זייד מזאריב

בבוקר עשרים ושישה ביולי, בשנת אלף תשע מאות ושמונים ותשע, נשם זייד את נשימתו הראשונה בזרזיר, כפר בדווי שוכן בעמק יזרעאל הירוק, למרגלות הגליל התחתון. האוויר באותו יום נשא עמו את ניחוח האדמה הקיצית היבשה מעט, מהולה בריח עשן מדורות עתיק יומין, קולות ציוץ הציפורים המלווים את היום, ורחשי החיים העולים מבתי הכפר המנומנמים שטרם התעוררו במלואם לחום השמש העולה. הוא נולד כבנם של נואל ומוסא, ומיד עם לידתו נשזרו בחייו סיפורים של עבר מפואר, של שומרים ואנשי אדמה. שמו, זייד, לא היה בחירה אקראית, אלא עוגן שהוטבע בו מראשיתו, מורשת שהועברה מדור לדור. סבא-רבא שלו, איש חיל וארץ, היה חבר קרוב של אלכסנדר זייד, החלוץ האגדי ששמר על אדמות העמק עוד לפני קום המדינה, ועל שמו נקרא זייד התינוק, נושא על כתפיו הרכות את הציפייה, ואת הגאווה, להמשיך שושלת של שומרים. הסיפורים על אלכסנדר זייד, על דמותו הרכובה על סוסו, נושא את רובהו ומשגיח על כל עץ וכל שביל, היו לחלק בלתי נפרד משיחות הערב בבית משפחת מזאריב, נלחשים לאוזני הילדים כמעשיות גבורה, לא רק עבר רחוק, אלא צו עתידי.

הבית שבו גדל זייד היה בית חם ותוסס, מלא בקולות צחוק ושיחות, ניחוחות של תבשילים מסורתיים שעלו מהמטבח, וצלילי תפילות שנאמרו בשקט ובכבוד. הוריו, נואל ומוסא, העניקו לו, ולאחיו כיפאח, עמראן וחוסאם, חינוך שורשי המבוסס על ערכים של כבוד, עזרה הדדית, וקשר עמוק לאדמה ולקהילה. בבוקר היה הבית מתעורר עם קריאת המואזין, ומיד לאחר מכן נשמעו צלילי הכנת ארוחת הבוקר – פיתות טריות שנאפו על הסאג', לבנה מקומית, זיתים ושמן זית מהעצים שבסביבה. זייד הילד אהב לשבת ליד השולחן הארוך, להקשיב לשיחות המבוגרים, לספוג את חוכמתם ואת סיפוריהם על החיים בכפר, על עונות השנה ועל האתגרים שבין אדם לאדמתו. הוא למד מהוריו את חשיבות הענווה, את הכוח שבנתינה, ואת היופי שבחיבור למסורת, לא רק כקיום מצוות, אלא כדרך חיים שמגדירה מי אתה ומה מקומך בעולם. כבר אז, ניצוץ של אהבת אדם ואהבת טבע החל לפעם בו, ניצוץ שהתפתח עם השנים לכדי להבה בוערת, שהאירה את דרכו ונגעה בכל מי שפגש.

את שנות ילדותו ונעוריו בילה זייד בבתי הספר של זרזיר, מוסדות חינוך צנועים אך מלאי רוח, שבהם למד לצד בני כפרו וחבריו הקרובים. מעבר לספרי הלימוד, בית הספר האמיתי שלו היה השדות והגבעות המקיפים את הכפר. הוא יצא עם חבריו, רגליו הקטנות דורכות בשבילי העפר, לומד לזהות את צמחי הבר, את עקבותיהן של חיות הבר – שועלים, תנים, חזירי בר – את קצב נשימתה של האדמה אחרי גשם, ואת סימני הדרך שהותירו אחריהם רועים שעברו במקום. הוא פיתח עין חדה ואוזן קשבת, יכולת התבוננות שמעבר לנראה לעין, כמעין אינסטינקט פנימי שחיבר אותו אל הסביבה הפראית והשקטה כאחד. החיוך הכובש שלו, שיהפוך עם השנים לסימן ההיכר שלו, החל לפרוח כבר בימים ההם, חיוך קליל וטבעי שהיה פותח דלתות ומרכך לבבות, והוא היה ידוע כילד נעים הליכות, מנומס, שתמיד ידע להאיר פנים, בין אם למבוגרים או לבני גילו. הוא לא היה ילד שקט או מתבודד, אלא כזה שמשך אליו אנשים, בזכות טוב ליבו הפשוט והכנה, ובזכות היכולת שלו לראות את הטוב בכל אדם ובכל מצב. תכונות אלו, שנטעו בו בילדותו, היו העמודים שעליהם נבנה אישיותו המיוחדת, שהלכה והתגבשה עם השנים, והפכו אותו לאיש השורשי, הערכי והצנוע שהיה.

ככל שבגר, כך התחזקה בו ההבנה כי גורלו קשור באדמה ובשמירה עליה. הסיפורים על אלכסנדר זייד לא היו עוד רק אגדות ילדות, אלא קריאה לפעולה, השראה חיה. הוא ראה את חשיבות העבודה החקלאית, את הקשר בין העמל הפיזי לבין פרי האדמה, ואת הצורך להגן על כל אלה. הוא לא דיבר במונחים של "קדושה", אלא במונחים של "בית", "פרנסה" ו"ביטחון". כשידיו הצעירות נגעו באדמה הלחה של הקיבוץ הסמוך, כשהתנדב לעזור בקטיף או בעבודות חקלאיות אחרות בשעות הבוקר המוקדמות, הוא חש סיפוק עמוק. הוא אהב את רעש המנוע של הטרקטור המרעיד את האדמה, את ריח הדשן המעורבב עם טל הבוקר, את תחושת העייפות הנעימה בסוף יום עבודה בשמש. הוא הבין כי השמירה על האדמה היא לא רק עניין של גבולות, אלא עניין של חיים, של קהילה, של יצירה. זה היה המסלול הטבעי עבורו, הדרך שבה יכול היה לבטא את אהבתו העמוקה לטבע ולאדם, את חוש הצדק המפותח שלו, ואת הרצון העז שלו לתרום ולעזור. כשבגר והגיע זמנו להתגייס, הבחירה הייתה ברורה: הוא לא רק ישרת בצה"ל, אלא יבחר בתפקיד שיחבר אותו ישירות לייעודו – להיות שומר.

ביום עשרים ושבעה בנובמבר, שנת אלף תשע מאות ושבע, עמד זייד הצעיר, בן שמונה עשרה, על מפתן לשכת הגיוס. העורף של זרזיר, הכפר שבו נולד וגדל, נראה קטן ורחוק משם, אך לבו היה מלא בציפייה ובנחישות. הוא כבר ידע בדיוק מה הוא רוצה להיות: גשש. לא עוד רק ילד שמזהה עקבות בשדות, אלא איש צבא מיומן, שעיניו החדות ואוזניו הקשובות יהפכו לכלי הגנה של ממש. הוא התגייס לחיל הגנת הגבולות, תפקיד שהיה תפור למידותיו, כזה שאיפשר לו לממש את הקשר העמוק שלו לאדמה ואת מחויבותו לביטחון המדינה. ההכשרה כגשש הייתה אינטנסיבית ומאתגרת. ימים ארוכים ולילות קרים, זוחל על גחונו בשטחי אימונים מאובקים, לומד לזהות את ההבדל הדק בין עקבה של רועה צאן תמים לבין סימן קלוש של חדירה עוינת. הוא למד לקרוא את השטח כאילו היה ספר פתוח, כל אבן, כל ענף שבור, כל שינוי בצבע האדמה – כולם סיפרו סיפור. הוא למד להרגיש את כיוון הרוח לא רק על עורו, אלא בנשמתו, לדעת לאן היא נושאת את הריחות ואת הקולות, ולנתח את תנועת החול והאבק. המפקדים שלו זיהו במהרה את הכישרון הטבעי שלו, את הסבלנות האינסופית, ואת העין החדה שראתה פרטים שאחרים פספסו. הוא התבלט לא רק במקצועיותו, אלא גם ברוח טובה שהביא עמו, בחיוך שמעולם לא מש מפניו, גם ברגעים הקשים ביותר, וביכולתו להפיח אופטימיות בקרב חבריו. הוא שירת בחטיבה המרחבית הדרומית של אוגדת עזה, אזור שהיה תמיד רגיש ומאתגר, גבול שדרש ערנות בלתי פוסקת ומיומנות יוצאת דופן.

החזון של זייד לא הסתכם בשירות סדיר בלבד. הוא ראה בצה"ל לא רק מקום לשרת בו, אלא דרך חיים, ייעוד מתמשך. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, ויתר על אפשרויות רבות אחרות, והחליט להמשיך לצבא הקבע כגשש, מבחירה עמוקה להקדיש את חייו לשירות המדינה ולהגנה על ביטחון ישראל. הוא ידע שזה המקום שבו יוכל לממש את עצמו בצורה הטובה ביותר, לשמור על הגבולות, להגן על היישובים ועל תושביהם. תפקידו כגשש בחטיבה הדרומית היה קריטי. הוא היה "העיניים" של הכוח, זה שמוצא את הפורצים, את המסתננים, את הגנבים, עוד לפני שהם מספיקים להזיק. הוא אהב אתגר, את המאבק המתמיד בין האדם שמנסה לחמוק לבין הטבע שמשאיר אחריו עקבות. לא פעם, בשעות לילה מאוחרות, כשהכוכבים הדליקו את שמי הנגב, היה נקרא להקפצה. המנוע של הג'יפ היה מקרטע בהתנעה, ואז משתנק לדרך, חוצה דיונות חול ושבילי עפר, כשהוא ממוקד כולו במשימה. עם פנס ראש קטן, הוא היה קורא את האדמה, מזהה את סימני הרגל, את כיוון התנועה, את הפרטים הקטנים ביותר שיכלו להוביל אותו אל הפורצים. ההצלחות שלו, תפיסות רבות של גנבים בשטח, לא היו רק ניצחונות אישיים, אלא ביטוי למחויבותו העמוקה לביטחון הקהילה ולפרנסתם של החקלאים באזור. הוא היה גשש מקצוען, שם דבר בחיל, שכל מי שהכיר אותו ידע שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

אחד הפרויקטים המיוחדים שבהם לקח חלק, ושהיו יקרים ללבו, היה "המיזם המשותף". זו הייתה יוזמה חדשנית של מרחב דרום ומשקי חבל עזה, שנועדה למגר את הפשיעה החקלאית שהטרידה את האזור. גנבות ציוד, יבול ובהמות היו מכת מדינה של ממש, והחקלאים סבלו מנזקים כבדים. זייד, שהבין את הקשר העמוק לאדמה ולפרנסה, ראה במיזם זה הזדמנות לחבר בין עולמו הצבאי לעולם האזרחי, ולהיות שומר במובן הרחב ביותר של המילה, ממש כמו סבא רבא שלו. הוא היה שותף פעיל בהקמה, בפגישות עם החקלאים, בהסברת שיטות העבודה, ובהובלת צוותי הגששים בשטח. הוא זכר היטב את המפגש הראשון עם החקלאים, כשעמדו כולם בשטח פתוח, מוקפים בגידולי ירקות ובשדות פתוחים. השמש יקדה, והאוויר היה מלא בריח אדמה חמה. כשנשאל לשמו, ענה בפשטות, "זייד. כמו אלכסנדר זייד, השומר ההוא", והוסיף חיוך כובש. "סבא רבא שלי היה חבר שלו. אני ממשיך את הדרך." באותו רגע, נוצר קשר מיידי, תחושה של שותפות גורל, שמעבר להבדלי שפה או תרבות. הוא לא רק עזר לתפוס גנבים, אלא בנה גשרים של אמון וביטחון בין הצבא לקהילה החקלאית, והוכיח שוב ושוב שאהבת האדם והטבע הם לא רק סיסמאות, אלא דרך חיים מעשית.

מעבר למדים ולעקבות באדמה, חייו של זייד היו עשירים באהבה ובחום משפחתי. הוא נישא למרוא, אישה חזקה ותומכת, שהייתה שותפה מלאה לדרכו ולחלומותיו. חתונתם הייתה אירוע שמח ומרגש בזרזיר, שבו השתתפו בני משפחה, חברים וקולגות מהצבא, כולם חוגגים את אהבתם ואת תחילת דרכם המשותפת. לאחר מכן, הגיעו לעולם שני אוצרות קטנים, ששינו את חייו מקצה לקצה: בת בשם איאן, ובן בשם מוסא, שנקרא על שם אביו. זייד הפך לאב למופת, איש משפחה אוהב ומסור, שכל עולמו סבב סביב ילדיו ואשתו. הוא לא היה אב שרק מספק צרכים, אלא כזה שנוכח, שמשתתף, שמשחק, שמחנך. כשחזר הביתה מהצבא, לאחר ימים ארוכים של פעילות, הוא אף פעם לא הגיע בידיים ריקות. הוא היה נכנס בדלת, עייף אך עם חיוך רחב, ומיד נשמעו קריאות שמחה של הילדים שרצו לקראתו. מתוך תיקו הצבאי, שריחף מעט עשן שדה וזיעה, היה מוציא מתנות קטנות, שקיות ממתקים, צעצועים פשוטים, שגרמו לעיניהם של איאן ומוסא לנצנץ מאושר. הוא היה יורד איתם על הברכיים, משחק איתם בכדור בחצר, מקריא להם סיפורים לפני השינה בקולו העמוק והמלטף, ומלמד אותם את הערכים החשובים של אהבת האדם והטבע, בדיוק כפי שלמד הוא מאביו.

זייד חלם על עתיד טוב יותר עבור ילדיו, עתיד של שלווה, ביטחון והזדמנויות. הוא דיבר איתם על חשיבות הלימודים, על החלומות שלהם, ועל כמה הוא גאה בהם. גם כאשר שהה בפעילות בדרום ימים ארוכים, רחוק מהבית, הקפיד לשוחח עם משפחתו בכל יום. שיחות הטלפון היוו עבורו עוגן, רגעים קצרים של שקט וחיבור בעיצומו של הבלגן המבצעי. הוא היה מתקשר למרוא, שומע את קולות הילדים ברקע, שואל איך עבר יומם, מספר להם סיפור קצר על משהו שראה או שמע, ומבטיח שיחזור בקרוב. קולו היה תמיד רגוע ומלא ביטחון, גם כשלבו היה מודאג. הוא לא רצה להכביד עליהם בדאגות המלחמה, אלא רק להעניק להם תחושה של יציבות ואהבה. מרוא הייתה מספרת לו על השיעורים של איאן, על השטויות של מוסא, על החיים הרגילים והשלווים של הבית, חיים שהוא עמל כה קשה כדי להגן עליהם. הרגעים הללו, של שיחות טלפון קצרות אך עמוקות, היו המנוע שהניע אותו להמשיך, להילחם, ולשמור על החיוך שלו, גם כשקשה.

בקרב סובביו, זייד היה דמות אהובה ונערצת. הוא נודע כאיש שורשי, ערכי וצנוע, שתמיד היה מוכן להושיט יד לעזרה, מבלי לבקש תמורה. הוא מעולם לא אכזב אף אחד שביקש ממנו עזרה, בין אם היה זה חבר שנתקע עם רכבו בצד הדרך, שכן שהיה זקוק לעזרה בעבודות הבית, או קולגה בצבא שחיפש אוזן קשבת. הוא היה איש של אנשים, שאוהב את הבריות באמת ובתמים, ורואה בהם אחים. החיוך הכובש שלו, שהיה נוכח תמיד, היה פותח כל לב, והיה לו דרך מיוחדת לגרום לאנשים להרגיש נוח ובטוח בנוכחותו. הוא התנהל עם כולם ברוח טובה, מאיר פנים, נוהג בנימוס ונעים הליכות, בין אם היה זה מפקד בכיר, חייל זוטר או סתם עובר אורח שפגש במקרה. יוסי חדד, מפקדו וחברו הקרוב, אהב אותו אהבת נפש, וכמוהו גם כל המפקדים והחיילים ששירתו לצידו. יוסי כינה אותו "אח", והתייחס אליו כאל אדם שלמד ממנו המון, למרות היותו מפקדו. הוא ראה בו לא רק לוחם וגשש מקצוען, אלא גם מחנך, מנהיג, ובעל משפחה למופת. בזרזיר, הוא היה עמוד תווך בקהילה, השתתף באירועים, סייע למשפחות נזקקות, והיה תמיד שם עבור כולם. הוא היה סמל לשילוב המוצלח בין הזהות הבדואית-ישראלית, בין מסורת למודרנה, בין אהבת האדמה למחויבות למדינה.

ואז הגיע השבת הארורה, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר, והשקט של הבוקר החגיגי נקרע באחת על ידי מטח רקטות עצום ששיגר ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה. זייד היה בבית, נהנה מרגעים שקטים עם משפחתו, כשלפתע נשמעו האזעקות המטרידות. הטלפון שלו החל לרטוט בטירוף, הודעות וואטסאפ זרמו מקבוצות הפיקוד, קריאות להקפצה מיידית. התמונות הראשונות שהחלו לזרום, של חדירות מחבלים ליישובים, של אזרחים שנרצחים בבתיהם, היו בלתי נתפסות. הזוועה הייתה גדולה מכל דמיון. זייד הבין מיד את גודל השעה, את הסכנה המיידית המרחפת על ביתם ועל המדינה כולה. הוא חיבק את מרוא, את איאן ומוסא, חיבוק חזק ומהיר, מלא אהבה ודאגה, ויצא בריצה מהבית, משאיר מאחוריו את החום והביטחון של משפחתו, אל הלא נודע. הדרך אל הבסיס הייתה מלאה במתח, בכבישים חסומים, בקריאות לעזרה. בכל רגע היה ברור יותר ויותר שזו לא עוד הסלמה, אלא מלחמה של ממש, מלחמה על עצם קיומנו.

זייד ויחידתו, גששי החטיבה המרחבית הדרומית, היו מהראשונים להגיב. הם הוזנקו אל תוך התופת, היישר אל מוקדי הקרבות בעוטף עזה. האוויר היה ספוג בריח שריפה, עשן שחור עלה מבתים בוערים, וקולות ירי בלתי פוסקים מילאו את האוויר. זייד, עם ניסיונו הרב כגשש, היה בעל ערך עליון ברגעים קריטיים אלה. עיניו החדות סרקו את השטח, זיהו עקבות של מחבלים שחדרו, כיווני תנועה, מיקומים אפשריים של מארבים. הוא הוביל את הכוחות, בתוך הכאוס והבלבול, הצביע על סכנות נסתרות, והציל חיים רבים. הוא לחם בחירוף נפש, מגן על יישובים, מחלץ פצועים, מטהר שטחים. המחזות היו קשים מנשוא – גופות אזרחים תמימים, ילדים, נשים, זקנים, שנרצחו באכזריות שאין לה תיאור. אבל זייד לא נשבר. הוא המשיך קדימה, עם נחישות בלתי מתפשרת, מונע מהאמונה בצדקת דרכו ומהצורך להגן על ביתו ועל עמו. הוא לא היה שם בשביל מילים גבוהות או תהילה, אלא בשביל המעשה עצמו, בשביל להציל חיים, בשביל להילחם ברוע. לאחר הימים הראשונים והמזעזעים של הלחימה בעוטף עזה, כשישראל החלה במתקפת הנגד אל תוך רצועת עזה, זייד ויחידתו היו בין הכוחות הראשונים שחדרו פנימה, אל תוך המערכה העמוקה והמורכבת בלב שטח האויב.

הלחימה ברצועת עזה הייתה שונה בתכלית. היא הייתה ממושכת, תובענית, כרוכה בלחימה בשטח בנוי, במנהרות, מול אויב שמסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית. זייד המשיך למלא את תפקידו כגשש בחטיבה המרחבית הדרומית, כשהוא מביא את כישוריו הייחודיים לידי ביטוי גם בתנאים הקשים הללו. הוא זיהה פתחי מנהרות מוסווים, עקבות של מחבלים בתוך סבך ההריסות, והיה קריטי באיתור תשתיות טרור. ימים ארוכים היה מנותק מהבית, מוקף באבק, עשן וקולות לחימה, אך לרגע לא שכח את משפחתו. ביום חמישה ביוני 2024, יום לפני נפילתו, הצליח למצוא רגע של שקט להתקשר הביתה. קולו נשמע עייף, אך מלא אהבה. "תשמרו על עצמכם," אמר למרוא ולילדים, כמעין צוואה שקטה, "כשאני אחזור נעשה חיים, נשחק יחד ונלך לאן שאתם רוצים." הוא הבטיח להם טיולים, משחקים, רגעים של אושר משפחתי, חלומות ותקוות לעתיד שמעולם לא יגשים. מרוא הקשיבה, לבה חשש, אך היא ניסתה להישמע חזקה עבורו. הילדים, איאן ומוסא, דיברו איתו בגעגוע, מספרים לו על ציורים שציירו, על משחקים ששיחקו, ממתינים לשובו של אביהם הגיבור. הוא סיים את השיחה בנשיקה וירטואלית, ובתחושה עמוקה של אהבה וגעגוע, שבאה לידי ביטוי במילות הפרידה האחרונות הללו.

למחרת, ביום שישה ביוני 2024, זייד השתתף בפעילות מבצעית בדרום רצועת עזה, סמוך לאזור כרם שלום. הכוח שבו לחם נע בזהירות, סורק את השטח, כשהמתח באוויר היה מורגש. לפתע, נשמע ירי מסיבי. מחבלים פתחו באש לעבר הכוח, כנראה בניסיון חדירה נוסף אל עבר יישובי העוטף. בתוך שניות, השקט נקרע, והאזור הפך לזירת קרב עקובה מדם. זייד, עם חושיו המחודדים כגשש, זיהה את מקור הירי ואת הסכנה המיידית לחבריו הלוחמים. ללא היסוס, מתוך אינסטינקט של מנהיג ושומר, הוא זינק קדימה, אל לב האש. הוא פעל במהירות ובנחישות, מגן על חבריו, מצביע על עמדות האויב, מספק חיפוי באש, ומאפשר להם לתפוס מחסה ולפעול ביעילות. הוא ידע שכל שנייה קריטית, שכל מעשה יכול להציל חיים. הוא הסתער, יורה ומתמרן, כשהוא חוסם בגופו את האש הקטלנית, ובכך הציל את חייהם של חבריו. ברגעים אלה של גבורה עילאית, הוא נפגע אנושות. רב-סמל מתקדם זייד מזאריב, בן שלושים וארבע במותו, נפל בקרב, כגיבור, מגן על חבריו ועל הארץ שכל כך אהב.

החדשות על נפילתו הגיעו לזרזיר כשבר ענן, והיכו במשפחתו ובקהילתו באכזריות בלתי נתפסת. מרוא, איאן ומוסא נותרו עם הבטחה שמעולם לא תתקיים, ועם חלל ענק שנפער בחייהם. קולו העמוק והמלטף של זייד לא יישמע עוד בשיחות טלפון, ידיו החמות לא יחבקו עוד את ילדיו, וחיוכו הכובש לא יאיר עוד את פניהם. הכפר כולו התאבל על אובדן בנו האהוב, הגיבור ששמר על כולם. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במזאריב, על אדמת הכפר שבו נולד וגדל, האדמה שכה אהב ושעליה הגן עד נשימתו האחרונה. משפחת מזאריב ומשפחת גואמיס, שכנותיו וחבריו, כולם התייצבו ללוות אותו בדרכו האחרונה, עם דמעות בעיניים ולב שבור. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל בכיר, אות הוקרה על מסירותו ועל גבורתו העילאית.

מילות ההספד של יוסי חדד, מפקדו וחברו, הדהדו את תחושת האובדן וההערכה העצומה: "היית האדם הכי-הכי בעולם. אח, חבר, שכן, לוחם גיבור, גשש מקצוען, מחנך ובעל משפחה למופת. תמיד מחייך ומתנהל עם כולם ברוח טובה. מאיר פנים, נוהג בנימוס ונעים הליכות. אהבתי את החיוך הכובש שלך. המפקדים, החיילים והחברים אהבו אותך ועדיין אוהבים". מילים אלו, כנות ונוקבות, תיארו את זייד בדיוק כפי שהיה – עמוד תווך של טוב לב, אומץ לב ומסירות. מורשתו של זייד מזאריב חיה ותמשיך לחיות בליבם של אלה שהכירו אותו, ובסיפור הגבורה שהותיר אחריו. איאן ומוסא יגדלו, ואביהם יהיה עבורם סמל לאומץ, לאהבה ולמחויבות. הם יספרו את סיפורו, על הגשש ששמר על האדמה ועל האנשים, בדיוק כמו אלכסנדר זייד שעל שמו נקרא. זייד מזאריב היה גשר בין עולמות, בין מסורת לעתיד, בין הגנה על הבית הקטן שבזרזיר לבין הגנה על הבית הגדול של ישראל. הוא השאיר אחריו חותם עמוק של אנושיות, מקצועיות וגבורה, והזיכרון ממנו, מאיש חם ומחייך, שורשי וערכי, ימשיך להדהד ולהעניק השראה לדורות הבאים, כעדות חיה לכוחה של הרוח הישראלית, רוח של תקומה, של הגנה ושל אהבה ללא תנאי. הוא נפל כגיבור, אך סיפור חייו הוא סיפור של חיים מלאים, של נתינה אין קץ, ושל גאווה ישראלית טהורה. יהי זכרו ברוך.