יבגני זינרשיין

האוויר בחמלניצקי, אוקראינה, נשא את ניחוח האדמה הלחה שטרם הפשירה לגמרי, גם באביב, מעורב בריח עשן עצי הסקה וקולות העיר המתעוררת. בתוך המציאות הזו, ביום י' באייר תשמ"א, 14 במאי 1981, נולד יבגני, או ג'ניה כפי שכינתה אותו אימו רוזה. ביתם היה צנוע, אך מלא חום. רוזה, אישה חזקה ומסורה, גידלה את ג'ניה לבדה, והקשר ביניהם היה עמוק וייחודי. היא הייתה עולמו, והוא היה מרכז עולמה. כבר אז, כילד קטן, התגלה בו ניצוץ של סקרנות בלתי נלאית, עיניים גדולות ובוהקות שרצו לתפוס כל פרט ופרט בעולם הסובב אותו. הוא לא הסתפק בהתבוננות פסיבית; הוא רצה להבין, לפרק ולהרכיב מחדש, למצוא את הסיפור שמאחורי כל תמונה.

הסקרנות הזו מצאה ביטוי מוקדם באהבתו למצלמה. לא הייתה זו מצלמה דיגיטלית משוכללת, אלא כנראה מצלמת פילם פשוטה, כזו שדורשת סבלנות ודיוק. ג'ניה הצעיר היה מסתובב ברחובות חמלניצקי, לוכד רגעים קטנים וגדולים: את פניו המקומטים של מוכר הלחם בשוק, את משחקי הילדים בשלג, את האור המשתקף בחלונות הבניינים הישנים. הוא לא רק צילם, הוא למד להתבונן. כשצילם עיתונות מקומית הגיעה לעיר, ג'ניה התנדב בהתלהבות לסייע לצלם. הוא נשא ציוד, החזיק רפלקטור מאולתר, ובעיקר – למד מהמקצוענים. הוא שאף את אווירת הדדליין, את הריגוש של לתפוס את הרגע הנכון, את היכולת לספר סיפור שלם בתמונה אחת. אולי שם, בין עדשות הפילם לנייר המגע, נטעה בו לראשונה התשוקה לדיוק, לירידה לפרטים, ולהבנה עמוקה של המציאות. במקביל לתשוקה הזו, הוא מצא פורקן אחר באמנות התנועה. בבית הספר היהודי בעיר, שם למד על שורשיו ותרבותו, הוא גילה את ריקודי העם. הצלילים העשירים, המקצבים הסוחפים, התלבושות הצבעוניות שרשרשו בכל תנועה – כל אלה קסמו לו. הוא היה רוקד בלהט, משקיע כל תנועה, ומוצא קצב פנימי שחיבר אותו לקהילה ולמורשת. לא פעם הופיע בתפקיד סולו, זוכה למחיאות כפיים סוערות, כשחיוך רחב וילדותי נפרש על פניו. ריקודי העם לא היו רק תנועה פיזית עבורו; הם היו דרך לבטא רגש, להשתלב בקבוצה, ולהיות חלק ממשהו גדול יותר. רוזה הייתה מגיעה לכל הופעה, עיניה נוצצות מגאווה, ומחבקת אותו בסוף כאילו ניצח בתחרות עולמית.

שנת 1995 הייתה שנת מפנה בחייו של ג'ניה. בהיותו בן ארבע-עשרה, רוזה החליטה לעלות ארצה. זו לא הייתה החלטה קלה; היא דרשה אומץ רב, ויתור על המוכר והידוע, ויציאה אל הלא נודע. ג'ניה, למרות גילו הצעיר, הבין את גודל המעמד. הוא ראה את הדאגה בעיני אימו, את ההתרגשות המעורבת בחשש. הם דיברו על כך רבות, על "הארץ המובטחת" שבה יוכלו לבנות חיים טובים יותר, על השמש התמידית, על השפה העברית שתישמע מוזר בהתחלה. המסע עצמו, מטלטל ומרגש, היה טבול בציפיות. כשהגיעו לחיפה, העיר שהפכה לביתם החדש, ג'ניה נשם לרווחה. הים התיכון, עם הריח המלוח והאוויר הפתוח, היה שונה כל כך מהאווירה הסגורה של חמלניצקי. האור היה חזק יותר, השפה זרה, והמנהגים חדשים. אבל ג'ניה, עם סקרנותו הטבעית, התמסר למשימה. הוא נרשם לבית הספר הריאלי, מוסד חינוכי ידוע לשבח, שהציב בפניו אתגרים חדשים. השפה העברית הייתה המכשול הראשון, אך בעזרת נחישותו ובסיוע אימו, הוא צלח אותו במהרה. הוא למד בקדחתנות, שאף כל מילה חדשה, כל ביטוי, ומהר מאוד השתלב בחברת הילדים הישראלים. הוא סיים את לימודי התיכון בהצלחה, כשהוא כבר דובר עברית רהוטה, ועם תעודת בגרות שהעידה על הישגיו המרשימים.

המעבר לחיים בוגרים בישראל הביא עימו את שאלת השירות הצבאי. כבן יחיד, ג'ניה היה זכאי לפטור משירות קרבי. רבים היו שמחים לנצל פטור כזה, אך לא ג'ניה. בתוכו בערה תחושה עמוקה של שייכות ומחויבות למדינה החדשה שאימצה אותו. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה, אלא זכות, דרך להחזיר תודה ולהיות חלק מהסיפור הישראלי במלוא מובן המילה. רוזה, דאגה לו מאוד, ככל אם יחידנית. היא ניסתה לדבר על ליבו, להסביר את הסכנות, אך ג'ניה היה נחוש. "אמא," היה אומר לה, קולו יציב אך עיניו מלאות אהבה, "עליתי לכאן כדי להיות ישראלי בכל רמ"ח איבריי. איך אוכל לעמוד מהצד כשאחרים מגנים על הבית שלנו?" הוא נלחם על זכותו לשרת באופן משמעותי, להתגייס ליחידה קרבית, למרות האתגרים הבירוקרטיים והאישיים. בגיל שמונה-עשרה, הוא הצליח. הוא התנדב לשרת בחטיבת הצנחנים, יחידה ששמה הולך לפניה. תחושת הסיפוק הייתה עצומה. הוא נכנס לעולם חדש, עולם של משמעת, קשיחות פיזית ומנטלית, ואחווה עמוקה. מסלול הלוחם בצנחנים לא היה קל. הריצות המפרכות, האימונים האינטנסיביים, שבועות השטח הארוכים שבהם הגוף והנפש נמתחו עד קצה גבול היכולת – כל אלה היו חלק מהתהליך. אבל ג'ניה עמד בכל אתגר, לעיתים קרובות עם חיוך על פניו, תמיד מוכן לעזור לחבר שמתקשה, תמיד דוחף את עצמו קדימה. הוא היה חייל לדוגמה, ומהר מאוד בלט בכישרונו ובמנהיגותו הטבעית. בתום המסלול, הוא יצא לקורס מ"כים, שם חידד את יכולות הפיקוד שלו. הוא למד להוביל, לקבל החלטות תחת לחץ, ולדאוג לחייליו. מיד לאחר מכן, המשיך לקורס קצינים, והיה זה צעד טבעי עבורו. במהלך שירותו כקצין צעיר, הפגין יכולות גבוהות, חשיבה מהירה, יוזמה ומסירות. הוא בלט כחייל וכקצין מצטיין, ורכש את הערכת מפקדיו וחייליו כאחד.

לאחר השחרור מצה"ל, ג'ניה לא נח לרגע. הוא בחר בנתיב האקדמי, והמשיך להפגין את נחישותו ותשוקתו לידע. הוא התקבל לטכניון, המוסד הטכנולוגי המוביל בישראל, שם סיים בהצטיינות יתרה לימודי תואר ראשון במדעי המחשב. הסביבה התובענית, האתגרים האינטלקטואליים המורכבים, והצורך לחשוב מחוץ לקופסה – כל אלה התאימו לאופיו הסקרן והשאפתן. הוא ישב שעות ארוכות מול המסך, פותר בעיות אלגוריתמיות מורכבות, מתכנת ובונה מערכות. לאחר מכן, המשיך ללימודי תואר שני באוניברסיטת בר אילן, והעמיק עוד יותר בתחום המרתק של מדעי המחשב. במהלך שנות לימודיו, כשהוא משלב בין הקמפוסים לבין הפסקות קצרות לחופשות סטודנטיאליות עם חברים, הוא הכיר את אלכסנדרה, סשה. הקשר ביניהם נרקם באמצעות חברה משותפת, והיה ברור מהרגע הראשון שיש ביניהם חיבור מיוחד. סשה נשבתה בקסם חיוכו הרחב של ג'ניה, בעיניו החכמות והטובות, בחוש ההומור שלו וביכולתו להקשיב באמת. הוא מצא בה שותפה לחיים, אישה חמה, חכמה ותומכת. חברות עמוקה התפתחה בין השניים, שהפכה בהדרגה לאהבה גדולה. הם בילו שעות ארוכות בשיחות, בטיולים רגליים בחיפה, ובבניית חלומות משותפים לעתיד. הקשר הזה הוביל, בחלוף הזמן, לנישואין ולהקמת משפחה לתפארת.

בתום הלימודים, ג'ניה השתלב בעולם ההיי-טק הישראלי, במהירות ובהצלחה מסחררת. הוא הצטרף לחברת "ורוניס מערכות", חברה מובילה בתחומה, ושם מצא את מקומו. מהר מאוד הוכיח את עצמו כעובד מבריק, מקצועי ומוביל. עמיתיו ומנהליו ראו בו איש מקצוע יוצא דופן, בעל יכולת ניתוח גבוהה, יצירתיות בפתרון בעיות, ומחויבות בלתי מתפשרת לעבודתו. הוא כונה בחיבה "זינר" בורוניס, כינוי שהעיד על מעמדו ועל יחסיהם החמים עם חבריו לעבודה. הוא התקדם למגוון תפקידים, כל אחד מאתגר יותר מקודמו, ופיתח קריירה מצליחה. אבל מעבר ליכולותיו המקצועיות, מה שבלט אצל זינר הייתה האנושיות שלו. הוא היה אדם שקל היה להתחבר אליו, חבר אמת שתמיד היה שם כדי להקשיב, לייעץ ולעזור. הוא יצר סביבו אווירה של עבודת צוות, של שיתוף פעולה, והפך לעמוד התווך של הצוותים שבהם פעל. הוא לא רק קידם פרויקטים, אלא גם טיפח יחסים בין-אישיים, והאמין בכוחה של קהילה, גם במקום העבודה.

המשפחה הייתה עמוד התווך המרכזי בחייו של ג'ניה. יחד עם סשה, הקים משפחה מדהימה, ונולדו להם שני בנים ובת – יונתן הבכור, אורן, ונינט הקטנה. ג'ניה היה אב מסור ומעורב באופן יוצא דופן. הוא לא הסתפק בתפקיד המפרנס, אלא היה שותף מלא בכל היבטי גידול הילדים. הוא הקפיד להנחיל בהם ערכים של נתינה, אהבת הארץ, ומצוינות. הוא עודד אותם להצליח בכל תחום שבחרו בו, תמיד עם חיוך ועידוד, ותמיד עם אמונה ביכולותיהם. אהבתו העזה לסשה ולילדים ניכרה בכל החלטה ובכל מעשה שעשה. הוא דאג לכל צרכיהם, תמך בהם, והיה מעורב מאוד בחייהם. למרות העומס הרב בעבודתו בחברת ההיי-טק, ג'ניה הקפיד לצאת מוקדם מהעבודה פעם בשבוע ל"יום אבא". זה היה יום קדוש, שהוקדש כולו לילדיו. ביום זה, הוא שהה במחיצתם, שיחק איתם, הקשיב לסיפוריהם, וליווה אותם לחוגים או לפעילויות אחרות. עם נינט, בתו הקטנה, הוא השתתף בחוג יצירה. השניים ישבו יחד, ידיהם מלוכלכות בדבק ובצבעים, יצרו תכשיטים מיוחדים, וצחקו על התוצאות המשעשעות. הריח המתוק של הדבק, מגע החרוזים הקטנים באצבעותיו הגדולות, והחיוך המאושר של נינט – כל אלה היו רגעים יקרים מפז. את יונתן, הבן הבכור, הוא ליווה לתחרויות שחייה. הוא עמד על שפת הבריכה, לבו פועם בהתרגשות, מעודד את בנו בכל הכוח, ותומך בו לקראת כל זינוק. אורן, הבן האמצעי, סיפר בהערכה רבה שאביו עזר לו בכל תחום – משיעורי בית במתמטיקה ועד בעיות חברתיות קטנות. ג'ניה היה שם עבורם, תמיד.

בשנת 2010, עברה המשפחה לגור בזיכרון יעקב. הם מצאו שם קהילה חמה ומחבקת, ובית שבו יכלו לבנות את חייהם. ג'ניה האמין בחשיבות של "לחיות את הרגע", לא לדחות הזדמנויות לחוויות משותפות, ולנצל כל רגע להעניק אהבה ותמיכה. הוא רצה להגשים את חלומותיהם של כל בני המשפחה, ולכן חייהם היו מלאים בהרפתקאות ורגעים בלתי נשכחים. כמעט מדי חורף יצאה המשפחה לחופשת סקי. האוויר הצח והקר של ההרים, מגע השלג המרשרש תחת המגלשיים, הריגוש שבגלישה במורד המדרונות – אלה היו רגעים של אושר טהור עבורו ועבור ילדיו. בחופשות הקיץ, הם נסעו עם חברים למחנאות (קמפינג) ברחבי הארץ. הקמת האוהלים המשותפת, בישול ארוחות פשוטות על מדורה בוערת, צלילי הלילה של הטבע, והסיפורים שסופרו סביב האש – יצרו זיכרונות יקרים. בסופי שבוע, הם טיילו רגלית במסלולי הליכה שונים ברחבי הארץ, מגלים פינות חמד נסתרות, לומדים על ההיסטוריה והטבע של המקום, ובעיקר – מבלים זמן איכות יחד. מדי פעם, טסו לחופשות משפחתיות באירופה, מגלים תרבויות חדשות, טועמים מאכלים שונים, ומרחיבים את אופקיהם. ג'ניה היה המתכנן הראשי של הטיולים הללו, משקיע מחשבה רבה בכל פרט, דואג שלכל אחד מבני המשפחה תהיה חוויה מהנה ומשמעותית. הוא רצה שהילדים יראו עולם, יכירו אנשים, וילמדו להעריך את היופי והמגוון שבו.

למרות העיסוקים הרבים, ג'ניה לא ויתר גם על הגשמת החלומות האישיים שלו. הוא השקיע את מעט הזמן הפנוי שנשאר לו באותה רצינות ומסירות שאפיינה אותו. ג'ניה אהב מאוד לארח חברים. ביתו היה תמיד פתוח, מלא בצחוק, בשיחות עמוקות ובריחות בישול משגעים. כדי לשכלל את חווית האירוח, הוא דאג להקים מטבח חוץ בחצר ביתם בזיכרון יעקב. זה לא היה סתם גריל, אלא מטבח של ממש, עם משטחי עבודה, כיור, וטאבון אבן. המקום הפך מהר מאוד למרכז למפגשים חברתיים רבים, כשריח הבשר העולה מהמנגל או פיצה חמה מהטאבון נישא באוויר, מעורב בקולות שיחה ערה וצחוק מתגלגל. ג'ניה היה במרכז העניינים, מכין, מגיש, ומדאג שכולם ירגישו בבית. בנוסף, על מנת שתהיה לו פינה שקטה שבה יוכל להירגע ולהתנתק קצת מהשגרה, הגשים חלום ישן: הוא ניצל את גג הבית ובנה סאונה תחת כיפת השמיים. זו הייתה הפינה הפרטית שלו, מקום שבו יכול היה לשבת לבד, להזיע את טרדות היום, ולהביט בכוכבים המנצנצים. ריח עץ הארז, חום האדים העוטף את הגוף, והשקט המוחלט – היו עבורו מקדש אישי.

ג'ניה היה אדם מיוחד במינו. הוא בורך בחיוך רחב, כובש לבבות, שנסך ביטחון ואופטימיות. חוכמתו בלטה בכל שיחה, והוא ניחן ביכולת להבין מצבים מורכבים ולמצוא פתרונות יצירתיים. הוא היה אופטימיסט בנשמתו, תמיד ראה את חצי הכוס המלאה, ותמיד הצליח להרים את רוחם של הסובבים אותו. נועם הליכותיו, סבלנותו האינסופית, ויחסי האנוש המצוינים שלו הפכו אותו לאהוב על כולם. הוא ידע להרגיע את האווירה גם ברגעי לחץ קיצוניים, למצוא את המילים הנכונות, ולהשרות שלווה. ג'ניה היה רגיש ואכפתי לכל סובביו. הוא תמיד מיהר לעזור, בלי היסוס, כשהוא שם את טובת הזולת לפני טובתו האישית. בין אם מדובר בחבר בעבודה שצריך עזרה בפרויקט, או בשכן שזקוק לסיוע עם תיקון כלשהו בביתו – ג'ניה היה שם. הוא היה נחוש ושאפתן, ותמיד ניסה ללמוד ולהשתפר. הוא לא נח על זרי הדפנה, אלא חיפש דרכים חדשות להתפתח, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, וגם במהלך חייו הבוגרים, ג'ניה נקרא לעיתים קרובות לשירות מילואים. הוא ראה בכך המשך טבעי למחויבותו למדינה. הוא הצטרף לפלוגת המסייעת של גדוד המילואים 9263 בחטיבת הצנחנים הצפונית במילואים, חטיבה 226, הידועה גם כ"עוצבת הנשר". המסגרת הצבאית, על אף היותה שירות מילואים, הייתה עבורו חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא התקדם במגוון תפקידי פיקוד בגדוד, החל ממפקד מחלקה (מ"מ) ועד סגן מפקד הפלוגה (סמ"פ). הוא עבר בהצלחה קורס מפקדי פלוגה (מ"פים), ובשנת 2016 מונה לתפקיד מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד. זה היה תפקיד תובעני, שדרש ממנו השקעה רבה של זמן ואנרגיה, אך הוא המשיך בו שנים רבות, מתוך אהבה לשירות ומתוך תחושת אחריות עמוקה. ג'ניה היה מנהיג שקט וכריזמטי. הוא לא היה צועק או מתלהם, אלא הוביל את חייליו באומץ ובתבונה, באמצעות דוגמה אישית, מקצועיות ללא פשרות, ויכולת להשרות ביטחון. הוא דאג לחייליו לא רק בשירות הפעיל, אלא גם בתקופות שבין סבבי המילואים. הוא יצר איתם קשר אישי, התעניין בשלומם, והיה להם לאוזן קשבת. חייליו ראו בו מפקד מקצוען ויוצא דופן, דמות של אח גדול, ומודל לחיקוי. הם סמכו עליו בעיניים עצומות, וידעו שתמיד ידאג להם. ג'ניה אהב את השירות, נתן דוגמה אישית, לא חשש מאתגרים והלך תמיד בדרך שלו, גם אם זה דרש ממנו לעמוד על עקרונותיו.

דוגמה בולטת לכך התרחשה בקיץ 2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה. ג'ניה גויס ללחימה ופיקד על מחלקה. לקראת סוף המלחמה, פלוגתו נכנסה לכפר בדרום לבנון. האווירה הייתה מתוחה, ריח אבק השריפה נישא באוויר, וכל צעד דרש זהירות יתרה. ג'ניה קיבל פקודה למקם את המחלקה שלו במבנה מסוים בכפר. הוא סקר את השטח בעיניו החדות, בוחן כל פינה, כל זווית. משהו לא נראה לו. בהיותו חד-אבחנה, דעתן ומקצועי ללא פשרות, הוא הבחין שהבית חשוף לירי, פגיע מאוד, וכי מיקום המחלקה בו עלול לסכן את חיי חייליו. הוא ניגש למפקדיו והביע את דעתו בנחרצות. "המבנה הזה אינו בטוח," אמר, קולו יציב אך כבודו נשמר, "אני מבקש להתמקם במבנה אחר, בטוח יותר, שנמצא כמה מטרים מכאן." בתחילה נתקל בהתנגדות, אך ג'ניה עמד על שלו, מסביר ומנמק את שיקוליו המקצועיים. הוא לא ויתר, מתוך הבנה עמוקה של האחריות המוטלת עליו. לבסוף, מפקדיו קיבלו את הצעתו. המחלקה עברה להתמקם במבנה החלופי. כעבור זמן קצר, כמה דקות בלבד לאחר מכן, ספג המבנה הראשון, זה שבו התבקש להתמקם, אש אויב מסיבית. יריות ופצצות פגעו בבית, מותירות אותו הרוס. ג'ניה וחייליו צפו במחזה, ההלם וההקלה מעורבבים זה בזה. הוא צדק. באותו רגע, בהתעקשותו על מקצועיות ועל דאגה לחיי אדם, הציל ג'ניה את חייהם של חייליו. זה היה שיעור חשוב לכולם בכוחה של מנהיגות אמיתית, כזו שאינה חוששת לערער על פקודות כאשר טובת החיילים והמשימה עומדות על כף המאזניים.

השבת השחורה של כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, שינתה את פני המדינה. ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. יבגני, שהיה בביתו בזיכרון יעקב, התעורר לקול האזעקות הבלתי פוסקות ולידיעות המזעזעות שהחלו לזרום בווטסאפ ובחדשות. התמונות הקשות, העדויות המפלצות, וההבנה שארצו תחת מתקפה – הכל הפך את הבטן. באותו בוקר, החלה מלחמה. הוא לא היסס לרגע. הטלפון צלצל, צו 8 הגיע, וג'ניה ענה מיד. הוא נפרד מסשה והילדים, חיבק אותם חיבוק חזק במיוחד, כשהוא מנסה לשדר רוגע למרות החרדה שקיננה בליבו. "אני חייב ללכת, אהובתי," אמר לסשה, "הם צריכים אותי. המדינה צריכה אותי." הוא ארז את ציודו במהירות, הניח את המדים על גופו, והפך שוב למפקד.

בשל התפשטות המלחמה גם לחזית הצפונית, ג'ניה ופלוגתו התמקמו בגבול לבנון. הם נשארו במשימת הגנה על יישובי הצפון במשך חודשים ארוכים, עד לפברואר 2024. הקור המקפיא, הגשמים הבלתי פוסקים, ערפל כבד, ומתח בלתי נגמר – כל אלה היו חלק מהשגרה. כל רחש חשוד, כל תנועה מעבר לגבול, הציתה את מערכות האזעקה במוחם. ג'ניה עמד בראש פלוגתו, מגן בגופו על הבית. למרות סבב המילואים הארוך והמאתגר, הוא לא היסס. הוא אהב את המדינה בכל נימי נפשו, והאמין שיש להגן עליה, לתת הכול למענה ולעמוד בראש הכוח המגן. הוא ראה בכך את ייעודו, את המהות של היותו ישראלי. "אנחנו לא רק שומרים על ההווה," אמר לחייליו באחד התדריכים, קולו שקט אך מלא סמכות, "אלא גם בונים את העתיד – העתיד שלנו, של הילדים שלנו, של הדורות הבאים." המילים הללו הדהדו באוויר הקר, והחדירו בהם תחושה עמוקה של מטרה. הוא דרש מחייליו לעמוד במשימות שקיבלו, והקפיד על מקצועיות, על ערכיות ועל מסירות של כל אחד ואחד מהם. הוא ידע שכל פרט קטן יכול להיות ההבדל בין חיים למוות, בין הצלחה לכישלון.

בהמשך המלחמה, ג'ניה גויס ביחד עם חייליו לשני סבבי לחימה ארוכים נוספים. בסך הכול, שירת מתחילת המלחמה ולאורך שנת 2024 חודשים רבים, מאתגרים ומסוכנים. הוא לחם בגבורה והוביל את חייליו בלחימה מול האויב, כשהם מגנים בגופם על יישובי הצפון ומשתתפים בתמרון הקרקעי בלבנון שהחל בספטמבר 2024. הקרבות היו קשים, פנים אל פנים עם האויב, מול איומים בלתי פוסקים. ג'ניה היה תמיד בראש הכוח, מוביל בדוגמה אישית, דואג לבטחונו של כל חייל, ומוודא שכל משימה תבוצע על הצד הטוב ביותר. הוא לא סיפר לסשה ולילדים הרבה על מידת הסכנה. בשיחות הטלפון הקצרות, כשהיה מוצא קליטה באחת מפינות ההר, קולו היה מנסה להישמע רגיל, מלא תקווה. "הכול בסדר, הכול טוב," היה משיב לשאלותיהם הדואגות, "אין לכם מה לדאוג, אנחנו שומרים על עצמנו." אבל סשה ידעה. היא הכירה את הטון בקולו, את ההשתקה הקלה ברגעים מסוימים. החרדה הייתה מנת חלקה, אך היא ניסתה להיות חזקה עבורו ועבור הילדים. היא דמיינה אותו שם, בקור, בבוץ, עם העיניים החדות והלב הגדול שלו, שומר על כולם.

ביום ראשון, 8 בדצמבר 2024, יצא יבגני בראש חייליו לפעילות מבצעית בדרום לבנון. המטרה הייתה טיהור מרחב קרקעי, פעולה קריטית להבטחת ביטחון היישובים. האוויר היה קר, הראות חלקית, והמתח היה מוחשי. כל צעד היה מחושב, כל תנועה מדודה. ג'ניה הוביל את הכוח, עיניו סורקות את השטח בחיפוש אחר כל סימן לאויב, כל סכנה נסתרת. הוא היה ערני, ממוקד, מודע לאחריות הכבדה המוטלת על כתפיו. הוא התקדם בזהירות, צועד קדימה, ראשון לחייליו, כפי שתמיד נהג. ואז, ברגע אחד, העולם השתנה. מטען חבלה התפוצץ בעוצמה עזה. הפיצוץ קטע באחת את השקט המתוח של הבוקר, וזרע הרס וחורבן. רס"ן (במיל') יבגני זינרשיין, מפקד הפלוגה, נהרג במקום. לצידו, נפלו שלושה מלוחמיו האהובים: סרן שגיא יעקב רובינשטיין, רב-סמל ראשון בנימין דסטאו נגוסה, ורב-סמל ארז בן אפרים. השקט הופר באחת, והוחלף בזעקות כאב, בבלבול, ובאובדן עצום. ג'ניה, בן ארבעים ושלוש בנופלו, נפל כגיבור, כפי שחי כל חייו – ראשון למשימה, מגן על עמו וארצו.

הבשורה המרה הגיעה לזיכרון יעקב והכתה במשפחה ובישוב מכה אנושה. סשה והילדים – יונתן, אורן ונינט – נותרו עם חלל עצום. עולמם התהפך. הגבר שהיה עמוד התווך שלהם, החיוך המרגיע, המילים המעודדות, החיבוק החם – כל אלה נעלמו ברגע. רב-סרן יבגני זינרשיין הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בזיכרון יעקב. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, עיניהם דומעות, ליבם כואב, אך גם מלא גאווה על חייו ומורשתו.

אלכסנדרה, רעייתו, כתבה מילים קורעות לב, המבטאות את גודל האובדן ואת העוצמה של המורשת שהותיר: "המורשת שהשארת לכולנו, יבגני, תמשיך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו לנצח נצחים. מתגעגעים אליך, ג'ניה אהוב יקר, לעשייה שלך, לנוכחות שלך, לחיוך שלך, לכל הטוב המופלא הזה שקיים בך. מתגעגעים אליך ולכל מה שאתה מסמל – עבורי, עבור הילדים, עבור חבריך, עבור חייליך, עבור כל עם ישראל". מילותיה מהדהדות את מה שכל מי שהכיר אותו ידע – ג'ניה היה איש יוצא דופן, איש טוב ומטיב, מהטובים שבבניה של הארץ הזו. הסיפור שלו, סיפור של עולה חדש שהפך למפקד בצנחנים, יזם היי-טק, איש משפחה למופת, ולוחם בלתי מתפשר למען ביטחון המדינה, הוא הסיפור הציוני והישראלי של ארץ זו במלוא תפארתו. הוא הקים יחד עם סשה משפחה מדהימה, שהייתה כל עולמו, והם היו גאוותו. הקהילה בזיכרון יעקב, חבריו, עמיתיו וחייליו, כולם איבדו אדם יקר, מנהיג אמיתי, וחבר לדרך. חברת "ורוניס", שבה עבד, לא שכחה את "זינר" שלה, ופתחה תוכנית התמחות ומלגות על שמו, עבור סטודנטים וסטודנטיות המשרתים במילואים, דרך יפה ומרגשת להמשיך את דרכו של ג'ניה, להעניק הזדמנויות, ולתמוך באלה שממשיכים לשרת את המדינה. גם באתר המועצה המקומית זיכרון יעקב ובאתר הטכניון הועלו דפי אינטרנט לזכרו, מבטיחים שסיפורו לא יישכח. יבגני זינרשיין ז"ל, בחיים קצרים אך עשירים ומשמעותיים, חרט את שמו בספר הזהב של העם הזה. מורשתו תמשיך להאיר את הדרך, להוות השראה, ולעורר תחושת תקומה וגאווה ישראלית, לנצח נצחים.