יובל שהם

בירושלים נולד יובל, בנם של אשרת ואפרים נתנאל, באחד מימי הקיץ הארוכים של שנת 2002, בט"ו בסיוון. העיר, על סמטאותיה העתיקות ואבניה המחוממות בשמש, על רחובותיה הסואנים ופינות החמד השקטות שלה, הייתה עבורו יותר מסתם עיר מגורים – היא הייתה מצע גידול, רקמה חיה שבה נטווה סיפור חייו מראשיתו. בביתם התוסס, המלא צחוק ושיחות, גדל יובל לצד ארבעת אחיו – שחר, עדי, בארי ושקד שירה. הבית היה תמיד מלא חיים, עם דלת פתוחה לחברים ובני משפחה, מעין כוורת אנושית שבה כל אחד מצא את מקומו, את קולו, ואת הפינה שבה יוכל לפרוח. כבר בינקותו, ניכר היה ביובל ניצוץ מיוחד, סקרנות בלתי נדלית בעיניו הבהירות, ותשוקה לגעת, לחוש, להבין את העולם סביבו בכל חושיו.

הילדות של יובל הייתה שזורה במארג העשיר של ירושלים. הוא לא היה ילד שיושב בשקט, אלא כזה שרץ, מטפס, מתלכלך, וחוזר הביתה עם סיפורים על עץ תות ענק שגילה בחורשה סמוכה, או על חתול רחוב שפגש בדרכו מהגן. ירושלים של ילדותו לא הייתה רק נוף, אלא זירת פעולה אינסופית. הוא אהב את האוויר הצלול של הבוקר, את ריח המאפים הטריים שעלה מבתי המאפה בשכונה, את קריאות הרוכלים בשוק הסמוך שהגיעו עד לפתח הבית. כל אלה יצרו פסיפס חושי שעיצב את עולמו הפנימי. הוריו, אשרת ואפרים נתנאל, הקפידו להנחיל בילדיהם ערכים של אהבת אדם, חריצות, ונאמנות למשפחה ולקהילה, אך מעל לכל, עודדו אותם ללכת בעקבות ליבם ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים. יובל ספג את המסרים הללו כמו ספוג, ויישם אותם בכל רגע נתון. הוא היה אח גדול ומגונן, מודל לחיקוי עבור הצעירים ממנו, שאהב לשחק איתם, להמציא להם סיפורים, ולחלוק איתם את תגליותיו. הוא לימד את בארי איך לטפס על העץ הכי גבוה בחצר, ואיך לזהות את ציפורי השיר השונות על פי ציוציהן, ואת שקד שירה ליטף וחיבק כשהייתה עצובה.

ככל שגדל, התפתחה בו אותה תכונה שאחת מחברות המשפחה תתאר לימים במילים מדויקות כל כך: "יובל הוא מסוג האנשים שחי את החיים עם כל החושים, פשוט טרף את החיים". הוא לא הסתפק במבט חטוף על הדברים, אלא רצה לחוש אותם, לטעום אותם, להבין אותם לעומק. אם היה זה טיול רגלי בפארק עמק הארזים, הוא לא רק צעד, אלא עצר להריח את עלי האקליפטוס, לגעת בקליפת העץ המחוספסת, להקשיב לזמזום הדבורים. אם היה זה משחק כדורגל עם חבריו בשכונה, הוא לא רק בעט בכדור, אלא הרגיש את הדשא הרטוב מתחת לרגליו, את נשימתם הכבדה של חבריו, את התרגשות הניצחון או את צריבת ההפסד. הוא היה ילד שנוכח ברגע במלואו, מתוך הבנה אינטואיטיבית שכל רגע הוא מתנה שיש לנצל עד תום. הוא היה תלמיד סקרן, לאו דווקא צייתן במובן המקובל, אלא כזה ששואל שאלות עמוקות, שמערער על מוסכמות, ושמחפש את האמת מעבר לספרי הלימוד. הוא הצטיין בתחומים שריתקו אותו, כמו היסטוריה או גיאוגרפיה, ופחות התחבר למקצועות שדרשו שינון יבש, אך גם בהם גילה יכולת למידה מהירה כשהיה מחובר לנושא. חבריו אהבו את נוכחותו, את חוש ההומור שלו, את נאמנותו הבלתי מתפשרת. הוא היה תמיד הראשון להושיט יד לעזרה, בין אם היה זה חבר ששכח את שיעורי הבית או כזה שנזקק לאוזן קשבת.

המעבר מילדות לבגרות הביא עמו אתגרים חדשים, אך יובל קיבל אותם ברוח פתוחה ובהתלהבות האופיינית לו. הוא המשיך לטפח את קשרי החברות העמוקים שיצר, והיה עמוד תווך בחבורה, זה שאפשר לסמוך עליו, זה שתמיד ימצא את המילה הנכונה או את הפתרון היצירתי לכל בעיה. הוא אהב לבלות בחיק הטבע, לצאת לטיולים רגליים או לרכיבות אופניים בשבילי ירושלים וסביבתה, לגלות פינות נסתרות, ליהנות מהשקט ומהמרחבים הפתוחים. ההכנה לשירות הצבאי הייתה עבורו שלב טבעי, כמעט בלתי נמנע. הוא ראה בשירות חובה לא רק אזרחית, אלא הזדמנות נוספת לחוות, ללמוד, לתרום ולהתפתח. הוא התעניין רבות בשירות קרבי, ובמיוחד בחיל השריון, שמשך אותו בשילוב של עוצמה טכנולוגית ואנושית, הצורך בעבודת צוות מדויקת, והאחריות הכבדה המוטלת על הלוחמים. הוא התאמן לקראת הגיוס בנחישות, רץ, התחזק, והכין את עצמו פיזית ומנטלית לאתגרים שעמדו בפניו. בשיחות עם הוריו ואחיו, הוא הביע את תחושת השליחות שלו, את הרצון להגן על הבית ועל המדינה, מתוך הבנה עמוקה של הערכים שהנחו את משפחתו ואת החברה שבה גדל.

ביום חם של אוגוסט 2022, בתאריך 10.8, התגייס יובל לצה"ל. הרגע בו לבש את מדי הזית בפעם הראשונה היה רגע של גאווה, מעורב בתחושת אחריות כבדה. הוא בחר לשרת בחיל השריון, חיל של פלדה ואדם, של עוצמה ושל דיוק. הוא יועד לגדוד 9, חלק מעוצבת 'עקבות הברזל' (401), יחידה בעלת מורשת קרב עשירה ודורשת. ההכשרה הייתה אינטנסיבית ותובענית, פיזית ונפשית. הימים הארוכים בשטח, התרגילים המפרכים, הלילות הקרים תחת כיפת השמיים, הריצה עם אפוד ומים, הריח החריף של הבוץ והאבק שנדבק לבגדים, כל אלה היו חלק בלתי נפרד מחווית הטירונות. יובל, עם אותה נחישות שאפיינה אותו מילדות, צלח את כל המכשולים. הוא לא התלונן, אלא התמודד עם כל אתגר בחיוך, מתוך אמונה ביכולותיו ומתוך הבנה עמוקה של מטרת הדרך. חבריו למסלול זיהו בו במהרה מנהיג טבעי, מישהו שאפשר לסמוך עליו תמיד, שידע להרים את המורל ברגעים קשים, ולהושיט עזרה למי שמתקשה. הוא היה הראשון להציע כתף, להציע עזרה, לשתף בבקבוק מים אחרון. הוא בנה קשרים חזקים עם חבריו לפלוגה ולצוות, קשרים של אחים לנשק, שנוצרו תחת לחץ ומאמץ משותף. הוא אהב את תחושת הביחד, את הסולידריות, את ההבנה השקטה שכל אחד תלוי בחברו, ושרק יחד אפשר לעמוד במשימה.

לאחר הטירונות הגיעה ההכשרה המקצועית, בה למד את רודפי הטנק, את המערכות המורכבות, את הטקטיקות, ואת השפה הייחודית של השריונרים. ריח הסולר, חום המתכת, הרעש העז של המנוע שרעד בעצמות, כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא למד לתפעל את התותח, את המקלעים, את מערכות הראייה והקשר, והפך לחלק אינטגרלי מצוות הטנק. הוא התקדם בסולם הדרגות, והגיע לדרגת סמל ראשון, דרגה המעידה על אחריות, מקצועיות ויכולת פיקוד. הוא היה דמות מוערכת בקרב מפקדיו וחבריו, אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, מי שמבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, תוך דאגה לחייליו ולסביבתו. הוא שילב את אותה תשוקה לחיים, את אותו רצון "לטרוף את החיים", גם בשירותו הצבאי. הוא לא ראה בו רק עבודה או חובה, אלא דרך חיים, הזדמנות ללמוד ולהתנסות, לפרוץ גבולות ולהכיר את עצמו טוב יותר. הוא אהב את העשייה, את התנועה, את האתגרים המנטליים והפיזיים, ואת תחושת המשמעות העמוקה שהתלוותה לכל פעולה.

שגרת חייו של סמ"ר יובל שהם, לוחם שריון בגדוד 9, עוצבת 'עקבות הברזל', נקטעה באחת בבוקר השבעה באוקטובר 2023. הבוקר ההוא, שפתח את מה שייקרא לימים 'מלחמת התקומה', הפך את עולמו, כמו את עולמם של אלפי ישראלים. הטלפון צלצל ללא הפסקה, הודעות הווטסאפ זרמו בשיטפון בלתי פוסק – תמונות, סרטונים, דיווחים ראשוניים קשים מנשוא, וקריאה דחופה להתייצב ביחידה. האווירה בבית בירושלים הייתה מתוחה ומלאת דאגה. יובל, ששהה בחופשה, קם במהירות, ארז את ציודו הצבאי המוכר, שריח אבק שדות האימונים עדיין דבק בו. הוא חיבק את הוריו, אשרת ואפרים נתנאל, חיבוק חזק וארוך מהרגיל, והבטיח שישמור על עצמו. הוא חייך לאחיו, שחר, עדי, בארי ושקד שירה, ניסה להרגיע אותם במילים קצרות ובטוחות, למרות שגם בעיניו ניכר המתח. רגע לפני שיצא מהדלת, הסתובב לאחור, סרק את חלל הבית המוכר, כאילו חרוט בו כל פרט – תמונות המשפחה התלויות בסלון, ריח התבשילים שעלה מהמטבח, צלילי החיים המוכרים. הוא שלח הודעת ווטסאפ אחרונה לחבריו, אולי בדיחה קטנה, אולי מילת עידוד, אבל בעיקר אישור שהוא בדרך, מוכן לכל.

הנסיעה לבסיס הייתה רצופת מחסומים מאולתרים, שיירות רכבים צבאיים ואזרחים שנענו לקריאה, אווירת חירום באוויר. כשהגיע לבסיס, המהומה הייתה גדולה. לוחמים מכל קצוות הארץ הגיעו, פנים חמורות, עיניים אדומות מחוסר שינה, אך נחושות. הטנקים, עמודי הפלדה הגדולים, עמדו מוכנים. יובל וצוותו התייצבו מיד. הם בדקו את הציוד, העמיסו תחמושת, תדלקו, וידעו שברגעים הקרובים הם ייצאו למשימה שלא ידעו מה יהיה סופה. המתח היה מוחשי, כבד כמו השריון עצמו. ידיים רעדו קלות כשסגרו את פתח הצריח, כשהתיישבו במקומם בתוך הכלי המוגן אך המאיים. הריח המוכר של שמן מנועים ומתכת חרוכה מילא את חלל הטנק. יובל, כסמ"ר מנוסה, פיקד על צוותו ברוגע ובמקצועיות, למרות המצב הלא ודאי. הוא ידע שעל כתפיו מוטלת אחריות כבדה, לא רק על חייו שלו, אלא גם על חיי חבריו לצוות ועל ביטחון אזרחי ישראל. הוא היה מוכן.

הימים והשבועות הבאים היו רצף בלתי פוסק של פעילות מבצעית. יובל וצוותו נטלו חלק בלחימה בצפון רצועת עזה, אזור שהפך לזירת קרב מורכבת ומסוכנת. הלחימה בשטח בנוי, בסביבה אורבנית צפופה, שונה מהותית מהתרגילים בשטחי אש פתוחים. כל פינה, כל בניין, כל סמטה, עלולים היו להכיל איום. הטנק, על עוצמתו, הפך להיות כלי מלחמה שצריך לנווט בזהירות, תוך שימת לב לפרטים הקטנים ביותר. יובל, שהיה נוכח ברגע במלואו, עם כל חושיו, יישם זאת גם בקרב. עיניו סרקו כל הזמן את השטח, אוזניו קלטו כל רחש, הוא היה קשוב לקשר, לקולות הסביבה, לתנועות של חבריו. הוא הרגיש את רעידות האדמה הקלות כשהטנק דרס ערימות עפר או שברי מבנים, את החום הנפלט מהמנוע גם בימים קרים, את הריח המר של אבק שריפה באוויר. הוא ניהל את צוותו ביד רמה, נתן פקודות ברורות וקצרות, דאג לרווחתם גם תחת אש, והיווה עבורם עמוד תווך של יציבות ומנהיגות.

הימים התארכו, השעות נמתחו, והעייפות החלה לתת את אותותיה, אך רוחו של יובל לא נשברה. הוא המשיך לבצע את תפקידו בנחישות, מתוך הבנה ברורה של חשיבות המשימה. הוא ראה את חבריו נופלים, שמע את הדי הפיצוצים, חווה את המתח הבלתי פוסק של להיות בשדה קרב. ובתוך כל הכאוס הזה, הוא מצא את הכוח להמשיך, לחייך לעיתים לחבריו, לספר בדיחה קטנה שתשחרר מעט את האווירה, להזכיר להם את הבית, את המשפחה, את הסיבה שלשמה הם נמצאים שם. הוא היה הסמ"ר שדואג לחייליו, שמוודא שכולם אכלו, ששתו, ששומרים על ערנות. הוא היה המפקד שמוביל מלפנים, שלא מפחד מהאש, שמאמין במטרה. הגבורה שלו לא הייתה גבורה של מילים גדולות, אלא גבורה של מעשים קטנים וגדולים, של עמידה איתנה מול פני הסכנה, של דבקות במשימה, של אחריות אישית וצוותית. הוא לא היה גיבור מיתולוגי, אלא אדם, בן ירושלים, שאהב את החיים ושיצא להגן על ביתו ועל עמו.

ביום כ"ח בכסלו תשפ"ה, בתאריך 29 בדצמבר 2024, יובל שהם, בן עשרים ושתיים בנופלו, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. הוא נפל כשלחם, כשהוא מגן על חבריו, על עמו, על הדרך שבה האמין. מותו הותיר חלל עמוק בלב משפחתו, חבריו, ומפקדיו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, על אותה אדמה ירושלמית שבה גדל, שבה רץ ושחק, שבה חלם ותכנן את עתידו. ההלוויה הייתה רגע קורע לב, שבו התאספו מאות אנשים – משפחה, חברים מילדות, חברים מהצבא, שכנים, תושבי ירושלים – כולם באו לחלוק כבוד אחרון לאדם מיוחד כל כך. הדממה שהשתררה הייתה כבדה מנשוא, והבליטה את גודל האובדן.

יובל הותיר אחריו הורים כואבים, אשרת ואפרים נתנאל, וארבעה אחים ואחיות שאיבדו עמוד תווך בחייהם: שחר, עדי, בארי ושקד שירה. החלל שהותיר אחריו הוא עצום, בלתי ניתן למילוי. אך לצד הכאב העמוק, נותרה גם המורשת העשירה של חייו. יובל היה אדם שחי חיים מלאים, ש"טרף את החיים" בכל חושיו. הוא היה סקרן, אמיץ, נאמן, אוהב אדם. הוא היה לוחם שריון מקצועי ומסור, מנהיג טבעי שחבריו סמכו עליו. סיפור חייו של יובל שהם הוא סיפור של נתינה, של אהבה למדינה, ושל עמידה איתנה מול האתגרים הקשים ביותר. זכרו ופועלו מהווים השראה, תזכורת לכוחה של הרוח האנושית, ולמחיר היקר שמשלמים על קיומנו במדינת ישראל. הוא סמל לגבורה האנושית, לזו שאינה זקוקה למליצות, אלא נובעת מתוך המציאות הקשה, מתוך הבחירה להגן על הבית, מתוך האנושיות והמחויבות. שמו של יובל חרוט לא רק על מצבה בהר הרצל, אלא גם בלבבותיהם של כל מי שהכירו אותו, והוא ימשיך להאיר את דרכנו, כחלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל.