יולי פקטור

האוויר הכבד של אפריל באוקראינה, עדיין נושא בקצוותיו את קרירות החורף המתפוגג, נשטף באור ראשון של שחר כשיולי פקטור נולד, ביום העשרים ואחד בניסן תשס"ו, תשעה עשר באפריל 2006. הבית, דירה קטנה ופשוטה בתוך בניין אפרורי בלב עיר לא גדולה, רעד אז מחייו החדשים של תינוק קטן, שעיניו הכחולות נפקחו אל עולם שמעבר לחומותיו של חדר לידה. הוריו, אנה ודניס, עמדו ליד עריסתו, מביטים בו באותה תערובת של פליאה ועייפות מתוקה, מנסים לדמיין את הדרך הארוכה שתיפרש בפניו. הם לא ידעו אז לאיזו ארץ הוא יגיע, ועל איזו אדמה יבחר לחיות, ועל איזו אדמה יגן, עד נשימתו האחרונה. אבל הם ידעו, כבר אז, שהילד הזה נושא בתוכו ניצוץ מיוחד, משהו שיהפוך אותו לאדם שהיה. יולי היה ילד שקט בראשיתו, אבל שקט שצפה והקשיב, שספג את העולם סביבו כמו ספוג. הוא גדל בין צלילי השפה הרוסית, בריח המאכלים הביתיים של אמו, ובמגע היד המגנה של אביו. הוא למד ללכת על רצפות עץ חורקות, לרוץ בפארקים ירוקים ששמרו על קסם של פעם, ולגלות את פלאי העולם דרך ספרים עבי כרס שאביו נהג להקריא לו לפני השינה. כבר אז, ניכרה בו סקרנות עמוקה, לא רק של ילד קטן המבקש להבין את העולם סביבו, אלא של נפש צעירה המבקשת לחדור אל מעבר למראה העין, אל מהות הדברים. הוא היה שואל שאלות שבדרך כלל ילדים בגילו אינם מעלים על דעתם, ושאלות אלו היו משאירות את הוריו לעיתים חסרי תשובה, אך תמיד מלאי גאווה ופליאה.

המעבר לארץ, לראשון לציון, היה עבור יולי הצעיר מעבר חד, כמו חציית קו זמן ומקום שהותיר מאחוריו עולם שלם. הדירה הקטנה באוקראינה התחלפה בבית חדש, לא גדול במיוחד, אבל מלא באור השמש הים תיכונית, ברחובות שוקקי חיים וצלילים זרים שהפכו עד מהרה למוכרים. יולי, שהיה אז עדיין ילד רך בשנים, נאלץ ללמוד שפה חדשה, להכיר חברים חדשים, ולהשתלב במערכת חינוך שונה לחלוטין ממה שהכיר. לא היה זה מעבר קל, אבל הוא ניגש אליו באותה סקרנות שאפיינה אותו מלידה. הוא הקשיב בקשב רב למילים חדשות, ניסה לחקות את המבטא, וראה בכל טעות הזדמנות ללמוד ולהשתפר. תוך זמן קצר, הוא דיבר עברית רהוטה, כמעט ללא מבטא, והפך לחלק בלתי נפרד מנוף הילדות הישראלי, עם כדורגל אחרי הצהריים, טיולים לים, ושיעורי בית תחת עץ התות בחצר. הוריו, אנה ודניס, עבדו קשה כדי להעניק לילדיהם את הטוב ביותר, ויולי, הבכור, ראה את מאמציהם והפנים את ערכי העבודה הקשה, המסירות למשפחה, והחתירה למצוינות. הוא לא היה ילד שמתלונן, אלא ילד שרואה אתגרים כהזדמנויות לצמוח. הוא למד להעריך את החום של הבית, את ארוחות הערב המשותפות שבהן כל אחד מבני המשפחה סיפר על יומו, את הצחוק המתגלגל של אחיו הצעירים, יוסטון וויטה, שהצטרפו למשפחה בהפרש של כמה שנים והפכו לחלק בלתי נפרד ממרכז עולמו. יוסטון, הצעיר ממנו בשלוש שנים, וויטה, הצעירה ממנו בשש שנים, ראו בו דמות מופת, אח גדול שאפשר לסמוך עליו, להתייעץ איתו, וללכת בעקבותיו. הוא הקדיש להם זמן ותשומת לב, שיחק איתם, עזר להם בשיעורים, ודאג להם בכל עת. אהבתו אליהם הייתה שקטה ועמוקה, והיא באה לידי ביטוי במעשים קטנים ויומיומיים שחיזקו את הקשר המשפחתי.

ככל שגדל, התפתחה אישיותו של יולי והתעצבה, והתכונות שאפיינו אותו בילדותו הלכו והתחזקו. הוא היה ידוע בחיוכו הרחב, חיוך שהיה מדבק ומאיר פנים, כזה שפותח דלתות ושובר מחיצות. הוא אהב אנשים, אהבה כנה ואמיתית, שהתבטאה ביכולתו להקשיב, להכיל, ולתת תמיד יד עוזרת. בבית הספר, הוא לא היה רק תלמיד חכם וסקרן, אלא גם חבר אכפתי שתמיד דאג לזולת. כשהיה רואה חבר מתקשה, אם בשיעור מתמטיקה או בבעיה חברתית, הוא היה ניגש אליו בסבלנות, מציע עזרה, ומנסה למצוא פתרונות יחד איתו. הוא מעולם לא התנשא, מעולם לא העליב, ותמיד הקפיד להתייחס לכל אדם בכבוד ובשוויון. הוא האמין בכוחה של הקהילה, של הקבוצה, ונהג לתרום את חלקו בכל מקום שבו היה – אם בוועדת תלמידים, אם בטיולים שנתיים, ואם בפעילויות חברתיות אחרות. חבריו מעידים עליו שהיה בעל "נשמה גדולה ומיוחדת", ביטוי שלכד את מהותו: יכולתו לראות את הטוב באחרים, להאיר את דרכם, ולהיות עוגן יציב של תמיכה וחברות. הוא היה אדם שאי אפשר היה שלא לאהוב, כזה שנוכחותו מילאה את החלל באנרגיה חיובית וברוח טובה. הוא אהב ללמוד, לא רק כדי להצליח בבחינות, אלא מתוך דחף פנימי להבין את העולם. הוא היה יושב שעות ארוכות בספרייה, מעיין בספרים על היסטוריה, מדע ופילוסופיה, ולא פעם היה מפתיע את מוריו בידע רחב ועמוק בנושאים שונים. הוא לא הסתפק בתשובות שטחיות, אלא תמיד חתר להבין את השורש, את ההיגיון שמאחורי הדברים.

את שנות נעוריו עשה יולי בכפר הנוער "עתיד" על שם יוהנה ז'בוטינסקי, מסגרת חינוכית ששילבה לימודים ברמה גבוהה עם חיי פנימייה ופעילויות חברתיות ענפות. המעבר לפנימייה היה צעד משמעותי עבורו, צעד של עצמאות ושל התפתחות אישית. הוא מצא שם קהילה תומכת של תלמידים ומורים, שהפכה עבורו לבית שני. הוא שגשג בסביבה הזו, שבה עודדו חשיבה עצמאית, יצירתיות, ויוזמה. ב"עתיד", הוא לא רק העמיק את ידיעותיו האקדמיות, אלא גם פיתח את כישוריו החברתיים והמנהיגותיים. הוא היה פעיל במועצת התלמידים, לקח חלק בארגון אירועים ופעילויות, ותמיד היה שם כדי לעזור ולתמוך בחבריו. הוא היה מוצא את עצמו לעיתים קרובות מוקף בחברים בחדרו, מדברים על החיים, על תוכניות לעתיד, על פוליטיקה, או סתם צוחקים על בדיחות פנימייה. הוא ידע ליצור אווירה של פתיחות וקבלה, שבה כל אחד הרגיש בנוח לבטא את עצמו. אחד מחבריו סיפר פעם כי יולי היה "המצפן המוסרי" של החבורה, זה שתמיד הזכיר לכולם מה נכון ומה צודק, בלי להתנשא או להטיף מוסר, אלא פשוט מתוך טבעו הטוב. הוא היה שותף לרגעים של שמחה וגם לרגעים של קושי, תמיד נאמן, תמיד שם. הוא אהב את חיי הפנימייה, את העצמאות שהעניקה לו, ואת הקשרים העמוקים שנוצרו עם חבריו, קשרים שנשמרו גם אחרי סיום הלימודים. הוא אהב את המרחבים הירוקים של הכפר, את השקט היחסי מול רעש העיר, ואת האפשרות ללמוד ולהתפתח בקצב שלו. המורים העריכו את חריפות מחשבתו, את סקרנותו הבלתי נלאית, ואת יכולתו להביא נקודת מבט ייחודית לכל דיון. הוא לא היה מסוג התלמידים שפשוט חוזרים על דברי המורה, אלא תמיד ניסה לנתח, לחקור, ולהגיע למסקנות משלו.

ככל שהתקרב מועד הגיוס, החל יולי לחשוב ברצינות על שירותו הצבאי. הוא ידע שהוא רוצה לתרום את חלקו, להגן על המדינה שאימצה אותו ואת משפחתו. הוא ראה את המלחמה המתמשכת, את החדשות המגיעות מעזה, והבין את המשמעות העמוקה של להיות חייל בישראל. הוא לא חיפש תפקיד קל או נוח, אלא תפקיד שבו יוכל להשפיע באמת, תפקיד שיאתגר אותו וידרוש ממנו את המיטב. הוא התעניין בחיל השריון, ראה בו חיל טכנולוגי, מבצעי, ובעל חשיבות קריטית בשדה הקרב. הוא דמיין את עצמו בתוך הטנק, חלק מצוות שפועל בתיאום מושלם, מגן על חיי אדם. הוא דיבר על כך עם חבריו ומשפחתו, וכולם תמכו בבחירתו. הוא היה נחוש לשרת שירות משמעותי, להפוך לחלק מהמערך המגן על המדינה. בראשון בדצמבר 2024, יולי עלה על האוטובוס הצבאי, כשהוא לבוש במדי זית גדולים עליו בכמה מידות, ועיניו בורקות מציפייה. הוא נפרד מהוריו, מאחיו ואחותו, בחיבוקים ארוכים, מבטיח לשמור על קשר ולחזור הביתה במהרה. זו הייתה פרידה שגרתית, כמו של אלפי צעירים ישראלים אחרים, אבל עבור יולי היא סימנה את תחילתו של פרק חדש ומשמעותי בחייו, פרק שבו יהפוך מנער לחייל, מאזרח למגן.

הטירונות בחטיבה 460, חטיבת ההכשרות של חיל השריון, הייתה קשוחה ומאתגרת, בדיוק כפי שציפה. יולי התמודד עם הקשיים הפיזיים והמנטליים באותה נחישות שאפיינה אותו. הוא רץ, זחל, ירה, למד את יסודות הלחימה, וספג את המשמעת הצבאית. הוא מצא את עצמו בסביבה חדשה, עם אנשים מכל קצוות הארץ, מרקעים שונים, אך כולם מאוחדים במטרה משותפת. הוא יצר במהרה קשרים חזקים עם חבריו לצוות, קשרים שנבנו על זיעה, עייפות, ורגעים של צחוק משותף. הוא היה חייל מסור, קשוב לפקודות, ובעל מוטיבציה גבוהה. המפקדים זיהו במהרה את הפוטנציאל הגלום בו – את חריפות מחשבתו, את יכולת הלמידה המהירה שלו, ואת רוח הצוות שפיעמה בו. הוא בלט ביכולתו להבין מערכות מורכבות, ובכישרונו הטכני הטבעי. בזכות תכונות אלו, הוא נבחר לתפקיד הטען, תפקיד הדורש דיוק, קור רוח, ויכולת פעולה מהירה תחת לחץ. הטען הוא הלב הפועם של הטנק, האחראי על טעינת הפגזים בקצב מסחרר, על זיהוי מטרות, ועל תפעול מערכות חיוניות בתוך הכלי. יולי התאהב בתפקיד הזה. הוא אהב את המכניקה של הטנק, את הריח המתכתי של השמן והאבק, את תחושת הכוח והדיוק. הוא למד את כל פרטי הטנק, כל כפתור, כל מנוף, כל מערכת, כאילו היו חלק מגופו. הוא ידע שבשעת אמת, כל שנייה קובעת, ושחיי חבריו תלויים ביכולתו לפעול במהירות ובאופן מושלם. הוא התאמן שוב ושוב, עד שהפעולות הפכו לאוטומטיות, עד שיכול היה לטעון פגזים בעיניים עצומות.

לאחר סיום ההכשרה, שובץ יולי בגדוד המבצעי 52, תחת עוצבת עקבות הברזל (חטיבה 401). זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית, מאימונים בשטח פתוח ללחימה של ממש. הגדוד היה חלק בלתי נפרד מהמערכה המתמשכת ברצועת עזה, ומשימותיו היו תובעניות ומסוכנות. יולי מצא את מקומו במהרה בתוך צוות הטנק שלו. הוא הפך לטען האמין, זה שכולם ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא אהב את הגדוד ואת הצוות שלו אהבה עמוקה. הוא ראה בהם משפחה שנייה, אחים לנשק שעימם חלק את הרגעים הקשים והרגעים הקלים. הוא אהב את תחושת השייכות, את הידיעה שהוא חלק ממשהו גדול יותר, ממעגל של לוחמים המגנים יחד על הבית. הוא מצא סיפוק עצום בתפקידו, בידיעה שכל פעולה שלו תורמת לביטחון המדינה. הוא היה מספר לחבריו, גם לאלה מחוץ לצבא, כמה הוא מאושר בתפקידו, כמה הוא אוהב את הגדוד ואת האנשים שבו. הוא דיבר על האתגרים, על העייפות, אבל תמיד הדגיש את תחושת המשמעות והגאווה שמילאה אותו. הוא היה מתאר את השקיעות מעל הדיונות, את הריח המלוח של הים מעבר לגדר, את השקט המתוח של הלילה בשטחי כינוס, ואת הרעש המחריש אוזניים של מנוע הטנק בעת תנועה. הוא לא התלונן על הקושי, אלא ראה בו חלק בלתי נפרד מהשליחות. החיוך שלו, גם תחת הקסדה, היה תמיד שם, מעודד את חבריו, מפזר אופטימיות. הוא היה תמיד הראשון להציע עזרה, האחרון להתלונן, ותמיד דאג לרווחתם של חבריו לפני רווחתו שלו. בין פריסות מבצעיות ואימונים אינטנסיביים, הוא היה מוצא את הזמן לשוחח עם הוריו, לעודד את אחיו ואחותו, ולספר להם על החוויות שלו, תוך ניסיון להרגיע את דאגותיהם. הוא ידע שהם מודאגים, אבל הוא גם ידע שהם גאים בו, והגאווה הזו נתנה לו כוח.

רק שבוע לפני אותו יום ארור, יולי שוחח עם חבריו בטלפון, קולו נשמע שמח ורגוע, למרות המצב המתוח. הוא סיפר להם כמה הוא אוהב את מה שהוא עושה, כמה הוא מחובר לגדוד שלו, לגדוד 52. הוא דיבר על תוכניות לעתיד, על מה יעשה כשישתחרר, על טיול שתכנן עם חבריו לחו"ל, על לימודים, על החיים שמחכים לו. הוא שיתף אותם בתחושת הסיפוק העצומה שמילאה אותו, בידיעה שהוא נמצא במקום הנכון, עושה את הדבר הנכון. חבריו זוכרים את השיחה הזו היטב, את קולו הבהיר, את חיוכו שאפשר היה כמעט לדמיין מעבר לקו הטלפון. הם זוכרים את התקווה והאופטימיות שקרינו ממנו, את החיים שפעמו בו במלוא עוזם. הם לא יכלו לדעת שאלו יהיו מילותיו האחרונות, שהחיוך הזה ייחקק בזיכרונם כזיכרון אחרון ומר.

השמונה עשר בתמוז תשפ"ה, ארבעה עשר ביולי 2025, היה יום חם ולח בצפון רצועת עזה, עוד יום במלחמה הבלתי נגמרת. הגדוד של יולי, גדוד 52, פעל באזור זה, מתמודד עם איומים יומיומיים של חוליות מחבלים, מטענים וירי נ"ט. השגרה המבצעית הייתה מתוחה ודורשת דריכות מתמדת. באותו יום, יולי וצוותו יצאו למשימה שגרתית לכאורה, סריקה של ציר תנועה וטיהור מבנים. השמש הקופחת הכתה על שריון הטנק, והאבק הדק של עזה חדר לכל פינה. בתוך הטנק, האוויר היה דחוס וחם, אבל יולי וצוותו פעלו בתיאום מושלם, כל אחד יודע את תפקידו ומבצע אותו בדייקנות. הקשר האלחוטי רחש כל העת, מעביר פקודות ודיווחים, והעיניים היו סרוקות לכל עבר, מחפשות אחר תנועה חשודה. לפתע, שקט מתוח נשבר בבום מחריש אוזניים. מטען חבלה רב עוצמה התפוצץ בסמוך לטנק. רסיסים עפו לכל עבר, והטנק כולו רעד בעוצמה. בתוך הרגעים הספורים של ההלם הראשוני, יולי, כטען, פעל באינסטינקט. הוא התחיל לבדוק את המערכות, לוודא שהפגזים תקינים, שהכל מוכן להגיב. אבל אז, מבעד לעשן והאבק, הוא זיהה את המתרחש בחוץ. חוליית מחבלים ניסתה לנצל את המהומה כדי להתקרב אל הטנק ולפגוע בו שוב, אולי עם טיל נ"ט. אחד מחברי הצוות, שנפגע מההדף, נפל מחוץ לכלי, חשוף לאש האויב. יולי לא היסס לרגע. בלי לחשוב על הסכנה לחייו שלו, מונע על ידי אותה "נשמה גדולה ומיוחדת" ואותה נאמנות עמוקה לחבריו, הוא קפץ מתוך הטנק, אל תוך האש. הוא ידע שחיי חברו בסכנה מיידית, ושהוא חייב לפעול במהירות כדי להגן עליו ועל שאר הצוות. הוא הסתער לעבר המחבלים, יורה באקדחו, מנסה למשוך את האש אליו, לאפשר לחברו לחזור לביטחון ולשאר הצוות להגיב. באותם רגעים קצרים, שבהם הזמן נמתח והתכווץ, יולי עמד מול המוות בעיניים, לא פחד על חייו אלא דאג לחייהם של אלה שהיו איתו. הוא פעל במהירות בלתי נתפסת, בעוצמה שחבריו יעידו עליה מאוחר יותר כי הייתה "כאילו מנשרים קלו מאריות גברו", כוח פנימי שדחף אותו מעבר לגבולות האנושיים, אל תוך האש, אל עבר הסכנה. הוא הצליח לנטרל חלק מהאיום, אבל באותו רגע, הוא נפגע אנושות. הוא נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על חבריו, על הטנק, ועל המשימה. הוא היה בן תשע עשרה בלבד.

ההודעה על נפילתו של יולי הכתה בראשון לציון ובישראל כולה כרעם ביום בהיר. הטלפון המצלצל, קולו הרועד של הקצין, הדפיקה בדלת, כל אלה הפכו את עולמם של אנה ודניס. התמונה של יולי, בנם הבכור, בחור צעיר עם חיוך כובש ועיניים סקרניות, נצרבה במוחם. הם לא יכלו להאמין. בנם, שהיה רק לפני שבוע כל כך מאושר בתפקידו, כל כך מלא בחיים ותוכניות לעתיד, איננו עוד. יוסטון וויטה, אחיו ואחותו, איבדו את עוגן חייהם, את האח הגדול והאהוב שתמיד דאג להם. הבית, שהיה עד לאותו רגע מלא בצחוק וחיים, התמלא בשקט כבד, שקט של יגון ואבל. קהילת ראשון לציון התאבלה על נפילתו, על עוד פרח שנקטף בטרם עת. חבריו מ"עתיד", חבריו לצוות מהגדוד, מוריו, כולם התקשו לעכל את הבשורה המרה. הם זכרו את טוב ליבו, את נשמתו הגדולה, את חיוכו המאיר, ובעיקר – את גבורתו.

יולי פקטור הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, מוקף באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. משפחתו ההמומה, חבריו, חיילי הגדוד שלו, מפקדיו, אזרחים שבאו לחבק ולתמוך. מעל קברו הטרי, שבו נטמן בן תשע עשרה, נשמעו הספדים שתיארו את מהותו – את האדם שאהב, שנתן, שהגן. הוא הועלה לאחר מותו מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, הכרה רשמית בגבורתו ובמסירותו. אבל מעבר לדרגה, מעבר למילים, נחרט בלב כולם סיפור חייו הקצר אך המשמעותי. סיפור של נער עולה חדש שהפך ללוחם, לגיבור, שהסתכל למוות בעיניים ובחר להגן על חבריו, על ביתו, על המדינה כולה.

החלל שיולי הותיר אחריו הוא חלל עצום, שאי אפשר למלא. הוא חסר בארוחות הערב המשפחתיות, בצחוקים עם אחיו, בשיחות הטלפון עם הוריו, במפגשים עם חבריו. אבל לצד הכאב העמוק, נשארת גם תחושה עזה של גאווה. גאווה על הדרך שעבר, על האדם שהיה, ועל המעשים שעשה. סיפור גבורתו של יולי, שקפץ אל האש כדי להציל את חבריו, יסופר עוד רבות. הוא יהפוך לחלק בלתי נפרד מהמורשת של המלחמה הזו, מורשת של אומץ לב, הקרבה ורוח לחימה. הוא ייזכר תמיד כגיבור ישראל, לא בגלל מילים גבוהות או מליצות, אלא בגלל האמת שבמעשיו, בגלל האנושיות שבבחירותיו. הוא היה אדם שחי חיים מלאים, שאהב את החיים ואת האנשים שסביבו, ושבחר להגן על כל אלה עד נשימתו האחרונה.

הוריו, אחיו ואחותו ימשיכו לשאת את זכרו, להנחיל את ערכיו, ולספר את סיפורו. הם יזכרו את חיוכו, את טוב ליבו, את סקרנותו, ואת עוצמת רוחו. הם יזכרו את הילד שהגיע מאוקראינה והפך לבן ארץ אהוב, ללוחם, ולמגן. יולי פקטור הוא סמל לתקומה הישראלית, לרוח הבלתי מתפשרת של עם שבנה את ביתו בארץ הזו וממשיך להגן עליו במחיר כבד. הוא חי בפעולותיו, בזיכרונות שהותיר, ובליבם של אלה שהכירו ואהבו אותו. הוא חי בתקווה לעתיד טוב יותר, עתיד שבו מעשים כמו שלו, של גבורה ואהבה, ימשיכו להאיר את הדרך. נזכור אותך תמיד, יולי. נזכור אותך לנצח.