יובל לופס

בבית קטן בפרו, הרחק מכל מה שיכיר לימים כבית, ניצבו יוכבד ויוחאי, הוריו של יובל, מול חלון רחב ממנו נשקף נוף ירוק ועשיר. השנה הייתה 1996, והעולם בחוץ היה שונה כל כך מזה שהשאירו מאחור בישראל. ביום כ"א בניסן, עשרה באפריל, נולד בנם הבכור, יובל. מראשית דרכו, יובל היה ילד שקט אך סקרן, עיניו הגדולות בוחנות כל פרט בעולם החדש והצבעוני שהקיף אותו. השנים הראשונות בחייו היו ספוגות בניחוחות מטבח לטינו-אמריקאי, בצלילי שפה זרה שהתערבבה באוזניו עם צלילי העברית הרכה של הוריו, ובמגע הבד של בגדים קלים המתאימים לאקלים הטרופי. יוכבד ויוחאי הקפידו להקיף אותו ואת אחיו שמעון ויהודה, שבאו אחריו, בסיפורים על ארץ ישראל, על הנופים, על המשפחה ועל ההיסטוריה, כאילו היו שם איתם, כאילו לא עזבו מעולם. הם קראו ספרי ילדים בעברית, שרו שירי ארץ ישראל, והקפידו לדבר בבית רק בעברית, כדי שהקשר לארץ לא יתרופף לרגע. יובל זכר את ההתכנסויות סביב שולחן השבת, את הקידוש בעברית צחה, את הטעמים המוכרים של מאכלים ישראליים שאמו התאמצה לשחזר במטבח הזר. הוא ינק את תחושת השייכות הזו עם חלב אמו, והיא עיצבה את זהותו עוד לפני שהבין מהי מולדת.

בשנת 2002, כשיובל היה בן שש, החליטה המשפחה לעשות צעד משמעותי: הם ארזו את חייהם וחזרו הביתה, לישראל. הטיסה הארוכה הייתה מלאה בהתרגשות וחשש. יובל, עם עיניו המבריקות, התבונן מבעד לחלון המטוס אל האדמה המשתנה מתחתיו. כשנחתו, הוא נשם עמוק את האוויר הישראלי, שהיה שונה כל כך מהאוויר הכבד של פרו. יבש יותר, מלוח יותר, משהו באוויר סיפר לו שהוא הגיע למקום שהוא שייך לו. המשפחה התיישבה באלון שבות, יישוב קהילתי חם וגדול בלב גוש עציון. המעבר היה דרמטי. מהרחובות השוקקים והצבעוניים של פרו, אל השקט היחסי של היישוב, אל נופי הגבעות הירוקות-צהובות המנוקדות בעצי זית עתיקים. הוא נכנס לגן חובה, ומיד אחר כך לכיתה א'. השפה, למרות שדיבר אותה בבית, הייתה שונה ברחוב, עשירה בסלנג ובניואנסים שלא הכיר. הוא היה ילד חדש, "עולה חדש", אבל קליטתו הייתה מהירה. הוא התחבר במהרה לילדי המקום, אלה ששיחקו בכדורגל על המגרש המאובק אחרי הלימודים, אלה שרכבו על אופניים בשבילי היישוב, ואלה שחקרו איתו את הוואדיות הסמוכים, בחיפוש אחר מערות וסודות. הוא למד לאהוב את האדמה המקומית, את המגע של האבק בקיץ על כפות רגליו היחפות, את ריח המרווה והתימון שטיפסו מהסלעים. הוא בילה שעות בחוץ, מטפס על עצים, בונה מחבואים עם חבריו, חורש את הגבעות שמסביב, תר אחר עקבות של חיות בר, ומרגיש את הדופק של הארץ בפעמיו.

הבית של יוכבד ויוחאי היה בית פתוח, מלא באור ובצחוק. יובל גדל לצד אחיו שמעון ויהודה, ושלושתם היו קשורים זה לזה בקשר עמוק. הם היו חברים, שותפים למשחקים ולתעלולים, ולעיתים גם ליריבויות קטנות שהסתיימו תמיד בחיבוק. יובל, כבכור, נשא על כתפיו תחושה של אחריות. הוא דאג לאחיו הצעירים, הגן עליהם במגרש המשחקים, ושימש להם דוגמה. את הערכים של נתינה, אחריות, ואהבת הארץ, ספג לא רק מהוריו אלא גם מהקהילה של אלון שבות, קהילה מגובשת שבה כולם מכירים את כולם, וכולם תורמים זה לזה. בבית הספר, יובל היה תלמיד חרוץ ושקט. הוא הצטיין במקצועות הריאליים, אך אהב גם לקרוא סיפורים על גיבורים ועל מסעות. הוא לא היה מסוג הילדים שמושכים תשומת לב, אלא יותר מהסוג שצופים, לומדים, ופועלים בשקט וביעילות. הוא אהב את תחושת הסדר, את ההיגיון שמאחורי הדברים, ותמיד חיפש דרכים להבין איך דברים עובדים. בשעות הפנאי, הוא עסק בספורט. הוא אהב את תחושת האתגר הפיזי, את הריצה למרחקים ארוכים בגבעות, את המאמץ שמשתלם בסופו של דבר בתחושת סיפוק עמוקה. הוא למד לנגן על גיטרה, ונהג לנגן שירים ישראליים ישנים ליד המדורה עם חבריו, כשהכוכבים זורחים מעל גוש עציון, וקולות הלילה שקטים ומרגיעים.

שנות הנעורים הביאו עמן את ההתבגרות, את חיפוש הזהות, ואת ההכנה לשלב הבא בחיים – הצבא. יובל ידע תמיד שישרת שירות קרבי. זו הייתה עבורו דרך טבעית להמשיך את תחושת השייכות והאחריות שספג מילדות. הוא התאמן פיזית, רץ, התחזק, והכין את עצמו מנטלית לאתגרים שעמדו בפניו. הוא שמע סיפורים על שירות צבאי מחבריו הגדולים, מאחיו של חבריו, והבין שזו לא רק חובה, אלא זכות. הוא ראה את החיילים במדים עוברים ביישוב, את הגאווה בעיני הוריהם, והבין את משמעות ההגנה על הבית, על המשפחה, על כל מה שבנה כאן. כשהגיע זמנו להתגייס, הוא בחר בחיל השריון. זו לא הייתה בחירה מקרית. הוא נמשך לכוח, לדיוק, לטכנולוגיה המורכבת של הטנק, ולצורך בעבודת צוות מלוכדת. הוא אהב את הרעיון של להיות חלק ממכונה גדולה, חזקה, שבה כל פרט קטן חייב לתפקד בצורה מושלמת כדי שהמכלול כולו יצליח.

הגיוס לחיל השריון סימן את תחילתו של פרק חדש ואינטנסיבי בחייו. יובל מצא את עצמו בתוך עולם של דיזל, ברזל, אבק ושמש קופחת. הוא למד את רזי הטנק, את המורכבות של מערכותיו, את האחריות הכבדה שמונחת על כתפי כל איש צוות. הוא עבר אימונים מפרכים, שכללו ימים ארוכים בשטח, שינה קצרה תחת כיפת השמיים, ולמידה אינסופית. הוא התחבר במהרה לחבריו לפלוגה, אלה שחלקו איתו את הקשיים, את הצחוקים, ואת תחושת השליחות. הם הפכו למשפחה שנייה, בתוך המדבר הלוהט, בתוך הטנק הסגור, בתוך הרגעים המתוחים ביותר. יובל הצטיין בתפקידו כלוחם שריון. הוא היה מדויק, אחראי, ותמיד הקפיד על הפרטים הקטנים ביותר, אלה שיכולים להכריע בין הצלחה לכישלון. הוא למד להכיר את הטנק שלו כמו את כף ידו, לשמוע כל רחש במנוע, להבין כל תזוזה בצריח. הוא היה חלק בלתי נפרד מצוות הטנק, ארבעה לוחמים שפועלים כיחידה אחת, בתיאום מושלם, כשהם סומכים זה על זה בעיניים עצומות. השירות הסדיר עיצב אותו, חישל אותו, והפך אותו מנער צעיר לגבר אחראי, בעל כתפיים רחבות ויכולת עמידה יוצאת דופן. הוא סיים את שירותו הסדיר כרב סמל, דרגה המעידה על מסירותו ומקצועיותו.

גם לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, הקשר לחיל השריון ולמערך המילואים נשאר חזק. יובל ידע שתמיד יהיה חלק מהמערך הזה, תמיד יהיה שם כדי להגן. אבל החיים המשיכו להתגלגל גם מחוץ לצבא. הוא פגש את חימנה סיגלית. היא הייתה אישה עם אור בעיניים, חיוך רחב, ורוח חזקה שמשכה אותו אליה מיד. הקשר ביניהם התפתח במהרה, מתוך הבנה עמוקה, אהבה כנה, ורצון משותף לבנות בית ומשפחה. הם בילו שעות ארוכות בשיחות, בטיולים בגבעות המוכרות של גוש עציון, בתכנון עתידם המשותף. הוא סיפר לה על ילדותו בפרו, על העלייה לארץ, על השירות הצבאי. היא סיפרה לו על חלומותיה, על משפחתה, ועל הדרך שבה היא רואה את החיים. הם מצאו זה בזו שותפים לדרך, תומכים, ואוהבים.

החתונה של יובל וסיגלית הייתה אירוע שמח ומרגש, מלא בחברים ובני משפחה שהגיעו לחגוג איתם את תחילת דרכם המשותפת. הם בנו את ביתם באלון שבות, היישוב שבו יובל גדל ושכבר היה חלק בלתי נפרד מזהותו. הבית שלהם היה חם ומזמין, מלא בצחוק, במוזיקה, ובריח של אוכל ביתי. יובל היה איש משפחה מסור. הוא אהב את השקט של הבית, את השגרה המבורכת, ואת תחושת השייכות העמוקה. כשהבנות החלו להגיע, עולמו של יובל קיבל ממד חדש של משמעות. שיאל, הבכורה, הביאה איתה את שמחת הגילוי הראשוני. יהלי, האמצעית, מילאה את הבית באנרגיה מתפרצת. וליה, הקטנה, עוד הייתה תינוקת רכה, בת שבעה חודשים בלבד, כשיובל יצא למלחמה. שלוש בנות קטנות, בטווח גילאים של שבעה חודשים עד שלוש שנים, הפכו את יובל לאבא גאה ומאושר. הוא היה אבא מעורב, כזה שמשחק על הרצפה עם הבנות, שמספר להן סיפורים לפני השינה, שמחליף חיתולים ומרגיע בכי. הוא אהב את הרגעים הקטנים של היום – את הבוקר שמתחיל בחיבוקים ובנשיקות קטנות, את הצחוק המתגלגל שלהן כשהוא מקפיץ אותן באוויר, את היצירות שהן יצרו בגן ושהוא תלה בגאווה על המקרר. הוא ראה בהן את העתיד, את ההמשכיות, את כל מה שטוב ויפה בעולם. הוא היה עמוד התווך של משפחתו, בן זוג אוהב לסיגלית, ואבא מסור לבנותיו. הוא עבד קשה לפרנסת המשפחה, אך תמיד מצא זמן לבלות איתן, ליצור איתן זיכרונות, ולנטוע בהן את אותם ערכים של אהבה, אחריות, וחיבור לארץ שספג בעצמו. הוא היה חבר טוב, שכנוע תמיד היה שם כדי לעזור, להקשיב, או להציע עזרה במקרה הצורך. הוא היה חלק בלתי נפרד מהקהילה של אלון שבות, תמיד מתנדב, תמיד תורם, תמיד רואה את טובת הכלל לנגד עיניו.

ואז הגיע השביעי באוקטובר 2023. הבוקר ההוא, שבת שמחת תורה, נחרט בזיכרון הלאומי כרגע של אימה ובלבול. יובל וסיגלית התעוררו לקול האזעקות, לקולות הפיצוצים הרחוקים, ולדיווחים המקוטעים בחדשות. התמונות שהחלו לזרום לרשתות החברתיות היו בלתי נפסדות, אלימות וקשות מכל דמיון. ככל שהשעות נקפו, התבהרה התמונה המזעזעת של מתקפת הטרור הרצחנית על יישובי הדרום, על המסיבה ברעים, על אלפי אזרחים שנרצחו, נחטפו ונפצעו. בתוך הכאוס והחרדה, יובל ידע שזמנו הגיע. הוא היה לוחם מילואים, חלק מהמערך שנועד להגן על המדינה ברגעים קשים כאלה. הוא לא היסס לרגע. הוא ידע שיש לו משפחה קטנה בבית, שלוש בנות צעירות ואישה אהובה, אבל הוא ידע גם שיש לו אחריות גדולה יותר, אחריות לכלל, לביטחון המדינה, לכל האזרחים שנמצאים בסכנה. הטלפון לא איחר להגיע. הקפצה. "מתייצבים מיד". המילים היו קצרות, חדות, ברורות. יובל ניגש לסיגלית, שהביטה בו בעיניים דומעות אך מבינות. לא היו מילים רבות להיאמר. רק חיבוק ארוך, חזק, מילה אחת לכל אחת מהבנות שישנו במיטותיהן הקטנות – הבטחה שקטה לחזור. הוא ארז את הציוד במהירות, בודק כל פרט, מכין את עצמו נפשית למערכה. רגע לפני שיצא מהדלת, הוא שלח הודעה אחרונה בווטסאפ לסיגלית, מילות אהבה ותקווה, הבטחה שישמור על עצמו. ההודעה נחתמה בנשיקה וירטואלית, האחרונה.

הדרך מהשומרון, מאלון שבות, דרומה, אל בסיס ההתארגנות, הייתה רווית מתח ודאגה. כבישים מלאים ברכבים פרטיים של אזרחים שבורחים, לצד שיירות של רכבי מילואים שזורמים בכיוון ההפוך, אל האש. הפנים של כולם היו חרוטים באותה הבעה – נחישות מעורבת בעצב. יובל הגיע לבסיס, מצא את חבריו ליחידה, לוחמי גדוד 9206 מחטיבה 205, חטיבת "אגרוף הברזל". המפגש היה שקט, ענייני. כולם ידעו מה עומד לפניהם. היתה אווירה של רצינות, של הבנה עמוקה שהפעם זה שונה. הם עברו תדרוכים, בדקו ציוד, הכינו את הטנקים. ריח הדיזל והברזל היה מוכר, מנחם כמעט, בתוך הכאוס שהתחולל בחוץ. יובל חזר למושבו בטנק, למקום שהכיר כל כך טוב, לתוך המכונה העצומה שבה כל פרט חייב לעבוד בתיאום מושלם. הוא היה חלק מהצוות, חלק מהכוח, חלק מההגנה.

יחידתו של יובל נשלחה לחזית הדרומית, אל רצועת עזה. הם היו בין הכוחות הראשונים שנכנסו לשטח, משימתם היתה להגן, לטהר, להשיב את הביטחון. ימים ולילות ארוכים עברו עליהם בלחימה בלתי פוסקת. יובל וצוותו פעלו בעומק השטח, בתוך רחובות צפופים, בין מבנים הרוסים, תחת אש בלתי פוסקת. הם נתקלו במחבלים, בפתחים למנהרות, במטעני חבלה. כל החושים היו דרוכים, כל שריר מתוח. הקור העז בלילות, האבק שחונק את הגרון, העייפות שהצטברה – כל אלה היו חלק בלתי נפרד משגרת הלחימה. אבל בתוך כל הקושי הזה, יובל שמר על קור רוח, על מקצועיות, ועל אופטימיות זהירה. הוא דאג לחבריו לצוות, חילק איתם את מעט האוכל שהיה, שיתף בבדיחות קטנות כדי להפיג את המתח. הוא ידע שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, עם משפחה שמחכה לו בבית, והוא הרגיש אחריות עמוקה כלפי כל אחד מהם.

הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים. חודשי לחימה אינטנסיביים, מתישים, עקובים מדם. יובל היה שם, בחזית, לוחם ללא חת. הוא ראה מראות קשים, התמודד עם אתגרים בלתי נתפסים, אך תמיד המשיך קדימה, עם המטרה הברורה לנגד עיניו: להגן על הבית, על המשפחה, על עם ישראל. הוא היה איתן בדעתו, נחוש ברוחו, ונאמן לחבריו ולמשימה. הוא הקפיד לשמור על קשר עם סיגלית והבנות, באמצעות הודעות קצרות כשהיה לו רגע של שקט, תמונה קטנה של הבנות שהייתה שמורה אצלו בכיס, תזכורת מתמדת למה הוא נלחם. הוא התגעגע למגע ידיהן הקטנות, לריח השיער שלהן, לצחוק המתגלגל שמילא את ביתו.

ביום י"ב בשבט תשפ"ד, עשרים ושניים בינואר 2024, התרחש הקרב האחרון של רס"ל (במיל') יובל לופס. יחידתו פעלה בדרום רצועת עזה, באזור עוין ומאתגר. הטנק של יובל היה בחוד הכוח, מוביל את הדרך, סורק את השטח. הם נתקלו בהתנגדות עזה, באש בלתי פוסקת של מחבלים. יובל וצוותו נלחמו באומץ לב, בנחישות בלתי מתפשרת, תוך שהם מגנים על חבריהם ומבצעים את משימתם. בתוך תופת הקרב, במהלך חילופי אש כבדים, נפגע יובל. הוא נפל בקרב, בן עשרים ושבע בלבד, כשהוא מותיר אחריו שדה קרב בוער, ולבבות שבורים בארץ ובבית. נפילתו הייתה מהירה, כואבת, ובלתי נתפסת. הוא נפל כגיבור, תוך כדי מילוי תפקידו, הגן על חבריו ועל מולדתו עד נשימתו האחרונה.

ההודעה על נפילתו של יובל הכתה באלון שבות כרעם ביום בהיר. השקט של היישוב הופר בבכי, בקריאות יגון. סיגלית, אשתו האהובה, נותרה עם שלוש בנותיה הקטנות, עולמה חרב עליה ברגע אחד. יוכבד ויוחאי, הוריו, איבדו את בנם הבכור, את עמוד התווך של משפחתם. שמעון ויהודה, אחיו, שניהם לוחמים בחזית באותה העת – האחד בג'נין והשני בעזה – קיבלו את הבשורה המרה בעודם בתוך הקרבות, תחושת האובדן והכאב בלתי נתפסת. יובל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דגלי ישראל התנופפו בחצי התורן, והרוח הקרה של ינואר נשאה את קולות ההספדים והבכי מעל קברי הנופלים. אלון שבות, היישוב שבו גדל, אהב ובנה את ביתו, עטף את המשפחה באהבה ובתמיכה, מנסה להקל במעט על הכאב העצום.

יובל לופס ז"ל הותיר אחריו חלל עצום. הוא היה איש משפחה, לוחם, חבר קהילה, אדם שכולו נתינה ואחריות. הוא היה אבא לשיאל, יהלי וליה, שייאלצו לגדול ללא נוכחותו הפיזית, אך עם המורשת העצומה שהותיר. סיגלית תמשיך לספר להן על אבא גיבור, על אבא אוהב, על אבא שהקריב את חייו למען עתידן, למען עתיד כולנו. תמונותיו של יובל, חיוכו הרחב, עיניו הטובות, יישארו חרוטים בזיכרונם של כל מי שהכירו ואהבו. החלל שהוא הותיר בלבבות של יוכבד ויוחאי, של שמעון ויהודה, של סיגלית ובנותיה, לעולם לא יתמלא.

אך מתוך הכאב העמוק, מתוך השבר הגדול, עולה גם תחושה של תקומה. יובל נפל כשהוא מגן על הבית, על המדינה, על עם ישראל. הוא היה חלק בלתי נפרד משרשרת הדורות של לוחמים שהגנו על הארץ הזו, וסיפורו הוא סיפור של גבורה אנושית, של אחריות אישית וקהילתית, של אהבה עמוקה למשפחה ולמולדת. הוא לא היה גיבור מיתולוגי, אלא אדם בשר ודם, עם חלומות, תקוות, וחיים שלמים שנגדעו בטרם עת. גבורתו נבעה מעצם בחירתו לצאת לקרב, מנחישותו להגן על חפים מפשע, מעמידותו מול פני האויב. מורשתו אינה רק זיכרון של אובדן, אלא גם זיכרון של אומץ לב, של מסירות, ושל אהבת חיים שנגדעה אך נשארת חיה בלבבות. שלוש בנותיו הקטנות, שיאל, יהלי וליה, הן עדות חיה להמשכיות, לתקווה, ולעתיד שיובל נלחם עבורו. הן יגדלו להיות דור של תקומה, נושאות בתוכן את ניצוץ חייו של אבא, את מורשתו הנצחית. סיפורו של יובל לופס ז"ל הוא סיפור של עם, של משפחה, של אדם אחד שחי ונלחם ונתן את כל כולו למען הכלל, וזכרו יישאר חקוק בספר דברי הימים של מדינת ישראל לעד.