יובל גבאי

האוויר בקיבוץ רעים היה תמיד רווי בתמהיל מוזר של אבק דרכים, ריח אדמה לחה אחרי טפטוף חורפי, וציוץ ציפורים שהתערבב עם שאון קל של טרקטורים מרוחקים או קולות עבודה מהמפעל הקטן. אל תוך התמהיל הזה, ביום כ"א בטבת תשמ"ח, עשרה בינואר 1988, נולד יובל, בנם הבכור של מילכה ושבתאי. הוא הגיע כשהקיבוץ עטוף עדיין בשיגרת יומיום, אבל עם ניצוץ של משהו חדש שבא איתו. שנתיים וחצי עברו, ואחיו אלון הצטרף למשפחה, ילד קטן עם עיניים סקרניות, ואחרי שלוש שנים נוספות, יעל, אחותו הקטנה, סגרה את המעגל המשפחתי. הבית שלהם ברעים היה בית פתוח, כזה שדלתותיו לעולם אינן נעולות לגמרי, והילדים הסתובבו בו בחופשיות, חלק ממרקם החיים הקיבוצי שבו כולם מכירים את כולם, וכל ילד הוא קצת של כולם. יובל, הבכור, נשא על כתפיו הצעירות אחריות שהגיעה באופן טבעי עם תפקידו, תמיד עין אחת פקוחה על אחיו הקטנים, יד מושטת לעזרה, ומוכן להוביל בכל משחק או משימה שהוטלה על קבוצת הילדים של כיתת "דובדבן" – השם השובב שניתן לבני מחזורו, שגדלו יחד, שיחקו יחד ולמדו יחד בבית הספר היסודי "ניצני אשכול", ובהמשך בתיכון האזורי "נופי הבשור".

כבר בימים ההם, כששיעורי החשבון נשזרו במשחקי כדורגל מאולתרים על מדשאת הקיבוץ, יובל התבלט. הייתה בו תערובת ייחודית של רצינות כובשת וחוש הומור שופע, כמעט ילדותי. כשהיה מקבל משימה – אם זה היה שיעורי בית מסובכים, או תורנות שטיפת כלים במטבח המשותף של הקיבוץ – הוא היה ניגש אליה במלוא הרצינות, עם קמט קל בין הגבות, משקיע כל טיפת אנרגיה כדי לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. אבל ברגע שהמשימה הסתיימה, או אפילו במהלכה, הוא היה משחרר את רוח השטות שבו. צחוק מתגלגל היה פורץ ממנו, בדיחות קטנות היו נזרקות לאוויר, והוא היה מפיח קלילות ושמחת חיים בכל מקום שבו דרך. הוא היה המצחיקן של החבורה, זה שגם ברגעים מתוחים ידע למצוא את הזווית המשעשעת, לשחרר את האווירה ולהזכיר לכולם שאפשר גם לחייך. חבריו זוכרים איך היה משנה את קולו בחיקויים מצחיקים של המורים, או איך היה ממציא סיפורים מופרכים על הרפתקאות דמיוניות, שתמיד הסתיימו בפרץ צחוק משותף.

אהבתו הגדולה ביותר, מעבר למשפחתו ולחבריו, הייתה לספורט, ובמיוחד לכדורסל. הריצות היו בשבילו דרך לפרוק אנרגיה, לנקות את הראש אחרי יום לימודים או עבודה, כשהרוח מלטפת את פניו והאדמה נשחקת תחת כפות רגליו. רכיבת אופניים הייתה הרפתקה, דרך לגלות שבילים חדשים בקיבוץ ובסביבתו, להרגיש את החופש של התנועה. אבל הכדורסל, הו הכדורסל, היה בנשמתו. כבר מילדות, הוא שיחק בקבוצת הכדורסל האזורית "הפועל אשכול", ובכל אימון ובכל משחק היה מגיע עם אותה התלהבות בוערת, נחוש לתת את כולו. הפועל תל אביב, הקבוצה האדומה מלב תל אביב, הייתה הקבוצה האהובה עליו בישראל. אביו, שבתאי, יליד יפו ואוהד אדום בלב ונפש, היה זה שהטמיע בו את האהבה הזו מגיל חמש, כשהיה מושיב אותו על ברכיו לצפות במשחקי הכדורגל של הקבוצה. הילד הקטן היה יושב מרותק, סופג את האווירה, את הצעקות, את הצבע האדום, והקשר הזה הפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא היה מגיע לכל משחק, לבוש בגופיית המשחק של הפועל אשכול, כאילו כדי להזכיר לעצמו ולסובבים אותו את שורשיו ואת נאמנותו. הוא עקב באדיקות גם אחרי ליגת ה-NBA, היה אוהד מושבע של הלוס אנג'לס לייקרס, והעריץ במיוחד את השחקן טיירון לו, שאת מהלכיו היה מנסה לחקות במגרש הקיבוצי. כשהיה בן ארבע-עשרה, הגשים אביו חלום ילדות ולקח אותו לחופשה בלתי נשכחת בארצות הברית, שם צפו השניים באחד ממשחקי ה-NBA. זו הייתה חוויה מכוננת, לראות מקרוב את הענקים על הפרקט, את הקהל הרועם, את האווירה המחשמלת, רגעים של אושר טהור שנצרבו עמוק בזיכרונו. הוא זכר את הריח המתוק של הפופקורן, את אורות הרפלקטורים הבוהקים, את קולות החבטה של הכדור והנעליים על הפרקט המבריק, ואת תחושת ההתפעלות העצומה שאחזה בו כשראה את השחקנים האהובים עליו ממש מול עיניו, גדולים מהחיים.

אפילו במשימת הבר מצווה של כיתתו, בחר יובל להמשיך את מסורת האהבה האדומה. הוא ביקש לבקר באימון של קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב במגרש האימונים בוולפסון. שם, הוא זכה לפגוש את המאמן דרור קשטן, דמות אגדית בעולם הכדורגל הישראלי, ואת אליליו שבאותה עונה, 2001/2002, זכו ב"דאבל" המיתולוגי – אליפות וגביע. הוא זכר את הריח של הדשא הרטוב, את קולות המגפון של המאמן, את הזיעה והמאמץ על פניהם של השחקנים, ואת תחושת ההתרגשות ששטפה אותו כשדיבר איתם, כאילו נגע בידיים חשופות בפיסה של קסם. מעבר לספורט, יובל היה איש שמחה אמיתי. הוא אהב לרקוד ולשיר, והיה הרוח החיה בכל מסיבה, גם אם מיץ תפוזים היה המשקה היחיד שהיה נוגע בו – מספיק היה לו בשביל לשמוח ולהרקיד את כולם. הוא רקד בחופשיות, בקלילות, עם חיוך רחב על פניו, ושר בקול רם את מילות השירים של להקות שאהב במיוחד: את פרדי מרקורי ולהקת "קווין" מחו"ל, ואת להקת "היהודים" מהארץ. הוא ידע את כל המילים בעל פה, וקולו היה מתערבב בזה של חבריו, יוצר פסקול תוסס ללילות הקיבוץ.

בשנת 2006, כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, יובל, מונע מאהבתו לכלבים, ניסה להתקבל ליחידת "עוקץ" היוקרתית, אך ללא הצלחה. במקום זאת, הוא שובץ כלוחם בגדוד "חרוב" של חטיבת "כפיר", חטיבה שנודעה בפעילותה המבצעית האינטנסיבית ביהודה ושומרון. הוא ניגש לתפקידו באותה רצינות ומסירות שאפיינו אותו מילדות, מונע מתחושת שליחות עמוקה ורוח התנדבות שפעמה בו. כל מעשיו היו מנוהלים בצניעות אופיינית, ללא רעש וצלצולים, פשוט עושה את מה שצריך, ותמיד צעד אחד קדימה. בשלב מסוים, כשהבחינו במפקדיו בכישוריו וביכולותיו, הוא נשלח לקורס מ"כים, קורס מפקדי כיתה. עם סיומו, שב לגדודו ושימש כמפקד כיתה בסיירת "חרוב", היחידה המיוחדת של הגדוד. בהמשך, קודם ושימש כסמל מחלקה. תפקידי הפיקוד הללו דרשו ממנו מידה מסוימת של קשיחות וריחוק פיקודי, תכונות שהיו רחוקות מלהיות טבעיות עבורו. חייליו סיפרו לא פעם איך יובל היה מתקשה שלא להגניב חיוך קטן ומבויש במהלך שיח פיקודי נוקשה, או עם סיומו, כשהיה מתרכך לרגע. הלב הענק שלו, כפי שתארו זאת, היה קשה מאוד להסתרה. אך למרות הקושי הזה, הוא מעולם לא ויתר לחייליו. הוא הקפיד על ביצועיהם, על מקצועיותם, ודחף אותם לעמידה מלאה ומוצלחת בכל משימותיהם, גם כשהיו קתות קשות. הוא ידע לראות את הפוטנציאל בכל אחד מהם, ולדחוף אותם מעבר לגבולות שהציבו לעצמם, תמיד מתוך דאגה אמיתית לביטחונם ולהצלחתם.

במהלך שירותו הצבאי, ובהמשך גם בשירות המילואים, יובל פגש אנשים מכל קצוות החברה הישראלית – דתיים וחילונים, עולים וותיקים, תושבי ערים וקיבוצים, מכל הגוונים והמגזרים. על אף ההבדלים בתפיסות העולם ובאורחות החיים, הוא הצליח לייצר חיבור עמוק וקשר קרוב עם כולם. הוא ראה את האדם שמאחורי כל תווית, והתייחס לכל אחד בכבוד ובאנושיות. כשהיה בן עשרים, במהלך השירות הצבאי, הכיר את תאיר, שהפכה מיד לאהבת חייו. הקשר ביניהם היה קשר עמוק ומרגש, כזה שנועד להחזיק מעמד. עם השחרור מהצבא, חזר יובל לקיבוץ רעים והתחיל לעבוד במפעל המבלטים של הקיבוץ. במשך שנה שלמה, הוא קם עם שחר, ידיו נגעו בחומרים הקרים והקשים, רעש המכונות מילא את האוויר, אך הוא מצא סיפוק בעבודה הפיזית ובתרומה למשק הקיבוצי. הוא למד את רזי המקצוע, עבד במרץ, והיה חלק בלתי נפרד מצוות המפעל.

לאחר שנה של עבודה קיבוצית, החליטו יובל ותאיר לצאת לטיול הגדול שאחרי הצבא – טיול תרמילאים בדרום אמריקה. הם חוו יחד נופים עוצרי נשימה, תרבויות חדשות, ואתגרים משותפים שרק חיזקו את הקשר ביניהם. הטיול היה תקופה של חופש מוחלט, של גילוי עצמי ושל התאהבות מחודשת, כשבכל יום הם מגלים עוד פיסה אחד בשני. כששבו לארץ, חזרו יובל ותאיר להתגורר בקיבוץ דורות, מקום מגוריה של תאיר. יובל, שלא פחד מעבודה קשה, החל לעבוד ברפת של הקיבוץ. הוא קם מוקדם בבוקר, כשהאוויר עדיין צונן והטל מכסה את הדשא, ונכנס אל עולם הריחות והקולות של הרפת. הוא טיפל בפרות, חלב, ניקה, והרגיש את החיבור לאדמה ולבעלי חיים, חיבור שתמיד היה חזק אצלו. הוא אהב את המגע של הידיים שלו באדמה הלחה, את רעש המנוע של הטרקטור כשהוא מסיע את המזון לפרות, ואת תחושת הסיפוק של יום עבודה בשמש. לאחר כשלושה חודשים, עבר לעבוד במפעל המגופים של הקיבוץ, במחלקת המשלוחים. גם שם, כמו בכל מקום אליו הגיע, הוא הפך לעובד מוערך מאוד, שקדן, אחראי, ותמיד עם חיוך. הוא דאג שכל משלוח יצא בזמן, ארוז כהלכה, והיה חלק חיוני בשרשרת הייצור וההפצה.

לאחר כשנתיים בקיבוץ דורות, החליטו יובל ותאיר לעשות צעד נוסף בחייהם ועברו להתגורר בבאר שבע, עיר הבירה של הנגב. יובל החל את לימודיו לתואר ראשון בכלכלה וחשבונאות באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. שבע שנים תמימות התגוררו השניים בבאר שבע, תקופה שבה בנו את חייהם המשותפים, התפתחו מקצועית ואקדמית, והתבססו בעיר. באותה תקופה, יובל המשיך את אהבתו הבלתי מתפשרת להפועל תל אביב. למרות המרחק הפיזי מתל אביב, הוא הקפיד, יחד עם חברו הקרוב אורי פרי, להגיע לכל משחק של הקבוצה. הדרך הארוכה לבאר שבע, הפקקים, והעייפות שאחרי משחק, מעולם לא הרתיעו אותו. הוא היה יושב ביציע, לבוש בגופייה האדומה, ומשתתף בשירה ובעידוד. אך גם כאוהד מושבע, יובל הקפיד לשמור על ערכיו. חבריו ובני משפחתו, שהיו איתו במשחקים, סיפרו כי הוא סירב לקחת חלק בקללות או בנאצות כנגד הקבוצה היריבה. כשהקהל היה שר "מלחמה, מלחמה" נגד היריבה, יובל היה צועק במקום זאת "שלום, שלום". אביו סיפר כי כשהיו מילות גנאי בשירים של הפועל, הוא היה פשוט נאלם, ממשיך לקפוץ עם הקהל, אבל לא מוציא מפיו מילים שנוגדות את אמונתו בכבוד הדדי. תאיר הוסיפה: "הוא אהב את הפועל מכל הלב ושנא את מכבי, אבל הוא לא שנא את האנשים. תמיד עשה הפרדה בין הקבוצה לבן אדם." זו הייתה מהותו – אהבה לספורט, נאמנות לקבוצה, אך מעל הכל, כבוד ואנושיות.

עם קבלת התואר, יובל החל לעבוד כרואה חשבון בסניף באר שבע של פירמת רואי החשבון הבינלאומית "Deloitte", שם עבד במשך כשנתיים. הוא התמסר לעבודתו, למד במהירות את רזי המקצוע, והוכיח את כישוריו האנליטיים והאחריות שלו. לאחר מכן, עבר לעבוד כעוזר חשב ורואה חשבון בחברת הנדל"ן "יובלים", שם מצא את מקומו בתחום שוקק ודינמי. לאחר שבע שנים בבאר שבע, עברו יובל ותאיר לרחובות, עיר שקטה יותר, קרובה למרכז, ובנו בה את ביתם. עם המעבר, מצא יובל דרך נוספת לבטא את אהבתו העמוקה לבעלי חיים. הוא החל להתנדב באופן קבוע בעמותת "רחובות אוהבת חיות". בכל יום שישי, ללא יוצא מן הכלל, היה מגיע לעמותה. הוא לא ויתר על כך גם כשהיה במילואים וחזר הביתה לחופשות סוף שבוע קצרות – גם אז, הייתה לו פינה קבועה בעמותה. בשעות שבהן התנדב, הוא היה מתנתק לחלוטין מהעולם החיצון. הטלפון היה מושתק, והוא לא ענה לשיחות, אלא הקדיש את כל כולו למשימות השוטפות ולטיפול בכלבים המיועדים לאימוץ. הוא ניקה את הכלובים, האכיל, הוציא לטיולים, ליטף ושיחק איתם, מעניק להם חום ואהבה שכה היו זקוקים לה. הוא היה יושב איתם, מדבר אליהם בקול רך, והכלבים היו מגיבים אליו בתשומת לב מיוחדת, כאילו מבינים את טוב ליבו העצום. חבריו לעמותה סיפרו איך היה משקיע את כל מרצו, והיה מתמסר לעבודה עם הכלבים בצורה יוצאת דופן, רואה בכל אחד מהם נשמה שמחכה לאהבה.

יובל היה אדם מיוחד במינו, אוהב אדם ושוחר שלום אמיתי. הוא ידע לכבד ולקבל את כל מי שפגש, גם אם היה שונה ממנו בתכלית. בתחנות חייו השונות, ובמיוחד בשירותו הצבאי ובשירות המילואים, הוא פגש אנשים מכל הגוונים, הקצוות והמגזרים של החברה הישראלית. הוא ידע לייצר חיבור עמוק וקשר קרוב עם כולם, מבלי לשפוט, מבלי לבקר, פשוט מתוך מקום של הקשבה והכלה. הוא האמין בטוב שבאדם, ותמיד חיפש את המשותף, את המאחד. אחיו אלון ספד לו וסיפר: "במהלך שירותך ביהודה ושומרון ראית אלימות וכוח ששנאת, מתפרצים שוב ושוב מצד יהודים ומצד ערבים. האלימות התנגשה עם המוסר והערכים שהחזקת ודרשת מעצמך. אתה, יובל, תמיד היית טוב ודאגת לחיילים שפיקדת עליהם, כמו גם לחברים שלך." מפקד הפלוגה שלו במילואים, משה אבני, סיכם זאת במילים: "יובל היה איש אמת שפיו, ליבו ומעשיו שווים לטובה. שידרת לנו את הציווי הקדוש לכל לוחם – 'היה אדם'." יובל אכן היה אדם, במלוא מובן המילה, כזה שרואה את האחר, שדואג, שמושיט יד, ושמאמין בכוחה של אנושיות לנצח כל קושי.

ואז הגיע הבוקר של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט היחסי של החג נקרע לפתע על ידי ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, שהתפשטו לאזורים נרחבים בארץ. בחסות המטחים הבלתי פוסקים, החל ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית. אלפי מחבלים חדרו לישראל – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, בוקר של חג ושמחה, החלה מלחמה.

עם תחילת המתקפה, הטלפון של יובל צלצל. הוא הוקפץ למילואים, וקיבל הוראה להגיע לנקודת ההתאספות של יחידתו במחנה "עופר" שביהודה ושומרון. תאיר, בת זוגו, זכרה את הרגעים האלה בכאב. "ביקשתי ממנו שלא ייסע, למרות שידעתי שאין סיכוי כי יובל, תמיד כשהיה צריך אותו – הוא היה נוסע," סיפרה. היא ידעה שאין טעם לנסות לשכנע אותו. תחושת השליחות שלו הייתה חזקה מכל חשש, עמוקה מכל פחד. הוא ידע שצריכים אותו, והוא ילך. בזמן שהוריו היו נצורים בממ"ד בקיבוץ רעים, תחת מתקפה, הוא שלח להם הודעה קצרה, נוגעת ללב, ששיקפה את דאגתו האינסופית: "הורים אני אוהב אתכם. תשמרו על עצמכם בבקשה. אני מצטער שאני לא נמצא ברעים לשמור עליכם." המילים הללו, שנשלחו מתוך סערת הקרב המתחולל, היו עדות לאהבתו העצומה ולחוסר האונים שלו שלא להיות לצדם ברגעים הקריטיים ההם.

לאחר מספר שעות של התארגנות בבסיס, כשהשמש החלה לשקוע והערב ירד על הארץ, נשלחה יחידתו של יובל אל היישוב איתמר, הסמוך לשכם, משימה שנועדה להגן על יישובים באזור יהודה ושומרון מפני גלי הטרור שהחלו להתפשט. רב-סמל ראשון יובל גבאי, מפקד כיתה בגדוד 8109 שבחטיבה המרחבית שומרון, היה בדרכו להגן על היישוב, כשהאסון אירע. הוא נהרג בעת מילוי תפקידו, ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. בן שלושים וחמש בנופלו.

הבשורה המרה הכתה במשפחה ובחברים כרעם ביום בהיר. יובל הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ רעים, הקיבוץ שבו נולד וגדל, האדמה שכה אהב. טקס ההלוויה המרכזי התקיים בחולון, בשל המצב הביטחוני באותם ימים, ובו נכחו מאות מחבריו ואוהדי הפועל תל אביב, שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. שירי הפועל תל אביב נוגנו, מילים שהיו חלק כל כך בלתי נפרד מחייו, מילות עידוד שהפכו למילות פרידה כואבות. בסיום הטקס, ובנוכחות מצומצמת יותר, הובא ארונו של יובל לקבורה בבית העלמין ברעים. הוא הותיר אחריו חלל עצום: את בת זוגו תאיר, את הוריו מילכה ושבתאי, את אחיו אלון ואת אחותו יעל.

אביו, שבתאי, כתב במילים קורעות לב: "אסון כבד נפל עליי ועל משפחתי האהובה בנפול בני בכורי יובל, ביום שבת כשגויס בצו שמונה, השמיים נפלו עלינו ועל משפחתנו, הגרעינית והרחבה. יובל בננו היה בן אוהב, מכבד, ערכי, ספורטאי, אוהד, אדם מיוחד שאין מילים לתאר את מידותיו הגדולות. יובל שלנו איננו ובמותו גדעו את שתי ידיי, הלוואי שהייתי הולך במקומך... יהי זכרך ברוך בן יקר ואהוב ושמור עלינו ועל היקרים לך מהשמיים." מילותיו של האב שיקפו את עומק השבר ואת גודל האובדן.

אלון, אחיו הצעיר, ספד לו בהלוויה במילים כנות וכואבות, שהעידו על הקשר המיוחד ביניהם: "יובל, אהבתי להיות אחיך הצעיר, כה קרוב לגילך, שונה ממך ודומה לך. נהניתי מהתחרות התמידית שלנו: מי יותר טוב בספורט, מי נראה טוב יותר ומי יותר חזק גופנית. פה בהלוויה אני מוכן להודות – היית בהחלט החזק בינינו. אבל אל תתלהב יותר מדי." הוא המשיך וסיפר על המורשת שהותיר, גם ברגעים קטנים ויומיומיים: "בשבוע האחרון קראו לי יובל כמה פעמים, ולא מעט אנשים אמרו לי שאני צוחק, זז ומתנהג כמוך. שמחתי על כך, כי אולי זה אומר שמשהו ממך נשאר איתנו, איתי. אהבת מאוד כלבים. לעומת זאת, ביחס לבני אדם – תהית על מורכבות האופי האנושי. במהלך שירותך ביהודה ושומרון ראית אלימות וכוח ששנאת, מתפרצים שוב ושוב מצד יהודים ומצד ערבים. האלימות התנגשה עם המוסר והערכים שהחזקת ודרשת מעצמך. אתה, יובל, תמיד היית טוב ודאגת לחיילים שפיקדת עליהם, כמו גם לחברים שלך." מילותיו של אלון ציירו תמונה של אח תומך, מודל לחיקוי, ושל אדם עם עולם ערכים ברור, שסלד מאלימות וחיפש תמיד את הטוב.

אחותו הקטנה, יעל, שיתפה גם היא את כאבה ואהבתה: "אתה לעולם תישאר אחי הגדול ואני תמיד אשאר אחותך הקטנה והמעצבנת. הלב שלי שבור, מרגישה שלקחו לי חלק ממני, אני לא יודעת איך לעכל את זה... אתה תמיד היית השראה בשבילי ותמשיך להיות, בן אדם שתמיד רוקד ושמח מהלב וממיץ תפוזים... אני מתגעגעת אליך כבר מעכשיו, בא לי שפתאום תיכנס עכשיו בדלת ותגיד 'בוקר טוב' כהרגלך, לא משנה גם אם זה באמצע הלילה... רוצה שתדע שאני אוהבת אותך לנצח." יעל תיארה את יובל כעוגן, כדמות שהפיצה אור ושמחה, וכאח אהוב שהותיר חלל עצום.

תאיר, אהבת חייו, כתבה חודש לאחר נפילתו, מילים שביטאו את עומק הגעגוע והכאב: "הי יובלי, אתה יודע שעבר חודש? עבר חודש מהרגע שהסיוט הזה התחיל. עבר חודש מהפעם האחרונה שראיתי אותך, שדיברתי איתך, שחיבקתי אותך. בלילה קשה להירדם כי הכרית שלך שוכבת שם יתומה. קשה כי אני יודעת שאתה אף פעם לא תניח עליה את הראש, תסתכל עליי עם החיוך המתוק שלך ותגיד לי 'לילה טוב'. תיתן לי נשיקה ואני ארדם. אז במקום, אני מריחה את החולצה שלך, לכמה שניות בודדות אתה חוזר לחיים ואני אומרת לך 'לילה טוב'... הכול מזכיר לי אותך, אתה בכל מקום. אתה במאפייה השכונתית שם היית קונה לך חלה. ברחוב איפה שעשינו לבראוני טיול. אתה בכל פינה בחיים שלי וכנראה תמיד תהיה. האהבה שלי אליך לא תדעך, אני מבטיחה. אתה תמיד תצעד לצידי, בתוך הלב שלי. אני אוהבת אותך עכשיו ולתמיד." מילותיה של תאיר הן עדות לקשר עמוק, לחיים שלמים שנבנו יחד, ולזיכרון שיישאר חי ונושם בכל פינה בבית ובלב.

גם חייליו, להם פיקד יובל, זכרו אותו בהערכה עמוקה. אחד מהם כתב: "יובל פשוט שינה לי את החיים. בזכות יובל הצלחתי להבין מה הוא טוב לב אמיתי. בכל פעם שהיה לי קצת קשה הייתי מגיע לאוהל שלו וקורא 'הקשב הסמל!' הספיק לי רק שהוא ייצא ואני אראה את הפנים שלו מסתכלות עליי (אפילו כשהוא היה צריך לשמור דיסטנס בטירונות עדיין היה לו מאוד קשה להסתיר את הלב הענק שלו). תמיד הוא ידע להגיד לי את המילה הטובה, המבט הנכון, להגניב חצי חיוך מבויש וידעתי שיש שם בן אדם עם לב ענק שדואג לי. הוא לימד אותי מה זאת דאגה, הבנה, הכלה, גם ברגעים שאתה לא יכול או חייב לעשות את זה. אני אזכור אותו לכל חיי. ולא רק אני." דבריו של החייל הדהדו את תחושתם של רבים, שהכירו ביובל מנהיג אנושי, רגיש ודואג, שחרג מגבולות התפקיד והפך לדמות משמעותית בחייהם.

מורשתו של יובל גבאי ז"ל ממשיכה לחיות בדרכים רבות. ב-8.9.2024, כמעט שנה לאחר נפילתו, נולד לאחיו אלון ולזוגתו נגה בן ראשון, נכד ראשון להורים שבתאי ומילכה. הלידה הזו, ברגעים קשים כל כך, הכניסה אור גדול ותקווה חדשה למשפחה, סמל להמשכיות החיים ולניצחון הרוח. יובל מונצח באתר "ויקיפועל", האתר של ארגון האוהדים "אולטראס הפועל", ובאתר "אדומים למען אדומים", אתר ההנצחה לאוהדי "הפועל תל אביב" שנפלו במלחמה. ערוץ הספורט הפיק סרט לזכרו, "סיפורו מעורר ההשראה של יובל גבאי", שניתן לצפייה ביוטיוב, ומנציח את דמותו הייחודית. ההספד שנשא אחיו, אלון, פורסם כטור אורח באתר "דבר", וריגש רבים. השיר "להרגיש כמו פעם", שכתבה מילכה, אימו של יובל, לאחר נפילתו, יצא לאור במסגרת פרויקט "תהודות ברזל – שרים את הטראומה", ומבוצע על ידי נגה, גיסתו. ניתן להאזין לו בעמוד הפרויקט, הנמצא באתר "פטיפון – הפצת סינגלים", ודרך המילים והצלילים מילכה ממשיכה לשמר את זיכרונו של בנה. עמוד לזכרו של יובל נפתח גם באתר remember.bio, המכיל תמונות וסיפורים מתחנות חייו השונות, ומאפשר לכל מי שרוצה להכיר את יובל, או לזכור אותו, להצטרף למעגל ההנצחה. יובל גבאי, הילד מרעים עם חוש ההומור והרצינות, האוהד האדום בנשמתו, המפקד ששמר על אנושיותו, המתנדב שאהב כלבים, ובן הזוג, האח והבן האהוב, נפל בהגנה על הבית, על ערכיו, ועל חיינו. זיכרונו הוא נר תמיד, סיפורו הוא השראה, וגבורתו היא גבורה של אדם שבחר בטוב, באהבה ובשמחה, עד נשימתו האחרונה. יהי זכרו ברוך.