יותם יצחק פלד

בראש העין, עיר שטרם השילה מעליה את צביון המושבה, ימים ארוכים של קיץ חם ושמש יוקדת היו חולפים על פני ילדותם של רבים, וביניהם גם על פניו של יותם יצחק פלד, שנולד שם ביום י"ט בתמוז תש"ן, הוא ה-12 ביולי 1990. ביתם של טליה ומייק היה מלא חיים, עמוס בצחוקים ובריצות של שלושה אחים – יותם, עמרי ומאי, שגדלו יחד, חולקים חדרים, סודות וחלומות קטנים. יותם, הבכור, היה תמיד הילד עם העיניים הבורקות, חיוך תמידי שנדבק בקלות לאחרים, ולב רחב, כזה שהרגישו בו עוד מימיו הראשונים בגן הילדים. הוא היה ילד מקסים, עם סקרנות אין קץ שהובילה אותו ללמוד ולהתפתח במהירות, אך תמיד עם ענווה וצניעות שאפיינו אותו כל חייו.

השנים הראשונות עברו עליו בין שבילי העפר של השכונה המתפתחת, ריח הפרדסים שבקע מכל עבר, וקריאות המשחק של הילדים שדהרו אחרי כדור במגרש השכונתי. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, שם בלט לא רק בחכמתו ובקלות בה קלט חומר לימודי, אלא בעיקר בטוב ליבו, ביכולתו לראות את האחר ולגשת לכל ילד בחיוך ובמילה טובה. הוא היה הילד שדאג לחלש, שגונן על הקגנוע, ושלא היסס לחלוק את ארוחת העשר שלו עם חבר ששכח את שלו. בבית, הוריו, טליה ומייק, הקנו לו ולאחיו ערכים של נתינה, כבוד ומשפחתיות, שהיוו את אבני היסוד לאדם שהפך להיות. הם לימדו אותו את חשיבות הקשרים האנושיים, את העוצמה שבאהבה ואת הצורך להיות אדם ישר, הגון וטוב. הדיאלוגים בביתם היו רכים, מכילים, וגם כשהיו חילוקי דעות קטנים בין האחים, יותם היה לרוב זה שהשרה שלום, שהצליח להרגיע את הרוחות בבדיחה קלה או בחיוך כובש. הוא למד מהוריו את חשיבותה של עבודת כפיים, את הסיפוק שביצירה, ואת הרעב הבלתי נלאה לידע.

עם השנים, כשעבר לתיכון בעיר, התחביבים שלו הלכו והתגבשו. הוא מצא את דרכו למגרש הכדורסל, שם היה חלק בלתי נפרד מקבוצת הנוער של "עירוני ראש העין". כל אימון היה עבורו חגיגה: רחש הנעליים על הפרקט המבריק, הריח המתוק של זיעה וגומי, צליל הכדור המקפץ וקול המאמן המנחה. הוא אהב את תחושת הקבוצה, את שיתוף הפעולה, את הריצה המהירה במגרש ואת השמחה שבסל מדויק. לא פחות מכדורסל, הוא אהב כדורגל, והיה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי תל אביב". בשבתות, או כשהיה משחק באמצע השבוע, הבית היה רועש מקריאות עידוד ומתח. הוא היה יושב מול המסך, לבוש בחולצת הקבוצה, דרוך ומרוכז, מנתח כל מהלך, חווה כל מסירה וכל בעיטה כאילו היה על המגרש בעצמו. ההתלהבות שלו הייתה מדבקת, וגם כשמכבי הפסידה, הוא ידע למצוא את נקודות האור, להאמין בעתיד טוב יותר, ולחזור שוב ושוב למגרש בתקווה מחודשת. חברו הטוב ביותר, חן, נזכר שנים לאחר מכן, איך תמיד העריץ את יותם, ואיך רצה להיות לצידו. יותם לימד אותו איך להיות אדם טוב יותר, איך להתייחס בכבוד ובאהבה אין קץ להורים, לסבא וסבתא, לאחים ולאחיות. הוא מעולם לא שמע את יותם מקלל, או מאחל רע למישהו, ומעולם לא זכר אותו כועס. "תמיד מחייך ונותן הרגשה נעימה ונוחה," סיפר חן, "זוכר שתמיד רציתי לישון אצלך, דאגת שיהיה לי טוב. אתה היית המודל שלי להצלחה ולטוב, ועכשיו אני מבין שזה הכי טוב שאפשר. אתה טוב מדי בשביל העולם הזה." המילים הללו, שיצאו מליבו של חבר ילדות, הדהדו את מה שרבים כל כך הרגישו כלפיו – יותם היה מגדלור של טוב לב, של נתינה ושל אנושיות פשוטה וישרה.

כבר בגיל שבע-עשרה, כשיותם היה בשיא שנות נעוריו, הוא פגש את אהבת חייו, אופיר. זה היה במבט ראשון, או אולי במגע יד אקראי, אבל הרגע הזה חרט את עצמו בזיכרונם לנצח. הקשר ביניהם היה מיידי, עמוק ובלתי ניתן לניתוק. הם היו שני נשמות תאומות שנפגשו, ומאז אותו יום, נשארו מחוברים בלב ובנפש. הם בילו שעות ארוכות בשיחות, בצחוקים ובטיולים, חולמים יחד על העתיד, על בית משותף ועל משפחה שיבנו. אופיר ראתה בו את כל מה שחיפשה – את החיוך הכובש, את טוב הלב העמוק, את האינטליגנציה החדה ואת הרוח האופטימית שמעולם לא כבתה. יותם מצא באופיר את השקט שלו, את ההבנה המוחלטת, את השותפה לדרך שתעמוד לצידו בכל מצב. אהבתם פרחה והתחזקה עם כל יום שחלף, והפכה למגדלור בחייהם.

ב-3 בנובמבר 2008, הגיעה העת להתגייס לצה"ל. הרגע הזה, של המעבר מהחיים האזרחיים אל המדים, מלווה תמיד בהתרגשות וחשש, אך יותם ניגש אליו בנחישות ובתחושת שליחות. הוא שובץ לחיל הלוגיסטיקה, חיל שאחראי על עורקיה החיוניים של המערכת הצבאית – מזון, ציוד, דלק, תחמושת. מהר מאוד התגלה בו פוטנציאל פיקודי יוצא דופן. הוא לא היה רק חייל חרוץ ומסור, אלא אדם בעל יכולת מנהיגות טבעית, שראה את התמונה הרחבה ודאג לפרטים הקטנים כאחד. הוא יצא לקורס קצינים, שם השחיז את כישוריו, למד את רזי הפיקוד והפך לקצין מבריק ונערץ. חייליו העידו עליו שוב ושוב כי היה "מפקד שלא פוגשים כל יום". הוא לא היה רק מפקד שמוציא פקודות, אלא דמות אב, אוזן קשבת, מנטור. האחריות להצלחת המשימה הייתה תמיד בראש מעייניו, והוא לא היה מוכן להתפשר על פחות ממצוינות. אך לצד הדרישה הבלתי מתפשרת למקצועיות, עמדה הדאגה הבלתי פוסקת לרווחתם ולטובתם של חייליו. הוא ידע שחייל רעב, עייף או מודאג לא יוכל לתפקד כהלכה, ולכן הקפיד על תנאיהם, על מנוחתם ועל רוחם. הוא דאג שלכל אחד יהיה אוכל חם, מקום לישון בו, ובעיקר – כתף להישען עליה. הוא ידע לשלב בין הקשיחות הנדרשת מקצין לבין הרכות והאנושיות שאפיינו אותו. חייליו סיפרו איך היה מקשיב לבעיותיהם האישיות, מייעץ ומנסה לעזור, ובכך בנה סביבו צוות של אנשים נאמנים ומסורים, שראו בו לא רק מפקד אלא גם חבר.

לאחר שירות החובה, המשיך יותם לשירות קבע בחיל הלוגיסטיקה, מתוך תחושת מחויבות עמוקה למדינה ולביטחון תושביה. הוא ראה בשירותו שליחות, לא רק מקצוע, והתמסר אליה בכל מאודו. במסגרת שירות הקבע, השלים לימודי תואר ראשון בתוכנית המלט"ק (מכללה לפיקוד טקטי) של מדור זרועות הביטחון באוניברסיטת "בר אילן" ברמת גן. השילוב בין החיים הצבאיים התובעניים לבין לימודי אקדמיה דרש ממנו משמעת עצמית גבוהה, יכולת תמרון ורעב בלתי נדלה לידע. הוא היה יושב שעות ארוכות אחרי יום שירות ארוך, שקוע בספרי לימוד, מנתח תיאוריות ומצטיין בכל קורס. הוא ראה בלימודים כלי נוסף להרחיב את אופקיו, להעמיק את הבנתו במערכות מורכבות, ולשפר את יכולותיו הפיקודיות.

כל השנים הללו, אופיר הייתה לצידו, עמוד התווך בחייו. אהבתם הלכה והתבססה, והפכה לבסיס יציב שעליו יכלו לבנות את חייהם. הם נישאו בטקס מרגש, והקימו את ביתם בראש העין, העיר שבה גדל ובה פגש אותה לראשונה. מהר מאוד, הבית התמלא בצחוק ילדים קטנים. מיה ואורי, שתי בנותיהם, היו אור עיניו וכל עולמו. יותם היה איש משפחה למופת, בעל ואבא מסור, שאהב את אשתו ואת בנותיו בכל ליבו. הוא הציב אותן תמיד בראש סדר העדיפויות, וכל החלטה שקיבל בחייו נשקלה בראש ובראשונה מתוך מחשבה עליהן. האושר שלו נמדד באושר שלהן. הוא היה חוזר הביתה מהצבא, לעיתים אחרי ימים ארוכים ומתישים, והחיוך של מיה ואורי היה ממלא אותו באנרגיה מחודשת. הוא היה משחק איתן על הרצפה, מקריא להן סיפורים לפני השינה, מלמד אותן לצחוק ולהאמין בעצמן. אופיר, שראתה את הקשר המיוחד הזה, ידעה שזכתה באיש של חייה. "יותמי שלי, אוצר שלי," ספדה לו שנים אחר כך, "אני אוהבת אותך וגאה בך. שבע-עשרה שנים אנחנו יחד. זכיתי בך. זכיתי לאהוב ולהיות אהובה. זכיתי להינשא לך. אתה המתנה שלי. זכיתי להביא שתי ילדות, האוצרות שלנו. אתה יודע שאני אשמור עליהן. אתה לא הולך, אני מרגישה אותך. תודה שבחרת בי, אנחנו אוהבות אותך." במילים אלו, נשמעה עדות חיה ונושמת לאהבה העצומה ולשותפות הגורל שהייתה ביניהם.

בכל אשר עשה, יותם פעל מתוך ערכי הנתינה, המסירות ואהבת האדם. הוא היה אדם ששאף תמיד לעשות טוב ולהשכין שלום, לא רק בסביבתו הקרובה אלא בכל מקום בו דרכה כף רגלו. הוא ידע לראות את האדם שעומד מולו, מעבר לתפקיד או למעמד, ולהתייחס אליו בכבוד, בהבנה ובאמפתיה. נוכחותו השרתה סביבו תחושה נוחה ונעימה, והוא היה ידוע ביכולתו לפוגג מתחים, להרגיע רוחות סוערות ולחבר בין אנשים. הוא היה איש של אנשים ושל ערכים, אדם טוב לב וצנוע, מלא תמימות ופשטות, שחשב על כולם לפני שחשב על עצמו. חכם ומצחיק, עם שאיפות גדולות לחיים, הוא היה איש נערץ על כל מי שזכה להכירו. הוא האמין בטוב שבאדם, ופעל מתוך אמונה זו בכל צעד ושעל.

בדצמבר 2022, לאחר ארבע-עשרה שנות שירות מבצעי בסדיר ובקבע, קיבל יותם החלטה משמעותית – להשתחרר מצה"ל ולפתוח פרק חדש בחייו. זה לא היה קל לעזוב את המערכת הצבאית שהייתה ביתו השני במשך שנים ארוכות, אך הרצון להתפתח לכיוונים חדשים, ללמוד ולהתקדם, בער בו. הוא החל ללמוד פיתוח תוכנה בחברת המחקר והפיתוח Infinity Labs R&D. המעבר לעולם ההייטק, לעולם של קודים, אלגוריתמים וחידושים טכנולוגיים, היה מרגש ומאתגר כאחד. הוא ניגש ללימודים באותה רצינות ובאותה מסירות שאפיינו אותו בצבא. המנטורים שליוו אותו בתוכנית סיפרו עליו בהתפעלות: "יותם היה קצין בקבע בגדוד 8119 והשתחרר קצת לפני שהתחיל את ההכשרה אצלנו. במהלך התקופה שלו איתנו, נחשפנו לאדם אופטימי ושמח באופן תמידי, אדם של אנשים שתמיד נכון לעזור לחברים שלו. היו לו שאיפות להשתפר ולהתקדם בכל תחום. הוא היה איש משפחה ששיתף סיפורים על אישתו ושתי בנותיו בהן התגאה מאוד." הם הוסיפו כי הוא היה "אדם של רוח, רוח של רצון להתקדם ולהשתפר בכל תחום, רוח של מוטיבציה ולמידה, רוח של שמחה ועזרה לחברים, רוח של אווירה טובה לסביבה. הוא ביטא בנוכחותו את רוח האדם, ואת כל מה שטוב באדם." בחדרי המעבדה, בין קודים מסובכים ופרויקטים מאתגרים, יותם מצא את מקומו. הוא אהב את תהליך הלמידה, את הפיצוח של בעיות מורכבות, ואת שיתוף הפעולה עם חבריו ללימודים. הוא תמיד היה הראשון להציע עזרה, להסביר סוגיות סבוכות בסבלנות אין קץ, ולעודד את כולם להצליח. במקביל ללימודיו, המשיך יותם בשירות מילואים פעיל, מתוך אותה אהבת הארץ ותחושת שליחות עמוקה שפעמה בו כל חייו. הוא לא ראה בכך נטל, אלא זכות וחובה, וניגש לכל זימון בנחישות ובמקצועיות, כי ידע שהמערכה על ביטחון ישראל נמשכת.

בספטמבר 2023, החל יותם לעבוד בחברת הייטק. הוא היה נרגש מאוד לקראת הפרק החדש הזה בחייו, שילוב של הידע שרכש בלימודים עם ניסיונו הניהולי העשיר מהצבא. הוא שאף להתקדם בתחום, לבנות לעצמו קריירה משמעותית, וחלם גם לעסוק בעתיד בחינוך – להעביר הלאה את הידע, את הערכים ואת האופטימיות שאפיינו אותו. הוא ראה בחינוך כלי לשינוי, דרך להשפיע על דורות הבאים ולבנות חברה טובה יותר. חייו של יותם היו במסלול של צמיחה, של התפתחות ושל הגשמה עצמית, מוקף באהבה ובשמחה, מלאים בתוכניות לעתיד.

ואז הגיע הבוקר של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של יום חג נשבר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. טילים ורקטות שוגרו בהמוניהם מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובחסות הירי הכבד, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, השתנו פני המדינה. בבוקר זה, פרצה מלחמה.

החדשות הראשונות החלו לזרום במהירות הביתה בראש העין, כמו בכל בית בישראל. הצפירות, הדיווחים המקוטעים בטלוויזיה, הודעות הווטסאפ המבוהלות. יותם לא היסס לרגע. תחושת השליחות, שהייתה טבועה בו עמוק כל כך, התעוררה בעוצמה מחודשת. הוא ידע שזקוקים לו. הוא נפרד מאופיר ומבנותיו בחיבוק חזק, מבטיח שיחזור, למרות שאיש לא ידע באותו רגע מה צופן העתיד. המילים האחרונות, המבטים האחרונים, נצרבו בזיכרונם. הוא התייצב למילואים במהירות הבזק, אחד מני רבים שהניחו הכל מאחור ורצו להגן על הבית.

במשך חודשים ארוכים, שירת יותם במסירות ובמקצועיות כמפקד פלוגת סיוע מנהלתית בגדוד 8119, גדוד "חלמיש" של חטיבה 16, חטיבת "ירושלים". תפקידו היה קריטי – להבטיח שהכוחות הלוחמים בשטח יקבלו את כל הציוד, המזון, התחמושת והתמיכה הלוגיסטית הנדרשת כדי להמשיך בלחימה. זה היה תפקיד תובעני, שדרש ממנו להיות ערני 24 שעות ביממה, לפתור בעיות בלתי צפויות, לקבל החלטות מהירות תחת לחץ, ובעיקר – לדאוג לחייליו ולמשימה כאחד. הוא עבר עם יחידתו בתוך רצועת עזה, בשבילים מאובקים, תחת אש, תמיד עם אותה רוח אופטימית וחיוך קטן, גם כשהעייפות איימה להכריע. חייליו ראו בו עוגן של יציבות, דמות שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. הוא עמד בהבטחתו להיות מפקד שחושב על כולם לפני שחושב על עצמו, ושוב הוכיח את היותו דמות אב לחייליו, דואג לכל פרט ופרט ברווחתם, גם כשהיה חולה בעצמו.

בתחילת אוגוסט 2024, יותם חלה. חום גבוה, כאבים, תחושה של חולשה גדולה. הרופאים בצבא המליצו לו לצאת לאשפוז, לנוח, להחלים בביתו. אך יותם סירב. הוא לא היה מוכן לעזוב את חייליו. הוא ראה לנגד עיניו את המשימה, את החברים, את האחריות שהייתה מוטלת על כתפיו. המחשבה להשאיר אותם לבד בשטח, כשהוא יכול להיות איתם, הייתה בלתי נסבלת עבורו. הוא התעקש להישאר, ובסופו של דבר, קיבל עירוי בחדרו שבבסיס. שם, בין ארבעה קירות דקים, עם ריח של חומרי חיטוי וחיילים עוברים במסדרון, הוא החלים. הוא קם על רגליו, חזר לעמוד בראש פלוגתו, נחוש יותר מתמיד להשלים את המשימה. הוא היה סמל לעוצמה פנימית, למסירות שאין שנייה לה.

כשבוע לאחר מכן, בשבת, 17 באוגוסט 2024, יצא הכוח הלוגיסטי בפיקודו של רב-סרן יותם פלד מאזור ציר נצרים לכיוון פאתי שכונת זייתון שבדרום העיר עזה. מטרת המשימה הייתה ברורה: להעביר ציוד חיוני לכוחות שפעלו באזור, ציוד שיכול היה להכריע את המשך הלחימה ולהציל חיים. השיירה נעה באיטיות ובזהירות, כל חייל דרוך ומוכן לכל תרחיש. הדרך הייתה מורכבת, ספוגה בהיסטוריה של לחימה, רצופה במכשולים ובסכנות בלתי נראות. יותם, כהרגלו, היה בחוד הכוח, מוביל, מכוון, מוודא שכל פרט תקין. הוא היה בקשר מתמיד עם הכוחות בשטח, מעדכן, מתאם ומוודא שהכל מתנהל כשורה.

ואז, בפתאומיות ובאכזריות, הופעל מטען רב עוצמה. הפיצוץ היה אדיר, קרע את השקט, רעם עמוק שהחריד את האדמה ואת השמיים. ענן אבק ועשן סמיך התרומם לשמיים. הכוח נפגע קשות. יותם, שהיה בחזית, ספג את מלוא עוצמת הפיצוץ. הוא נפגע אנושות ונהרג במקום. איתו נהרג חייל נוסף מהכוח, גיבור נוסף שחרף נפשו למען ביטחון המדינה. הרגע הזה, של הפיצוץ העז, קטע באחת את חוט חייו של יותם, של איש משפחה, של מפקד נערץ, של אדם מלא חלומות ותוכניות. הוא נפל בקרב, בן שלושים וארבע בנופלו, ביום י"ג באב תשפ"ד. הוא נפל כשהוא עושה את מה שהאמין בו יותר מכל – מגן על עמו, משרת את ארצו, דואג לחייליו עד נשימתו האחרונה.

הידיעה על נפילתו של יותם נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, חבריו וכל מי שהכיר אותו. הבית בראש העין, שפעם רעש מצחוק ילדים ומקריאות עידוד למשחקי כדורגל, נמלא באבל כבד. העיר כולה התאבלה על בנה, על הגיבור הצנוע עם החיוך הנצחי. יותם הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בראש העין, מוקף באהבה וכאב אין קץ. הוא הותיר אחריו את אופיר, אהובת ליבו ואשת חייו, את שתי בנותיו האהובות, מיה ואורי, את הוריו טליה ומייק, ואת אחיו ואחותו, עמרי ומאי. כל אחד מהם נושא בקרבו את זיכרונותיו, את חיוכו, את טוב ליבו, ואת החלל העצום שהותיר אחריו.

מורשתו של יותם חיה ונושמת בכל מי שזכה להכירו. הוא מונצח באנדרטה לחללי חיל הלוגיסטיקה בתל חדיד, סמוך למחלף בן שמן, שם שמו חקוק באבן, עדות לדורות על גבורתו ומסירותו. בערב ל"ג בעומר, י"ז באייר תשפ"ה, 15 במאי 2025, יתקיים בבית הכנסת המרכזי בשכונת "נווה אפק" בראש העין טקס הכנסת ספר הפטרות לעילוי נשמתו של יותם. זהו מעשה של זיכרון והנצחה, המשלב את הקודש בחיי היומיום, ומבטיח שרוחו תמשיך לחיות בקהילה שהייתה כה יקרה לו.

אופיר, אשתו, מצאה דרך מיוחדת להנציח את יותם ולהתמודד עם הכאב העצום. היא יצרה פודקאסט בשם "צפוף לרווחה", שבו היא עוסקת באבל, באובדן, ובדרכים שבהן אפשר, לצד הכאב, להרגיש גם שמחה, תקווה ואהבה. בפרק הראשון של הפודקאסט, אירחה אופיר את אימו של יותם, טליה, ובכך יצרה גשר בין הדורות, בין הכאב לתקווה, בין האובדן לחיים. זהו מעשה של עוצמה בלתי רגילה, עדות לרוחו של יותם שמעולם לא ויתר על האופטימיות, על היכולת לראות את הטוב, גם בתוך הקושי הגדול ביותר. עמוד לזכרו של יותם נפתח גם באתר memoriz.plus, המאפשר לכל מי שרוצה, להעלות זיכרונות, תמונות וסיפורים, ולשמר את דמותו המיוחדת.

יותם יצחק פלד, רס"ן (במיל'), היה אדם של רוח. רוח של רצון להתקדם ולהשתפר בכל תחום, רוח של מוטיבציה ולמידה, רוח של שמחה ועזרה לחברים, רוח של אווירה טובה לסביבה. הוא ביטא בנוכחותו את רוח האדם, ואת כל מה שטוב באדם. נפילתו היא תזכורת כואבת למחיר הכבד שאנו משלמים על קיומנו בארץ הזו, אך סיפור חייו הוא גם עדות לעוצמה הבלתי נלאית של הרוח הישראלית, רוח התקומה והגאווה. מורשתו אינה רק זיכרון של גבורה בשדה הקרב, אלא זיכרון של חיים שלמים שהוקדשו לאהבה, למשפחה, לחברים ולמדינה. דרך סיפורו, אנו לוקחים על עצמנו לשמר את הרוח המיוחדת שלו ולהנציח אותו דרך הרוח שלו, רוח של אדם שהיה טוב מדי בשביל העולם הזה, אך השאיר בו חותם בל יימחה של אהבה, נתינה ותקווה.