דניאל קאסאו זגייה

בכפר דברגה הקטן, שבין העיר גונדר למימיו הכחולים של אגם טאנה באתיופיה, נשם דניאל קאסאו זגייה את נשימותיו הראשונות ביום כ"ו באדר תשמ"ה, הוא ה-19 במרץ 1985. הוא היה בנם של מסרט ואלבאצ'או, ואל העולם הזה הגיע כמעין פיצוי, כך לפחות ראתה זאת אימו, שקראה לו קאסאו – מילה שנושאת בתוכה הבטחה של מילוי ושלם, אחרי שאיבדה תינוק קודם לכן ובזמן שאביו נאבק במחלה. סביבו כבר היו שני אחיו הגדולים ממנו, מקוייט ואנאניי, ילדיה של אימו מנישואים קודמים, והוא עצמו עתיד היה להפוך לאח בוגר לארבעה נוספים – צהיינש, דסלין, רחל ואלמייהו – שיוולדו מנישואיה הבאים של אימו. הבית שבו גדל היה בית פשוט וצנוע, מתקיים מחלקת שדה קטנה שבה גידל אביו גידולי שדה שונים – אולי שעורה, אולי טף – ומכמה פרות ועיזים שהסתובבו בחצר, מקור חלב ובשר למשפחה. הבוקר היה מגיע עם ציוץ הציפורים וקולות העדר, ריח האדמה הלחה שנדף מהשדה אחרי טל הלילה, ואת הידיים הקטנות של דניאל אפשר היה למצוא לעיתים קרובות משחקות בעפר, בונות מגדלים או אוספות אבנים חלקות מהשביל. הוא למד מגיל צעיר את קצב החיים של הכפר, את חשיבות העבודה, ואת החום של קהילה קטנה וקרובה.

כשהיה דניאל בן שלוש בלבד, השתנה עולמם. מצב בריאותו של אביו, אלבאצ'או, הידרדר במהירות, והוא נאלץ להפסיק את עבודתו בשדה ובטיפול בבקר ובצאן. פתאום, המשא כולו נפל על כתפיה של מסרט, אימו, שניסתה להחזיק את כלכלת הבית ולטפל בשלושה ילדים קטנים. ימים שלמים עמלה ללא לאות, מנסה למצוא דרך להאכיל את ילדיה, אך הקשיים הלכו ונערמו. בצעד נואש וכואב, שנועד להציל את ילדיהם מרעב, ביקש אביו מאשתו שתיפרד ממנו ותלך להוריה שגרו בכפר סמוך, כדי שתוכל להינשא בשנית ולדאוג לפרנסתם. בלב כבד וכואב, בדמעות חונקות, נפרדה מסרט מאלבאצ'או. היא ביקשה להשאיר אצלו את בנם הבכור, מקוייט, אולי כדי שיהיה לו לעזר, אולי כדי שיזכיר להם ימים אחרים. דניאל הקטן, בעודו בקושי מבין את עומק הפרידה והכאב, עמד שם, אולי נאחז בשמלתה של אימו, קולט את העצב בעיניה, את השקט הכבד שירד על הבית. הוא ליווה את אימו ואת אחיו אנאניי בדרכם אל בית הוריה, אל הלא נודע, כשבליבו הקטן כבר נזרעו זרעי תחושת האובדן והצורך בהישרדות.

אך גורלם המורכב לא הסתפק בכך. אחרי מספר חודשים בבית הוריה, חוותה המשפחה טרגדיה נוספת, כשאביה של מסרט, סבו של דניאל, שנשא משרה בשירות המדינה, נרצח באכזריות בידי מתנגדי המשטר. המכה הייתה קשה, והפחד מפני העתיד והחיים תחת שלטון אלים ובלתי יציב החל לחלחל עמוק. לאחר מות סבו, ובהתאם לצורך לפרנס את ילדיה, נישאה אימו של דניאל בשנית. כשדניאל היה כבן ארבע, עזבה המשפחה את הכפרים הקטנים ועברה אל הבירה ההומה, אדיס אבבה. המעבר מהשקט הכפרי לכרך הסואן היה הלם חושי עבור הילד הקטן. רחובות מלאי אדם, קולות צופרים, ריחות תבלינים ודלק מעורבבים באוויר, בתים צפופים – כל אלה היוו ניגוד מוחלט לחיים שהכיר. אך המעבר לבירה לא היה רק שינוי מקום, אלא צעד מכוון, חדור תקווה, לקראת העלייה לארץ ישראל. באדיס אבבה, תחת חסותה של הסוכנות היהודית, החל דניאל את לימודיו. הוא למד בבית הספר של הסוכנות עד גיל עשר, שם נחשף לראשונה לשפה העברית ולסיפורה של הארץ המובטחת. הוא היה ילד שקט אך סקרן, וניחן בכתב יד יפה ומיוחד, תכונה שלא נעלמה מעיני המורים. בזכות כתב ידו המרשים, נבחר דניאל לרשום על בדים עבור המבוגרים שעסקו בעבודות רקמה. ידיו הקטנות והמיומנות שירטטו אותיות עבריות ואמהריות על הבד, והוא חש תחושת סיפוק ואחריות, כחלק בלתי נפרד מההכנות לקראת המסע הגדול. הוא ראה את המבוגרים סביבו רוקמים, תופרים, מדברים על ירושלים ועל ציון, והוא ספג את תחושת הציפייה והכמיהה לארץ חדשה, אולי כזו שתביא עמה יציבות ושלווה.

שנת 1995 הייתה שנת המפנה הגדול בחייו. לאחר שנים של ציפייה ותקווה, עלתה משפחתו של דניאל לישראל. המסע היה ארוך ומטלטל, מלא בציפייה וחשש. כשירדו מהמטוס, הריח של הארץ החדשה, האוויר הים-תיכוני, האור הבהיר של השמש הישראלית – כל אלה הציפו את חושיו של הילד בן העשר. תחילה, שוכנה המשפחה באתר קרוואנים ארעי שנקרא נווה כרמל, ליד חיפה. החיים בקרוואן היו פשוטים, צפופים, אך מלאי תקוות. אתר הקרוואנים היה כור היתוך של עולים חדשים, מכל קצוות תבל, ודניאל מצא את עצמו במהרה חלק מקהילה קטנה אך תוססת, שבה כולם ניסו להתרגל לחיים החדשים, לשפה הלא מוכרת, למנהגים השונים. הוא גילה סקרנות עצומה, קלט מילים חדשות בקלות, וניסה להבין את העולם המורכב שנפתח בפניו. אחרי מספר חודשים של הסתגלות ראשונית, עברה המשפחה למגורי קבע ביקנעם עילית, עיר קטנה ושקטה בצפון, שהפכה לביתו האמיתי. שם, בין הגבעות הירוקות של עמק יזרעאל, החל דניאל את פרק ב' בחייו. הוא נרשם לבית הספר היסודי "תדהר", והשתלב במהירות בכיתות ה' ו-ו'. העברית שבבית הספר של הסוכנות היהודית באדיס אבבה הייתה הבסיס, וכעת הוא שקע בה לחלוטין, סופג כל מילה, כל ניב, כל ביטוי. הוא אהב לשחק כדורגל בהפסקות, לרוץ עם חברים חדשים בין העצים, ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי.

שנתיים לאחר עלייתם, בשנת 1997, הצטרף אליהם אחיו הבכור, מקוייט, שעלה לארץ בגיל שש-עשרה. עבור מקוייט, שהגיע כנער מתבגר, ההסתגלות הייתה קשה יותר. הוא מצא את עצמו מול שפה חדשה ותרבות זרה, כשכל חבריו כבר דיברו עברית שוטפת. דניאל, שהיה אז בן שתים-עשרה, כבר דיבר עברית ברהוטה. הוא ראה את הקושי בעיניו של אחיו, ומיד נרתם למשימה. "אתה הפרויקט שלי," אמר לו דניאל בחיוך כובש, והשקיע בו את רוב זמנו הפנוי. בכל יום אחרי בית הספר, במקום ללכת לשחק עם חבריו, היה דניאל יושב עם מקוייט, מלמד אותו את האותיות, את המילים, את הניגון של השפה. בסבלנות אין קץ, כמעט כמו מורה פרטי, חזר איתו על מילים קשות, תיקן את הגייתו, והסביר לו את הכללים המורכבים. הוא ראה בכך שליחות, ואחיו, שהיה מבוגר ממנו, הסתכל עליו בהערכה ובפליאה. בזכות ההשקעה העצומה והמסירות של דניאל, למד מקוייט את השפה העברית במהירות שיא. הקשר ביניהם התחזק, והוא היה לעוגן משמעותי בחייו של מקוייט, שהעיד שנים רבות אחר כך כי "בזכותו למדתי את השפה העברית כמה שיותר מהר." זה היה שיעור מוקדם בדניאל כדמות מנהיגה, אכפתית, ובעלת נתינה אינסופית, שבאה לידי ביטוי כבר בנעוריו.

לאחר שסיים את בית הספר היסודי, עבר דניאל ללמוד בכפר הנוער הדתי "כפר חסידים," השוכן ליד קריית אתא. המעבר לפנימייה היה צעד משמעותי בדרך לעצמאות. הוא התגורר שם שש שנים, בתקופה שעיצבה רבות את אישיותו. כפר חסידים היה מקום ששילב לימודים עיוניים עם עבודת כפיים, והחיבור לאדמה, שאותו הכיר עוד מילדותו באתיופיה, שב וצץ בחייו. הוא נהנה מאוד מהלימודים, שבהם הצטיין, אך לא פחות מכך מחיי החברה התוססים ומעבודת המשק. בבקרים, לעיתים עוד לפני עלות השחר, היה קם עם חבריו לעבודה ברפת או בשדות, מרגיש את הקור העוקצני של הבוקר על עורו ואת ריח החציר הטרי. הוא אהב את המגע של ידיו באדמה, את הסיפוק שבטיפול בבעלי חיים, ואת תחושת השותפות עם חבריו לעבודה. אחר הצהריים, אחרי הלימודים, מגרש הכדורגל היה מקום המפגש הקבוע. חבריו כינו אותו בשמות חיבה שונים – דני, קייסי, ובטא – והוא היה אהוב על כולם. דניאל בלט בטוב ליבו, בצניעותו ובחיוכו הכובש, שהיה פשוט וכן. הוא ניחן בשקט פנימי, ביכולת להקשיב ולהבין, והסביר פנים לכל אחד, ללא הבדל. הוא נהג לומר, בקולו הרגוע והנעים, "תגידו שלום לאנשים ותחייכו, זה לא מצריך המון," ואכן, בכל מקום שאליו הגיע, הפיץ אור והצליח לגעת בכל אדם ואדם. הוא היה אהוב ואהוד, וחבריו הרבו לבקש את קרבתו, לשתף אותו בסודותיהם, או פשוט ליהנות מחברתו הנעימה. ערך החברות והנתינה היה קדוש בעיניו. הוא שם תמיד את טובת האחר לפני טובתו שלו, והיה הראשון שנרתם לעזור בכל מצב, אם בלימודים, אם בעבודה, או אם סתם בשיחה מעודדת. הוא בלט כמנהיג מלידה, לא בצעקנות או בכוחניות, אלא בשלווה, בדוגמה אישית, וביכולת שלו להניע אנשים. עבור רבים, ובמיוחד עבור אחיו הצעירים, נחשב דניאל למודל לחיקוי, כדמות שראוי לשאוף להיות כמוה.

אהבת המולדת בערה בו בעוצמה רבה. הוא הרגיש תחושת שייכות עמוקה למדינת ישראל, לא רק כארץ שקיבלה אותו ואת משפחתו, אלא כביתו האמיתי, שאותו חובה להגן ולטפח. תחושת הציונות שלו לא הייתה מליצית או מנותקת מהמציאות, אלא פרקטית ועמוקה. הוא רצה לתרום למדינה ככל יכולתו, ועם סיום לימודיו התיכוניים, לא היה לו ספק באשר לצעד הבא. הוא התגייס לצה"ל, במטרה לשרת שירות קרבי משמעותי. הוא הצליח להתקבל לחטיבת "גבעתי" המובחרת, ושירת כלוחם, בגאווה גדולה. תקופת השירות הצבאי הייתה עבורו המשך ישיר לערכים שספג בכפר חסידים – משמעת, חברות, אחריות ונתינה. הוא מצא את עצמו מוקף בחברים לוחמים, איתם חלק את הקשיים, את האתגרים, ואת רגעי השמחה הקטנים. שבועות האימונים הארוכים והמפרכים, המסעות הרגליים הארוכים עם הציוד הכבד על הגב, הלילות הקרים בשטח – כל אלה חישלו אותו, אך גם בנו קשרים עמוקים של אחווה ורעות. הוא אהב את תחושת השייכות, את הידיעה שהוא חלק ממשהו גדול וחשוב, ואת היכולת להגן על הארץ הזו, שהפכה להיות כל עולמו.

בשנת 2004, כשדניאל היה בעיצומו של שירותו הסדיר, התרחש אירוע מרגש ומשמעותי בחייו: אביו, אלבאצ'או, הצליח סוף סוף לעלות לישראל. דניאל פגש את אביו לראשונה מאז שנפרד ממנו בילדותו, כשהיה בן שלוש בלבד. למרות השנים הרבות שחלפו והמרחק הפיזי והרגשי, היה שם ניצוץ של זיהוי, של דם משפחה. המפגש היה שקט, אולי מלא מבוכה, אך גם עמוס רגשות. שנים של געגועים, של שאלות שלא נשאלו, התנקזו לרגע אחד. דניאל, שהיה כבר לוחם צעיר, עמד מול אביו, אולי עם מדים ונעליים מצוחצחות, כשהוא מגלם את כל מה שהאב קיווה לו – חיים חדשים, ביטחון, עתיד. ההתחלה הייתה זהירה, אך לאט לאט, נבנה קשר, שהיה אולי שונה ממה שיכל להיות אילו גדלו יחד, אך היה אמיתי ונוגע ללב.

לאחר שסיים את שירותו הסדיר בצה"ל, עזב דניאל את בית הוריו ביקנעם עילית. הוא ידע שעליו לדאוג לעצמו, ועם הנחישות שאפיינה אותו, החל לעבוד בכמה משרות בו זמנית כדי לכלכל את עצמו. הוא עבד קשה, לעיתים קרובות עד שעות מאוחרות בלילה, אך תמיד עם חיוך על פניו ותחושת מטרה. הוא חסך כל שקל, כשהוא מציב לעצמו יעד ברור: לימודים אקדמיים. היעד הזה היה חשוב לו לא רק למען עתידו האישי, אלא גם כדוגמה לאחיו הצעירים ולמשפחתו. הוא ידע שלימודים גבוהים הם המפתח לניעות חברתית ולהגשמת הפוטנציאל הטמון בו. וכך, הוא החל בלימודי תואר ראשון בהנדסת חשמל בטכניון, אחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים והמאתגרים בישראל. הלימודים בטכניון היו תובעניים, דרשו שעות רבות של עבודה אינטנסיבית, פתרון תרגילים מורכבים, והבנה מעמיקה של חומר תיאורטי. דניאל היה פרפקציוניסט מטבעו, הוא התייחס לכל משימה בכובד ראש, ובצע אותה בצורה הטובה והמדויקת ביותר. הוא היה יושב שעות ארוכות בספרייה, מוקף ספרי לימוד ומחברות, מרוכז לחלוטין. הוא לא ויתר לעצמו, גם כשהיה עייף או מותש, והתמיד בעבודתו הקשה. את לימודיו סיים בהצטיינות יתרה, הישג שהסב גאווה רבה להוריו, לאחיו ולכל משפחתו. הוא הוכיח לעצמו ולסביבתו שאין גבול ליכולותיו, ושבעזרת עבודה קשה ונחישות, אפשר להגשים כל חלום.

מלבד הלימודים התובעניים, הקפיד דניאל לעסוק בספורט. עבורו, לא הייתה זו רק פעילות גופנית לשם שמירה על כושר, אלא דרך חיים שלמה. הוא הקפיד על אורח חיים בריא, שכלל תזונה נכונה ופעילות גופנית סדירה. הוא היה רץ בבקרים לאורך הטיילת של חיפה, מרגיש את רוח הים על פניו, או מתאמן במכון הכושר, דוחף את גבולותיו הפיזיים. הוא האמין שלגוף בריא יש השפעה ישירה על נפש בריאה, ועל היכולת להתמודד עם אתגרי החיים. הוא לא רק דבק בכך בעצמו, אלא גם עודד את הסובבים אותו לאמץ אורח חיים בריא וספורטיבי. הוא היה מדרבן חברים לצאת לריצה משותפת, מציע טיפים לתזונה נכונה, ומראה להם את היתרונות של כושר גופני. הוא האמין שדוגמה אישית היא הדרך הטובה ביותר להשפיע, ובאמת, רבים מחבריו ובני משפחתו הלכו בעקבותיו, בהשראת האנרגיה החיובית והחיוך התמידי שלו.

באחד מן האירועים המשפחתיים, באווירה חמה ורועשת של מפגש בני משפחה, פגש דניאל את אנגואץ'. הייתה זו אהבה ממבט ראשון. הוא ראה אותה, והרגיש מיד את הניצוץ, את החיבור העמוק. הם החלו לשוחח, לגלות זה את זו, ועד מהרה הבינו שהם נועדו זה לזו. הקשר ביניהם התפתח במהירות, מבוסס על ערכים משותפים, על כבוד הדדי, ועל אהבה גדולה. לימים, נישאו דניאל ואנגואץ', ובנו יחד בית חם ואוהב. לביתם נולדו שני ילדים מקסימים, איתן ואז ליו. דניאל היה איש משפחה למופת, אב מסור וקשור מאוד לילדיו. הוא אהב אותם אהבת נפש, והם אליו. בכל ערב, לפני שהלכו לישון, היה זה טקס קבוע: דניאל היה יושב איתם, מקריא להם סיפור, בקולו הרך והמרגיע, מלווה את מילותיו בחיוך חם. הוא היה מניח אותם לישון, מעניק להם נשיקת לילה טוב, ומוודא שהם מרגישים בטוחים ואהובים. איתן וליו היו מרכז עולמו, והוא הקדיש להם את מיטב זמנו ומרצו. המשחקים המשותפים בסלון, הטיולים בפארק, שיחות הילדים המתוקות – כל רגע איתם היה יקר מפז עבורו. הוא ידע ליצור עבורם עולם מלא חום, בטחון ואהבה, עולם שבו יכלו לגדול, לצחוק ולפרוח.

בשנת 2021, קיבלה המשפחה החלטה לעבור מיקנעם לירושלים. העיר המיוחדת הזו, על ההיסטוריה העשירה שלה והאווירה המיוחדת, קסמה להם. דניאל מצא עבודה בחברת ההיי-טק "קיוסרה אי. וי. אקס רכיבים" בירושלים. הוא השתלב במהירות בתפקידו, וזכה להערכה רבה על מקצועיותו, על מסירותו ועל יכולותיו הטכניות הגבוהות. הוא היה עובד חרוץ, יסודי, ובעל יכולת לפתור בעיות מורכבות, ומהר מאוד הפך לעמוד תווך בצוות שלו. חייו של דניאל היו שלווים ומלאים. הוא היה מוקף במשפחה אוהבת, בילדים שופעי שמחה, בעבודה מספקת, ובחברים רבים שהעריכו ואהבו אותו. הוא הגשים את חלומותיו, בנה את עולמו במו ידיו, והיה דוגמה ומופת לכל מי שהכיר.

ואז הגיעה השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר החל בשעה שש וחצי, כששקט מעורפל שרר בבתים רבים בישראל. דניאל היה בביתו בירושלים עם אנגואץ' וילדיו, איתן וליו, מתכוננים ליום חג שמח ורגוע. לפתע, נשמעו צפירות האזעקה, קולן העולה והיורד שבר את השקט. מיד אחריהן, רעש הנפילות. בבת אחת, התחילה מתקפת טילים ורקטות חסרת תקדים מרצועת עזה אל עבר מרכזי הארץ ויישובי הדרום. מה שהחל כאזעקות רגילות, הפך במהרה למשהו אחר, מאיים בהרבה. הודעות הווטסאפ החלו לזרום, תחילה ידיעות חלקיות, ואז תמונות וסרטונים מזעזעים. אלפי מחבלים של ארגון הטרור חמאס חדרו לשטח ישראל – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במשתתפי מסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ורצחו עוברים ושבים בדרכים. תוך שעות בודדות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נבזזו, הועלו באש ונהרסו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות ביטחון וחברי כיתות כוננות מקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

דניאל, שצפה באימה בחדשות המתפרצות, לא היסס לרגע. עוד באותו היום, קיבל צו 8 והתייצב ללא דיחוי. הוא גויס כלוחם מילואים לגדוד 8208 שבחטיבה 261, חטיבת "רמון." המעבר מאב המשפחה המאושר, המהנדס המצליח, אל הלוחם במדים, היה חד ומהיר. הוא נפרד מאנגואץ' ומילדיו בחיבוק חזק, כשברקע כבר נשמעו קולות המלחמה. הוא הבטיח שיחזור, ניסה להרגיע את חששותיהם, אך עיניו שידרו את הכובד והרצינות של הרגע. תחילה, השתתף גדודו במשימות טיהור העוטף, שם נחשף דניאל למראות הזוועה, להרס ולחורבן. הריח המתוק-מריר של עשן שרוף, מראה הבתים ההרוסים, סיפורי הניצולים – כל אלה הותירו בו חותם עמוק, והגבירו את נחישותו להגן על עמו וארצו. עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, נכנס דניאל עם גדודו לשטח הרצועה ולקח חלק פעיל בלחימה. הוא מצא את עצמו שוב בתוך הקרב, לצד חבריו לנשק, פועל בסמטאות הצרות, בתוך המבנים הצפופים, תחת אש אויב. הוא היה לוחם מקצועי, חדור מטרה, שקול ורגוע גם תחת לחץ.

הימים והשבועות זחלו בעזה. לוחמי המילואים, שזה עתה חזרו מחייהם האזרחיים, מצאו את עצמם שקועים עד צוואר במציאות של לחימה אינטנסיבית. העייפות הייתה כרונית, המתח בלתי נסבל, והגעגוע למשפחה צרב בלב. שבועות ספורים לפני האסון, במהלך חודש ינואר 2024, התקשר דניאל לאימו ביקנעם עילית. "אני קופץ אלייך לבד, בלי הילדים," אמר לה. היא שמחה, אך גם הרגישה משהו אחר, דאגה חבויה. הוא הגיע ביקנעם, נתן לה חיבוק אחרון וחם, חזק וארוך, חיבוק שנצרב בזיכרונה לנצח. נכדתה, בתו של אחיו, צילמה את הרגע הזה, מבלי לדעת שהיא מתעדת רגע היסטורי, רגע פרידה. "עוד שבוע אתה מסיים מילואים אחרי כמעט ארבעה חודשים," אמר לה דניאל, בקול מרומז בתקווה. "אני אבוא לבקר עם ילדיך ואשתך." הוא הבטיח לה שישמור על עצמו, וניסה להרגיע את חששותיה: "אני כבר מבוגר ולא נכנס להילחם בתוך עזה." אימו רצתה להאמין לו, למרות שהרגשה אחרת. ליבה ניבא רעות. כשיצא מביתה ונסע, היא עמדה והסתכלה על רכבו עד שנעלם באופק, וליבה התמלא בדאגה כבדה. היא התכוננה לבואו עם ילדיו לביקור המובטח, אך לבה ידע כבר אז שהפחד שהיה לה, לרוע המזל, יתממש.

ביום שני, 22 בינואר 2024, י"ב בשבט תשפ"ד, יצא דניאל עם גדודו ועם צוותים של חיל ההנדסה למשימה מבצעית מורכבת בפאתי מחנה אלמוע'זי, במרכז רצועת עזה. המשימה הייתה לפוצץ מבנים ששימשו את ארגוני הטרור. הלוחמים התקדמו בזהירות, מודעים לסכנות האורבות בכל פינה, לריחוק ממשפחותיהם, לתחושת הבדידות במרחב האויב. תחת מעטה של חשאיות, הם עשו את דרכם, כל לוחם יודע את תפקידו, כל צעד מתוכנן מראש. לפתע, במהלך הפעילות, ירו מחבלים לעבר הכוח. האש נפתחה בפתאומיות, בעוצמה, והפכה את השקט למטח יריות ופיצוצים. הלוחמים הגיבו באש, בקרב הרואי, אך המצב היה קשה. בתוך הכאוס והלחימה העזה, נפגעו לוחמים רבים. עשרים ואחד לוחמים, גיבורים, נפלו בקרב באותו יום ארור, ובהם רב-סמל מתקדם דניאל קאסאו זגייה. הוא נפל כשהוא בן שלושים ושמונה, מגן על עמו ועל ארצו. נשמתו עלתה השמיימה, והותיר אחריו חלל עצום, אישה אהובה ושני ילדים קטנים שכה אהב, אם שבורה וחמישה אחים ואחיות אבליים.

הידיעה על נפילתו של דניאל היכתה בהלם את כל מי שהכיר אותו. החיוך הכובש, טוב הלב האינסופי, הנתינה המוחלטת – כל אלה נקטעו באחת. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביקנעם עילית, העיר שבה גדל והתעצב. מסע ההלוויה היה ארוך וכואב, אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמעות רבות נשפכו, והאוויר היה רווי עצב כבד. על מצבתו חרוט המשפט: "האיש שדרכיו דרכי נעם וכל נתיבותיו שלום" – משפט שמסכם בדייקנות את מהותו, את הדרך שבה חי ואת ההשפעה שהייתה לו על סביבתו. אימו, מסרט, ספדה לו בקול שבור אך איתן, כשמילותיה מהדהדות את הכאב ואת האהבה האינסופית: "בני היקר, אתה נולדת אחרי שאיבדתי תינוק ואביך היה חולה. קראתי לך קאסאו שפירושו פיצוי, פיצוי למצב בריאות אביך ולמות התינוק. שבוע לפני האסון התקשרת אלי ואמרת לי שאתה קופץ אלי ליקנעם עילית לבד ללא ילדיך. הגעת ליקנעם ונתת לי חיבוק אחרון. נכדתי צילמה את החיבוק האחרון. אמרת לי שעוד שבוע אתה מסיים מילואים אחרי כמעט ארבעה חודשים ושתבוא לבקר עם ילדיך ואשתך. הבטחת לי שתשמור על עצמך, ואמרת שאתה כבר מבוגר ולא נכנס להילחם בתוך עזה. האמנתי לך למרות שהרגשתי אחרת. כשיצאת מביתי ונסעת, עמדתי והסתכלתי על האוטו שלך עד שהאוטו נעלם מהאופק וליבי התמלא בדאגה. התכוננתי לבואך עם ילדיך לביקור, אבל הגעת אלי בארון. לצערי הרב הפחד שהיה לי התממש." מילותיה נצרבו בלבבות הנוכחים, כעדות כואבת לאהבת אם שאיבדה את בנה.

מורשתו של דניאל וזכרו ממשיכים לחיות ולהאיר את דרכנו. משפחתו, חבריו וקהילתו, מסרבים לתת לשמו ולפועלו להיעלם. שנה לאחר נפילתו, ב-23 בינואר 2025, נערך ביקנעם טקס מרגש לחנוכת מגרש כדורגל על שמו של דניאל. אשתו, אנגואץ', נשאה דברים בטקס, בקול צלול ומרגש: "אין יותר ראוי מכך שדניאל מותיר חותם בעיר בה גדל. המקום כאן חי, בועט ותוסס כפי שהוא היה." מגרש הכדורגל, על המהומה והשמחה שבו, על האנרגיה של הילדים והנוער, משקף את רוחו התוססת של דניאל, את אהבתו לחיים ולספורט, ואת הקשר העמוק שלו לעיר שבה התעצב. משפחתו הכינה חולצות לזכרו, ועליהן הכיתוב "קסאו, תמיד היית ותישאר מגדלאור לנו," מילים שמהדהדות את תפקידו כמנהיג, כדוגמה אישית, כמי שהאיר את דרכם של רבים. לזכרו אף הוצאה מדבקה עם המשפט "האיש שדרכיו דרכי נעם וכל נתיבותיו שלום," שתזכיר לכל מי שרואה אותה את דרכו המיוחדת והשלמה.

ביום הולדתו הארבעים, במרץ 2025, נערך לזכרו מרוץ בהר איתן שבסטף, מרוץ ששילב את אהבתו לטבע, לספורט, ולחיים בריאים, והפך לחוויה קהילתית מרגשת. ביום ל' באב תשפ"ה, באוגוסט 2025, הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "אלישיב" שבירושלים לעילוי נשמתו, כביטוי נוסף של כבוד והערכה לערכיו ולמסורת ישראל. בחברת "קיוסרה אי. וי. אקס רכיבים" בירושלים, שם עבד והצטיין, הוקמה פינת הנצחה לדניאל, עדות לכך שגם במקום עבודתו, זכרו לא יישכח. עמוד אינסטגרם בשם "remember_danielk" הוקם להנצחתו, ובו תמונות, סיפורים וזיכרונות, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו להכיר את דמותו המיוחדת. במאי 2024, נחנכה ביקנעם כיכר "עד עולם" לזכר הנופלים במלחמה, ובגינה עירונית נשתל עץ לזכר דניאל, עץ שיצמח ויפרח, כסמל לחיים המתחדשים ולזיכרון הנצחי. דניאל קאסאו זגייה ז"ל, הלוחם, המהנדס, איש המשפחה, החבר, המגדלאור – דמותו נטועה עמוק בלבבות, סיפורו הוא סיפור של תקומה, של נחישות, של אהבת אדם ומולדת, סיפור שיישאר חקוק לנצח בדפי ההיסטוריה של עם ישראל. הוא נפל כגיבור, כשבחר להגן על ביתו, על משפחתו, ועל ארצו, והותיר אחריו מורשת של אומץ לב, אנושיות וגאווה ישראלית שאינה יודעת גבול.