זיו חן

כפר סבא של אמצע שנות התשעים נשמה את ריח הפרדסים האחרונים שעדיין עמדו על תילם בפאתי העיר, ובה בעת כבר שאפה את אדי הבטון והאספלט של שכונות חדשות שהלכו ונבנו בקצב מסחרר. אל תוך המרקם המתהווה הזה, ביום י"ד בשבט תשנ"ז, שגלגל את עצמו אל לוח השנה הלועזי כ-22 בינואר 1997, נולד זיו. הוא היה בנם השני של רוזה ואברהם, שפתחו את ביתם וחייהם לקבל את פניו, וכבר היו עסוקים בגידול בתם הבכורה, רויטל, שהייתה אז בת כמה שנים טובות והתכוננה לתפקיד האחות הגדולה. הבית, ברחוב שקט יחסית בפאתי העיר, היה ספוג באור של בוקר ישראלי טיפוסי, כזה ששולח קרניים רכות דרך תריסים מוגפים למחצה, וממלא את החדרים בתחושה של התחלה חדשה. רוזה ואברהם, שניהם אנשים עובדים וישרים, בנו את עולמם בשתי ידיים, והבית שלהם שיקף את זה: לא ראוותני, אבל מלא חום, סדר ותחושה עמוקה של שייכות. על הקירות היו תלויות תמונות משפחה, שצבעיהן דהו קלות עם השנים, אבל כל אחת מהן סיפרה סיפור – טיולים בצפון, חגים משותפים, רגעים קטנים של אושר שנלכדו בעדשת המצלמה. כשהגיע זיו, הוא הוסיף עוד רובד של שמחה וצחוק לתוך הקירות האלה, שהיו עתידים ללוות אותו בשנותיו הראשונות.

הימים הראשונים של זיו היו ימים של התרגלות – לריח של הבית, למגע הידיים העדינות של רוזה, לקולו העמוק והמרגיע של אברהם. רויטל, האחות הגדולה, קיבלה אותו בתערובת של סקרנות וחשש, עד מהרה הפכה למגוננת ומשתפת. מאוחר יותר הגיעו גם ענבר ואור, והבית התמלא לחלוטין. הוא הפך לכוורת של ממש, עם קולות ילדים מתרוצצים במסדרונות, צחוקים מתגלגלים מהגינה הקטנה, ומריבות קטנות ומתוקות על צעצועים או על תור למקלחת. זיו, כילד שני, למד מהר מאוד לנווט במרחב המשפחתי המורכב הזה. הוא פיתח יכולת הקשבה שקטה, אך גם נחישות עדינה להשיג את מבוקשו. הוא לא היה הילד הצעקני ביותר, אבל נוכחותו הורגשה. הוא ידע לתפוס את הרגע הנכון כדי להשמיע את קולו, או להציע עזרה שאף אחד לא ביקש, אבל כולם שמחו לקבל. אברהם, איש של עבודה וסדר, לימד אותו את חשיבות האחריות כבר מגיל צעיר. כשהיה זיו בן שש או שבע, הוא כבר ידע לעזור בסידור השולחן לפני ארוחת הערב, להוריד את הזבל, ואפילו לנקות את הכלים בכיור, כשהוא מגיע בקושי אל הברז, ומתיז מים לכל עבר, לתסכולה המתוק של רוזה. "זיוי, אתה יותר מלכלך מאשר עוזר," הייתה אומרת בצחוק, אבל במבט שלה היה גאווה. "אני מנסה, אמא," היה עונה, ועיניו הכחולות היו מצחקקות.

הילדות של זיו בכפר סבא הייתה שזורה בטיולים רגליים ברחובות העיר, בפארקים שהתמלאו בילדים אחרים בשעות אחר הצהריים, ובביקורים בגינת המשחקים השכונתית, שם בנה ארמונות חול בלתי נראים וטיפס על המתקנים בחוסר פחד. הוא אהב את תחושת החופש שברכיבה על אופניים ברחובות השקטים, כשרוח קלה מלטפת את פניו וריח פריחה עולה מן הגינות. הוא היה ילד סקרן, לא רק לגבי העולם החיצוני, אלא גם לגבי אנשים. הוא אהב לשבת ולהקשיב לשיחות של המבוגרים, לנסות להבין את רזי עולמם. רוזה, שאהבה לספר סיפורים, הייתה יושבת איתו על הספה בערבים, מספרת לו על העבר, על סבתא וסבא, על הדרך שהם עשו כדי לבנות את חייהם בארץ. זיו היה יושב מרותק, כפות רגליו הקטנות מקופלות תחתיו, דמיונו משתולל. הסיפורים האלה, על עמידה איתנה מול קשיים, על אהבת הארץ ועל חשיבות המשפחה, חלחלו עמוק פנימה, והיוו את אבני היסוד לערכיו. הוא למד מהם את החשיבות של להישאר נאמן לעצמך ולשורשים שלך, גם כשמסביב הכל משתנה. בבית הספר היסודי, זיו היה תלמיד רציני, אבל לא כזה שהיה שקוע רק בספרים. הוא היה חברותי, תמיד מוקף בחברים, ובעל חוש הומור דק שהיה מבליח ברגעים לא צפויים ומצליח להפיל את כולם מצחוק. הוא אהב לשחק כדורגל בהפסקות, אבק הקיץ נדבק למכנסיו, וזיעה קלה נוצצת על מצחו, אבל עיניו תמיד היו מוארות בהתלהבות.

ככל שזיו גדל, כך התפתחה בו תחושת אחריות עמוקה יותר, לא רק כלפי עצמו, אלא כלפי סביבתו. הוא היה אח גדול ומגונן עבור ענבר ואור הצעירים ממנו, ותמיד מצא זמן להקשיב לרויטל, גם כשהיא הייתה עסוקה בדרמות של גיל ההתבגרות. הוא היה מעין עוגן שקט בתוך סערות הילדות והנעורים של המשפחה. כשהגיע לגיל תיכון, החלו להתגבש בו שאלות עמוקות יותר על מהות החיים, על מקומו בעולם, ועל הדרך שבה הוא רוצה לצעוד. הוא חיפש משמעות, לא רק בידע ובלימודים, אלא גם ברוח, בקהילה. השיחות בבית, שהתנהלו לרוב סביב שולחן האוכל העמוס, נגעו לא פעם בנושאים אלה. אברהם, שהיה איש של מעשה, הדגיש תמיד את חשיבות התרומה לחברה, ואילו רוזה, עם הרגישות שלה, נגעה בפן הרגשי והרוחני של הקיום. זיו ספג את הכל, עיבד, וגיבש לעצמו דרך. החלטתו ללכת לישיבת ההסדר בירוחם לא הייתה קלה, אבל היא נבעה מתוך חיפוש אמיתי. הוא רצה לשלב את עולם התורה עם שירות צבאי משמעותי, להעמיק את שורשיו הרוחניים תוך כדי תרומה אקטיבית למדינה.

המעבר מירוחם של כפר סבא לירוחם שבנגב היה שינוי דרמטי. מהרחובות המוריקים והשקטים של עיר ילדותו, הוא הגיע אל נוף מדברי צחיח, חום יבש ומרחבים פתוחים עד קו האופק. ישיבת ההסדר בירוחם הייתה עבורו עולם חדש לגמרי, אבל כזה שקיבל אותו בזרועות פתוחות. ריח ספרי הגמרא המאובקים, קולות הלימוד העמוקים שעלו מבית המדרש, שיחות הנפש עם החברים החדשים אל תוך הלילה תחת שמיים זרועי כוכבים שלא ראה כמותם מעולם בכפר סבא המוארת – כל אלה יצרו בו תחושה של התעלות וחיבור עמוק. הוא למד שם לא רק טקסטים קדומים, אלא גם דרך חיים. הוא למד את ערך הסבלנות, את חשיבות ההתמדה, את הכוח הטמון בקהילה תומכת ואת הענווה מול עוצמת הבריאה במדבר. ירוחם לא הייתה רק מקום לימודים, היא הייתה בית שני, מקום שבו נפשו התעצבה והתחזקה. הוא למד לראות את היופי בפשטות, את העוצמה שבשקט, ואת החשיבות של לחיות חיים בעלי משמעות. החברים בישיבה הפכו למשפחה, שותפים לדרך, לחלומות, ולפעמים גם לקשיים. הם ישבו יחד שעות ארוכות, מתווכחים על סוגיות הלכתיות, מנתחים אירועים אקטואליים, ובעיקר – בונים זהות משותפת של אזרחים וחיילים עתידיים, שרוצים לתרום ולהשפיע.

לאחר שנות הלימוד בישיבה, הגיע זמנו להתגייס לשירות הצבאי. הבחירה בחיל הרגלים הייתה טבעית עבורו. הוא רצה להיות בחזית, להרגיש את האדמה תחת רגליו, להגן על המדינה באופן המוחשי ביותר. הוא עבר טירונות מאתגרת, שבה נחשף ליכולותיו הפיזיות והמנטליות. הוא למד להתגבר על עייפות, על קור, על אי וודאות. הוא למד מהי משמעת, מהי עבודת צוות אמיתית, ומהי המחויבות העמוקה לחברים ליחידה. הריח של אבק שריפה, הקולות הצורמניים של האימונים, המאמץ הפיזי המתמיד – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא הפך ללוחם, חד ומקצועי, אך מעולם לא איבד את הרגישות והאנושיות שאפיינו אותו. הוא היה תמיד הראשון להושיט עזרה לחבר שמתקשה, להציע מילה טובה, או לחלוק את המנה האחרונה של השוקולד. לאחר השירות הסדיר, שבו עלה לדרגת רב סמל, הוא השתחרר, אך ידע היטב שהצבא הוא חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא נשאר לוחם מילואים, מחובר ליחידה, לחברים, ולתחושת השליחות.

עם החזרה לחיים האזרחיים, החל פרק חדש ומרגש בחייו של זיו. הוא פגש את הלל. המפגש איתה היה כמו נשימה עמוקה של אוויר צח אחרי שנים של אבק דרכים וריח נשק. היא הייתה אישה חכמה, חמה, ומלאת חיים, שהצליחה לראות את כל הרבדים שבו – את הלוחם המיומן, את הלמדן העמוק, ואת הילד הסקרן שעדיין התחבא בו. הקשר ביניהם התפתח במהירות טבעית. הם בילו שעות ארוכות בשיחות, על כוס קפה קטנה בבית קפה שכונתי, או בטיולים ארוכים לאורך חופי הים התיכון, כשהרוח מלטפת את פניהם ורעש הגלים ממלא את האוזניים. זיו אהב את הדרך שבה הלל ראתה את העולם, את הצחוק המתגלגל שלה, ואת העיניים המבריקות שלה כשדיברה על דברים שאהבה. הוא הרגיש איתה שלם, כאילו מצא את החצי השני של נשמתו. הלל מצידה, נשבתה בכנותו, ביושרו, ובחוש ההומור השקט שלו, שהיה מבליח ברגעים הכי לא צפויים. היא אהבה את תחושת הביטחון שהשרה עליה, לא רק פיזית, אלא גם נפשית. היא ידעה שהוא יהיה שם בשבילה, תמיד.

הצעת הנישואין הייתה רגע קסום, אינטימי, ונטול גינונים מיותרים. הוא כרע ברך על חוף הים בשעת שקיעה, כשצבעי השמיים נצבעו בארגמן וזהב, ואת טבעת האירוסין שלף מכיסו בפשטות. "הלל," אמר, קולו רועד קלות, "תתחתני איתי?" דממה קצרה השתררה, רק רחש הגלים נשמע, ואז היא פרצה בבכי של אושר וחיבוק חזק, "כן, כן!" הם התחתנו באווירה חמה ומשפחתית, מוקפים באהבה של כל יקיריהם. זיו, בדרך כלל מאופק, לא יכול היה להסתיר את האושר שקרן ממנו. הוא רקד עם הלל שעות ארוכות, עיניו לא זזות מפניה. הקמת בית ביחד הייתה עבורם הגשמת חלום. הם בנו את הקן שלהם בכפר סבא, קרוב למשפחותיהם, בבית ששיקף את אישיותם המשותפת: חמים, מזמין, מלא ספרים וצמחים. הם אהבו לארח חברים ובני משפחה, השולחן תמיד היה עמוס באוכל טוב ובשיחות מרתקות. זיו מצא את מקומו גם בעבודה אזרחית, שבה שילב את היכולות האנליטיות שרכש בלימודיו ואת הפרקטיקה שספג בצבא. הוא היה איש מקצוע מסור, ששם לב לפרטים, ובעל יכולת פתרון בעיות יצירתית. אבל מעל הכל, הוא היה איש משפחה. הוא אהב את השקט של הבית לאחר יום עבודה, את הצחוק של הלל, את הידיעה שיש לו מקום בטוח לחזור אליו.

החיים של זיו והלל זרמו במסלול של שגרה מבורכת, מלאה באהבה, תכנונים לעתיד, ורגעים קטנים של אושר יומיומי. הם דיברו על ילדים, על טיולים רחוקים, על הגשמת חלומות. זיו היה איש של שגרה, אך כזה שידע להעריך כל רגע בה. הוא אהב את הבוקר השקט עם כוס קפה, את הריצה היומית בפארק, את ארוחות הערב המשותפות, ואת שיחות הנפש הארוכות עם הלל. הוא היה עוגן, גם למשפחתו המורחבת. רויטל, ענבר ואור תמיד ידעו שיש להם על מי לסמוך, למי לפנות בעצה או סתם לשיחה. הוא היה אוזן קשבת, לב פתוח, ומוח חד. הוא השתלב בקהילה המקומית, תמיד מוכן לעזור, לתרום מזמנו וממרצו. הוא היה סוג האנשים שבונים את המרקם החברתי, את היסודות עליהם עומדת חברה יציבה ובריאה. הוא היה גאה להיות ישראלי, גאה בערכים שספג בבית ובישיבה, וגאה בתפקידו כלוחם מילואים, תפקיד שאותו מילא בנאמנות ובמסירות, גם כאשר חייו האזרחיים היו עמוסים ומלאים. הוא ראה בכך לא רק חובה, אלא זכות.

ואז הגיע הבוקר של השבעה באוקטובר 2023. השמש עלתה מעל כפר סבא באותו אופן שעלתה אלפי פעמים קודם לכן, צובעת את השמיים בגוונים של ורוד וכתום. זיו והלל התעוררו לשבת בוקר שקטה, מתוכננת למנוחה, לארוחת בוקר משותפת ורגועה. אבל השקט הזה התנפץ במהרה. הטלפון של זיו, שהיה על מצב שקט, החל לרטוט בטירוף. קודם הודעות וואטסאפ בקבוצת המילואים, אחר כך שיחות שלא נענו, ולבסוף – שיחת טלפון בהולה מחבר ליחידה, קולו נשמע מתוח ולחוץ. "זיו, קום, קום מהר. קרה משהו נורא. כולם נקפצים." המילים הללו חדרו אל תוך השקט הברוך של הבוקר, והפכו אותו לחרדה צורבת. זיו קפץ מהמיטה, עיניו עוד מנומנמות, אך מוחו כבר עבד בקצב מסחרר. הוא פתח את הטלוויזיה, והתמונות שהחלו לזרום מהדרום היו בלתי נתפסות. פיגועים, חדירות מחבלים, טבח. המילים הללו, שהיו עד כה חלק מסיפורים היסטוריים או תרחישי אימה רחוקים, הפכו למציאות קשה וכואבת. "אני צריך ללכת," אמר להלל, קולו נחוש, אך בעיניו הבהבה דאגה עמוקה. היא הבינה. לא היה צורך במילים נוספות. היא ידעה שזה לא דיון, זו חובה. היא חיבקה אותו חזק, חזק כל כך, כאילו ניסתה לאגור את כל החום והביטחון שלו בתוכה לרגעים שיבואו. "תשמור על עצמך," לחשה, ודמעות קטנות החלו לזלוג על לחייה. הוא נישק אותה במצחה, בחיבוק אחרון, ולקח את התיק שהיה תמיד ארוז למילואים.

הדרך דרומה הייתה רווית מתח ואי וודאות. כבישים עמוסים במכוניות אזרחיות לצד רכבים צבאיים דו-גלגליים, כולם ממהרים אל הלא נודע. הטלפון לא הפסיק לרטוט. הודעות בקבוצה, עדכונים, הוראות מתחלפות. זיו הרגיש את הדופק שלו עולה, אבל גם תחושה עמוקה של מטרה. הוא לוחם, והמדינה זקוקה לו. עם הגיעו לבסיס האיסוף, המראה היה כאוטי. מאות מילואימניקים זרמו מכל עבר, פניהם מתוחים, בעיניהם שילוב של הלם ונחישות. הוא פגש את חבריו לגדוד 630, חטיבה דרומית. חיבוקים קצרים, לחיצות יד איתנות, מילים לא נאמרו. כולם ידעו מה עומד על הפרק. הציוד חולק במהירות, תדרוכים קצרים, והיציאה אל השטח. הימים הראשונים היו ימים של טירוף. הגדוד שלו נשלח לאזורים מוכי טבח, לסייע בטיהור, באיתור, במתן מענה ראשוני. זיו ראה מראות שייחרטו בו לעד, מראות ששינו אותו, שצרבו בו את ההבנה העמוקה ביותר של הרוע האנושי, ושל חשיבות העמידה האיתנה מולו. הוא עבד ללא לאות, שעות על גבי שעות, מנסה לעזור, להציל, להגן. האדרנלין זרם בעורקיו, והרצון להגן על עמו, על ביתו, על הלל, בער בו.

ככל שהשבועות נקפו, הגדוד של זיו נכנס עמוק יותר ויותר אל תוך רצועת עזה. המציאות שם הייתה קשה, מורכבת, ומסוכנת. כל צעד היה מחושב, כל פינה חשודה. הם עבדו בשטח בנוי, בסמטאות צרות, בתוך מבנים הרוסים למחצה. ריח עשן הקרבות, אבק ההריסות, והמתח התמידי הפכו לחלק בלתי נפרד מהאווירה. זיו, כרב סמל מנוסה, שימש כעוגן לחיילים הצעירים יותר, מפיח בהם רוח אופטימית גם ברגעים קשים, ומזכיר להם את חשיבות המשימה. הוא הקפיד על בדיקות ציוד, על ערנות מתמדת, ועל שמירה על קשר עין עם חבריו. בערבים, כשמצא רגע של שקט, היה שולח הודעה קצרה להלל, רק כדי שתדע שהוא בסדר. "אוהב אותך, תדאגי לעצמך," היה כותב, ואז מכבה את הטלפון כדי לשמור על בטיחות מבצעית. הלל, מצידה, הייתה נאחזת בהודעות הקצרות האלה כמו בקרש הצלה, סופרת את הדקות עד להודעה הבאה. היא לא יכלה לישון בלילה, מאזינה לחדשות, לכל צליל של מטוס חולף בשמיים, חוששת מכל צלצול טלפון.

הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים. חג החנוכה עבר עליהם בתוך עזה, כשאת הנרות החליפו פנסים קטנים, ואת השירים – לחישות זהירות ותפילות שקטות. ראש השנה האזרחי הגיע, והם המשיכו להילחם. זיו חגג את יום הולדתו ה-27 ב-22 בינואר 2024, עמוק בתוך שטח האויב. במקום לחגוג עם הלל, עם הוריו ואחיו, עם עוגה ונרות, הוא קיבל ברכות מחבריו ליחידה, כשקולות הירי ברקע. הוא חשב על הבית, על הלל, על החיים שחיכה לחזור אליהם, על כל מה שעוד ציפה לו. אבל הוא ידע שהוא במקום הנכון, עושה את הדבר הנכון. הוא היה נחוש לסיים את המשימה, להחזיר את הביטחון, כדי שיוכלו כולם לחזור לחיים נורמליים, לחיים שלווים. הוא היה חלק משרשרת ארוכה של לוחמים, שכל אחד מהם נשא על כתפיו את האחריות הגדולה, את הנטל הכבד של הגנה על הבית.

ביום ג' באדר א' תשפ"ד, ה-12 בפברואר 2024, בעת פעילות מבצעית בדרום רצועת עזה, נקלע הגדוד של זיו לקרב קשה. האוויר התמלא בקולות ירי, פיצוצים, ופקודות צעקה. זיו, בראש כוח לוחמים, פעל בקור רוח ובמקצועיות, מגן על חבריו, משיב אש, ומנסה להבין את תמונת הקרב המורכבת. הוא היה בחוד החנית, כפי שתמיד היה, מוביל, מראה דרך. בעיצומו של הקרב, כשחבריו היו תחת אש כבדה, הוא המשיך להתקדם, מנסה לאגף את האויב, להגן על עורף הכוח. הוא לא היסס, לא חשב פעמיים. הוא פעל מתוך אינסטינקט של לוחם, של מפקד, ומתוך אהבה עמוקה לחבריו ולמשימה. הוא נפל בקרב, בן עשרים ושבע בנופלו, כשהוא מגן בגופו על עמו, על ביתו, על חלומותיו ועל חלומותיהם של כל בני ישראל. הרגע שבו הקשר איתו נותק, הרגע שבו הגיעו הבשורות המרות, היה רגע שבו נשבר עולם.

הבשורה המרה הגיעה אל ביתה של הלל בכפר סבא, ומשם התפשטה כמו אש בשדה קוצים אל משפחתו וחבריו. הבית, שעד לפני רגע היה מלא בציפייה ובחרדה, התמלא באבל כבד, בלתי נתפס. רוזה ואברהם, שהיו גאים בבנם הלוחם, נאלצו להתמודד עם האובדן הגדול מכל. רויטל, ענבר ואור איבדו אח אהוב, עוגן, חבר. הלל איבדה את אהבת חייה, את עתידה, את כל מה שבנו יחד. קולות הבכי מילאו את האוויר, קולות שקטים של כאב עמוק, של חלל שנפער. זיו הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, בטקס מרגש ועצוב, מוקף באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, ואזרחים שהכירו אותו או שרק שמעו על גבורתו. השמש שוב זרחה, אבל האור הרגיש שונה, עמום יותר, כאילו העולם כולו עצר את נשימתו לרגע.

אבל זיו לא נעלם. הוא נשאר נוכח, בזיכרונות, בסיפורים, בלבבות. הוא נשאר בדרך שבה הלל ממשיכה לחיות, בדרך שבה רוזה ואברהם ממשיכים לספר עליו, בדרך שבה אחיו נושאים את מורשתו. הוא נשאר בתחושת המחויבות שאותה הפיח בחבריו, בערכים שאותם ייצג – אהבת הארץ, מסירות אין קץ, אומץ לב, ופשטות אנושית. הסיפור שלו, על ילד מכפר סבא שגדל להיות לוחם ומגן, הוא לא רק סיפור של אבל, אלא גם סיפור של תקומה. סיפור על אדם שבחר לחיות חיים מלאי משמעות, חיים של נתינה, וחיים של גבורה שאינה זקוקה למילים גבוהות, אלא נובעת מעצם המעשה, מעצם הבחירה להגן על ביתו ועל עמו. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אבל גם מורשת של אור, של אהבה, ושל נחישות בלתי מתפשרת להמשיך לבנות ולחיות כאן, בארץ הזו, בדיוק כפי שהוא רצה. זיו חן, רב סמל במילואים, בן 27 בנופלו, הוא אחד מהגיבורים שעל כתפיהם נבנית תקוותנו, וסיפורו יישאר חקוק בזיכרון הלאומי לעד, תזכורת כואבת אך עוצמתית למחיר החיים ולרוח האיתנה של עם ישראל.