разделяющей мечты, ценности и общий путь. Ариэль также был активным членом Молодежного совета Иерусалима, где он возглавлял множество инициатив на благо городского сообщества и молодежи, всегда ища способы влиять и улучшать. Он был юношей с большими амбициями, который в 16 лет встретился с мэром Моше Леоном с целью открыть еще одно отделение «Канфейим шель Крембо» в Писгат-Зеэве. Он не просто говорил о переменах, он действовал ради них. Он даже играл на гитаре для маленьких детей время от времени, просто чтобы порадовать их, нежные звуки, призванные развеять моменты скуки или небольшой грусти.
Перед призывом в Армию обороны Израиля Ариэль присоединился к подготовительной группе «Ахарей!» в иерусалимском отделении. Его цель была ясна: не только физически окрепнуть, но и вырасти социально и лидерски, чтобы прийти в армию готовым служить боевым солдатом. Он выделялся как один из самых активных участников группы и всегда подталкивал себя и своих товарищей вперед. И здесь его дух отдачи и волонтерства проявился естественным образом. Например, на одной из изнурительных тренировок в пустыне, особенно холодной ночью, когда все дрожали от холода, Ариэль не колебался. Он по собственной инициативе собрал сухие ветки и кустарники и своими руками развел большой и согревающий костер, чтобы всем было тепло и уютно. Он заботился о других прежде, чем о себе, и этот маленький поступок, как и многие другие, символизировал суть его личности.
По окончании средней школы Ариэль принял решение отложить призыв в Армию обороны Израиля на один год, чтобы вместо этого посвятить время значимому году служения. Он добровольно присоединился к ассоциации «Канфейим шель Крембо», хорошо знакомой ему со школьных лет, в составе группы «Кфир 13». Он переехал жить в скромную и отдаленную коммуну в Беэр-Шеве, вдали от своего теплого дома в Иерусалиме, и посвятил все свое время наставничеству детей и подростков с особыми потребностями в Нетивоте и Беэр-Шеве. Вместе с тем, он находил время для волонтерства и в школе «Шазар» в Беэр-Шеве, где стал любимой и почитаемой фигурой для всех детей и педагогического коллектива. Ариэль умел находить особый путь к сердцам всех детей, благодаря своему редкому терпению, успокаивающей улыбке и способности видеть человека за пределами ограничений. Он глубоко и по-настоящему привязывался к ним и был для них другом, наставником и источником вдохновения.
Двадцать второго тишрея, Симхат Тора 5784 года, седьмого октября 2023 года. Было шесть тридцать утра. Ариэль приближался к завершению своего года служения, всего несколько часов оставалось до того, как его жизнь должна была принять новый оборот. В этот момент террористическая организация ХАМАС начала жестокое и беспрецедентное внезапное нападение на Израиль. Массированный обстрел тысячами ракет из Газы накрыл обширные районы страны, и под его прикрытием тысячи террористов проникли на территорию – по суше, по морю и по воздуху. Они начали убийственный поход по населенным пунктам вокруг Газы и по городам Сдерот, Офаким и Нетивот, убивали посетителей невинных вечеринок на природе рядом с кибуцами Реим и Нирим, атаковали базы Армии обороны Израиля и расстреливали прохожих на дорогах в этом районе. За считанные часы были убиты около восьмисот гражданских лиц в их домах, в их машинах, после того как над ними были совершены ужасающие преступления. Сотни израильтян были похищены в сектор Газа, а дома и имущество были разрушены, разграблены и сожжены. Сотни солдат, полицейских, сотрудников сил безопасности и членов местных отрядов быстрого реагирования пали в бою, защищая свои дома своими телами. Это утро, которое должно было стать днем праздника и радости, превратилось в прелюдию к тяжелой и кровопролитной войне.
Когда разразилась война, Ариэль был в разгаре своего года служения, погруженный в общественную деятельность и образование. Но трагические события яснее, чем когда-либо, указали ему путь. «Если я не буду бойцом – кто будет?» – сказал он отцу решительным и ясным голосом. Желание служить в боевых частях, которое всегда таилось в нем, усилилось и стало необходимостью. Четвертого декабря 2023 года Ариэль был призван в Армию обороны Израиля, став бойцом инженерных войск, батальона 605 «Махац», танковой бригады 188 «Барак». Он встал в форме с честью и чувством долга, готовый к любому вызову. Уже с самого начала своей военной службы Ариэль выделялся как профессиональный, преданный и решительный боец, а также как центральная фигура в жизни роты. Его любили все – командиры, товарищи, абсолютно все. По своему обыкновению, он всегда был рядом со всеми: поддерживал, ободрял, смешил остроумными шутками, терпеливо выслушивал любую беду, а иногда даже готовил и заботился о еде для своих товарищей по собственной инициативе. Благополучие других всегда предшествовало его личному. Не раз он добровольно оставался на базе по субботам, чтобы позволить другим солдатам отправиться домой и отдохнуть. Еще одним примером его щедрости, как рассказывали его друзья, был такой случай: когда Ариэль получил значительный подарочный сертификат в честь осенних праздников, он не колебался. На большую часть суммы он купил множество закусок и сладостей для своих товарищей по роте и взводу, а остаток попросил своего командира передать тем, кто нуждается больше него, сказав просто и скромно: «Мне больше не понадобится».
Несмотря на тяжелую, требовательную и интенсивную службу, Ариэль никогда не забывал о своей семье. О Атаре, своей возлюбленной, о друзьях детства, с которыми вырос, и о своих подопечных из «Канфейим шель Крембо» и «Бней Акива». Даже в трудные дни, в бессонные ночи, и независимо от того, где он находился – в пустыне, в Газе или на северной границе – он каждую пятницу обязательно отправлял Атаре цветок или маленькое угощение в честь Шаббата. Он отправлял подарки или поздравления своим братьям и сестрам в честь дня рождения и передавал приветы друзьям и подопечным через членов семьи. Ариэль всегда думал о всех и помнил всех, как будто хотел соединить все свои разные миры в единое целое любви и связи. Атара, его возлюбленная, рассказывала об их особой связи, связи, построенной на любви, отдаче и глубоком понимании. Она знала, что невозможно не влюбиться в него, в человека, который так полон любви и щедрости. «Если бы ты был здесь, ты бы сказал мне не плакать», – с болью сказала она, с трудом переваривая потерю. Она вспомнила последний телефонный разговор, звук сирены на фоне и его обещание вернуться к ней. «Ты всегда выполняешь свои обещания», – сказала она, понимая, что это обещание он не смог выполнить. Он знал, что всегда будет принимать все ради своих друзей, что примет на себя огонь, и был верен этому пути до последнего мгновения. Ариэль был дома на два дня отдыха в Симхат Тора, за мгновение до того, как война разразилась в полную силу. Он воспользовался возможностью купить в синагоге «Биркат Шана» для своей роты «Долев» и от всего сердца благословил своих товарищей. «Папа, я не пойду», – сказал он своему отцу, Габи, в те дни, фраза, которая позже отозвалась в сердце отца ужасной болью, как своего рода печальное пророчество или выражение глубокого внутреннего чувства.
Уже в начале войны, 7 октября, открылся еще один фронт на севере страны, после того как организация Хизбалла присоединилась к боевым действиям. С тех пор, на протяжении многих месяцев, Израиль сталкивался с непрекращающимися обстрелами своей территории ракетами и реактивными снарядами, а также с запусками беспилотных летательных аппаратов (БПЛА), предназначенных для сеяния разрушения и страха. Ариэль и его подразделение, инженерный батальон 605, выполняли множество сложных задач в Газе. Они действовали на южном фронте, выполняли специальные миссии, достигли значительных успехов в борьбе с террористами ХАМАСа и проложили путь для других сил. После длительного периода интенсивных боев в Газе его подразделение было переброшено на границу с Ливаном. 30 сентября 2024 года Армия обороны Израиля начала наземную операцию на юге Ливана, и Ариэль, вместе с другими силами инженерных войск, принял активное и значимое участие в боях против Хизбаллы. Он был там, на передовой, со своими товарищами, защищая свой дом.
В среду, шестого ноября 2024 года, пятого мархешвана 5785 года, в дневные часы, тяжелый ракетный залп был выпущен из Ливана по мошаву Авивим в Верхней Галилее. Ариэль и его товарищи находились в этом районе, выполняя свою миссию. Когда прозвучали сирены, они поспешили в защищенное укрытие, но маленький, точный и жестокий осколок нашел свой путь. Он попал в главную артерию Ариэля. Его боевые товарищи, врачи и фельдшеры, сделали все возможное, чтобы спасти его, отважно и профессионально боролись за его жизнь, но ранение оказалось смертельным. Ариэль Соснов, да будет благословенна его память, погиб на месте, ему было всего двадцать лет. Его смерть потрясла его семью, друзей и всех, кто его знал. Мэр Иерусалима, Моше Леон, со слезами оплакивал его и сказал, что город потерял одного из своих лучших сыновей. После его гибели Ариэль был посмертно повышен в звании с капрала до сержанта в знак признания его службы, преданности и героизма. Он был похоронен на военном кладбище на горе Герцля в Иерусалиме, окруженный тысячами людей, пришедших отдать ему последние почести. Он оставил после себя скорбящих родителей, сестру и четырех братьев, и огромную пустоту, которая никогда не заполнится.
Его отец, Габриэль, стоял над свежей могилой, голос его дрожал. «Я не могу поверить, что буду произносить поминальную речь по моему сыну», — сказал он с глубокой болью, — «Мы очень хотели бы видеть вас на свадьбе Ариэля». Он говорил об Ариэле как о даре небес, феноменальном, умном ребенке с высокими способностями и огромными устремлениями, которые были прерваны в расцвете. «Мне очень жаль, что это осталось лишь мечтой. Мне очень жаль, что Ариэль не успел их осуществить. Нам будет очень тебя не хватать. Я скучаю по тебе». И добавил: «Возможно, мы не уделяли тебе достаточно внимания, но ты никогда не просил. Мне будет тебя не хватать. Молись за весь народ Израиля. Молись за семью. Спасибо тебе за то, что ты был нашим цветком. Мы наслаждались каждым мгновением, проведенным с тобой. Ты был удивительным ребенком». Его мать, Шошана Ривка, оплакивала его душераздирающими словами: «Особенный ребенок! Где ты сейчас? Ты в мире, где все только хорошее?! Мне больно. Мне тебя не хватает. Нам всем не хватает. Мое сердце разбито на тысячи осколков. Иногда ты делился со мной своими мечтами, и я понимала, чего ты хочешь от жизни. Я знала, что ты хочешь быть героем. Героем мамы! Ты стал героем всего народа и страны! Ты стал героем Израиля! Мне посчастливилось быть твоей матерью всего двадцать лет и десять месяцев... Ариэль, жизнь моя, я не могу без тебя. Ты был тем звеном, которое связывало и оберегало всех нас... Ты очень важная и значимая часть семейного пазла, Ариэль, тебя так не хватает. Душа моя, я очень тебя люблю. Мой дорогой сын, ты оставил нас здесь такими разбитыми и раздробленными? Ариэль, где ты? Мой храбрый и героический ребенок».
Ариэля больше нет, но его дух продолжает жить. Его семья работает над распространением его завещания, завещания жизни, отдачи, заботы и любви. «Делайте добро, берегите свое окружение, берегите эту чудесную страну, поднимайте мусор с земли, не засоряйте улицы, не поддавайтесь влиянию общества, делайте добро людям – это самое главное. Возвращайте вещи в лучшем виде, чем получили». Это завещание, которое говорит о личной и общественной ответственности, о красоте простоты и силе малых дел. Семья, вместе с друзьями и целым сообществом, проводит множество мероприятий в его память и для возвышения его души. Они наставляют женихов и невест, проводят регулярные уроки каждую пятницу и субботу вечером, а также участвуют и организуют различные проекты и инициативы: внесение свитков Торы в синагоги, организация марафонов в его память, сборы крови, раздача продуктовых корзин нуждающимся семьям, путешествия по Израилю по следам Ариэля, информационные кампании и многое другое.
Друзья Ариэля, вместе с его старшими братьями и его возлюбленной Атарой, создали в его память благотворительную организацию помощи нуждающимся под названием «Все хорошо», название которой перекликается с одной из его характерных и утешительных фраз. Атара, его возлюбленная, создала в его память проект «Флауэр-мэн» – трогательный и символичный проект по раздаче цветов каждую пятницу, следуя обычаю Ариэля посылать ей цветы каждую пятницу, что было символом любви и жизни. Проект набрал обороты и распространился на другие регионы страны, распространяя аромат любви и памяти. Наклейки с особыми героическими высказываниями Ариэля распространяются и запечатлеваются в сердцах многих: «О чем вы беспокоитесь? Все хорошо», «В одиночку добираются быстро, вместе добираются далеко», «Там, где нет человека – будь Сосновым». Эти фразы стали символом оптимизма, дружбы и лидерства. Кроме того, распространяются футболки, худи, брелоки, молитвенники и книги Псалмов, несущие его имя и его послания.
Память об Ариэле продолжает жить и другими способами. Класс восьмиклассников в западно-иерусалимском отделении движения «Канфейим шель Крембо», столь любимого им, назван в его честь – «Группа Ариэля». В клубе «Хапоэль Иерушалаим», где он играл в баскетбол в юношеской команде в 2016-2017 годах, было решено назвать юношескую команду 2025 года в его честь, в знак признания спортсмена и его боевого духа. Ариэль также увековечен в проекте «Участки в их память» на Израильском национальном маршруте, где участок Нахаль Гваним – Мицпе Рамон посвящен его памяти. Аккаунт в Instagram, «remember_ariel_sosnov», сохраняет его память живой и доступной для будущих поколений. Он увековечен на «Дороге Героизма», мемориале инженерных войск на перекрестке Хульда, и на мемориале «Железные мечи» в парке Руппин в Иерусалиме. Ариэль Соснов, милый юноша, сладкий как мед ребенок, который любил людей, книги, помогал нуждающимся и защищал свою родину, стал героем Израиля. Он оставил после себя наследие любви, отдачи и героизма, и память о нем будет продолжать освещать путь многих, как маяк возрождения и израильской гордости. Да будет благословенна его память.
Мгновения жизни
Все фотографии · 42
Видео и ссылки
В СМИ
Статьи
Подкасты
- Наследие любви и служения: памяти Ариэля Соснова
The Jerusalem Post ·
Мемориальные сайты
- «Изкор» — сержант Ариэль Суснов-Шашунов
משרד הביטחון — יזכור
- Сержант Ариэль Соснов, благословенной памяти
צה״ל
Проекты памяти
Группа восьмиклассников в отделении «Кнафаим шель Крембо» в Западном Иерусалиме называется группой Ариэля; согласно «Изкор», семья также проводит другие благотворительные и мемориальные инициативы.
В проекте «Отрезки пути в их память» Ариэлю посвящён участок Израильской национальной тропы от Нахаль-Гваним до Мицпе-Рамона.
Истории о них
Атара рассказала, что Ариэль поздно ночью помог незрячей паре найти дорогу домой. Она описала это как пример его способности замечать людей, нуждающихся в помощи, и давать им почувствовать, что их видят.
Ариэль потратил праздничный подарочный сертификат на снеки для друзей и попросил передать остаток тому, кто нуждается больше. Даже во время боевых действий он старался каждую пятницу отправлять Атаре цветок или сладость и поддерживать связь с братьями, сестрами и воспитанниками.
Жизнь и служба
Профиль
- Дата рождения
- 10 января 2004 г.
- Место рождения
- Ришон-ле-Цион
- Дата гибели
- 6 ноября 2024 г.
Служба
- Звание
- Сержант
- Подразделение
- Инженерные войска
Семья
- Отец
- Gavriel
- Мать
- Shoshana Rivka
Захоронение
Кладбище
Mount Herzl Military Cemetery
- Участок
- א
- Сектор
- 18א
- Ряд
- 12
- Могила
- 8
Место упокоения
Все фотографии · 6
Воспоминания и соболезнования
אריאל יקירי, משוש חיי, יותר משנה מאז האסון, בכל זאת מחפשת אותך, מנסה לשמוע אולי אשמע את קולך, מחפשת אולי אראה את החיוך שלך. זה כאב מתמשך ואין אף תרופה שיכולה לרפא את הכאב, להפסיק אותו או להעלים לגמרי.
אני יודעת שאתה חסר לאנשים רבים. אנשים רבים זכו להכיר אותך לאחר האסון וללמוד עליך. אבל שום דבר לא מנחם, לא תמונות, לא סיפורים, הנצחות רבות ...אין מרפא ללב של אמא, מחכה ומייחלת למשיח ולגאולה השלמה.
זה לא היה צריך להגמר ככה אריאלי, סליחה
ה במרחשוון.
לימוד הדף היומי היום מוקדש לזכרו.
'כנפיים של קרמבו' התבשרה בצער על נפילתו של סמל אריאל סוסנוב ז"ל. סמל אריאל סוסנוב, מירושלים, היה לוחם בגדוד ההנדסה 605, עוצבת "ברק" (188), בן 20 בנופלו. אריאל היה פעיל בסניף ירושלים מערב ובוגר גרעין כפיר 13, קומונת דרום, בשנת השירות של 'כנפיים של קרמבו'. כל מי שהכיר את אריאל יודע עד כמה הוא היה נלחם על מה שחשוב לו. אריאל היה תמיד בתנועה, תמיד בעשייה ותמיד בשמחה- מהסוג מלא הכריזמה והמדבק. אריאל היה חבר טוב ונאמן וכל בני הנוער שעבד איתם אהבו והעריצו אותו. משתתפים בצער המשפחה ובצער החברים הטובים. משפחת 'כנפיים של קרמבו'
סלסה כמעט שנה מאז
משתדלת לקיים את הצוואה שלך וזה בהחלט משפר לי את היום יום
תודה עליך, תחייך שם למעלה
תודה לך,אריאל היקר
על כל הטוב שהפצת בעולמנו.
עם טוב כמוך- באמת לא צריך לדאוג.
תודה לך על שהגנת עלינו במחיר ההקרבה הנורא מכל!
תנחומים מלב כואב לכל יקיריך.
יהא זכרך ברוך, גיבור ישראל !
מרגש.פרח שנקטף מוקדם מדי . כל כך עצוב.
אריאל
לא הכרתי אותך לצערי
אבל כולם בסניף כל הזמן מדברים על כמה נפלא היית
וכמה עזרת לחניכים מכל הלב
תודה לך על הכל
ושמח שנפלה בחזקי הזכות להיות באותו הסניף שכל כך אהבת.
אריאל אני כל כך אהבתי אותך פעם ראשונה שהצטרפתי לכנפיים שקרמבו פתאום ראיתי נער חמוד ומדיב כמותך אתה נער מדהים והצטרפת לכנפיים של קרמבו ותודה רבה על השירות שלך על הכנפיים של קרמבו ואני מאחל לך ילד לך אתה טוב ואתה נער מדהים הצטרפת לשירות שלנו ותודה רבה
אריאל יקירי, היום שמונה חודשים מאז אותו יום ה חשון, מאז צלצול בדלת וההודעה כי אריאל סוסנוב -גיבור ישראל. אריאל יקירי, כמה אני מתגעגעת אליך, כמה חסר לי החיוך שלך והקול, והצחוק המתגלגל והמדביק, האנרגיות שלך, ארוחות גורמה שהיית מכין לארוחת בוקר מאוחרת. אריאל בני יקירי אתה חסר כל כך, הלב לא נרגע, לא מרפה ואין נחמה. מנסה באמת שמנסה אבל זה נהיה יותר ויותר קשה. כמה שאני אוהבת אותך, פרח שלי, שמש שלי .
אריאל, היינו ביחד באותו המחזור, נוב 23.
לא הכרתי אותך אישית, אבל לא אוכל לשכוח את הפנים שלך, בלטת מהשאר. מכעיס אותי לדעת שנפלת, היית נראה אדם כל כך טוב. יהי זכרך ברוך
לא הכרתי אותך, אבל היום עטרה זוגתך סיפרה לי אודותיך.
איזה ילד מדהים ורגיש היית. איזו אבידה.
קוראים לי סעדיה וויליאמס, והיום למדתי על אריאל סוסנוב. הוא היה לוחם אמיץ ונראה כאדם מיוחד במינו. רציתי להודות לו מכל הלב על שהקריב את חייו למען עם ישראל. אני מתפלל שנשמתו תזכה לעלייה בגן עדן, ושהמשפחה שלו תזכה מעתה והלאה רק לשמחות, נחמות וברכות.
אריאל הייה ילד מדהים
אריאל ילד פלא פאנומן ילד קסם
לא הכרתי אותו. אני לאחרונה עוברת תקופה לא פשוטה וכל פעם בדרך לעבודה רואה את הסטיקר שלו בתחנת רכבת ההגנה שאומר "מה אתם דואגים הכל טוב!" עם התמונה שלו.
וככה בלי שהוא מכיר אותי הוא עוזר לי לקצת אופטימיות בתחילת כל יום.
יהי זכרו ברוך
לזכר החייל הגיבור אריאל סוסנוב הי"ד.
רובאית דולב.גדוד 605.הנדסה קרבית.
לא דיברתי עם אריאל למעלה משנה לפני שנפל אבל היה אדם מדהים ובאמת הציל אותי בפשוט לדבר איתו
אריאל אתה הלב הכי ענקי ביקום, לא מעכלת ולא אעכל את העובדה שאתה כבר לא כאן
יהי זכרך ברוך מלאך
ישמרו עליך מלאכים ודרכך תישמר לנצח
יהי זכרך ברוך
לא היו ולא יהיו אנשים כמוך אריאל
מעולם לא הכרנו אבל עם כל הסיפורים הפעילויות והטקסים אנחנו מבטיחים לך שהזיכרון והמורשת שלך ממשיכים וימשיכו עוד הרבה שנים
אריאל אני מקווה שאתה ממשיך את האדם שאתהוהערכים שלך גם למעלה.
אנחנו מתגעגעים אליך מאוד ובתקווה שתחזור אלינו כבר
יהי זכרו ברוך
אני ככ מתגעגע אחי. היית אדם טוב וחבר עוד יותר טוב, תודה לך על מי שהיית ועל מה שאתה בשבילי. לא אשכח אותך בחיים
יהי זכרו ברוך. אריאל היה שינשין אצלנו בהית הספר בב"ש . תמיד עם חיוך ועדינות לילדים.
כולם רצו להיות בחברתו ורצו שישב לידם בכיתה
כלכך עצוב שהלך כה צעיר. ת.נ.צ.ה.
תודה על האור שהענקת לנו ולערכים שהותרת בסביבה שלך. מתגעגעת ושמחה שנפלה בחלקי הזכות להכיר אותך.
יהי זכרו ברוך
לא מכיר אותו אישית אבל נקלעתי להלוויה שלווו ועד הייום זה יושב לי בראש
יהיה זכרו ברוך
יהי זכרו ברוך לעד גיבור ישראל תשאר תמיד צעיר ויפה לנצח
גיבור ישראל
אנשים יקרים מאד
משפחת סוסנוב,
עטרה בת זוגו
והחברים הרבים של אריאל
עושים מאמצים רבים להנציחו בכל דרך אפשרית
ההנצחות מתועדות בשני עמודי אינסטגרם שפתחנו לזכרו
נודה מאד שתיכנסו לדפים, תקראו על אריאל וכמובן תשאירו עוקב
מצורפים הלינקים לדפים:
ריממבר אריאל:
https://www.instagram.com/remember_ariel_sosnov/
פלאוור מן:
https://www.instagram.com/the_flowers_man/
מחכים לעוקב שלכם!
אריאל שלי, אהוב יקר,
כמה אני בוכה, כמה אני מתגעגע. הפרידה ממך קורעת את הלב בכל יום מחדש. עזבת אותנו בטרם עת, והחלל שהשארת בלתי ניתן למילוי. אני חושב עליך בכל רגע, בכל נשימה, ומדמיין את החיוך שלך, את קולך, את האור שהבאת לעולם שלנו.
האהבה שלי אליך אינה יודעת גבול, גם אם אתה כבר לא כאן פיזית, אתה תמיד בתוכי. אני נזכר ברגעים שלנו יחד, במילים שלך, בחיבוק שלך, ומוצא בהם נחמה קטנה בתוך הכאב הגדול.
אני מתגעגע אליך יותר ממה שהמילים יכולות לתאר. הפרידה הזאת קשה מנשוא, אבל אני מבטיח לשמור על הזיכרון שלך חי, להנציח את האור שהיית ולהיות חזק – בשבילך.
תנוח בשלום, ילד אהוב שלי. הלב שלי תמיד איתך.
אבא.
אריאל יקר שלי, השמש שלי, לא מאמינה שאני כותבת קורות חייך בנסיבות כל כך כואבות ומצערות. איך אפשר לתמצת 20 שנה של החיים, נכון רק 20 שנה ועשרה חודשים, אבל אלו 20 שנה של למידה, התפתחות, עשייה, דאגה, אכפתיות, רגישות, רצון להטיב, רצון לשנות העולם לטוב יותר באמת, תוך עשייה מתמדת למען הזולת והסביבה, תוך רגישות ואהבת חינם. אריאל יקירי משוש חיי נקרע לי הלב לאלפי חתיכות כשאני כותבת עליך. כמה שאכתוב זה לא מספיק. צעיר ימים אך איש אשכולות של ממש. איך אסביר ומה אספר הרי כל מי שהכיר אותך כך בדיוק הכיר, ילד, בחור, איש צעיר אך מלא עשייה, אהבת חינם, נתינה אין סופית, חמלה ורגישות, מלאך אמיתי בהתגלמות עלם חמודות, אריאל שלי. אדם גדול עם לב רחב ונשמה גבוהה זכינו להכיר, לאהוב, להיות בסביבתו.
קורות חיים מלאים עשייה למען הזולת, במיוחד למען חסרים, מוגבלים, כואבים, לא רגילים, עשייה למען ילדים בעלי צרכים מיוחדים, נכים וקשישים הכל למען כולם ללא תמורה, בצניעות וענווה. שם בתוך הכאב והקושי, בתוך "הלא מקובל ולא נורמאלי" מצאת ייעודך ושם פעלת לטובת האנשים "המסכנים". שם במקומות שההורים שלהם לא היה להם כוח ויכולת להתמודד ולעשות למען ילדיהם המיוחדים, שם מצאת נחמה, עשייה משמעותית באמת, סיפוק, ייעודך. שם הרגשת שאתה עושה את הדבר הנכון גם להם וגם לעצמך. נכון שהיה קשה בהתחלה, לא האמנת עד כמה אתה מסוגל עד שנחשפת, עד שניסית, עד שהרגשת שזה הדבר האמיתי והנכון, עד שראית כי גם הם אוהבים אותך מאוד ורוצים אותך כמה שיותר. וזה קרה מהר מאוד, בבית עם משפחה, בגן, בבית ספר, בתנועת בני עקיבא, גם באחרי, גם בכנפיים של קרמבו, בכל מקום ששם היית, בכל חבורה וארגון נכנסת ללב של כולם. לילדים, לחניכים, לחונכים, למבוגרים פשוט לכל אחד ואחת. כולם נהנו איתך וממך ומהחיוך הכובש ומהמבט הנוצץ.
אריאל נולדת בשבת פרשת "ויחי" ה'תשס"ד 10.01.2004. 04:45 בבוקר, בבית חולים הדסה הר הצופים בירושלים. תינוק מושלם. איזו התרגשות תינוק חדש במשפחה. זכות גדולה- זה קרה בשבת. אמרו לי כי בשבת נולדים ילדים עם נשמות גבוהות ומיוחדות. זה אתה אריאל שלי נשמה גבוהה, מיוחדת וטהורה. מיום ליום גדלת, התפתחת מגיל קטן מאוד ראיתי כמה אתה מיוחד ורגיש, חוננת בשכל טוב, לב ענק, נשמה טובה, כישרונות מיוחדים, אהבה ונתינה אין סופיות שחיפשו את מקומם להתממש.
אתה הלב של המשפחה, לב החבורה, לב דופק ופועם בכל מקום ששם דרכת, הפצת אור וחום בכל מקום. מכניס חיים לעניין, גורם לאנשים לרצות לחיות ולחייך, זה מה שאתה הייתה תמיד, הלב הפועם של כולם. הסיפורים שאהבת לספר, והפרחים שאהבת לתת לי בהפתעה, כל פעם מחדש ריגשת אותי כל פעם מחדש התרגשת בעצמך כמו בפעם הראשונה העניים תמיד נוצצות משמחה וסיפוק. ידעת שזה עושה לי טוב.
אריאל יקירי, נולדת למשפחה בוכרית מסורתית, משפחה ממוצעת רגילה ופשוטה, אך אתה גדלת ילד מיוחד לא סתם נער. גדלת ילד ערכי, מתחשב, אוהב, חכם ובעיקר רגיש לזולת. העולם הגדול הזה לא ידע להכיל אותך נכון, אבל אתה ידעת מה אתה רוצה. כבר מגיל צעיר מאוד ידעת שאתה רוצה לעסוק בחינוך אך קודם כל שירות צבאי, אך לפני כן שנת שירות שם בנתיבות ובאר שבע במקום רחוק ונידח, במסגרת לא קלה עם ילדים לא פשוטים. הצלחת לעזור לילדים ובני נוער להבין יותר, ללמוד, לרכוש השכלה ולא לרדת לטמיון, גרמת להם לחשוב ולעשות שינוי בחיים, גרמת להם לחשב מסלול מחדש לטובה.
היה לך חשוב שכל מי שחסר או מוגבל יקבל מענה נכון ומתאים.
מגיל צעיר מאוד ראיתי בך את האכפתיות ודאגה לזולת, כמה היה חשוב לך שלסובבים אותך יהיה טוב.
בגיל שמונה 8 ארגנת בבית יום הולדת הפתעה לאחים הקטנים שלך. בלונים, מתנות, שולחן מלא דברים טעימים והכל בטוב טעם וכל כך מושלם. דאגת לקבל אותם מהגן כל פעם שהייתי מתעכבת, היית מתקשר לעדכן -אמא אל דאגה, הילדים כבר הגיעו, אני שומר עליהם- הם בסדר. היית משחק איתם, נותן להם לאכול, שומר עליהם ומלמד לקרוא, זה היה הדבר האהוב עליך "לקרוא". אבא קרא לך תולעת ספרים. מגיל קטן מאוד רצית ללמוד לקרוא כדי שגם אתה כמו האחים הגדולים שלך תוכל לרוץ לספרייה ולקחת משם ספרים לבית. כל יום הלכת לספרייה להחליף ספרים, והיית לוקח איתך את האחים הקטנים כדי שגם הם ירצו ויתאהבו בקריאה. כשאמרתי עליך שאתה חכם מאוד זה לא היה סתם קלישאה, כי באמת חוננת בשכל טוב. באחד הימים כשהתכוננו לבר מצווה של אחיך, חברנו שיר, אבל היו חסרות כמה שורות שהכל יהיה מושלם. חשבנו הרבה, ואז אתה פתאום מופיע מהחדר עם חיוך רחב וניצוץ בעיניים: יש לי את הסיומת המושלמת לשיר צעקת! כמה משפטים קצרים אך ממש מושלמים שהפכו את השיר למושלם כפי שרצינו. זו הייתה הברקה שלך אריאל. לה-לה-לנד שרת בלי הפסקה, התרגשת והיית כל גאה בעצמך שיכלת לעזור, היית כל כך מאושר מזה. כמה אהבתי לשמוע את ההברקות שלך. העיניים שלך נצצו, היית כל כך מרוצה ומאושר שיכולת לעזור.
מדי יום גדלת יותר ויותר, כיתה א' בית ספר נועם בפסגת זאב ירושלים, שם רצית ללמוד כי האחים הגדולים שלך למדו בו. כל יום התעוררת בכוחות עצמך, לא נתת לי לעזור לך להתארגן, הכל עשית לבד. היית אומר לי -אמא תמשיכי לישון אני מסתדר לבד, הכל בסדר. וכבר בשש בבוקר היית רץ לתחנת האוטובוס כדי להספיק לשיעור רמב"ם בשעה שבע בבוקר. משם עברת ל"שובו" בנווה יעקב, בית ספר חדש, והכי חשוב קרוב לספרייה. בהפסקות במקום לשחק או לנוח משיעור היית רץ להחליף ספרים. היית כל כך גאה באבא שלך שהוא קונדיטור מעולה לכן נידבת אותו להכין כל שנה בצק לסופגניות לכבוד חנוכה לכל ילדי בית הספר. אני זוכרת שבכיתה ה' ו- ו' אמרת לצוות אם אתה לא מטגן את הסופגניות אבא שלי לא מביא בצק. וכך היה באמת, היית מאושר מעשייה בכללי אך כאשר עשית דברים למען אחרים הרגשת בעננים, נהנית מכל רגע, זה גרם לך סיפוק רב. אבל אף פעם לא שכחת את התורה, תמיד היית רץ לבית הכנסת לשיעורים של הרב מוטי, היית מבריק ונחוש לדעת וללמוד. הספקת הכל, רגע לא נחת, היית ממלא את השעות שלך בעשייה מבורכת. ואיך אהבת ללכת לבית של סבתא לאכול עלי גפן ממולאים שלה. ואיך היית הולך לבקר את סבתא ברטה, מדבר איתה ומקשיב לסיפורים שלה. איך תמיד דאגת להביא משלוחי מנות לאנשים מיוחדים בחיים שלך. איך תמיד היית מספיק הכל מכל כל ולהיות תלמיד מצטיין. מגיל קטן מאוד ידעת לנצל את הזמן עד תום.
בהמשך השנים גדלת יותר והינה אתה בפני עולם גדול יותר עומד. בוחר תיכון להמשיך בו את הלימודים. מכל האפשרויות בחרת קרית נער בירושלים, שם מצאת ספרייה גדולה ובה היית שוכח את עצמך במשך שעות. ושם מצאת גם חברים חדשים, הכרת אנשים מיוחדים. הצטרפת לתנועות נוער "בני עקיבא" ו- "אחרי". ואז נחשפת דרך חבר לכיתה גם ל"כנפיים של קרמבו". אבל לא היית סתם נער או ילד שבא והולך, הפכת מהר מאוד מחניך לחונך, לפעיל, למארגן, להוגה רעיונות מדהימים וידעת לבצע כל דבר באופן מושלם. בכל מקום הספקת, ידעת לשלב תורה, עבודה ודרך ארץ, גמילות חסדים ודאגה לזולת, לא שכחת חברים ולא משפחה, ידעת לחלק את הזמן נכון ויעיל. ידעת לנצל את הכישרונות שלך ואת הזמן ביעילות ועשייה תמידית.
חיפשת לעצמך אתגרים, ידעת שלא יהיה קל, אך התמדת והצלחת. הפכת להיות לב בכל חבורה או ארגון שם פעלת.
עזרת לכל כך הרבה ילדים ובני נוער לא לאבד את עצמם בעולם הגדול, הצלת אותם והכוונת למקום טוב יותר.
זאת המורשת שלך אריאל יקירי לעזור למי שחסר, למי שאינו יכול, למי שמוגבל או סתם למי שנקלע לצרה ברגע. לעזור במה שאפשר גם בלי כסף. לעזור לילדים עם צרכים מיוחדים להרגיש שווים ואהובים, להפוך יום או שעה בחייהם לטובים יותר.
התגייסת לצבא, תמיד דברת רק לוחמה -אם אני לא אהיה לוחם מי יהיה?...ככה אמרת לאבא. נכון אם רוח קרב ויכולות שהיו בך יכולת להגיע לגבוהות. חברים מהצבא ספרו עליך, כי גם בצבא היית לב החבורה, תמכת כשהיו צריכים, עודדת, שימחת והצחקת, בשלת ופינקת כי זה מה שאתה כל כולך נתינה מתוך שמחה ואהבה לזולת. כל כולך אהבה יחד עם זאת הכל בענווה ובצניעות, כמה פעלת מאחורי הקלעים למען טובת הסובבים. לא היה לך קל כי זו לא הייתה סביבה ממש שומרת תורה ומצוות אך ידעת גם בתוך הקושי הזה להסתדר, לבשת ציצית שהפכה לשחורה כי לא היית מוכן להיות בלעדיה לרגע, שמרת כשרות, כיפור ואפילו זכית לנענע 4 המינים ואף זיכית את חברי הפלוגה. קנית ברכת השנה להצלחת הפלוגה ולהצלחת המשפחה שלך, גם כאן דאגת לנו יותר מעצמך, זה אתה אריאל אהובי, כל כולך אהבת חינם, נתינה, ענווה וצניעות.
תמיד חשבת מעבר לרגיל, מחוץ לקופסא, חשבת בגדול. נכון לא הספקת לחגוג 21, גם לא הספקת להקים משפחה למרות שמאוד רציתי ופיללת שהזיווג עם עטרה יצליח. תכננת אחרי סדיר להציע לה, תכננת משפחה גדולה ויפה, תכננת קריירה צבאית וגם בחינוך. לפעמים שיתפת אותי כי לא הרפית ממך עם שאלות. ידעתי כמה אתה עושה ופועל, לפעמים התלוננתי אליך כי אתה מחסיר אותך ממני, אבל היה חשוב לך להשלים למי שחסר באמת. תמיד אמרת לי אמא הכל טוב לא חסר לך באמת. את יודעת שאני כאן, תמיד חוזר הכל בסדר. אל דאגה. אבל אני דאגתי, התפללתי שהשם ישמור עליך בשבילי ובשביל אחרים. כשהגעת לבית בפעם האחרונה בשמחת תורה, נכנסת בשקט תמיד עשית כך שלא אשתולל יותר מדי, שלא אתחיל לצעוק משמחה שאני רואה אותך בריא ושלם.
כשראיתי אותך חבקתי חזק, חזק ככל שיכולתי, בדרך כלל לא נתת לי לחבק אותך יותר מדי לא אהבת שאני מתרגשת כל כך לראותך אותך. תמיד אמרת כולה חייל, מה כבר קרה. הכל בענווה ובצניעות מיוחדת. אך הפעם, הפעם לא עצרת בעדי לחבק אותך, לגעת בך ולנשום את הריח שלך. זלגו לי דמעות, הרגשת אותן, אמרתי הן משמחה ואתה רק הנהנת אבל גם אתה חבקת אותי חזק מאוד. נתת לי לחבק אותך יותר מתמיד. זה היה החיבוק האחרון שלנו אריאל. החיבוק האחרון שלך ושלי. לא הסתכלת לי בעניים כאילו ידעת. לא רצית לראות בעיניים שלי את הכאב. תמיד חשבת עלי ועל אבא שלא נדאג.
כאילו ידעת וגם אז התחשבת בי, אבל דע לך כי אני מתגעגעת, אתה חסר לי וגם לאחרים. למשפחה , לחברים, לעטרה ,לחניכים, לצוות, לחברים מהצבא. כולם מתגעגעים אליך אריאל שלי. הלב של כולם נשבר לרסיסים לאחר "הותר לפרסום". כן אריאל יקירי, נכנסת ללב של כל כך הרבה אנשים בעולם, בכל מקום זרעת אור ואהבה, אך עכשיו כולנו יתומים ממך אריאל שלי, כולנו שבורים והלב מדמם, הדמעות זולגות, זה לא נקלט, קשה להבין ולא נתפס. שהעולם הזה נפרד ממך למנוחת עולמים. אריאל המקסים והיפה שלי כך קראתי לך בטלפון, צחקת עלי בקשת שאחליף. ואז שיניתי לאריאל הגיבור והאמיץ שלנו כי זה מה שהיית תמיד, גיבור, אמיץ, רגיש, אוהב, מחייך, דואג, אכפתי, מתחשב. כל התכונות הטובות שיכולות להיות בבן אדם היו בך ואף מעבר אריאל יקר שלי. עשית הרבה למען אחרים, עשית מעבר עבור אחרים, עשית כי זה מה שעשה לך טוב, עשית כי זה מה שאהבת לעשות: לתרום, לעזור, לכוון, להציל, להרגיש, לאהוב, לחייך, להאיר, להפיץ את האור. זה מה שעשית אריאל יקירי, זה מה שאנחנו נמשיך לעשות, להפיץ את האור, לעזור לזולת, אולי כך נרגיש אותך קרוב אלינו יותר, אולי כך הלב יכאב פחות כי נמשיך לעשות את אשר אהבת אתה.
הלב שלי כואב כי אתה רחוק מאוד, אך רוצה להאמין כי אתה במקום טוב, שם אין מלחמה, אין כאב ולא קושי, שם הכל טוב, ליד בורא עולם הכי קרוב לאבא שבשמיים. משם מבקשת ממך שתשלח לנו כוחות להתמודד עם הכאב וחסרון, תנחה אותנו לעשות דברים נכון, ולהמשיך את המורשת שלך אריאל יקר שלי. השם יקום דמך ודמם של כל החיילים שנפלו על קדושת ארץ ישראל והפכו לקדושים עצמם. ת.נ.צ.ב.ה.
סוסנוב שלנו, סוסקה שלנו, סוסליני שלנו
אלאל שלי, דביל שלי, האהוב שלי
אריאל שלי.
כבר 12 שעות אני מנסה לכתוב לך הספד ואני לא מסוגלת, אז החלטתי לכתוב לך מכתב.
מכתב אהבה.
אריאל שלי, כמה אפשר לדבר עליך.
כל מה שאני אגיד כאן לא מספיק.
על אריאל עם החיוך הכובש, הריסים המעלפות, התלתלים והקסם האישי שנשפך ממך.
על אריאל שמלא באהבה, נתינה, יכולת השפעה ועשייה.
על אריאל שהאגו שלו בשמיים, שבטוח שהוא הכי טוב.
אתה באמת הכי טוב אריאל.
הכרנו כשהייתי בכיתה ט׳ בתנועת הנוער כנפיים של קרמבו. כל מה שידעתי עלייך זה שבריבוע של הזום קראת לעצמך ״קרמבו זה לא טעים״׳.
חוץ מזה ידעתי שאתה טראבלמייקר רציני ושאי אפשר שלא לשים לב אלייך.
המשפט הראשון שאמרת לי היה ״לא ידעתי שיש בלונדינית עם עינים כחולות בסניף״. ושם מתחיל הסיפור שלנו. האהבה שלנו.
בשנה השנייה שלי בסניף, כשאתה היית בי״ב ואני הייתי בכיתה י׳, נכנסנו לצוות ביחד. נהיינו חברים טובים ומהר מאוד הקשר בינינו נהפך למיוחד.
תמיד ביקשת ממני לעדכן כשהגעתי הביתה ואתה עד היום שמור לי בטלפון כ׳אריאל האמא הפולנייה ששומרת עלי׳. אומנם אתה לא אמא, ואתה לא פולניה, אבל אתה בהחלט שומר עלי. שמרת עלי תמיד ותמשיך לשמןר עלי שם למעלה.
ב11.3.2022 ביקשת ממני להיות חברה שלך.
כמובן שהיית חייב לעשות את זה מוגזם ורומנטי, רצת אלי ב12 בלילה בגשם זלעפות. ביקשת ממני לרדת למחסן שלימים הפך להיות עבורך עוד בית. ביקשת ממני לעצום את העיניים, והתחלת להתנצל במשך 10 דקות, עד שביקשת ממני: ״אני מצטער על מה שאני הולך לעשות עכשיו, אבל אני הולך לבקש ממך לסבול אותי לעוד הרבה זמן״.
זכיתי לחוות איתך זוגיות, קשר, חברות ואהבת אמת.
זכיתי להתאהב.
חשבתי שידעתי מה זה אהבה, אבל כלום לא הכין אותי לכך שאפשר לאהוב מישהו כל כך עד שפגשתי אותך.
נפתחתי בפני אדם שמבחוץ אגוז קשה לפיצוח, קצת ערס, ציני וכריזמטי. ובפנים אדם אמיתי, אוהב, שיעשה הכול בשביל האנשים שחשובים לו. שחושב על כל פרט ופרט גם אם הוא הכי קטן. אדם שנון וחד שיודע בדיוק מה הפיתרון לכל דבר, יודע מתי להתקשר, להזמין לי אוכל, מתי להביא למשפחה שלי מתנות, יודע בדיוק מה להגיד.
שחניכים שלו הם הדבר הכי חשוב לו, האדם הכי מכיל ומקבל שאני מכירה.
האדם שמספיק לפגוש אותו פעם אחת והוא יחרט בראש ובלב שלך לנצח.
זכיתי להיות עזר כנגדך. למרות שאנחנו כל כך שונים, שאלת אותי בברכה שכתבת לי בשנתיים שלנו מה מצאתי בך מלכתחילה. על הנייר, אין שום דבר שמתאים ביננו.
אריאל, רוצה לשמוע מה מצאתי בך?
מצאתי את החצי השני שלי, את הנפש התאומה שלי
אתמול בשעה 15:07 הייתי איתך בשיחה לפני הכניסה ללבנון, שמעתי את האזעקה ברקע ואמרת שתחזור אלי.
לא חזרת אלי.
זה היה מהרגעים האחרונים שלך.
את ההבטחות שלך אתה מקיים תמיד. אין דבר שיוצא לך מהפה שלא הופך לאמת. אדם אמיתי, של מעשים ולא של דיבורים.
תמיד אמרת שככה תסיים את תפקידך בעולם הזה. ידעת שתמות על המדינה, על מלחמה על הארץ שלנו, על העתיד שלנו.
תמיד אמרת שתקריב את עצמך למען חברים שלך, שתיקח בשבילם את האש.
וכמו שאמרתי, אין דבר שאמרת שלא קיימת.
חוץ מדבר אחד - שתשמור על עצמך בשבילי.
אני מבטיחה שאני אשמור על עצמי בשבילך.
הבטחת שאני אהיה לתמיד האהובה שלך, שאתה תאהב אותי לנצח.
קיימת את ההבטחה שלך, עד 15:07 אהבת אותי. עד הנצח שלך. זה היה הנצח שלך.
רצינו להקים בית ביחד, לבנות משפחה, לגדל ילדים. להנחיל להם את הערכים שלנו. לגדל עוד דור כאן בארץ שלנו. רצינו להיות אחד עם השני עד הסוף.
היית איתי עד הסוף.
משפחה, אהובים, חברים וחברות שלנו. הייתם צריכים ללוות אותנו לחופה ולחתונה, לא לקבורה ולשבעה.
קיבלת רסיס לכתף וללב והלב שלי נשבר לרסיסים.
כל כך הרבה רסיסים.
כל כך הרבה רסיסים שאני לא בטוחה שאף אחד יוכל לחבר אותם בחזרה ביחד.
כתבת לי שמטרת חייך היא להפוך אותי למאושרת. זה יקח הרבה זמן.
אבל יום אחד אריאל, אני אהיה מאושרת.
כשאתה איתי, תמיד לצידי ושומר עלי משם.
כל מה שהבטחת ולא יכולת לקיים ולעשות אני אקיים בשבילך.
אני אנציח אותך ואת מי שאתה ואת הערכים שלך לכל המדינה, לכל העם ולכל העולם.
כולם ידעו מי היית בעולם הזה.
סליחה שאתה לא יכול להפיץ יותר את האור שלך. אני אפיץ אותו בשבילך.
כל כך הרבה אנשים זכו להכיר אותך, ולו רק לרגע אחד קטן.
מקווה שאתה רואה שם למעלה לכמה אנשים הצלחת להיכנס ללב.
נכנסת ללב שלי ולעולם לא תצא משם.
תודה על שנתיים, שבעה חודשים ו27 ימים שזכיתי לאהוב אותך.
תודה ששמרת עלי ועל המדינה שלנו.
תודה שאתה שומר עלינו שם למעלה.
כל יום אני אכתוב לך בבוקר ובלילה.
כל שישי אקנה לעצמי פרחים, כמו שקנית לי. גם כשהיית בלבנון.
אני מבטיחה שתמיד תהיה בי.
אני גאה בך. אני כל כך גאה בך. על הבחירה שלך. על כל בחירה שלך. גם האחרונה.
אין גאה ממני.
תודה על 1012 ימים איתך. אתה תמיד איתי אלאל שלי. אתה איתי לנצח.
אני אוהבת אותך אריאל❤️
עטרה
צוואה ושיט זה נשמע טפשי
אמממ מה אני רוצה?
אני רוצה שהחניכים שלי יבואו להלוויה
כולם בלי יוצא מין הכלל.
אני רוצה שהם ידעו כמה אני גאה בכל אחד ואחד
מהם וכמה אני מתגעגע לתקופה שהדרכתי אותם
בין אם הם מקרמבו או מבני עקיבא כל אחת ואחד
מהם עמוק אצלי בלב.
מעכשיו הצוואה האמיתית שלי
מה שאני באמת רוצה כי הכסף לא משנה כלום גם ככה אין הרבה
תעשו טוב
תשמרו על הסביבה שלכם
תשמרו על המדינה המופלאה הזאת
תרימו זבל מהרצפה
אל תלכלכו את הרחובות
אל תיפלו להשפעה של החברה תעשו טוב לאנשים
זה הדבר הכי חשוב שיש
תחזירו דברים בצורה טובה יותר משקבלתם
תשמרו על עצמכם והבריאות שלכם
אריאל היה נשמה גדולה, אדם שידע בדיוק מי עומד מולו, מה הוא צריך לשמוע ומתי. הוא לא רק ראה אנשים – כמה הוא באמת הבחין בהם, זיהה את הכוחות שלהם, את המקומות בהם הם צריכים חיזוק, וידע איך לדחוף אותם קדימה. הוא האמין באנשים, לפעמים יותר משהם האמינו בעצמם, ועשה כל שביכולתו כדי לגרום להם לראות את מה שהוא ראה בהם.
לא הייתה זו מחווה רגעית או אקראית, אלא דרך חיים. אריאל לא דיבר סתם – כל מילה אצלו הייתה במקום, מדויקת, נוגעת. הוא לא חיפש תשומת לב, אלא השפעה אמיתית. כשהוא היה בחדר, היה אפשר להרגיש את זה. הוא הקרין אור, לא כאור מסנוור, אלא כזה שמאיר את הדרך.
הוא עשה דברים כי הם היו חשובים לו, לא כי חיפש תמורה. כי כך היה לבו – נתינה כערך, אכפתיות כמצפן. הוא היה שם כשמישהו היה צריך עידוד, כשמישהו היה צריך דחיפה קדימה, כשצריך היה להזכיר לאדם מי הוא, מה הוא שווה, ולאן הוא עוד יכול להגיע.
זו המורשת שהוא משאיר אחריו – אור שלא כבה, נוכחות שלא נמוגה, השפעה שתימשך גם שנים קדימה. מי שהכיר אותו, מי שזכה לעמוד לצידו, נושא את המגע שלו בלבו.
שנזכה לשאת את האור הזה הלאה.
אריאל יזכיר לך מי אתה ומה אתה וכמה אתה שווה ידחוף אותך להוציא מעצמך את המיטב היה לו קשר מדוייק עם המון אנשים והיא ידעה בדיוק מה להגיד למי ומתי ידע להנגיש את עצמו לאנשים סביבו עשה דברים כי זה היה לו חשוב ידע לראות אנשים סביבו וזיהה ברגישות מה הם צריכים ממנו שנזכה להנות מאורו
אריאל היה אדם שידע לדבר לא רק עם הפה, אלא עם הנשמה. לא הייתה זו רק בחירת מילים מדויקת – זו הייתה יכולת לראות את האדם שלפניו, להרגיש אותו באמת, ולומר בדיוק את מה שהוא צריך לשמוע. לא כדי להרשים, לא כדי לזכות בהערכה, אלא כי הוא באמת האמין בכך.
הוא היה אור – לא כזה שמסנוור, אלא כזה שמאיר את הדרך. הוא לא רק נתן מקום לאנשים סביבו, הוא ממש הכניס אותם אל תוך עולמו. כמו שוהם ואורן, חברים מהסניף, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלו. כי ככה הוא היה – ברגע שפתח את הלב למישהו, הוא לא עזב אותו. גם אחרי. גם אחרי.
קשה למצוא מילים שיספיקו לתאר את מי שהוא היה. כי מילים הן כלים, אבל מה שהוא השאיר אחריו – זו תחושה. תחושה של מישהו שבאמת ראה אותך. מישהו שבאמת היה שם בשבילך.
שנזכה לשמור על האור הזה, להמשיך את הדרך שהוא התווה, ולהיות לאנשים סביבנו את מה שהוא היה לנו.
7.אריאל – איש של מילים, איש של לב
אריאל היה אדם שידע לדבר לא רק עם הפה, אלא עם הנשמה. לא הייתה זו רק בחירת מילים מדויקת – זו הייתה יכולת לראות את האדם שלפניו, להרגיש אותו באמת, ולומר בדיוק את מה שהוא צריך לשמוע. לא כדי להרשים, לא כדי לזכות בהערכה, אלא כי הוא באמת האמין בכך.
הוא היה אור – לא כזה שמסנוור, אלא כזה שמאיר את הדרך. הוא לא רק נתן מקום לאנשים סביבו, הוא ממש הכניס אותם אל תוך עולמו. כמו שוהם ואורן, חברים מהסניף, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלו. כי ככה הוא היה – ברגע שפתח את הלב למישהו, הוא לא עזב אותו. גם אחרי. גם אחרי.
קשה למצוא מילים שיספיקו לתאר את מי שהוא היה. כי מילים הן כלים, אבל מה שהוא השאיר אחריו – זו תחושה. תחושה של מישהו שבאמת ראה אותך. מישהו שבאמת היה שם בשבילך.
שנזכה לשמור על האור הזה, להמשיך את הדרך שהוא התווה, ולהיות לאנשים סביבנו את מה שהוא היה לנו.
כזה היה אריאל.
אחרי הרבה שנים בחינוך בלתי פורמלי, אני יודע להגיד שאחד הדברים שאתה חושש מהם בהעברת פעילות, זה שהיא תהייה פרווה – שהדיון לא יתרומם, שהקבוצה לא תשתתף, שהנושא לא יעניין את הקבוצה, שיהיה שקט מדי. אבל כשאני, או מי מהצוות, או מדריכים חיצוניים באו להעביר תוכן כלשהו, וידענו שאריאל בפעילות – ידענו ש'פרווה', 'משעמם' ו'שקט' זה לא יהיה. כי הכל סקרן אותו, כי על הכל היתה לו דעה, והוא תמיד היה נכון להיאבק עליה. כזה היה אריאל – דעתן, ולעולם לא בורח מהשיחות המורכבות.
במפעלים תנועתיים, בסמינרים וטיולים של הגרעין ובאופן כללי כשהיה משהו מאתגר פיזית לעשות – ידעת שאריאל יהיה שם. אני זוכר את מפעלי הקיץ האחרונים שלו כאילו זה היה אתמול – לא משנה לאן הפניתי מבט – הוא היה שם. מעביר ג'ריקן מפה לשם, מעמיס שולחן משם לפה, וכמעט תמיד בחיוך. זה גם היה כמעט מובן מאליו שבטיול הגרעין, בחאן חווארים, כשכולם עייפים, אריאל הוא זה שהדליק את המדורה, אחרי שכמה שעות לפי כן גם העביר פעילות על בן גוריון ומורשתו. כזה היה אריאל – איש של עבודת ידיים קשה.
אריאל חלם להיות לוחם. הוא דיבר על זה המון, ושינה מציאות כדי שזה יקרה. הוא גם דיבר על הרצון שלו לטייל בשביל ישראל. ביום גרעין על הימים הלאומיים, כחצי שנה לפני תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', דיבר אריאל בעיניים בורקות על כך שאם ייקרא למלחמה, לא יהסס וייכנס כשהוא עטוף בדגל ישראל. כזה היה אריאל – ציוני בכל רמ"ח איבריו.
זכיתי לעבור דרך עם הרבה ש"שים.ות מעולים.ות לאורך שנותיי בכנפיים של קרמבו – הן כמנהל מחוז והן כמנהל שנת שירות. מעטים היו הש"שים שממש כולם הכירו. מראשוני הפעילים ועד המנכ"לית. זה ממש בלט בהלוויה שלו ובתגובות במשרדים ובוואטסאפ. פעילים, בוגרים ועובדים שלכאורה לא אמור להיות להם כל קשר אליו (הוא לא היה בסניף שלהם, לא גדל במחוז שלהם, וגם כש"ש כמעט ולא היה לו ממשק איתם) ידעו מי זה אריאל סוסנוב. כזה היה אריאל - עם נוכחות ייחודית, ארגזים של כריזמה, ויכולת נדירה לחדור ללבבות.
אריאל גם היה בשלן מעולה, ורקד סלסה. הוא דיבר בגאווה ואהבה על תקופתו באחריי, והיה משוגע על 'כנפיים של קרמבו'. הוא היה לוחם, לא רק לאור היותו חייל קרבי, אלא כי היה נלחם על הדברים ובעיקר עבור האנשים שחשובים לו. אריאל חלם גם לעסוק בחינוך ולהיות מנכ"ל של תנועת נוער.
אריאל עכשיו ארגן לנו את מפגש הבוגרים העצוב ביותר שיכול להיות, והותיר אותנו ללא האדם שיקליל וירים בסיטואציה המתוחה הזו, ובמפגש השנתי שנגזר עלינו יהיה כל כך חסר ובו בזמן כל כך נוכח. אריאל היה חבר מדהים לחבריו וחברותיו.
אריאל היה כל זה וכל כך הרבה יותר.
אריאל, אתה תחסר פה ברמות. תודה על ההקרבה שלך, שהיא כל כך אתה.
אוהב אותך ומוקיר תודה על הדרך המשותפת הקצרה שלנו.
יהי זכרך ברוך.
אריאל-
עם החיוך הגדול? הביטחון? המילים שידעו מה להגיד בכל דקה?
פשוט אריאל.
מגיע לכל מקום עם החיוך הענק, מחזיק את האווירה, שולח את האנרגיות הטובות שלו לכל מקום.
אריאל ואני הכרנו דרך קרמבו, הוא היה ילד מצחיק ויורה לכל כיוון את החיוך שלו.
אני זוכרת כשהבנתי שנלמד יחד בפרוייקט היל״ה נרגעתי, ידעתי שהוא שם, שהחיוך שלו שם.
היינו צוחקים יחד בשיעורים אזרחות, מפריעים למורה ומסכמים את השיעורים.
אריאל היה עם חיוך גדול, מפיץ את האור דרך החיוך שלו.
להיות עם אריאל בכיתה היה חוויה מיוחדת ולהיות איתו גם בכיתה וגם בתנועה? וואו גם בימים הכי קשים הייתי צוחקת ומחייכת, הכל בזכות אריאל.
ובנימה אישית יותר אריאל לא סתם גיבור ישראל, הוא הגיבור האישי שלי, אריאל עזר לי לחיות, הציל אותי מעצמי, חיזק, שלח אנרגיות טובות ויותר מכל?
פשוט היה אריאל.
גל, כנפיים של קרמבו ופרוייקט היל״ה 2021-22
לקח לי המון זמן להבין מה לכתוב או מאיפה בכלל מתחילים.
מתחילת המלחמה התחלתי לצייר נופלים ונרצחים ולשלוח למשפחות שלהם.
אבל לא חשבתי שיגיע יום שאני אצטרך לצייר חבר טוב.
אז הפעם אני גם ארחיב יותר מסרטון קצר שמספר בקצרה על הנופל.
סוסנוב היה ילד מיוחד עם לב מזהב. ואם הלב היה גדל מכל בן אדם שנכנס לתוכו אז הלב של אריאל היה צריך להיות בגודל של איזה קונטיינר ענקי.
הוא היה ילד שחיפש רק לתת מעצמו ולהפוך את העולם לטוב יותר.
הוא היה בבני עקיבא, באחריי, בכנפיים של קרמבו, מועצת הנוער, לא חסר איפה, איפה שאתם רוצים ולא רוצים הוא נכח.
וכשאני אומרת נכח אני מתכוונת שאי אפשר לפספס שהוא הגיע.
אולי הוא היה קטן בגודל אבל עם התלתלים והחיוך והרעש שהוא היה עושה כשהוא היה מגיע היה קשה לפספס אותו.
אריאל יכל לקחת את הסיטואציה הכי מחורבנת בעולם ולהפוך אותה לחתיכת חוויה שלא תשכחו בחיים שלכם.
כולם יכולים להיות מסבבו בשחורות של החיים והוא עם חיוך שמקועקע לו על הפרצוף ואין שום דבר בעולם שיוריד אותו.
סוסנוב היה חבר אמיתי, מישהו שתמיד יעלה לך חיוך דבילי כזה על הפנים בלי שתשים לב אפילו, ותמיד אופטימי ומוצא איך להפוך את הלימון ללימונדה הכי טעימה ואיכותית שיש.
ועכשיו אנחנו צריכים להמשיך את הדרך שלו ולהמשיך את הטוב והאור שלו.
תחפשו לעשות טוב, לתת לאחר ולהיות הכי טובים שאפשר.
***
״במקום שאין אנשים השתדלו להיות סוסנוב״
ההשבעה הזו לא רק למען ערכי התנועה,
אלא גם לזכרו של סמל אריאל סוסנוב ז”ל,
חבר ומדריך שהיה דמות של נתינה, מנהיגות ואהבה,
שהאיר את הדרך עבורנו ותמיד נשא את הערכים של כנפיים של קרמבו בלב!!
מכאן, אתם לא רק חונכים – אתם מנהיגים!
אתם תילחמו, תפרצו גבולות, ותאירו את העולם,
כי זה מה שאריאל האמין בו, וזה מה שאנחנו נמשיך לעשות!
הנני מתחייב
לשמור אמונים לתנועת הנוער כנפיים של קרמבו
ולסניף ירושלים מערב
ליצור מקום ומשמעות לכל אדם.
הנני מתחייב
לאהוב, להוביל,
להיות בעל יכולת,
להיות חבר אמיתי,
לאהוב את המדינה שלי ולהתגאות בה,
לקבל כל אדם באשר הוא
ולהפיץ את רוח קרמבו בכל מקום!
הנני מתחייב
להפיץ אור ואהבה בעולם
לזכר סמל אריאל סוסנוב זכרונו לברכה
להיות הגרסה הכי טובה של עצמי
ולהוסיף טוב למען עולם טוב יותר
אני מתחייב
אני מתחייב
אני מתחייב
שיר שאני מאוד אוהב מתחיל במשפט .
יש איזשהו סכר בין הלב לבין הפה רוצה לומר הרבה ולא יוצא לי כלום .
ואני כלכך רוצה לספר ולשפוך ולכעוס ולצעוק ולספר מי היה אח שלי הקטן בשבילי .
אבל לא יוצא לי כלום .
אני מאמין שאריאל לא רוצה שנהיה רק עצובים .
אז החלטתי לספר לכם זיכרון שלי מגיל 3 של אריאל
על איך הוא עשה לי את התקף הלב הראשון שלי.
באחד הימים אריאל היה אמור לישון בחדר של ההורים
ואחרי כמה שעות אמא בקשה ממני לבדוק מה איתו
אז נכנסתי לחדר החשוך ושלחתי יד לבדוק מה איתו
ומה שראיתי זה את אריאל מוקף בנוזל דביק לא בטוח אם ישן או משו אחר נבהלתי ממש הלב שלי התחיל לדפוק לא שמתי לב לפרטים הקטנים עד שלפתע הרחתי ושמתי לב שהוא
ישן בתוך שלולית של שוקולד מריר שאמא השאירה לעצמה בחדר שלה. הוא הספיק לפרק 3 וחצי טבלאות שוקולד שלמות עד שהוא נרדם מוקף בכמויות של שוקולד מריר .
שמשאיר אותי לנצח עם זיכרון קצת מריר וגם קצת מתוק על אח שלי הזאטוט הקטן שהפך לגיבור.
אני חושב שאמחק את הפוסט בקרוב
אבל בגלל שלא הצלחתי להספיד אותך בהלוויה
אני רוצה שיכירו אותך
לו קוראים אריאל
זכיתי להיות איתו בקומונה
בשנת שירות של כנפיים של קרמבו
בדירה קטנה בשכונה ד בבאר שבע
שנה שלמה שגרתי עם עוד 4 בנות ואיתו.
כמישהו שגדל בבית עם 4 אחיות
ותמיד חלם על אח;
הוא היה האח שתמיד רציתי שיהיה לי.
רציתי להיות מדריך/ש״ש
אז כמישהו שעלה לארץ בגיל 9
ממדינה רחוקה באסיה
בלי לדעת את השפה בכלל
ליישוב בשם כוכב יאיר
ואף פעם לא באמת הצליח להטמע
שממלמל כל פעם כשהוא מנסה לדבר בקול רם
וכל החיים שלו פיתח אובססיה לנסות להיות חלק
הבחור הזה בשם אריאל, שגדל בפסגת זאב בירושלים.
קצת עזר לי לשכוח מכל השטויות שחשבתי עליהם.
אריאל עשה הכל בשקט
בין אם זה היה לנקות את הדירה ברנדומליות ולהפתיע אותנו עם מקום נקי
לבין לבוא לסניפים שמתקשים בלי שביקשו ממנו ובלי להגיד לאף אחד.
הרבה פעמים חשבתי לעצמי, ״איך לבן אדם הזה יש כל כך
הרבה אנרגיות?״
איך שהוא המשיך להיות חסר טאקט ולבלוט
איך שהוא תפס את התשומת לב המיידית של כל מי שמסביבו
היום בדיעבד אני מבין שפשוט קינאתי בו ומכל האנרגיות שהיו לו
בסמינר של הגרעין כשהיינו בנס הרים
באמצע הלילה כשכולם כבר ישנים
לקח אותי לאיזה ספסל
ולמשך שעה
אמר את כל הסיבות למה אני צריך לאהוב את עצמי ולהעריך את עצמי יותר
ושאני לא צריך להיות תלוי באף אחד
והיום הבנתי מה כל זה אומר
פשוט מאוד:
הוא הרים את הרף למה שבני אדם צריכים להיות.
אז אולי לא תמיד הסכמנו לגבי הכל
הרבה דברים הסתרתי ממנו
והרבה פעמים רציתי להתפוצץ עליו
אבל בסוף היום ותמיד אחרי יום פעילות קשה
תמיד יכלתי למצוא אותו על המיטת קומתיים שלנו
מחכה להקשיב לכל מה שאני עומד להגיד לו
כי זה מי שהוא היה
בן אדם שלא ויתר על אף אחד
לא ביקש שום טובות
ורק נתן מעצמו לעולם.
אח שלי היקר
מאז השיחה מכרמלי ב2:40 בלילה ב7/11/2024
אני כל רגע מתבאס שלא זכית לחיות את היום
שתתחתן עם עטרה
ושהילדים שלכם יקראו לי דוד ג׳וש
איזה כיף היה להכיר אותך
רק בדיעבד הבנתי כמה היית חשוב לי
אני אדאג להפיץ את החיוך שעל הפנים שלך היה מקועקע
אני אשתמש בזיכרון שלך לנסות לתקן הרבה טעויות שעשיתי
אני מצטער על כל החרא שאולי שגרמתי לך
ואני לא אשכח אותך, מתגעגע אליך אחי
percjosh
לזכרו של סמל אריאל סוטנוב
החיים שבריריים, מרסיסי הקיום שלמים,
ראיתָ לְאַלְפֵי עולָם, הַד נִפְשְךָ פּוֹעֵם שְׂחָקים,
יצאתָ חָמוּש אל הקרב, שלם וצעיר וזקוף,
עולם חמְדוֹת אהבת – בעיניים בּוֹרקות.
שׁוֹחר מֶדַע, מחוֹנן של אבא, מִמֶּנוּ נְהֵנֵיתָ,
השמים הם הגבול לשאיפות, לחלום,
הספרים מילאו אותך בחָכמת התְּבוּנה,
חיינו נצחי על פְּנֵיךָ, כּוֹנַנּוּ תמיד לשלום.
בכל זמן ומקום, בכל פִּנָּה שם אתה בו,
לעולם טוב יותר – התקווה, התשעה והשמש,
להדליק "בְּנֵי עֲקִיבָא", כְּנֵסים על זֶה כְּרַעֲכַּיִם,
תֵּדע עולמך שִׂמחה, תֵּאמין כל לֵב וּתְדַמְיֵן.
ורוח תמידי וּפָנֶיךָ שֶבַע שמחות,
לזמן תפילות משפחתיך מציצות כל שוֹמֵעַ,
התחייכת בְּשַׁלְוַת עשרה מדורות,
לֶאֱהוֹב קוֹלָךָ, לדבר דמותך לכל בְּרִיאָה.
בכל קרב היית נכון לספוג את האש,
איש אמונה רגיש וצנוע – נשמה יתרה,
בשביל האהבה בין גְשָׁמִים לִדְמָעוֹת – לא מתייאש,
בימי שישי שולח מן החזית אל לב פרחי־טְהָרָה.
"זכיתי להתאהב ולהיות נאהבת" – בכל אהבתך נשבתָ:
"אם היית כאן היית אומר לי לא לבכות",
מלח הארץ אתה, בזכות בגרותך – חוסן תם וגבור,
"גיבור של אמא" – אל מעיינות התורה הקדושה מכפות.
"אבא", אמרת, "אם לא אלך מי ילך?" – "הכל טוב אמא"
על קדושת השם נפלת, רון עוז וגבורה בקדוש ורחל גַלִית,
בחיוך של שליחות אחרונה, במבָּט "אחרי וקדימה",
בשירת דגלים ובכבוד אחרון ללחימתי הרר עילית.
סמל אריאל סוטנוב,
תושב פסגת זאב, ירושלים
לוחם קרבי בחיל ההנדסה, הגדוד 605
נפל ברום רביעי, ה' בחשון, תשפ"ה
6.11.2024 – בן 20 בנופלו.
יהי זכרו ברוך
למשפחת סוטנוב: ההורים היקרים מישנה וגבי
לאחות ולאחים ולמשטרה: יקרת נפש.
ליבנו אתכם בנפילתו של הגיבור חיל ורוח
שקידש שם השם בהגנה על הארץ.
סוסנוב שלנו
איך באמת אפשר לסכם היכרות עם בן אדם כל כך טהור ומעניין, לא אשכח בחיי את הלילה הארור שקדם ליום בו נפלת בידיי
לעולם לא אשכח איך תמיד היית אומר לי ״אחי מה אתה דואג? הכל טוב״ וגם באותו הלילה שאמרתי לך ״הלוואי ולא יכניסו אותנו הפעם, אתה לא מעדיף לשבת לשחק שש-בש כל היום?״ ואמרת לי ״אחי אני לא התגייסתי ללוחמה לשחק שש-בש, התגייסתי ללוחמה כדי להגן על המדינה שלנו״…
מאותו יום ארור בו טווחו אותנו ברקטות וקרעו את החתיכה הזאת שנקראת ״סוסנוב״ מהלב שלי אני לא אותו הדבר ולעולם לא אהיה, לטוב ולרע אך בזכותך סוסנוב אני לא אהיה אותו הדבר לטוב.
מחכה לתחיית המתים לקרוע אותך בשש-בש❤️
אני כותבת לך ולא יודעת מאיפה להתחיל, כי איך אפשר בכלל למצוא מילים שמתארות אותך באמת? היית ילד קסום, מלא אור, עם לב ענק שלא ידע גבולות. מעולם לא פגשתי נפש טהורה כמוך—כזו שרואה תמיד קודם את האחרים, שחושבת איך לעזור, איך לחבק, איך לשמח.
החיוך שלך היה מיוחד, כזה שמאיר את כל מי שסביבך. היה בך משהו כל כך כן, אמיתי, שלא משאיר מקום למסכות. ידעת לראות אנשים כמו שהם, להרגיש אותם, להבין גם בלי מילים. תודה על שתמיד דאגת לי, על זה שתמיד שאלת לשלומי, הקשבת לי באמת, חיזקת אותי כשהייתי צריכה, ואף פעם לא השארת אותי לבד. בכל פעם שהרגשתי שאני הולכת לאיבוד—היית זה שמצא אותי.
היית הלב הפועם של כל מקום שהגעת אליו. תמיד נתת מעצמך מבלי לצפות לתמורה, ורק רצית שהעולם יהיה קצת טוב יותר. לפעמים לא הבנתי מאיפה היה לך את כל הכוח לתת בלי סוף, אבל עכשיו אני מבינה—זה פשוט היית אתה. נתינה הייתה חלק ממך, כמו הנשימה. כל מקום שהגעת אליו הפך טוב יותר בזכותך, כל אדם שפגש אותך יצא ממנו קצת אחר, כי אי אפשר היה לפגוש אותך ולהישאר אותו דבר.
אתה חסר כל כך. תודה על כל הזיכרונות היפים, על כל הצחוקים, על החום, על האהבה שהשארת אחריך. אני מבטיחה להמשיך לספר את הסיפור שלך, להמשיך להזכיר לכולם מי היית—וללמוד ממך איך להיות אדם טוב יותר.
אוהבת באמת,
מיכל
סוסנוב,
לפני שבוע ביקשו ממני לכתוב עלייך משהו לעמוד של קרמבו. הוא אולי לא מצליח לתפוס אותך כאדם וכחבר, ובטח לא מצליח לבטא כמה קשה לנשום כשאתה לא פה, וכמה אתה חסר לי בכל דקה של כל יום - אבל הוא ייצוג של מה שהיה הכי חשוב לך. כי מעבר לזה שהיית החבר הכי טוב שיכולתי לבקש, גם היית מדריך, איש חינוך ודמות להערצה.
אריאל סוסנוב הוא הייצוג של כל מה שטוב בקרמבו.
פגשתי אותו פעם ראשונה כשהתחלתי להדריך אותו ב2020. זו הייתה תקופה שונה, ועברנו פעולות בזום, ולא לקח לי יותר מכמה שניות להבין שלא מדובר בחניך טיפוסי.
בהתאם לעקשנות שלו, הוא היה נכנס לזום עם השם ״קרמבו זה לא טעים״, ועושה הכול חוץ מלהשתיק את המיקרופון כשצריך.
אני לא יכולה להגיד שבאמת הבנתי מי אריאל כבן אדם עד שראיתי אותו חונך. נכון, במבט ראשון הקסם האישי, ההומור והחיוך של אריאל ברורים לכולם. אבל בנוסף לזה, למי שזוכה להכיר אותו לעומק נפתח עולם שלם של אכפתיות אינסופית, דאגה, סבלנות ואהבה.
בשיחה האמיתית הראשונה שלנו, אריאל סיפר לי מה הייתה המשמעות של קרמבו בשבילו. הוא סיפר לי שלפני התנועה, היה ממש מפחד מהעולם של צרכים מיוחדים. הוא תמיד היה מספר בבושה שהוא היה עובר צד ברחוב אם היה בו מישהו שהיה מרגיש איתו לא בנוח. כיאה לסוסנוב, הוא החליט לצאת מאיזור הנוחות ולהגיע לכנפיים של קרמבו.
התנועה והתעסקות עם נוער הייתה כל העולם שלו.
בשנה האחרונה בסניף שלו הדריך הד״ח, ואני יכולה להגיד בלב שלם שבחיים לא ראיתי מדריך כל כל מסור, אכפתי אוהב ואהוב. בדרך הצינית והסוסנובית שלו, כמובן.
אריאל, לנצח תהיה הלב של הסניף שלנו. הלוואי והיה לך עוד זמן להפיץ את האור שלך.
אנחנו נפיץ אותו בשבילך
אוהבים ומתגעגעים,
ירושלים מערב.
גיוס תרומות להנצחתו של סמל אריאל סוסנוב ז”ל
בשביל להמשיך את דרכו, להפיץ את אורו, ולהגשים את חלומותיו.
לתרומות בפייבוקס- https://payboxapp.page.link/zzieNUBAY3BqNWUS8
לתרומות בביט-
0547379181
https://www.gofundme.com/f/ariel-sosnov-and-his-acts-of-kindness
במהלך ההכשרה, התפקיד שלי כסמל המחלקה היה להעביר מטלות בסוף כל יום.
נגמרת השעת טש וכולם עומדים למטלות. במהלך המטלות, הדתיים באופן קבוע מתפללים ערבית בשביל שכולם ילכו לישון באותו זמן ויקבלו את ה7 שעות שינה שמגיע להם.
באופן קבוע היה חייל אחד שסירב להתפלל בזמן המטלות, כי תמיד רצה לתת יד ולעזור - כמובן שאני מדבר על סוסנוב.
סוסנוב ידע שבעקבות ההחלטה הזאת הוא יתפלל יותר מאוחר וכתוצאה מכך יהיו לו פחות שעות שינה, אבל זה לא עניין אותו. העיקר שיהיה עם כולם במטלות.
אז באופן קבוע, עושים מטלות ובסיומן סוסנוב הולך להתפלל.
כל המחלקה כבר הכירה שבסיום המטלות אני עושה טקס שבו אני מכריז שהולכים לישון, ובזמן הזה סוסנוב מתחיל להתפלל.
הטקס לוקח בערך דקה. בדקה הזאת אני עומד ומולי כל החיילים, יש שקט רועם ומתח באוויר, ובאופן קבוע, רגע לפני שאני מכריז שאפשר ללכת לישון, סוסנוב עובר ביני לבין החיילים והורס את הטקס. כולם צוחקים, לפעמים אני זורק לסוסנוב איזו הערה צינית, ואז ממשיכים את הטקס.
יום אחד, נגמרו המטלות, הגיע השלב של הטקס. אני עומד מול החיילים, עומד להכריז שהולכים לישון, אבל הרגשתי שמשהו חסר לי. פתאום הבנתי. ״סוסנוב! איפה אתה? חיכיתי שתפריע לי בטקס״ אמרתי לו. הוא צחק, וכמובן שהגיע למלא את תפקידו החשוב בטקס, ועבר ביני לבין החיילים.
רק לאחר מכן שחררתי את כולם ללכת לישון.
מאז, בכל יום רגע לפני סיום הטקס, סוסנוב הקפיד להפריע ולעבור, ובכך הפך להיות חלק משמעותי והכרחי בטקס.
ברגעים האלה הבנתי שסוסנוב לא סתם חייל. סוסנוב זה בן אדם שאוהב לבלוט ולהצחיק, ובו זמנית גם לעזור ולדאוג למי שסובב אותו.
סוסנוב הוא הבן אדם הזה שיצחיק את כולם כשהם מבואסים, ויעשה הכל כדי להרים את האווירה.
את כל הדברים האלה אפשר להבין מהזמן של המטלות, אך הדברים הללו באו לידי ביטוי באופן ברור במהלך כל ההכשרה.
תודה סוסנוב, שהשארת חותם אצלי בלב.
לימדת אותי המון על החיים ונתת לי כלים להתמודד עם הרבה מצבים.
היינו עם אריאל בקומונה, ותוך פחות מחודש מהיום שהכרנו אותו, הוא סיפר לנו על החלום הגדול שלו – קריירה צבאית. הוא תכנן להיות לוחם, מפקד, קצין, לשרת עד גיל 40, ואז להגשים שליחות נוספת – להקים כפר נוער ולתת בית ומשמעות לילדים שזקוקים לכך. כבר אז, הבנו שמדובר באדם עם לב ענק וחזון עצום.
מעבר לעשייה בתנועה, אריאל גם התנדב בבית הספר שזר בבאר שבע – בית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים. שם, כמו בכל מקום שהגיע אליו, הוא הפך לדמות אהובה ומוערכת. מתוך כ-80 תלמידים בבית הספר, כמעט כולם הכירו אותו – לא רק הכירו, אלא העריצו אותו. בהפסקות היו רצים אחריו, מבקשים שישחק איתם כדורגל, כי אריאל היה הרבה יותר ממתנדב – הוא היה דמות של חום, נתינה והשראה.
אריאל גם היה פעיל בשני סניפים של תנועת "כנפיים של קרמבו" – תנועת נוער לצעירים עם ובלי צרכים מיוחדים. כשהוחלט לסגור את הסניף בקריית גת, אריאל נלחם בכל כוחו כדי שזה לא יקרה. הוא הבין עד כמה זה חשוב לחניכים, עד כמה זה מקום שנותן להם בית, תקווה ושייכות. הוא אפילו הציע לקחת על עצמו את תפקיד הרכז הבוגר ולהוביל את הסניף לבד, רק כדי שהילדים לא יאבדו את המקום שהיה להם כל כך יקר.
אבל אריאל לא היה רק מנהיג – הוא היה קודם כל חבר. הוא תמיד דאג לנו, לחברי הקומונה, הכין לנו ארוחות, שם לב לרגשות שלנו, וידא שאנחנו שמחים ושאנחנו מסתדרים. הוא היה שם לכל שאלה, לכל שיחה, לכל רגע של צורך. למרות שכולנו חילונים, הוא מעולם לא כפה את אמונתו עלינו – להפך. כשהלך לבית הכנסת, תמיד חילק לנו מהממתקים שקיבל, וענה לנו בשמחה על כל שאלה שהייתה לנו על הדת, בלי שיפוטיות, עם המון אהבה וסבלנות.
ואם הייתה תכונה שהגדירה אותו יותר מכל – זה ההומור. אריאל הצחיק אותנו, לעיתים היה מציק לנו בקטע חברי ואוהב, אבל תמיד ידע לשים את הגבול ולוודא שכולם מרגישים בנוח. הוא היה מסוג האנשים שהופכים כל רגע לבלתי נשכח.
אנחנו מרגישים ברי מזל שהכרנו אותו, שהיינו חלק מהחיים שלו, ושזכינו שהוא יהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. גם עכשיו, כשהוא איננו, הרוח שלו ממשיכה לחיות בתוכנו – בלב שלנו, במעשים שלנו, באהבה שהוא הפיץ בעולם.
יעל, ניצן וליהיא
מהקומונה של אריאל
לפני חמש שנים פגשתי את אריאל, חניך צעיר בסניף. אחת מהפעולות הראשונות בתולדות הסניף, אז הוא היה בכיתה י'. בהתחלה, היינו קצת מבולבלים – נער שטוטניקי, קופצני, שסירב לסגור את החולצה הצנועה ומדי פעם זורק יערות מצחיקות אחרי כל משפט. אבל עם הזמן, גיליתי את מה שכולנו למדנו להעריך בו – אדם בעל לב טהור.
למרות כל הספקות שהיו לנו, למרות שלפני הכל היינו בטוחים שאריאל לא יישאר איתנו אחרי מספר פעמים, הוא הפך לאחד מעמודי התווך של הסניף. האישיות החזקה שלו, הכריזמה והאכפתיות העמוקה שהוא גילה כלפי הסביבה הפכו אותו לדמות מרכזית שמספקת השראה לכולם. אריאל תמיד היה שם, עוזר בכל צורך, יודע לפקס את כולם, עם יכולות חברתיות ומנהיגותיות שמעטים יכולים להתחרות בהן. הוא לא היסס להיענות לכל בקשה ולעולם לא התרחק מהזדמנות לעזור. "צריך גלגל? אני גלגל!" – כך היה אומר, ותמיד היה שם, מוכן להתנדב ולסייע.
לא יכולתי להאמין כששמתי לב שהנער הצעיר, החניך המבריק והמצחיק מכיתה י', גדל להיות שינשין בתנועה. אריאל מצא את מקומו בקרמבו, הפך אותו לבית שני בשבילו והשקיע את כל ליבו ופעולתו בנתינה ללא תנאים.
מה שאזכור תמיד ממנו זה את הנתינה האינסופית, את הצחוק המתגלגל שמילא את כל החלל בכל מקום שבו היה. אריאל, היית דמות מופת של נתינה אמיתית, של אכפתיות ושל כוח פנימי שאין לו תחליף.
הזכרון שלך יישאר חי בלבנו לנצח. יהי זכרך ברוך.
לביא
סוסנוב היקר,
אני כותבת לך ולא יודעת איך לסדר את המילים, כי איך אפשר באמת לכתוב עליך? איך אפשר להכניס לתוך כמה שורות את כל מה שהיית, את כל מה שנתת, את כל האור שלך?
היית אדם של מילים, אבל לא רק מילים יפות—מילים עם עומק, עם אמת, עם רגש. ידעת להגיד בדיוק את מה שצריך, בדרך שהיא רק שלך, בדרך שנגעה ישר בלב. כל מי שעמד מולך הרגיש שאתה באמת רואה אותו, מבין אותו, מרגיש אותו. לא דיברת סתם, כל מילה שלך הייתה מדויקת, חכמה, מלאה בכוונה. אנשים היו נשארים עם המילים שלך הרבה אחרי שהמשפט נגמר, חושבים עליהן, לוקחים מהן משהו לחיים.
היו לך מילים שחיזקו, מילים שצחקו, מילים שחיבקו. מילים ששינו, שנתנו כוח, שגרמו לאחרים להרגיש שהם חשובים, שהם לא לבד. ידעת מתי לשתוק ומתי להגיד את הדבר הכי נכון בזמן הכי נכון. זה היה חלק מהקסם שלך—יכולת לקחת בן אדם ולהפוך אותו לטוב יותר רק דרך הדרך שבה דיברת אליו.
הכנסת לחיים שלך אנשים שלא תמיד הרגישו שייכים, שלא תמיד ידעו שהם ראויים לכל הטוב שלך. כמו שקרה עם שוהם אורן, חברה מהסניף, שזכתה להכיר אותך ולגלות בן אדם שלא רק נותן מקום, אלא גם משאיר אותו בלב שלו לנצח. גם אחרי. גם אחרי.
אתה חסר כאן. חסרות המילים שלך, חסרה ההבנה שלך, חסרה הדרך שבה ידעת לגרום לכולם להרגיש שהם שווים משהו. תודה על כל מה שהיית, על כל מה שנתת. אני מבטיחה להמשיך לספר את הסיפור שלך, ואני יודעת שהמילים שלך ימשיכו לחיות איתנו, להדהד בלבבות שלנו, כי מילים אמיתיות לא נעלמות אף פעם.
אוהבת באמת,
כל הלוחמים יודעים ומכירים - כשמבצעים תרגיל בהכשרה/באימון בגדוד, הוא תמיד מסתיים באלונקה באוויר. המפקד מכריז על חייל אחד/מספר חיילים שהם פצועים, ומעכשיו עד סוף התרגיל, מרימים אותם על האלונקה. האלונקה לא נוגעת ברצפה עד סוף התרגיל.
תמיד יש את החשש שהמפקד יפיל כפצוע את החייל הכי כבד, וכמובן שזה קורה הרבה.
אבל לפעמים, לעיתים רחוקות, נופל החייל הקטן שלא באמת מרגישים את משקלו באלונקה.
במהלך ההכשרה הייתי מכריז הרבה על פצועים בתרגילים.
תמיד כשהפלתי את סוסנוב, ישר ראיתי חיוכים מכל הכיוונים. כולם מבינים שסוחבים מישהו קל, וכמובן שגם סוסנוב מחייך חיוך רחב כי הוא יודע שעכשיו מרימים אותו והוא השחקן הראשי בתרגיל, והוא גם יודע שכולם מבסוטים, אז מה צריך יותר מזה?
6.11.24, 15:07 אזעקה באביבים. הפעם בלי תרגיל, סוסנוב נופל פצוע.
בדיוק כמו בתרגילים, עושים טיפול ראשוני, וישר לאחר מכן, אלונקה באוויר.
הפעם אין הרבה חיוכים. מי שסוחב אותו לא מחייך. אבל יש חיוך אחד, החיוך של סוסנוב. לא ברור למה, אבל מחייך, עד רגעיו האחרונים.
באותו רגע הבנתי שמסתבר שעדיף לסחוב בטון 500 קילו, מאשר נשמה טהורה ששוקלת פחות מ-50.
"מוקף אור ותמיד בתנועה": סמל אריאל סוסנוב, בן 20 מירושלים, נפל בלחימה בצפון
אריאל, לוחם בגדוד ההנדסה 605, עוצבת 'ברק', נהרג מפגיעת רקטה באביבים • הוא הועלה מדרגת רב"ט לדרגת סמל לאחר מותו • ב"כנפיים של קרמבו" ספדו לו: "תמיד בתנועה, תמיד בעשייה ותמיד בשמחה" • הלווייתו תתקיים בשעה 14:00 בהר הרצל, בשכונת מגוריו קוראים ללוותו בדרכו האחרונה
https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/16738572?amp=1
רצית להיות גיבור" סמל אריאל סוסנוב הובא למנוחות בהר הרצל בירושלים
אריאל היה לוחם בגדוד ההנדסה 605 של עוצבת ברק • נהרג מפגיעת רקטה באביבים במהלך ירי שכלל כ-50 רקטות ששוגרו מלבנון • בן 20 היה במותו • הוא הותיר אחריו הורים וחמישה אחים
https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/16741413?amp=1
ילד מחונן ומלא נתינה: סמל אריאל סוסנוב הובא למנוחות בהר הרצל
סמל אריאל סוסנוב ז"ל מירושלים, לוחם בגדוד ההנדסה 605 של עוצבת 'ברק' הובא למנוחות אחר הצהריים (חמישי) בחלקה הצבאית בהר הרצל, זאת לאחר שנפל בגבול הארץ. הוא הותיר אחריו הורים: גבריאל ושושנה, וחמישה אחים - עמנואל, נתנאל, מיכאל, לינוי ואליהו. וכן את בת זוגו, עטרה.
אריאל,
בחיים לא חשבתי שאמצא את עצמי בסיטואציה כזאת. אמנם לא הכרנו לעומק, אבל בכל מקום שהלכת אליו – השארת משהו אחריך: חיוך על פנים של מישהו, נקודה למחשבה, השראה.
היית השינשין שרציתי להיות – קנאתי באנרגיות המטורפות שלך, בכריזמה, ובנכונות שלך תמיד לעשות מעבר.
בשנת השירות שלי היית אחת הדמויות שניסיתי לשאוף להיות כמותן – ואתה אפילו לא ידעת את זה.
זה מדהים בעיניי איך אנשים משאירים עקבות בלבבות של אחרים – והדברים שאתה השארת אחריך פשוט לא עוזבים.
אני קצת מתבאסת שלא יצא לנו להכיר יותר, שלא הספקתי לחוות ממך עוד.
אבל אני מבטיחה ללמוד מהדברים שהשארת אצל אחרים, ולהמשיך להעביר את האור שלך הלאה.
תודה על מי שהיית – בשביל כל כך הרבה אנשים שאני אוהבת, בשביל התנועה הזאת, ובשביל המדינה.
אלה מוסקוביץ, גרעין כפיר 14, כנפיים של קרמבו.
אריאל היה אדם עם כוח מגנטי – בכל מקום שבו היה, אנשים חיפשו אותו בעיניהם, נמשכו אליו בטבעיות. הוא היה מנהיג מלידה, מלא בנחישות ובחיוביות, נושא בלבו תחושת צדק עמוקה.
כשמדברים על "רעל בעיניים", מתכוונים בדיוק לאריאל – לעקשנות שלו, למוטיבציה הבלתי נגמרת להפוך את העולם למקום טוב יותר. אני מודה על הזכות שהייתה לי להכיר אותו. הוא נכנס לי ללב בלי שהרגשתי, ובאופן טבעי הפך לדמות משמעותית וראויה להערכה.
אין לי ספק שהיעדרו יורגש בעולם, כי אנשים כמוהו משאירים אחריהם חלל – אבל גם השראה גדולה.
ענבל, רכזת בוגרת "כנפיים של קרמבו" 2021–2022
Ариэль Соснов, да отомстит Господь за его кровь, — отдаю тебе честь, спасибо, что защищал нас и был героем
Источник:ישראל היום
Прочитать оригинал на иврите
אריאל סוסנוב הי״ד - מצדיעה לך, תודה ששמרת עלינו והיית גיבור
Ты ставил нужды своих солдат гораздо выше собственных
Источник:boystownjerusalem.org
Нет сомнений, что мы получили подарок с небес
Источник:משרד הביטחון — יזכור
Прочитать оригинал на иврите
אין ספק שקיבלנו מתנה מהשמיים
Ты стал героем для всего народа и всей страны
Источник:משרד הביטחון — יזכור
Прочитать оригинал на иврите
הפכת להיות גיבור של כל העם והמדינה
Если бы ты был здесь, ты бы сказал мне не плакать.
Источник:משרד הביטחון — יזכור
Прочитать оригинал на иврите
אם היית כאן היית אומר לי לא לבכות.
Выступления в День памяти
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכל יום שעובר, אזכור יותר! אזכור, את אלו שיצאו עימי לקרב ולא שבו, ולהם אין מי ידמה ומי ישווה. אזכור, שהכאב לא יעבור לעולם, והזמן, הוא לא מרפה ולא מרפא. אזכור, את שיברון הלב הגובר ואת הבית שבוער. אזכור, את צדקת הדרך, ואשבע שוב, שמה שהיה לא יהיה יותר. אזכור, שיותר מכל דבר אחר – אני חסר! ביום הזה, אני נתקף געגוע לדמותם, לחיתוך דיבורם, לחיוכם, ומדליק נר לזיכרון דרכם ומורשתם!
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכאב, בהצדעה ובתקווה אני מתכבד להדליק נר זיכרון זה. השנה, כשאנו נלחמים במלחמה ארוכה, רב זירתית וצודקת, הזיכרון נושא משמעות עמוקה. ביום זה נעצור ונתייחד עם זכרם של טובי בנינו ובנותינו שנפלו בהגנה על המדינה. מורשתם היא המצפן שמתווה את דרכינו, והיא המעניקה לנו כוח להמשיך ולהגן על מדינת ישראל ותושביה. משפחות יקרות, אנו מרכינים ראשנו ומתחייבים שנעמוד לצידכן תמיד. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף דדו בר כליפא
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בשעה שאנו זוכרים את גודל תרומתם ועומק מסירות נפשם של טובי בנינו ובנותינו, נופלי מערכות ישראל לדורותיהן, ממשיכים צה"ל וכוחות הביטחון במימוש המשימה למענה לחמו ועבורה נפלו: הכרעת אויבינו מדרום, מצפון, ביהודה ובשומרון, וגם בזירות רחוקות יותר. בהערכה רבה ובגאווה אדירה אנו מרכינים ראש בפני הנופלים והנופלות, מאמצים את משפחותיהם אל לבנו, וממשיכים במשימה להבטחת קיומה של ישראל לדורי דורות. יחד נעשה ונצליח.
רב אלוף אייל זמיר
הרמטכ"ל, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
כאשר דגלינו מורדים לחצי התורן וראשינו מורכנים לזכר הנופלים והנופלות במערכות ישראל, ממשיכים לוחמי צה"ל ומפקדיו בלחימה בדרום, בצפון, ביהודה ובשומרון ובזירות נוספות. על כל דור מוטלת המשימה של הגנת העם והארץ – משימה שאף פעם אינה פוסקת. נצדיע בגעגוע ובגאווה לנופלים ולנופלות, נחבק את משפחותיהם, ונמשיך ברוח הציווי שהותירו לנו. עם ישראל חי.
רב ניצב יעקב שבתאי
המפקח הכללי, משטרת ישראל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
אחיי הנופלים, כל נר הוא זיכרון יחיד ומיוחד, על חיים שהיו ואינם, געגוע שנצרב עמוק בלב, עולם ומלואו. הנרות כולם הם זיכרון של אומה כי לעולם לא עוד, בשורת הציונות וקוממיות ישראל. זיכרון כי הדרך לעם חופשי בארצנו עוברת דרך מסדר הנופלים. אור הנר יזכיר לנו את מסירות נפשכם להציל חיים, להגן על הבית. הנרות מסמנים לנו נתיב גבורה ערכי מחייב שאנו מצווים ללכת לאורו. נמשיך להילחם ולהוסיף אור מתוך אמונה בנצח ישראל.
יואב גלנט
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהצדעה ובכאב, בשם צה"ל כולו, אני מדליק נר זיכרון. בעיצומה של מלחמה, הזכרון נושא משמעות יום-יומית, שעבר והווה מתלכדים בה. לאורם של הנופלים נמשיך לצעוד, חיילי הסדיר והמילואים. לאורם של הנופלים נמשיך להגן על ארצנו ועל מולדתנו, גם כשהמחיר כבד. להבת-הזכרון תבער בנו בעודנו ממשיכים להלחם ונזכור את הנופלים ואת אומץ ליבם. משפחות יקרות, צה"ל מרכין היום ראש, מצדיע לכן וכואב איתכן. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף יניב עשור
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהוקרה, בגאווה ובכאב שאין לו סוף, אני מתכבד להדליק נר לזכרם של הנופלים והנופלות במערכות ישראל. סיפור חייהם בארץ הזאת, מסכת שירותם, גבורתם והקרבתם – הם סיפורה של הארץ הזאת, אך גם סיפור המחיר הכבד שהיא תובעת מאוהביה. מחויבותנו לזכר הנופלים ולדרך שהותירו לנו ניצבת תמיד לנגד עינינו. את המשימה שלא זכו להשלים, משלימים כיום, וישלימו, אנשי כוחות הביטחון, הממשיכים בדרכם ולאורם. יהי זכרם של הנופלים ברוך.
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בחרדת קודש אני מתכבד להדליק נר לזכרם של חללי מערכות ישראל, חברנו שנפלו, מראשית היציאה מהחומות ולאורך כל שנות עצמאותנו המדינית והציונית, מהווים תמרור זיכרון לדרך חיינו ולמחוייבות הלאומית להנצחת זכרם. דרכם נותרה דרכנו ומורשתם נר להמשך עשייתנו. יהי זכרם ברוך!
בני גנץ
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נזכור אותם, כולנו יחד. כל אחד ואחת מהם, מדי יום ביומו, והיום ביתר שאת, כך – לנצח. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת