יובל בן יעקב

השמש של ירושלים, אותה שמש עתיקה שצבעה זהב את אבני הבתים, נגעה בפעם הראשונה בפניו הרכים של יובל בן יעקב ביום ה' באייר תשס"ב, שבעה עשר באפריל 2002. הוא היה תינוק זהוב שיער וכחול עיניים, שלווה נסוכה על פניו, שקט ומתוק, כמו הבטחה רכה לעולם. אמיליה וויטלי-חיים, הוריו, הניחו אותו בעריסה שהריחה עדיין מחדש ומעץ, והביטו בו באהבה שאין לה מילים, כשאתל, אחותו הגדולה, כבר התבוננה בו בעיניים סקרניות, אולי כבר אז חשה את הקשר המיוחד שיירקם ביניהם. הבית הירושלמי הקטן שלהם היה מלא בצלילי העיר, בקריאות רוכלים מהשוק הסמוך, בריח תבלינים, ובצחוק ילדותי של אתל, שיובל עתיד היה להצטרף אליו, להשלים את המנגינה המשפחתית. הוא גדל בין סיפורים על ירושלים של מעלה ושל מטה, על שכנים ועל חברים, על פשטות ועל יופי, סופג את הניגון הישראלי דרך עורו הדק, מבלי לדעת עד כמה עמוק הניגון הזה יפעפע בו ויעצב את דרכו.

כשיובל היה בן שנתיים בלבד, נפתחו בפניו עולמות חדשים, שונים בתכלית מאלו שהכיר בירושלים. משפחתו יצאה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית, כשאביו, חיים-ויטלי, עמד בראש הנציגות. תחילה עברו למדינות הבלטיות, ולאחר מכן לרוסיה. עבור יובל הקטן, המעבר היה הרפתקה אחת גדולה, רצף של גילויים. השפות היו אחרות, הנופים לבנים וקפואים בחורף, והאנשים דיברו במבטאים זרים, אך חיוכו הרחב ועיניו הכחולות היו שפה בינלאומית. הוא השתלב במהרה בגני הילדים המקומיים, שם רכש חברים חדשים, ילדים שחלקו איתו משחקים בחצרות מושלגות או בפארקים ירוקים. הוא היה ילד שמח, תמיד עם חיוך מאיר פנים, קורן באופטימיות שנדמה היה כאילו נולדה איתו. הוא למד להתאים את עצמו לסביבות משתנות, לזהות את הטוב בכל מצב, תכונה שתלווה אותו כל חייו. אתל, אחותו, הייתה לו עוגן ושותפה למסע, מחזיקה את ידו במקומות החדשים, מחזקת את תחושת השייכות המשפחתית הרחק מהבית. הזיכרונות מאותן שנים רחוקות היו ארוגים בחוטים של געגוע סמוי לארץ, אך גם בהבנה עמוקה של עולם רחב ומגוון, שעיצב את נשמתו הפתוחה והסקרנית.

בשנת 2009, כשיובל היה בן שבע, שבה המשפחה ארצה, אל קיבוץ כפר מנחם שבלב השפלה. ההגעה לקיבוץ הייתה כמו נחיתה בעולם אחר, שונה מאוד מהנופים האורבניים של רוסיה או מהאווירה ההיסטורית של ירושלים. כאן, האדמה הייתה אדומה, השדות ירוקים וצהובים בהתאם לעונה, והשקט הכפרי היה עטוף בציוץ ציפורים ובקולות טרקטורים רחוקים. הוא ואתל, שנכנסו לתוך הקהילה החמה והמחבקת של הקיבוץ, מצאו מיד את מקומם. יובל השתלב בקלות, כאילו מעולם לא עזב, ומיד היה מוקף בחברים חדשים. הקיבוץ, על מרחביו הפתוחים ופעילויותיו המשותפות, היה כר פורה לאופיו השמח והחברותי. הוא אהב לטייל בשבילי הקיבוץ, לרוץ בין העצים, לגלות פינות נסתרות, ליהנות מהחופש ומהביטחון שהקהילה הקטנה העניקה. הוא היה נער חכם, עם ניצוץ בעיניים שמעיד על הבנה מהירה, וחזק, לא רק בגופו אלא גם באופיו. הוא היה הגון וישר, רגיש לזולת, ותמיד קשור מאוד לאימו ולאחותו. הקשר עם אתל, אחותו הגדולה, העמיק והפך למיוחד במינו. הם היו שם זה בשביל זו בכל עת, תומכים ומחזקים, שותפים סמויים לכל הרפתקה, לכל צחוק ולכל דמעה. היא הייתה המצפן והחברה הטובה ביותר שלו, והוא היה האח המעריץ והאוהב.

יובל היה תמיד מוקף בחברים, מרכז החבורה, עם אישיות קורנת שאי אפשר היה להתעלם ממנה. חיוכו היה ממכר, ועיניו הכחולות, עמוקות כים, הקרינו שמחה ואור. הוא היה ילד של שמש, שאהב את החיים בכל נימיו. המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו; הוא אהב להאזין לכל סוגי המוזיקה, מהקצבית והשמחה ביותר ועד לבלדות הנוגעות בלב. הוא רקד, בכל הזדמנות, את נשמתו החופשית, במסיבות קיבוץ ספונטניות או סתם בחדרו עם אוזניות. הוא ידע לחגוג את החיים, ליהנות מהרגעים הקטנים, משיחות עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה, מטיולים רגליים בשדות אחרי הגשם, מהאוויר הצלול של השפלה. החברים שלו יכלו לספר שאין אחד שלא הרגיש בנוח לידו, כי הוא ידע להכיל, להקשיב, ולגרום לכולם להרגיש שהם שייכים. בגיל שלוש עשרה אימץ כלבה חמודה בשם טריקסי, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. טריקסי הייתה צל שלו, רצה אחריו בשדות, חיכתה לו בפתח הבית, והייתה עדה שקטה ופרוותית לכל רגע משמעותי בחייו המתבגרים. הקשר איתה היה עדות נוספת לליבו הרחב, ליכולתו לאהוב ללא תנאי, ולתחושת האחריות שפיתח מגיל צעיר.

בגיל חמש-עשרה, כשרוב בני גילו התרכזו רק בלימודים ובילויים, יובל כבר החליט לקחת אחריות כלכלית ולעבוד בסניף "מקדונלדס" המקומי בסופי שבוע. הוא לא ראה בעבודה רק דרך להרוויח כסף, אלא הזדמנות ללמוד, להתפתח, ולהכיר אנשים חדשים. מהר מאוד, מנהליו זיהו בו הרבה יותר מנער עובד. הם ראו בו נער אחראי במיוחד, עם חשיבה מהירה ויכולות ניהול גבוהות, כזה שאי אפשר להתעלם מהפוטנציאל שלו. הוא לא התלונן על עומס, עמד בזמנים, ותמיד הציע עזרה. הוא ידע להתמודד עם לקוחות קשים בחיוך, לפתור בעיות בקור רוח, ולהניע את הצוות הצעיר סביבו. כשלמד בכיתה י"ב, כשהוא עדיין מתמרן בין לימודים למשמרות ארוכות, מינו אותו לסגן מנהל הסניף. זו הייתה הבעת אמון יוצאת דופן בנער בגילו. יובל נכנס לתפקיד במלוא הרצינות, עם אותה שמחת חיים שאפיינה אותו, אך גם עם הבנה עמוקה של האחריות שהוטלה עליו. הוא לא רק ביצע את המוטל עליו, אלא תמיד חיפש דרכים לשפר, לייעל, ולהפוך את הסניף למקום טוב יותר לעובדים וללקוחות כאחד. לא זו בלבד, הוצע לו לעבור הכשרה ולהשתלב בדרג הניהולי הבכיר של החברה עם סיום שירותו הצבאי – הצעה מפתה שפתחה בפניו אופק מבטיח וסללה דרך ברורה לעתיד בעולם העסקים.

במקביל לעבודתו, יובל למד בתיכון "צפית" שבכפר מנחם, בית ספר ששילב בין אווירה כפרית לחינוך איכותי. הוא היה תלמיד מעורב, אהוב על מורים וחברים כאחד, שוב, עם אותו חיוך כובש ועיניים כחולות שידעו להמיס כל לב. לקראת בחינות הבגרות, הוא הגביר את השקעתו בלימודים באופן משמעותי. הוא ישב שעות ארוכות, לפעמים עד מאוחר בלילה, עם ספרים ומחברות, ממוקד במטרה לסיים את לימודיו בהצלחה. החברים ראו אותו לומד, מבין, מסייע לאחרים, ותמיד עם אותו אופטימיות שגם רגע לפני מבחן קשה לא נטשה אותו. הוא סיים את לימודיו עם תעודת בגרות מלאה, שהייתה לא רק תעודה, אלא עדות נוספת ליכולתו להציב לעצמו יעדים ולהשיג אותם, גם כשהדרך הייתה מאתגרת. אך עוד לפני הבגרות, בעודו בתיכון, כבר התגבש אצלו חלום ברור ונוקב: לשרת כלוחם בחיל השריון. חלום זה לא היה סתם משאלה חולפת, אלא מטרה שדרשה הכנה פיזית ונפשית אינטנסיבית. הוא ידע ששירות קרבי, ובמיוחד בשריון, הוא דרישה פיזית גבוהה, והוא היה נחוש לעמוד בה.

כדי להגשים את חלומו ולשרת כלוחם שריון, יובל החל בתהליך אימונים קפדני במהלך שנות התיכון. הוא עבד עם מאמן כושר אישי, שדחף אותו לקצה גבול היכולת, יום אחר יום. הוא הרים משקולות, רץ מרחקים, התאמן על סיבולת וכוח, בנה את גופו במקצועיות ובנחישות. כל טיפת זיעה שנשפכה בחדר הכושר הייתה מוקדשת למטרה זו, לתחושה שהוא מוכן, חזק מספיק, כדי לתרום את חלקו. הוא ידע שדרך ארוכה לפניו, במיוחד לאור ניתוח לב פתוח שעבר בגיל צעיר, עובדה שהייתה יכולה להוות מכשול משמעותי בפני גיוס לקרבי. אך יובל לא נתן לכך לעצור אותו. הוא התעלם מהכאב, מהקשיים, מהספקות שאולי התעוררו, והמשיך להתאמן במרץ בלתי נלאה. ההשראה שלו לא באה רק מתוך רצון כללי לשרת, אלא ממקור ספציפי ועמוק: קרבות הגבורה המפורסמים של גדוד 77, במיוחד קרב עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים, בפיקודו של אביגדור קהלני. הוא קרא, למד, ראה סרטים תיעודיים, והתמלא בהערצה למורשת הגדוד, לרוח הלחימה, לנחישות הבלתי מתפשרת. הוא שם לו למטרה ברורה, חד משמעית: לשרת בגדוד 77. הוא רצה להיות חלק מההיסטוריה הזו, לשאת על כתפיו את המורשת של אותם גיבורים, להגן על המדינה עם אותה עוצמה ועם אותה מסירות.

ב-30 בנובמבר 2020, הגיע הרגע המיוחל. יובל התגייס לצה"ל, ובדיוק כפי שחלם, שובץ בחיל השריון. הייתה זו תחושה של התגשמות, של סגירת מעגל. הוא עבר הכשרה אינטנסיבית של שמונה חודשים בבית הספר לשריון במחנה שיזפון, במדבר הלוהט, תחת שמש קופחת ואבק מדברי שהפך לחלק בלתי נפרד מהריאות. שם, למד את רזי הטנק, את המכונה המורכבת והעוצמתית הזו, והוכשר לתפקיד טען טנק מרכבה סימן 4. זה היה תפקיד פיזי ותובעני, שדרש כוח, דיוק ומהירות מחשבה. הוא למד לטעון פגזים כבדים במהירות מסחררת, לתחזק את הטנק, להיות חלק בלתי נפרד מצוות קטן ואינטימי. לאחר ההכשרה, שובץ בפלוגת "מלכות חרמון" בגדוד 77 ("עוז") של חטיבה 7, עוצבת "סער מגולן" – בדיוק הגדוד שאליו שאף להגיע. הוא הרגיש שייכות מיידית, כאילו מצא את מקומו הטבעי. במהלך השירות התמודד עם אתגרים מגוונים, פיזיים ומנטליים, אך הוא היה חדור מטרה להצטיין, נחוש לגבור על כל מכשול. הוא ביצע את המשימות שהוטלו עליו בהצלחה רבה, תמיד עם אותה גישה חיובית ואופטימית. גם בצבא, כפי שהיה בחיים האזרחיים, הוא מצא חברים קרובים, אחים לנשק, והיה אהוב ומוערך על כולם, חיילים ומפקדים כאחד. ה"וואסח" של השריון, הריח של הסולר, הרעש של המנועים – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו, והוא אהב כל רגע.

באוגוסט 2022, לאחר תקופה משמעותית כטען בפלוגה, עבר יובל לשרת בחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) של מפקד הגדוד. שם, התמנה לאחראי הקשר, תפקיד קריטי ורגיש שדרש הבנה טכנית, קור רוח, ויכולת לתפקד תחת לחץ. הוא הוצב במוצב יפתח, סמוך לזיקים, כקילומטר אחד בלבד מהגבול עם רצועת עזה. תפקידו בחפ"ק היה שונה מאוד מהעבודה בטנק, אך הוא התאקלם במהירות והפגין מקצועיות יוצאת דופן. מפקדיו לא חסכו בשבחים: הוא בלט מהרגע הראשון בנכונותו לצאת לכל משימה, לא משנה כמה קשה או מורכבת הייתה. גישתו החיובית הייתה מדבקת, והוא תמיד הקרין רצון לסייע ולתרום. מסירותו לתפקיד הייתה מוחלטת, והוא ניגש לכל משימה ביסודיות ובבגרות מפתיעה לגילו. "ידע להחליט החלטות נבונות ולפעול באופן עצמאי," ציינו מפקדיו, והוא הפך במהרה לעמוד תווך בחפ"ק. בשלב מסוים, אולי מתוך געגוע לאקשן ולחבר'ה, יובל הביע רצון לחזור לפלוגה, "להרגיש טנקים וחבר'ה", כדבריו. הוא רצה שוב את הריח המוכר של הטנק, את הדחיפה הפיזית, את תחושת הקרביות הטהורה. אך מפקדיו סירבו לו בתוקף. "אין סיכוי שאנחנו מוותרים על יובל," אמרו, והסבירו לו שתפקודו בחפ"ק חיוני, נוכחותו נחוצה, ולערך המוסף הגלום בו אין תחליף. הוא הבין, קיבל את ההחלטה, והמשיך למלא את תפקידו בנאמנות ובמקצועיות, כי ידע שגם כאן, הוא תורם את חלקו באופן משמעותי להגנת המדינה.

בשנת 2023, בתוך השגרה הצבאית המתוחה והאינטנסיבית של מוצב יפתח, מצא יובל אהבה. הוא התיידד עם רוני, סמלת מבצעים במוצב, ועד מהרה, החברות העמיקה והפכה לזוגיות. הקשר ביניהם צמח מתוך קרבה יומיומית, הבנה הדדית של האתגרים הצבאיים, וחיבור עמוק ברמה האישית. רוני סיפרה שהתאהבה ביכולת הנדירה של יובל לראות את הטוב בכל דבר, גם ברגעים הקשים ביותר. הגישה האופטימית שלו, הרוגע שהקרין, היו עבורה מקור של נחמה וביטחון. "כשהיה לי קשה, הוא היה אומר, 'רוני, תנשמי, הכול בסדר, הכול לטובה'," סיפרה בעיניים דומעות. "החיבוקים איתו היו מקום לברוח אליו." היא לא הייתה צריכה להסביר במילים את הקושי או התסכול שלה אחרי משמרת מתישה או אירוע מלחיץ; "אם הייתה לי משמרת מבאסת, לא הייתי צריכה לדבר על זה. רק חיבוק מיובל, ואני בסדר." החיבוק שלו היה מבצר, מקלט שקט בתוך סערת השגרה הצבאית, שבו יכלה להיות היא עצמה, להניח את הנטל, ולדעת שהיא אהובה ובטוחה. הם בנו יחד עולם קטן משלהם, מלא בצחוק, בשיחות עמוקות, ובחלומות משותפים על עתיד שאחרי הצבא, עתיד שבו יוכלו לחיות את אהבתם בחופשיות, ללא מדים וללא גבולות.

שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, הייתה אמורה להיות עוד שבת שקטה במוצב יפתח, שבת תורנות רגילה עבור יובל. הוא היה אמור לסיים את שירותו הצבאי הרשמי ב-18 באוקטובר, אך לבקשת המג"ד, חתם זה עתה על שירות קבע קצר, כשחודש חופש מתוכנן לו החל מ-17 באוקטובר, ואז חזרה לארבעה חודשי קבע נוספים. תוכניות לעתיד, חלומות על חופשה, על בילוי עם רוני, על חזרה לחיים האזרחיים – כל אלה ריחפו באוויר. בשעה שש וחצי בבוקר, השלווה הופרה באחת. צפירות אזעקה מחרישות אוזניים קרעו את הדממה, ואחריהן ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה. יובל, שהיה לאחר משמרת ונח במגורים, התעורר בבהלה. כמו שאר החיילים במוצב, הוא מיהר להצטופף במיגונית, המקום הבטוח היחיד מפני המטחים הבלתי פוסקים. בתוך הצפיפות והדאגה, הוא פגש את רוני חברתו, שאף היא הייתה בתורנות באותו סוף שבוע. לרגע קצר, בתוך הכאוס המתגבר, הצליחו למצוא נחמה זה בזו. הם הספיקו להצטלם יחד, תמונה שתהפוך לזיכרון כואב ומרגש לעד – שניהם מחויכים ורגועים, מחבקים זה את זו, מנסים להיאחז בתקווה שהכול יעבור. עשרים דקות לאחר מכן, החליטה רוני ללכת לחמ"ל, למלא את תפקידה. יובל, שתמיד דאג לה, הבחין שהיא יחפה וחשש שתיפצע מרסיסים או זכוכיות שבורות. במחווה אחרונה של אהבה ודאגה, הוא פשט את כפכפיו ונתן לה אותם. "תיקחי, שלא תיפצעי," אמר לה, במילים פשוטות ששיקפו עולם שלם של אכפתיות. זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשו, הפעם האחרונה שעיניהם נפגשו, שחיוכו נגע בליבה.

הדקות שחלפו לאחר שרוני עזבה היו ארוכות מנשוא. קולות ירי כבדים נשמעו ממרחק, מתקרבים במהירות. לא היו אלה סתם יריות אקראיות, אלא רשרוש של מלחמה, צליל של איום ממשי וקרוב. מיד הועברה בקשה דחופה לתגבורת לעמדת הש"ג, שער הכניסה למוצב. שם עמדה מש"קית ת"ש של הגדוד, שדאגה באותו רגע לשמור על שער המוצב, משימה שמעולם לא ציפתה למלא. היא התריעה בקול רועד כי חוליות מחבלים גדולות מתקרבות לעברה, ובצעקה אחרונה, שהדהדה בין קירות המוצב, הורתה לחיילים להיכנס למיגונית, להגן על עצמם, מחשש לחייהם. אך יובל לא היסס לרגע. הוא שמע את הצעקה, ראה בדמיונו את הסכנה המאיימת על חבריו, על רוני, על המקום שהפך לביתו. בלי לחשוב פעמיים, בפיג'מה, יחף, נשקו האישי בידו ומחסנית אחת בלבד, הוא רץ אל שער המחנה. הוא לא חיכה לפקודות, לא שקל את הסיכונים, רק ידע שעליו למנוע מהמחבלים לחדור פנימה. הוא רץ אל הקרב, אל הלא נודע, מונע מאינסטינקט טהור של הגנה עצמית, של הגנה על חבריו, על הבית.

הוא הגיע לשער המחנה, יחף על האדמה הקרה, בפיג'מה שבה ישן, כשבידו האחת נשק M16 ובשנייה מחסנית בודדה. מולו, התגלו חוליות מחבלים גדולות, חמושות היטב, שפניהם רעולי פנים ועיניהם בוערות בשנאה. יובל לא נבהל. הוא נלחם באומץ לב ובחירוף נפש, לא מתוך פחד אלא מתוך תחושת אחריות עמוקה. הוא חיסל מחבלים בזה אחר זה, ירה במדויק, נע במהירות, והצליח לבלום את ההתקפה הראשונית. הוא סייע בהדיפת המתקפה, בגופו, במעשיו, בכוח רצונו. הוא ידע שכל שנייה שהוא מצליח לעכב אותם, כל מחבל שהוא מנטרל, מציל חיים של חבריו שנמצאים במיגונית, מציל את המוצב כולו, ואולי גם את חייה של רוני. הקרב היה קשה, יריות שרקו מכל עבר, ריח אבק שריפה מילא את האוויר. הוא לא נרתע, לא נסוג, נלחם כאריה, מגן על רסיס האדמה שהופקד בידיו. בתוך התופת, נפצע יובל פצעים אנושים. הכדור פגע בו, אך הוא המשיך להילחם עד שכוחותיו אזלו. חובשים מהגדוד, שהגיעו תחת אש תופת, טיפלו בו במהירות, ניסו לייצב את מצבו הקשה, והתכוונו לפנותו לבית החולים ברזילי באשקלון. הם העלו אותו במהירות לאמבולנס, במרוץ נגד הזמן, אך הדרך הייתה רצופת מכשולים, והפציעה הייתה קטלנית מדי. יובל נאבק על חייו עד הרגע האחרון, אך בדרך לבית החולים, מת מפצעיו. הוא נפל בקרב, בן עשרים ואחת בלבד, בבוקר הנורא של שבעה באוקטובר 2023.

יובל לא נפל לבדו. עימו נפלו חיילים נוספים, גיבורים שחתרו למגע, שהבינו את גודל השעה, ושנלחמו עד נשימתם האחרונה כדי להגן על חייהם של חבריהם. בזכות גבורתם המשותפת, בזכות נחישותם הבלתי מתפשרת ובזכות מעשיו ההרואיים של יובל, נבלמה כניסת המחבלים למוצב יפתח. הם מנעו טבח, הצילו את שאר יושבי המוצב, ואת חייהם של עשרות חיילים. גבורתם לא הייתה צורך להוכיח דבר, אלא מעשה טהור של הגנה, של אהבת אדם ואהבת מולדת. סמל ראשון יובל בן יעקב הובא למנוחות בבית העלמין שבכפר מנחם, הקיבוץ שבו גדל, בין השדות הירוקים שכה אהב. חברים, משפחה, מפקדים וחיילים עמדו דוממים סביב קברו הטרי, כששמש השפלה, אותה שמש שראתה אותו גדל, שקעה לאט לאט, צובעת את השמיים באדום כדם. הוא הותיר אחריו משפחה כואבת, חברים המומים, ורוני, שותפתו לחיים, שחלומותיהם המשותפים נקטעו באחת.

אביו, חיים-ויטלי, כתב בכאב ובגאווה: "בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, ביום הראשון למלחמה, נפל בני, סמ"ר יובל בן-יעקב ז"ל, תוך קרב הגנה הרואי על ארצנו. יובל התגייס לצה"ל אף על פי שעבר ניתוח לב פתוח בגיל צעיר, שירותו הצבאי היה משמעותי והיה אמור להסתיים רשמית ב-18 באוקטובר 2023. הוא היה רק בן 21 וכל חייו היו לפניו. יהיה זכרו של יובל ברוך ויישאר בליבנו צעיר לנצח." דודו, רומן, הוסיף מילים כואבות: "לנצח תישאר בליבנו השבור. תמשיך לחייך בזיכרוננו, בתקוותנו לעתיד טוב יותר ובאמונתנו בצדקת הדרך. אוהבים וכואבים, סבתא, אימא, אחותך, דוד רומיק, ליליה, ניר ואיתן." מילים אלו, שנאמרו מתוך עומק הלב, מבטאות את הכאב העצום ואת הגאווה הבלתי מתפשרת על הבחירה, על האומץ, ועל הדרך שבה חי ונפל יובל. הן מעידות על איש צעיר, מלא חיים, שהיה מוכן להקריב את הכול למען מה שהאמין בו.

רוני, זוגתו של יובל, ספדה לו במילים שקרעו את הלב, מילים שחשפו את עומק הקשר ביניהם: "בחצי השנה האחרונה היית הבן אדם הכי קרוב אליי, השותף שלי, החבר שאני מספרת לו הכול, החבר שאני מתאהבת בו, ורוצה להיות רק איתו והכי קרוב שאפשר." קולה נשבר כשהמשיכה: "תודה עליך, נסיך שלי. תודה שזכיתי לחוות את האהבה שלך הכי טוב שאפשר, תודה שתמיד היית בשבילי, תודה שבחרת בי להיות שלך, ותודה שהגנת עליי עד הרגע האחרון. אתה שלי ואני שלך לכל החיים. מתגעגעת אליך כל כך, והלב פשוט מסרב להאמין שאתה לא פה. אני יודעת שאתה מרחף מעליי כל היום, ושומר עליי. תודה, אהבה שלי, אני יודעת שניפגש שוב. אני מחכה ליום הזה." בדבריה, רוני תיארה את יובל כעוגן שלה, כמקור של שמחה וביטחון, וכגבר שהגן עליה עד נשימתו האחרונה. הכאב שלה היה חד, אך גם מלא באהבה ובהבטחה נצחית.

גם אופק, חברו לכיתה, התקשה לעכל את הבשורה: "יובל היקר, כשגיליתי שנהרגת בשבת 7.10, הייתי בהלם. לא תיארתי לעצמי שמשהו יפגע בך, בטוב הלב שלך, גם לא כדור של מחבלים." הוא המשיך וצייר את דמותו של יובל כפי שזכר אותו מילדותם: "אני וכל שאר החברים שלך מהשכבה תמיד נזכור אותך כפי שהיית, הילד המקסים והאדיב שתמיד עזר לכל מי שביקש, ונתן לכולנו בבית הספר אהבה בלי לחכות לתמורה. נוח על משכבך בשלום." דבריו של אופק הדגישו את אופיו המיוחד של יובל, את נדיבות ליבו, את נכונותו לעזור ללא תנאי, ואת האור שהפיץ סביבו לכל אורך שנותיו. יובל לא היה רק חבר, אלא מודל לחיקוי, דמות שעיצבה את הסביבה שלה לטובה.

דור, סגן מפקד הגדוד, שבילה עם יובל שעות ארוכות בחפ"ק, כתב הספד נוגע ללב שחשף את עומק הקשר ביניהם: "קורות נפילתך אינם מפתיעים את הסובבים אותך, את מי שמכירים אותך לעומק. כמו בכל הקפצה שקפצנו בתעסוקות, תמיד היית מגיע ראשון (על אף שהחדר שלי היה קרוב יותר), האוטו כבר מונע, ואתה מוכן לצאת לדרך. כך גם באותו בוקר, הגנת על חבריך בגופך ומתוך ההבנה שאתם תחת התקפה. יצאת להסתער עם נשק, ללא ציוד וללא פחד." דור לא רק שיבח את גבורתו של יובל, אלא גם תיאר את אופיו הייחודי והאכפתי: "יובל, תודה לך על שהיית שם לצידי, ללמד אותי על הטנק ועל הרחפן. תודה שעזרת לי להיות מפקד טוב יותר והורדת לי כמה דאגות מהראש. תודה על פלייליסט מזרחי כבד, על שיחות מרתקות ברומו של עולם וגם שיחות שטות. תודה על שדאגת לי ולמג"ד באופן אישי, אפשרת לנו לשים את הראש בבטחה ולדעת שנגיע ליעדנו בשלום. תודה שאפילו מבלי שנבקש, הלכת וקנית מדי פעם מנת שווארמה גם לנו, כי ראית שלא אכלנו כל היום. לא הרבה פקודים יודעים לראות את מפקדיהם, ובטח שלא לדאוג להם. היית מיוחד, והיחסים בינינו היו יותר משל מפקד ופקוד. יובל יקירי, לנצח תהיה בליבי בכל מקום אשר אלך. אני אוהב אותך. נוח על משכבך, גיבור." הספד זה חשף את יובל לא רק כלוחם אמיץ, אלא כאדם בעל נשמה רחבה, שראה את בני האדם שסביבו, דאג להם, והיה מסוגל לבנות קשרים עמוקים מעבר לדרגות ולתפקידים. הוא היה אדם שזכר את הפרטים הקטנים, ששם לב לצרכים של האחר, ושבחיוכו וטוב ליבו יצר סביבו אווירה של חום ואנושיות.

מעבר לכל המילים, נותרה המציאות החמה והכואבת של אובדן, אך גם של תקומה. אבי, קרוב משפחה או חבר קרוב, סיכם את תרומתו האחרונה של יובל במילים חותכות: "בזכות מעשיך ההרואיים, ומעשי חבריך האחרים, ניצלו חיי בתי התצפיתנית וחיי חברותיה. לעולם לא נשכח את גבורתך, אח יקר." זוהי עדות חיה ונושמת למשמעות הקרב, לתוצאותיו הממשיות: יובל וחבריו הצילו חיים. הם עמדו כחומה בצורה, כחומת מגן, ומנעו אסון גדול יותר. הגיבור הזה, הילד הזהוב כחול העיניים מירושלים, שגדל בקיבוץ כפר מנחם, שהיה נער חכם ורגיש, איש עבודה מסור, חבר נאמן ובן זוג אוהב, הפך ברגע אחד לסמל. סמל לגבורה שקטה, יומיומית, כזו שצומחת מתוך אהבת אדם ומתוך מחויבות עמוקה למשפחה, לחברים, לקהילה, ולמדינה. סיפורו של יובל בן יעקב ז"ל הוא סיפורה של ישראל הצעירה, הנחושה, שרואה את הטוב בכל דבר, שחיה בשמחה ובאופטימיות, ושכאשר היא נדרשת, היא עומדת איתנה, מגינה על ביתה, גם במחיר היקר ביותר. זכרו של יובל, כפי שביקשו יקיריו, יישאר בליבנו צעיר לנצח, נוכח בכל שקיעה מעל שדות כפר מנחם, בכל צליל של מוזיקה קצבית, ובכל חיוך של תקווה לעתיד טוב יותר, עתיד שאותו יובל, וחבריו, הבטיחו לנו במעשיהם. הוא חי חיים מלאים, קצרים אך עשירים, והותיר אחריו מורשת של אהבה, אומץ, וקריאה לפעול מתוך טוב לב ואנושיות. הוא נפל כגיבור, וקם, דרך סיפורו, כהבטחה נצחית לרוח התקומה הישראלית.