יובל ניר

בקיבוץ מגדל עוז, בלב גוש עציון, שם נשמות רבות נארגות בתוך מרקם חיים שורשי, נולד ביום כ"ב בתשרי תשמ"א, הוא השני באוקטובר 1980, ילד מלא אור ותנופה, יובל ניר. בנם הבכור של לאה ועמוס, שראו בו מיד ניצוץ חיים שונה, מיוחד, ואיתו הגיעה גם אנרגיה מתפרצת שלא ידעה מנוח. אחריו הגיעו רונן, איתי, ענת ונדב, והוא, יובל, ניווט את דרכו כבכור, מנהיג טבעי, שובב, נועז ואמיץ לב, שתמיד ידע להפיח חיים בכל פינה. הבית במגדל עוז היה רוחש צחוק, דיבורים ומשחקים, ויובל היה המקור הבלתי נדלה לרעיונות ולתעלולים, שהיו תמיד עטופים בחן שובבי, כזה שאי אפשר לכעוס עליו באמת. הצחוק הפרוע שלו, שנבע מבטן עמוקה, היה מדבק, ובכל סיטואציה, גם כשהדברים הסתבכו מעט, הוא ידע להעלות חיוך על פניהם של כולם, להפיג את המתח ולהחזיר את האור. הוא לא היה רק שובב, אלא גם הילד הפעלתן ביותר מבין אחיו, עם סקרנות בלתי נדלית שדחפה אותו לחקור, ללמוד ולגעת בכל דבר. כל פינה בקיבוץ, מפרדסי ההדרים שריחם המתוק נישא ברוח ועד שבילי העפר שבין בתי הילדים, הייתה עבורו מגרש משחקים ומעבדה של ידע. הוא שאל שאלות, ניסה גבולות, ופיתח כבר אז את היכולת המופלאה שלו ללמוד ולהתעמק בתחומי עניין מגוונים, יכולת שליוותה אותו לאורך כל חייו.

השנים הראשונות עברו עליו בתוך המרחבים הירוקים של הקיבוץ, בין עצי פרי ושדות מעובדים, כשהאדמה הרכה שבין אצבעותיו היא עדות חיה לחיבור עמוק לטבע ולשורשים. הוא רץ יחף על הדשא הטלול בבוקר, שיחק מחבואים בין ערוגות הירקות, ועיניו הבורקות תמיד חיפשו את ההרפתקה הבאה. חברי הקיבוץ זכרו אותו כילד עם נשמה גדולה, כזה שקודם כל נותן חיוך, שקודם כל מנסה לעזור, ורק אחר כך חושב על עצמו. הוא היה הילד שאפשר היה לסמוך עליו שיארגן משחק כדורגל ספונטני אחרי הצהריים, או שימציא סיפור הרפתקאות מרתק סביב המדורה הקיבוצית בערבי חג. בתוך הקהילה החמה והמחבקת של מגדל עוז, הוא ספג את ערכי העמל, הסולידריות והדאגה ההדדית, שעיצבו את אופיו המיוחד. הוא למד שאחריות אינה רק מילה, אלא דרך חיים, שצריך לדאוג לזולת ולקהילה, ושכל אחד הוא חלק ממשהו גדול יותר.

כשהגיע יובל לכיתה ח', התגלה בו היבט רגיש וכואב שאיים לערער את כל תוכניותיו לעתיד: רגישות גבוהה ומסוכנת לעקיצות דבורה. עקיצה תמימה אחת הספיקה כדי להכניס אותו למצב חירום, עם קוצר נשימה וחשש אמיתי לחייו. כשהבשורה הקשה הגיעה אליו, כפי שסופרה לו מפי רופאת הקיבוץ, כי בשל מצבו הרפואי הוא ככל הנראה לא יוכל להתגייס לשירות קרבי, העולם שלו רעד. יובל, שמעולם לא נהג לפרוץ בבכי, חש שהחלום הגדול והבוער בליבו, לשרת את המדינה בחזית, נגוז באחת. הוא נשבר. דמעות חמות שטפו את פניו, והוא חש תסכול עמוק. אך לא לזמן רב. כפי שאפיין אותו תמיד, הוא לא ויתר. כאשר נודע לו שישנו טיפול רפואי, תהליך חיסון ממושך, שיכול לחזק את גופו ולמתן את האלרגיה, ניצתה בו תקווה מחודשת. הוא החל במסע ארוך ומפרך, שנמשך שנים ארוכות, עוד לפני גיוסו ואף לתוך השירות הצבאי. עשרות זריקות, ביקורים תכופים במרפאה, אי נוחות פיזית, אך כל אלה לא הקהו את נחישותו. החלום ללבוש מדים ירוקים ולהיות לוחם היה חזק מכל כאב או פחד. וכשיגיע הרגע המכריע, רגע הגיוס, הוא לא יהסס לרגע. הוא ידע שישנו תיק רפואי שמכיל את כל הפרטים על האלרגיה, מסמך שעלול למנוע ממנו את השירות הקרבי שעליו חלם. בנחישות שאין כדוגמתה, בצעד נועז ובלתי צפוי, הוא פרץ למרפאת הקיבוץ בשעת לילה מאוחרת, כשאיש לא ידע. בתוך האפלה השקטה, בין ארונות תרופות ומסמכים, הוא שלף מתיקו הרפואי את המסמך המכריע. רק כך, ללא עקבות של הרגישות, הוא הצליח לקבל את האישור הנכסף: הוא כשיר לשרת בקרבי. מעשה זה, שאולי נראה כהתחכמות של נער, היה למעשה ביטוי מובהק לאופיו הבלתי מתפשר, לנחישותו ולמסירותו העמוקה למטרה שלמענה היה מוכן לעשות הכל, גם אם זה דרש ממנו ללכת על הסף.

את שנות התיכון עשה יובל בישיבה התיכונית "נווה שמואל", מסגרת ששילבה לימודי קודש עם לימודים עיוניים ברמה גבוהה. שם, בין ספסלי בית המדרש לחדרי הכיתות, הוא המשיך לעצב את עולמו הרוחני והאינטלקטואלי. הוא היה חניך פעיל ונמרץ בתנועת הנוער "בני עקיבא", שם מצא קבוצת שווים, חברים לדרך, איתם חלק את תחושת השייכות העמוקה לעם ולמדינה. במסגרת התנועה, הוא יצא למסעות מרתקים, שבתות ארגון, ופעילויות חינוכיות שחיזקו בו את ערכי הציונות הדתית, את אהבת הארץ ואת האחריות ההדדית. הוא לא היה רק חניך אלא גם מדריך, וביכולתו הטבעית לסחוף אחריו, לרגש ולחבר, הוא השאיר חותם על רבים מחניכיו. לאחר התיכון, בטרם גיוסו לצה"ל, בחר יובל להעמיק את לימודיו הרוחניים ולהתכונן למסלול השירות הקרבי במכינה הקדם-צבאית בעצמונה, במחזור ו'. המכינה, שהייתה ידועה באווירתה הייחודית ובדגש על פיתוח מנהיגות וחיבור לאדמה, סיפקה לו את המסגרת המושלמת. הוא קם עם שחר לתפילה, עבד בפרדסים, למד תורה ופילוסופיה, ויצא למסעות ניווט ארוכים ומאתגרים. שם, תחת שמי הנגב הזרועים כוכבים, הוא גיבש את אישיותו הלוחמת והרוחנית כאחד. הוא למד להתמודד עם קשיים פיזיים ונפשיים, לפתח חוסן, להכיר את גבולותיו ולפרוץ אותם. המכינה הייתה עבורו כור היתוך, שעיצב אותו כאיש צעיר עם עמוד שדרה איתן, מוכן להתמודד עם כל אתגר שיבוא בדרכו.

את שירותו הסדיר עשה יובל ביחידה מובחרת, סיירת צנחנים, שם מצא את מקומו הטבעי כלוחם. הוא התגייס במלוא המרץ, עם מוטיבציה שרק הלכה והתעצמה. המסלול בסיירת היה קשה ותובעני, פיזית ונפשית, אך יובל צלח כל מכשול בנחישות ובמקצועיות יוצאת דופן. מאימונים מפרכים בשטח, דרך ניווטים ליליים ארוכים ועד תרגילי לחימה מורכבים, הוא בלט ביכולותיו. הוא התעצב כלוחם נחוש, מקצועי ובלתי מתפשר, כזה שלא מוותר לעצמו ולאף אחד אחר. הוא מילא מגוון תפקידים קריטיים ביחידה: נהג מבצעי, שנדרש לדיוק ולמהירות תגובה תחת אש; נווט, שהוביל את הכוח בשבילים נסתרים ובשטחים עוינים, כשחיי חבריו תלויים ביכולת הניווט שלו; וקלע חוד, שתמיד היה בקצה החץ, הראשון לזהות איומים ולהגיב, כשעיניו חדות וקליעיו מדויקים. המדים הירוקים הפכו לעור שני עבורו, והאחריות לחיי חבריו ולביטחון המדינה הייתה נר לרגליו. הוא לא רק ביצע פקודות, אלא חש אחריות עמוקה לכל משימה, לכל פעולה, ובכל יום ויום בשירותו ראה שליחות. הוא היה חלק בלתי נפרד מאחוות הלוחמים, קשרים שנרקמו בשעת קושי וסכנה, ושנשארו איתו לכל החיים.

השנים חלפו, השירות הסדיר הסתיים, אך עבור יובל, השירות למדינה לא נגמר. הוא המשיך להתנדב למילואים, גם לאחר שהגיע לגיל פטור, מתוך תחושת אחריות בלתי מתפשרת. הוא שירת בגדוד הסיור 6646, 'עוצבת שועלי מרום' (646), יחידה מיוחדת שבה המשיך לתרום מניסיונו העשיר כלוחם. הוא לא היה עוד מילואימניק מן השורה, אלא אחד הלוחמים המובילים, כזה שחבריו ומפקדיו סמכו עליו בעיניים עצומות. הוא הגיע לכל יום מילואים במלוא המרץ, כאילו היה זה יומו הראשון בצבא, עם אותה התלהבות, אותה מקצועיות ואותה נחישות. הוא ראה בשירותו הצבאי, גם במילואים, שליחות קדושה, דרך להגן על עמו ועל מולדתו. המסעות, התרגילים והמבצעים במילואים היו עבורו דרך להישאר מחובר, להישאר מוכן, ולהמשיך להיות חלק מהמגן האנושי של מדינת ישראל.

בשנת 2010, מצא יובל את אהבת חייו, איילה, והשניים נישאו בטקס מרגש ששיקף את אישיותם – פשוט, עמוק ומלא משמעות. הם בנו את ביתם בקיבוץ כפר עציון, לא הרחק ממגדל עוז, בלב הנוף המוכר והאהוב של גוש עציון. הבית החדש היה עד מהרה למרכז חיים תוסס, מלא צחוק ושמחה, כאשר בשנים שלאחר מכן הצטרפו אליהם חמישה ילדים: אלון, שחר, עופרי, יגל ורועי. יובל היה אבא במלוא מובן המילה, נוכח, מעורב, אוהב וקשוב. לא היה יום שבו אי אפשר היה לראות אותו כשהוא נושא על כפיו ילד אחד, ולעיתים קרובות גם שניים, כשהוא מקפץ איתם, משחק איתם, ומפיץ סביבו אווירה של חום ושמחה. הוא הקפיד על מסורות משפחתיות קטנות אך משמעותיות, כשהבולטת שבהן הייתה הטיול של יום שישי לפני כניסת השבת. הוא היה לוקח את ילדיו לטיול בשדות ובשבילים סביב הקיבוץ, כשהשמש שוקעת בצבעי אש מעל הרי יהודה, מספר להם סיפורים, מקשיב לחוויותיהם מהשבוע, ובעיקר – פשוט היה איתם. ובאותם רגעים, כשאחד הילדים היה כועס או מתוסכל מדבר מה, יובל היה יודע בדיוק איך להצחיק אותם, איך להפוך את מצב הרוח, עד שפרץ צחוק מתגלגל שהמיס כל כעס. הוא היה עמוד התווך של המשפחה, עוגן של יציבות ואהבה, שדאג לכל צרכיהם, פיזיים ורגשיים. הבית בכפר עציון היה מקום של קבלה, של הקשבה, של ערכים, ושל אהבה אינסופית, שכולם נבעו מרוחו הגדולה של יובל.

במקביל לחיי המשפחה התוססים, יובל גם בנה לעצמו קריירה מקצועית מרשימה. הוא עבד בתחום השיווק בחברת "אפסילור", חברה מובילה העוסקת בפיתוח מצברים וסוללות, בעיקר לצרכי צבא וביטחון. גם לתחום העבודה הזה, כמו לכל דבר בחייו, הביא יובל את ההתלהבות הבלתי נלאית שלו, את המקצועיות המעמיקה ואת הידע הרחב שרכש בסקרנותו הבלתי פוסקת. הוא לא ראה בעבודתו רק דרך להתפרנס, אלא שליחות נוספת, דרך לתרום לביטחון המדינה גם במישור האזרחי. הוא היה אכפתי לכל פרט ופרט, נחוש להביא לתוצאות הטובות ביותר, ומעל לכל, הנחה אותו עקרון היושרה והאמת הבלתי מתפשרת. אם משהו היה נראה לו לא בסדר, לא הוגן או לא נכון, הוא לא היסס לומר זאת, גם אם זה היה בניגוד לדעת הרוב או למקובל. עמיתיו לעבודה זכרו אותו כאיש מקצוע מהמעלה הראשונה, כזה שאפשר לסמוך עליו שיבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, אך גם כחבר נאמן, קשוב ואמיתי, שתמיד היה שם כדי לעזור, לייעץ או פשוט להקשיב. הוא יצר קשרים עמוקים עם סביבתו המקצועית, קשרים שהתבססו על אמון הדדי וכבוד, ועל ההכרה ביושרה שאין עליה עוררין.

עם השנים, לצד חיי המשפחה והקריירה, בחר יובל להתמקד בעבודה פנימית עמוקה על תיקון המידות. הוא התמסר למסע רוחני אישי, שביקש לחזק את ה"עין הטובה" על כל אדם – היכולת לראות את הטוב שבכל אחד, גם באלו שדעותיהם שונות או שקשיי החיים העיבו על דרכם. הוא פעל מתוך ענווה גדולה, ענווה שהייתה ניכרת בכל מעשיו ובכל אינטראקציה עם הסובבים אותו. עבודה זו, על תיקון המידות, ליוותה אותו בכל תחום בחייו, והשפיעה על יחסיו עם משפחתו, חבריו, עמיתיו ואפילו זרים ברחוב. הוא קיבל על עצמו קבלה אישית להימנע לחלוטין מלשון הרע, דיבורי סרה או ביקורת שאינה בונה. תחת זאת, הוא הקפיד לחייך ולהאיר פנים לכל אדם שפגש, ללא קשר לזהותו או לדעותיו. חיוכו היה אמיתי, מלב אל לב, כזה שחימם את האווירה ופתח לבבות.

אחד הביטויים המרגשים ביותר לעבודה הפנימית הזו היה מסורת מיוחדת שיזם בין אחיו. הוא יצר קבוצת וואטסאפ משפחתית, וקבע כלל פשוט אך עמוק: בכל יום, אח אחר היה אחראי לספר סיפור חיובי אחד על מישהו מעם ישראל, או לתאר מעשה טוב שמישהו אחר עשה. המטרה הייתה להפיץ אור, לחפש את הטוב, ולחזק את החיבור לעם ישראל דרך מעשים של חסד ואהבה. אם חלף יום שלם ללא מילה טובה, האח האחראי חויב למחרת להשלים את החסר ולכתוב על שני אנשים במקום אחד. מסורת זו, שהחלה כיוזמה קטנה, הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי המשפחה, והאחים התמידו בה במשך כארבע שנים, תוך שהם מחליטים להמשיך אותה גם בעתיד, כהנצחה חיה לרוחו של יובל. בנוסף, הוא הקפיד על מצוות כיבוד הורים במסירות עילאית. בכל פעם שהוריו, לאה ועמוס, נזקקו לעזרה, קטנה כגדולה, יובל היה הראשון להגיע, מיד, ללא היסוס או תהיות, מתוך אהבה וכבוד עמוקים.

רוחו של יובל הלכה והתחזקה רוחנית עם השנים. הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו ללימוד תורה, כשהוא קובע לעצמו חברותות קבועות ללימוד. חלק מהלימודים הללו התקיימו בשעות בוקר מוקדמות מאוד, בשעה חמש בדיוק, לפני שהשמש זרחה והעולם התעורר. באותן שעות דממה, כשרוב העולם עוד שקוע בשינה עמוקה, יובל כבר היה שקוע בעולמה של תורה, בשיחה עם הקב"ה ועם חבריו ללימוד. חברותות אחרות התקיימו בשעות מאוחרות בערב, אחרי שסיים להשכיב את כל חמשת ילדיו לישון, וזמן השקט אפשר לו להתמסר ללימוד בעומק ובריכוז. בימי שבת, כשהייתה אפשרות לרוב בני הבית לישון עד מאוחר, יובל היה מתעורר כבר בארבע וחצי לפנות בוקר, כשהאוויר עדיין צונן ודומם, ומתיישב ללמוד תורה. הוא התקרב לבית המדרש של ישיבת "הר המור", ושיעורי התורה של הישיבה, על עומקם וחדותם, ליוו אותו והדהדו באוזניו מדי יום, מזינים את נפשו בצמא אינסופי לידע רוחני ואמונה.

בתוך כל העומק הרוחני הזה, יובל נשאר אדם מלא חיים, שהיה גם "שטותניק" וזורם. הוא היה אדם קשוב, עם יכולת נדירה להקשיב באמת, לא רק לשמוע. הוא היה חכם, עם תובנות עמוקות שנגעו בלבו של העניין, וידע לבטא אותן בצורה ברורה וחדה. אך לצד כל זאת, הייתה בו קלילות, יכולת לשחרר, לצחוק על עצמו, ולשחק. השילוב הזה, של עומק וקלילות, של רצינות ושובבות, יצר אישיות כובשת. יחד עם עמדותיו האידיאולוגיות הנחרצות, שהיו מושרשות עמוק באמונתו ובערכיו, הוא תמיד נשאר פתוח וקשוב למפגש עם אנשים שונים ממנו, כאלה שרחוקים מאמונותיו או שדעותיהם היו מנוגדות לשלו. הוא קיבל וכיבד שונות זו לא מתוך פשרנות אידיאולוגית, אלא מתוך אהבה פשוטה ואמיתית לאנשים, לכל אדם באשר הוא אדם. הוא ראה בכל אדם עולם ומלואו, וחיפש את נקודות החיבור והטוב המשותף, גם אם היה צריך לחפור עמוק כדי למצוא אותן.

הלב הרחב והרגיש הזה הוביל אותו להתנדב גם בקו הסיוע לגברים דתיים וחרדים נפגעי תקיפה מינית. הוא הבין את הבדידות והכאב העצום של גברים אלו, שנאלצים להתמודד עם טראומה קשה בתוך חברה שלעיתים מתקשה להכיל ולהבין את מורכבות מצבם. הוא העניק להם אוזן קשבת, תמיכה והכלה, מתוך אמפתיה עמוקה ורצון אמיתי לעזור. הוא לא פחד לגעת בנושאים קשים וכואבים, אלא ניגש אליהם עם רגישות ועם אומץ לב, מתוך הכרה בחשיבות העצומה של העזרה לזולת. יובל ניחן באופי חזק ובלתי מתפשר. הוא תמיד עמד על שלו, דבק באמת שלו, ולא נרתע מלהביע את דעתו, גם אם הייתה בלתי פופולרית. הוא היה נחוש ותחרותי, חי את מעשיו והשקפותיו במלוא הלהט והתשוקה, ובאותה עוצמה שביקש לחיות את האמת שלו, ביקש גם ללמד זכות על כולם. הוא ראה את הטוב בכל אדם, ובכל סיטואציה, והאמין בכוחה של האהבה והסליחה. הוא צמח לאדם מיוחד, עם אישיות חזקה מחד, אך עדינה, רגישה ואכפתית מאידך. יובל היה אדם משכמו ומעלה, ירא שמיים במובן העמוק ביותר של המילה. אל הקב"ה התייחס ביראה גדולה, אך גם באהבה עזה, קשר אישי ויומיומי שהזין את נשמתו. ואהבה עזה, בלתי נתפסת, רחש גם לעם ישראל – אהבה בלי סוף וללא גבול. הוא היה מחובר לעם בכל נימי נפשו, התרגש עד דמעות כשדיבר על מעשים טובים של אנשים בעם ועל חיבורים שנוצרו בו. הוא ראה את הטוב, את היופי, את העוצמה ואת הנשמה הייחודית של עם ישראל, והיה גאה להיות חלק ממנו.

כך, בין לימודי תורה מוקדמים בבוקר לטיולי שישי עם ילדיו, בין עבודת שיווק אינטנסיבית למסירות למילואים, בין עבודה פנימית על תיקון המידות לתרומה לקהילה, יובל בנה חיים מלאים, עשירים ומשמעותיים. הוא היה עמוד תווך למשפחתו, אור לקהילתו, ודוגמה ומופת לכל מי שפגש אותו. הוא היה איש של עשייה ואמונה, של אהבה ונתינה, שחי כל רגע במלוא העוצמה והמשמעות.

ואז הגיע הבוקר הנורא מכל. בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פרץ ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. השקט של הבוקר החגיגי התנפץ באחת לקולות אזעקות, פיצוצים ויריות, ואיתם החלה מלחמה – מלחמת "חרבות ברזל", שלימים תיקרא "מלחמת התקומה". יובל, כמו רבים כל כך מבני דורו, גויס ביום זה, ללא היסוס, ללא שהיות. הטלפון צלצל, וההודעה הברורה הגיעה: להתייצב. הוא לא חיכה, לא התמהמה. תחושת השליחות, שהייתה טבועה בו מילדותו, התעוררה ביתר שאת. הוא נפרד מאיילה, מאלון, שחר, עופרי, יגל ורועי, בחיבוק חזק, במבט עמוק, מבלי לדעת שזו הפעם האחרונה שיעשה זאת. מאז אותו בוקר, היה יובל מגויס בכל כוחו ללחימה, בחוד הלוחמים, לא פחד משום דבר, דחף לפעולה וחתר קדימה ללא מורא. הוא ראה בכך את שליחות חייו, להגן על עם ישראל, על משפחתו, על ביתו, על עתידו. הוא לא חיפש להסתתר, לא ביקש להישאר מאחור, אלא תמיד היה הראשון להתנדב למשימות הקשות והמסוכנות ביותר. חבריו ליחידה העידו עליו שהיה מנהיג טבעי, כזה שמעורר השראה, שנוסך ביטחון, ושמוביל בדוגמה אישית. הוא היה נחוש, מקצועי, קר רוח תחת אש, ותמיד דאג לחבריו.

הפלוגה אליה השתייך יובל, כחלק מגדוד הסיור 6646, פעלה בדרום רצועת עזה, באזור חאן יונס, בלב המאמץ הלחימתי נגד תשתיות הטרור של חמאס. תפקידם כלל אבטחת הציר הלוגיסטי, משימה קריטית שנועדה לאפשר תנועה בטוחה של כוחות ואספקה תחת איום מתמיד. ביום כ' בשבט תשפ"ד, הוא שלושים בינואר 2024, התרחש אירוע קשה. צוות לוחמים נכנס לטהר מבנה חשוד באזור לחימה אינטנסיבי בחאן יונס. לפתע, נפתחה עליהם אש כבדה מתוך המבנה, ומפקד הצוות נפגע באורח קשה. בקשר, נשמעו קריאות נואשות לעזרה, בקשה לחלץ את המפקד הפצוע. יובל, ששמע את הקריאה הבהולה, לא היסס לרגע. תחושת האחריות, המחויבות לחבריו ולמפקדו, בערה בו. הוא ידע שכל שנייה קובעת, ושחיי אדם תלויים במהירות התגובה. הוא עמד בראש הטור שרץ לסייע, כשהוא חותר למגע, מוביל את הכוח קדימה, היישר אל תוך האש, במטרה לחלץ את המפקד הפצוע. הוא נע במהירות, עיניו סורקות את השטח, נשקו דרוך, כשהוא מקבל החלטות תוך שברירי שנייה, מתוך ניסיונו העשיר כלוחם בסיירת צנחנים.

הכוח התקדם בזהירות, צעד אחר צעד, בתוך המבנה המסוכן, לעבר הקומה השנייה, שם נמצא המפקד הפצוע תחת אש. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, קולות הירי והפיצוצים הדהדו בחלל. בתוך ההתקדמות המתוחה, רגע לפני שהגיעו אל היעד, נזרק לעברם רימון. הפיצוץ היה עז, פתאומי וקטלני. רסיס קטלני פגע ביובל. הוא נהרג במקום. רב-סמל בכיר יובל ניר, בן ארבעים ושלוש בנופלו, נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על חבריו, על מפקדו, על עמו ועל מולדתו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בכפר עציון, הקיבוץ שבו בנה את ביתו, את משפחתו, ושבו קיווה להזדקן לצד איילה וילדיו. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, חמישה ילדים יקרים, הורים כואבים, ושלושה אחים ואחות שבורי לב, וקהילה שלמה שמתאבלת על לכתו של איש מיוחד כל כך.

בהספד קורע לב, שביטא את הכאב העצום ואת האהבה האינסופית, אמרה אשתו איילה: "יובי שלי, מאיפה מתחילים להתאבל? על מה חושבים קודם? על מה שהיה ולא יחזור עוד, או על מה שעוד יהיה בלעדיך?... אתה בינתיים ממשיך איתנו, לא נשחרר אותך כל כך מהר... ועכשיו תוכל להביט מלמעלה על כל עם ישראל שכל כך אהבת ולדאוג שנתחבר יחד". דבריה של איילה סיכמו את מהותו של יובל: אדם של חיבור, של אהבה, של דאגה לכלל, כזה שגם במותו ממשיך להאיר את הדרך.

לזכרו של יובל, ולמען המשך דרכו ועקרונותיו, הושק מיזם מרגש בשם "העין הטובה של יובל". המיזם, שהוא למעשה המשך ישיר למסורת שיזם יובל עם אחיו בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, מפיץ סיפורים של טוב, של חסד, של עשייה חיובית מתוך עם ישראל. זוהי דרך להמשיך לראות את הטוב, לחפש את האור, ולחבר בין אנשים דרך מעשים של אהבה וחיבה, בדיוק כפי שיובל עשה בחייו. אתר אינטרנט הוקם להנצחתו, yuvalnir.org.il, המהווה בית וירטואלי לזכרו, שבו ניתן לקרוא על חייו, להתרשם מאישיותו, ולשמר את מורשתו לדורות הבאים. יובל ניר, רב-סמל בכיר במילואים, נפל בקרב כגיבור, כשהוא מגן על עמו ועל ארצו, אך מורשתו, רוחו המיוחדת, ה"עין הטובה" שלו, והאהבה האינסופית שלו לעם ישראל, ימשיכו להאיר את דרכנו, להוות מגדלור של אמונה, אהבה ונתינה, ולהבטיח שזכרו לא יישכח לעולם. הוא חי חיים של משמעות, ונפל למען הקיום שלנו, והוא נצרב בזיכרון הלאומי כגיבור אמיתי, שבמעשיו ובהווייתו גילם את רוח התקומה הישראלית.