7 באוקטובר · סיפור אישי
דוד קוניו
תאריך החטיפה
7 באוקטובר 2023
מקום החטיפה
קיבוץ ניר עוז
סטטוס
שחרור בחיים · 13 באוקטובר 2025
שוחרר בחיים מהשבי בעזה והתאחד עם משפחתו בישראל.
01
החיים לפני
דוד גדל בקיבוץ ניר עוז. עבודתו כחשמלאי וחיי משפחתו היו חלק מאותה קהילה קרובה. הוא ושרון היו יחד שתים־עשרה שנים וגידלו את בנותיהם התאומות, אמה ויולי. ביתם היה פתוח לשכנים ומלא ברגעים רגילים של ילדות: מוזיקה, ימי הולדת, בריכות קטנות על הדשא, טרמפולינה וביקורים בבריכת הקיבוץ. לדוד ולאמה היה טקס קטן ליד הגריל: הם עמדו יחד בזמן שהכין בשר למשפחה. הקהילה זוכרת את התמונה הזאת, שמספרת יותר מרשימת תפקידים על מקומו בבית: אב שפינה מקום לבתו לצדו, בתוך בית של קשרי משפחה ודלת פתוחה. לפני המתקפה גם שיחק בסרטים, אך משפחתו והחיים שבנו בניר עוז עומדים במרכז הסיפורים עליו.
02
החטיפה
ב־7 באוקטובר 2023 הסתתרו דוד, שרון ובנותיהם בבית עם דניאל, אחותה של שרון, ועם אמיליה, אחייניתה, שבאו לחג. לאחר שהחשמל נותק, המשפחה נשארה יחד בממ״ד בזמן שהמחבלים ניסו לפרוץ אליו. כשלא הצליחו, הציתו את הבית. בני המשפחה יצאו דרך חלון הממ״ד והופרדו בחוץ. דוד ויולי נתפסו ליד בית שכנים. שרון נלקחה בנפרד עם אמה, דניאל ואמיליה; האם והבנות לא נשארו יחד לאורך כל החטיפה. לאחר חציית הגבול לעזה הופרדה אמה מדודתה ובהמשך הובאה למקום שבו הוחזקו דוד, שרון ויולי.
03
השבי
דוד הוחזק בשבי במשך שנתיים, עד לשחרורו באוקטובר 2025. בריאיון בינואר 2026 תיאר חדרים ומעברים תת־קרקעיים, מחסור קשה ולחץ מצד שוביו, שאמרו לו שוב ושוב ששרון המשיכה הלאה. הוא שמר גומייה של בנותיו ושרשראות שהכין להן מגלעיני תמרים. הוא סיפר שהתפלל מדי יום ודמיין שיחות עם שרון והבנות. המזכרות הקטנות מהבית עזרו לו לשאת את הפרידה הארוכה. גם חטופים אחרים עזרו לו ברגעי ייאוש. כאשר חטופים שוחררו בתחילת 2025, דוד נשאר מאחור; הוא סיפר ששמח בשביל מי שיצאו, ובה בעת חשש ששחרורו שלו לא יגיע.
04
השיבה
ב־13 באוקטובר 2025 שוחררו דוד ואחיו הצעיר אריאל בחיים במסגרת עסקת החטופים האחרונה. דוד הופרד משרון ומהתאומות כשאלה שוחררו בנובמבר 2023; הוא שב למשפחה שחיכתה לו ונאבקה להשבתו כמעט שנתיים. לפי סיפור הקהילה, בני המשפחה התאחדו בישראל לאחר שחרורו. השיבה פירושה היה לפגוש שוב את בנותיו, לאחר שהן עברו שבי והילדות שלהן נמשכה בלעדיו. האיחוד היה התחלה, לא חזרה לאחור: כל בן ובת משפחה נשאו חוויות שאחרים לא יכלו לחלוק. דוד שב יחד עם אחיו, ושניהם התאחדו עם אמם לפני שחזרו למשפחותיהם.
05
החיים לאחר מכן
בינואר 2026 דיבר דוד בפומבי על העבודה הכרוכה בחזרה הביתה ובבניית חיי משפחה מחדש לאחר השבי. הוא תיאר את המאמץ לחזור לשגרה לצד ילדות קטנות לאחר פרידה ממושכת, והכיר בכך שהאיחוד אינו מוחק את מה שקרה. דבריו מחזירים את הסיפור לחיי היום־יום: הורות, זוגיות והניסיון להיות שוב נוכח. קהילת ניר עוז זוכרת אותו בבית עם שרון והתאומות, כאב שעמד לצד אמה ליד הגריל והפך רגע יומיומי לזמן משותף. הזיכרון הזה אינו מסכם את חייו, אך נותן לסיפור הציבורי קנה מידה אנושי מעבר לימים שבהם הוחזק.