יותם הלל

מושב ברקת, יישוב קהילתי קטן במרכז הארץ, היה יותר מסתם נקודת ציון על מפה עבור יותם הלל. הוא היה הבית, השורשים העמוקים שננעצו באדמה עוד לפני שנולד, כשהורי הוריו משני הצדדים, עולים מתימן, הגיעו אל המקום הזה ובנו בו את חייהם. שדות ירוקים נמתחו עד קו האופק, וריחות של אדמה לחה, פריחה ופרדסים נישאו ברוח, מציירים תמונה של ילדות ישראלית כפרית, פשוטה ויחד עם זאת עשירה. אל תוך התפאורה הזו נולד יותם ביום י"ג בסיוון תשס"ד, השני ליוני 2004, בבית החולים תל השומר, בן זקונים להוריו דורית ואלדד, ואח קטן לדנה, אוריה, רוית ואדיר, שחיכו לו בבית המלא תמיד בצחוק ובחום. הבית של משפחת הלל היה לב ליבו הפועם של המושב, מקום שבו דלתות היו תמיד פתוחות, וקולות בני המשפחה – הורים, אחים, ובני דודים שגדלו יחד כמעט כמו אחים – מילאו את החלל בארוחות שישי חמות, שיחות ערב ארוכות ואינספור סיפורים קטנים שעיצבו את אופיו של הילד הקטן, שמהר מאוד התגלה ככוח טבע קטן בפני עצמו.

יותם היה ילד שובב, מלא אנרגיה שלא ידעה גבולות, שהיה קשה לעצור אותה בתוך ארבעה קירות. הוא היה מסוג הילדים שרגליהם היו מלוכלכות תמיד בוץ, ברכיהם שרוטות מנפילות תכופות, ועיניו בורקות בתעלולים הבאים. בבית הספר היסודי "מודיעים" שבמושב נחלים, ואחר כך בתיכון התורני "עתיד - יגאל אלון" ביהוד, הוא לא תמיד מצא את מקומו בתוך המסגרת הנוקשה של הכיתה. לוחות הגיר וספרי הלימוד לא הצליחו ללכוד את תשומת ליבו באותה מידה שבה עשו זאת העולם שבחוץ, האנשים, והחלומות שרחשו בתוכו. "יותם לא היה ילד של בית ספר," יאמרו קרוביו לימים, אך לא במובן של חוסר אינטליגנציה, אלא במובן של נשמה חופשית שחיפשה דרכים אחרות ללמוד, ליצור ולהתפתח. הוא היה מוקף בחברים, כשנוכחותו הממגנטת וחיוכו שובה הלב כבשו כל אדם שנקרה בדרכו. ב"בני עקיבא", תנועת הנוער שבה היה חניך, זוכרת אחת המדריכות את "יותמצ'וק" כ"החניך הכי שובב ואנרגטי." היא מספרת איך תמיד דאגה שיורידו אותו מאיזה עץ או גג שטיפס עליו, ואיך היה מבהיל אותה כשהיה פתאום צץ מהחלון של הסניף הנעול. הוא היה בכל מקום, קטן קומה אך גדול ברוחו ובמעשיו. כבר אז, ניכרה בו תכונה בולטת: הוא כיוון תמיד גבוה, רצה להגשים חלומות, ותמיד מצא דרכים יצירתיות ונחושות לעשות זאת.

החלומות של יותם לא היו תלושים מהמציאות, אלא נבעו מתשוקה עמוקה לחיים ולמימוש עצמי. כשהיה בן ארבע-עשרה, בשנת 2018, הוא הציב לעצמו מטרה ברורה: לקנות מחשב גיימרים. לא עוד משחקים פשוטים על מכשירים ישנים, אלא חוויה שלמה, מהירה ומרתקת. הוא לא ביקש מהוריו, אלא פשוט החל לעבוד. הזיעה ניגרה על מצחו כשהתחיל לעבוד בעבודות מזדמנות במושב ובסביבתו, מרוויח כל שקל ביושר, חוסך בקפדנות, ומתכנן כל הוצאה. כשהגיע היום המיוחל והלפטופ החדש, המהיר, המנצנץ, הונח על שולחנו, הייתה זו תחושת ניצחון קטנה, אך משמעותית, שהוכיחה לו שוב את כוחה של ההתמדה. במקביל לעולם המחשבים, הוא גילה אהבה גדולה לספורט, שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא התאמן ב-MMA, בילה שעות בחדר הכושר, עשה תרגילי מתח שחיזקו כל שריר בגופו, ואף קנה משקולות כדי לאתגר את עצמו עוד יותר. בכיתה ט', חבר גרר אותו לשיעור ניסיון בפוטבול אמריקאי, והייתה זו אהבה ממבט ראשון. הוא הצטרף לקבוצת "זאבי קריית אונו", ומהר מאוד הפך לחלק בלתי נפרד ממנה. חבריו לקבוצה סיפרו שעל אף שהיה קטן יחסית מבחינה פיזית, הוא הראה ביצועים מצוינים. שום דבר לא עצר אותו מלתת את כל כולו במשחק – הזיעה ששטפה את פניו, קריאות העידוד שהדהדו באוויר, מגע הדשא הרטוב מתחת לגופו – הוא היה פייטר כבר אז, מוכיח שוב ושוב שהגודל הוא לא מה שקובע, אלא הנחישות, הלב והרצון לנצח. החלום שלו היה לטוס לארצות הברית ולשחק בליגת הפוטבול האמריקאית, חלום שריחף מעליו כענן לבן ומעורר השראה.

יותם היה אדם של תשוקות, וכשהתאהב במשהו, עשה זאת בכל ליבו. בשנת 2021, כשהיה בן שבע-עשרה, מצא דרך נוספת לשלב את אהבתו למוזיקה עם רצונו העז לשמח אנשים: הוא נרשם לקורס די-ג'יי. הוא לא למד זאת כעיסוק צדדי, אלא כמעט כמקצוע. שעות רבות בילה בלימוד תיאוריה, בשינון טכניקות, בהכרת סגנונות מוזיקליים, ובהבנת הדינמיקה של קהל. הוא קנה מיקסר מקצועי וציוד מתאים, והפך במהרה לתקליטן מבוקש. מהר מאוד, שמו הלך לפניו, והוא ניגן באירועים ובמסיבות מכל הסוגים – מאירועים משפחתיים קטנים ועד מסיבות גדולות של חברים. הוא היה הכוכב של כל חפלה, המרכז של כל שמחה, האיש שידע בדיוק איזה ביט להכניס כדי להרים את האווירה, איזה שיר לנגן כדי לגרום לכולם לרקוד. השיר האהוב עליו, "את השמחה לא נעצור" של דוד חפצדי, הפך לסוג של המנון אישי עבורו, משקף את המוטו שלו לחיים: "תצחק כאילו אין מחר ותחייך כמה שאפשר." הוא לא רק ניגן במסיבות; הוא אהב לצאת אליהן בעצמו, לנצל כל הזדמנות כדי לחגוג, לרקוד, לצחוק בקול רם, ולאסוף סביבו חברים. שני אפרתי, בת זוגו, העידה עליו מאוחר יותר: "היה לו קשה לראות שמישהו יושב לבד בצד. הוא הגשים את רוב החלומות שהיו לו... 19 שנה הוא נהנה מהחיים, ניצל כל שניה ושניה ולא נח עד שהוא השיג את המטרות שלו. הוא היה הילד הכי קטן בחבר׳ה, אבל עם הלב הכי רחב. אשכרה חי את החיים, כי החיים קצרים ומי יודע מה יהיה מחר."

יותם היה איש משפחה וחברים בכל רמ"ח איבריו. הבית בברקת היה תמיד מלא באורחים, וחבריו היו בני בית. הוא דאג לכל אחד ואחת, הקפיד לשאול לשלומם, להקשיב לבעיותיהם, ולעולם לא ויתר על הזדמנות לשמח. הוא אהב לבשל, ובמיוחד אהב להכין סלטים חריפים מאוד, עם המון ירק טרי, שחתך במיומנות ובמהירות. ריח הירקות הקצוצים והפלפלים החריפים מילא את המטבח, וטעמו העז של הסלט היה סימן ההיכר שלו. מאכליו האהובים היו סלטים עם הרבה ירק, כל דבר חריף, ובשרים טובים, שאותם הכין באהבה ובכישרון. בנוסף לבישול, היה לו תחביב ייחודי שאולי שיקף את האופי הלוחמני והנחוש שלו: הוא אסף סכינים. לא סתם סכינים, אלא סכינים מיוחדות, ונהג להשחיז פלדה, ברזל וכל חומר אחר שניתן היה להפוך לסכין חדה ומבריקה. היה משהו מדיטטיבי ומרתק בעיניו בתהליך הפיכת חומר גלם קר וכבד לכלי חד ומדויק, הדורש מיומנות וסבלנות. המבוגרים במושב, שהכירו אותו מילדות, אהבו את נוכחותו. "איפה יו'תם שיגיע לשמח אותנו?" היו קוראים לו, והוא, בחיוכו הרחב ובאנרגיה המתפרצת שלו, תמיד הגיע, מוכן להצחיק, לספר סיפור, או פשוט להיות שם, עם הנוכחות החמה והממגנטת שלו.

ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, התגבשה אצל יותם ההבנה שגם את התרומה למדינה הוא רוצה להעניק באופן משמעותי, לא פחות מהתשוקה שחש כלפי הפוטבול או הדי-ג'יי. הוא הצטרף לעמותת "אחריי!", מסגרת המכינה צעירים לשירות צבאי משמעותי, ושם עבר מסלול אינטנסיבי של אימונים פיזיים ומנטליים. הריצות הארוכות, מסעות הניווט המפרכים, שיחות המורשת וההכנה המנטלית – כל אלה חידדו את תשוקתו לשרת ביחידה קרבית, להגיע לקצה גבול היכולת שלו, ולהוכיח לעצמו ולסובבים אותו את כוח רצונו. ב-7 בדצמבר 2022, יותם התגייס לצה"ל. הוא לבש את מדי הזית בגאווה גדולה, עיניו בורקות מהתרגשות. הוא שובץ לחטיבת הנח"ל, ומהר מאוד, עם אותה נחישות שאפיינה אותו בכל תחום בחייו, עבר בהצלחה את הגיבוש לסיירת, ושובץ בפלגת "עורב". זה לא היה רק שירות צבאי עבורו; זו הייתה הזדמנות נוספת להתפתח מבחינה אישית, להכיר את גבולותיו ולפרוץ אותם. חברו לשירות סיפר על בוקר אחד, לפני הגיבוש של הסיירת, כששאל את יותם למה הוא כל כך נחוש לעבור אותו. יותם ענה בפשטות: "הוא אמר לי שהוא עוד לא הגיע למצב שהגוף שלו לא היה מסוגל לעמוד בו והוא רוצה לקחת את עצמו לקצה." המשפט הזה סיכם את מהותו של יותם – חיפוש מתמיד אחר האתגר, הדחף לדחוף את עצמו מעבר למה שנראה אפשרי.

בהכשרתו הקרבית, יותם שימש כמטוליסט – לוחם הנושא רובה רימונים, כלי נשק רב עוצמה הדורש דיוק ואומץ. בהמשך, עם התקדמות ההכשרה, הוא הפך להיות קשר של מפקד הצוות, תפקיד קריטי הדורש אחריות רבה, הבנה טכנית, ויכולת לתפקד תחת לחץ עצום, כשהוא מקשר בין הכוחות בשטח לבין הפיקוד. בנוסף לכך, הוא הוגדר כ"א' צלם", והיה אחראי על מכשירי הקשר ועל האמצעים המיוחדים של חברי הצוות, תפקיד שדרש בקיאות טכנולוגית ושקט נפשי. חבריו לשירות תיארו אותו כלוחם אמיתי, חסר פחד ואמיץ בצורה יוצאת דופן. הוא הפגין מנהיגות טבעית, שהתבטאה לא רק בפקודות, אלא בעיקר בדוגמה אישית, ברעות עמוקה לחבריו ליחידה, וביכולת ליצור אווירה טובה גם ברגעים הקשים ביותר. הוא תמיד הושיט יד לעזרה, דאג לשמח, להצחיק, ותמיד היה שם כדי לסייע, גם כשכולם היו מותשים. ארבעה חודשים בלבד לפני סיום המסלול, כשהוא כבר סמל, לוחם מיומן ומנוסה, ומוכן לצאת לחיים אזרחיים מלאים בחלומות ובתשוקות, פרצה המלחמה ששינתה את פני המדינה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, השקט של בוקר חג ישראלי התנפץ באחת. בשעה שש וחצי בבוקר, מטח רקטות אדיר שיצא מרצועת עזה קרע את השמיים, ואחריו הגיע גל של אימה: אלפי מחבלים מארגון הטרור חמאס חדרו לישראל – בדרך היבשה, הים והאוויר. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת טבע ליד קיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים בדרכים. מאות אזרחים נרצחו בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נבזזו, נהרסו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הזה, המלחמה פרצה במלוא עוזה, והמדינה כולה נכנסה להלם ואימה.

באותה שבת ארורה, יותם וצוותו היו בכוננות בבסיס האם של היחידה. השקט הופר באחת על ידי רעש האזעקות, ואחריהן הגיעו ההודעות הראשונות בווטסאפ – קריאות בהולות, דיווחים ראשוניים על חדירת מחבלים, ופקודת הקפצה חדה וברורה. תוך דקות ספורות, כל היחידה הוקפצה דרומה, אל עבר התופת שהתחוללה בעוטף עזה. האוויר היה ספוג במתח, בריח דלק ובאבק, כששיירת הכלים הצבאיים דהרה קדימה. הם הגיעו אל קיבוץ כפר עזה, אחד ממוקדי הזוועה המרכזיים, והצוות של יותם נשלח לשכונת ה"הרחבה" של הקיבוץ, שם התבצרו מחבלים בבתים, כשהם מחזיקים בני ערובה ומטילים אימה על התושבים המעטים ששרדו. המראה שנגלה לעיניהם היה בלתי נתפס: בתים שרופים, כלי רכב מפויחים, שקט מצמרר שרק לעיתים נדירות הופר ביריות בודדות או בצעקות רחוקות.

במשך שתי יממות ארוכות ומתישות, ניהלו יותם וצוותו קרבות עזים וקשים מול המחבלים. הם נלחמו בית אחר בית, חדר אחר חדר, כשהם מטהרים את השכונה מאיומים, מחלצים אזרחים ומצילים את חייהן של משפחות רבות שהסתתרו בחדרי המיגון, מחכים נואשות לעזרה. כל פינה בבית הייתה יכולה להיות מלכודת, כל דלת הייתה יכולה להוביל להתקלות. יותם, עם רובה הרימונים שלו, ובהמשך כקשר של מפקד הצוות, היה בחוד הכוח, תמיד ראשון להיכנס, תמיד מוכן להגיב, תמיד שם כדי להגן על חבריו ועל האזרחים. העייפות הייתה בלתי נסבלת, הריכוז היה שיא, והאדרנלין זרם בעורקים ללא הפסקה. הם ראו מראות קשים מנשוא, אך לא נשברו. הגבורה שלהם לא הייתה במילים גדולות, אלא במעשים הקטנים והגדולים, בהחלטה להמשיך, להציל, להילחם על כל נפש.

בבוקר יום שני, כ"ד בתשרי תשפ"ד, ה-9 באוקטובר 2023, רגע לפני שהגיע צוות אחר להחליף אותם ולתת להם מנוחה קצרה, יצאו הלוחמים למשימת טיהור אחרונה באחד הבתים. יותם, כחלק מחוליית החוד שנכנסה ראשונה לכל בית, פעל בנחישות ובמקצועיות שאפיינו אותו. עם כניסתם אל הבית, נפתחה לעברם אש כבדה ופתאומית. יותם נפגע ונהרג במקום, כשהוא רק בן תשע-עשרה בנופלו, בשיא חייו, כשהוא מוקף בחבריו לצוות, שעות ספורות אחרי שסייע להציל חיים רבים. הוא נפל בקרב, כשהוא מגן על ביתו ועל עמו, בגבורה עילאית, עד הרגע האחרון.

הבשורה המרה הכתה במושב ברקת כרעם ביום בהיר. יותם, הילד השובב עם החיוך הכובש, הלוחם האמיץ, בן הזקונים של משפחת הלל, איננו עוד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין המקומי בברקת, כשהוא מותיר אחריו הורים שבורי לב, ארבעה אחים ואחיות המומים, בת זוג אהובה וחברים רבים שלא יכלו לדמיין עולם בלעדיו. לאחר נפילתו, הועלה יותם מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כאות הוקרה על גבורתו ומסירותו. החלל שהותיר אחריו היה עצום, והוא הורגש בכל פינה במושב, בבית, בלבבות כולם.

אבל יותם, עם שמחת החיים הבלתי נלאית שלו, עם אהבתו למוזיקה, לספורט ולאנשים, לא נעלם באמת. זכרו חי ונושם במעגלים רבים, מוטבע עמוק בנשמתם של אלה שהכירו ואהבו אותו. עמותת ידידי סיירת "עורב" נח"ל ותנועת הנוער "בני עקיבא" מנציחות את שמו, ממשיכות לספר את סיפורו לדורות הבאים. עמודי זיכרון נפתחו לזכרו באתרי remember.bio, story of my life, memoriz.plus, וכן עמוד אינסטגרם תחת השם remember_yotamhillel, המלאים בתמונות ובסיפורים קטנים וגדולים מתחנות חייו השונות, עדות חיה לאדם שהיה. קבוצת הפוטבול שלו, "זאבי קריית אונו", קיימה טורניר לזכרו באצטדיון העירוני, כשהשחקנים רצים על הדשא שפעם דרך עליו, זוכרים את "הפייטר" הקטן ששיחק עם לב ענק. בבית הכנסת "הכותל המערבי" שבמושב ברקת, נערך טקס הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו, אירוע קהילתי מרגש שאיחד את כל תושבי המושב סביב זיכרונו.

ועוד יותר מכך, כדי להנציח את אהבתו של יותם למוזיקה ולשמח אנשים, הוקם גמ"ח (ארגון גמילות חסדים) הגברה, המספק ציוד הגברה מקצועי לאירועים. כך, בכל פעם שמתנגנת מוזיקה באירוע, קולו של יותם ממשיך להדהד, משמח ומרים את האווירה, בדיוק כפי שעשה בחייו. אחיו הגדול של יותם, אדיר, כתב שיר לזכרו בשם "ותמיד שישאלו", שיר מרגש ועוצמתי שנכתב, הולחן והוקלט במסגרת פרויקט "קולות המלאכים", המוקדש לזכר הנופלים במלחמה. מילות הפזמון מהדהדות את כאב האובדן ואת גודל האהבה: "ותמיד כשישאלו/ אתגאה בך/ על מי שבשבילי תמיד היית/ על איך הפכת כל סיבה למסיבה/ כמה שאני אוהב אותך/ יכול לכתוב רבות עליך/ היית האח הכי חבר/ אלוהים רצה אותך יותר/ קרוב אליו." השיר הזה, בביצועו של שגיא גטר, הפך לעדות מרגשת לכוחה של האהבה המשפחתית והאחווה.

יותם הלל, סמל בסיירת הנח"ל, בן תשע-עשרה בנופלו, הותיר אחריו לא רק חלל עצום, אלא גם מורשת של שמחת חיים, נחישות בלתי מתפשרת, אהבת אדם, ואומץ לב עילאי. הוא חי את חייו במלואם, בחר בדרך של תרומה והגנה, ושילם על כך את המחיר היקר ביותר. אך סיפורו, סיפורו של ילד שובב ממושב ברקת שהפך ללוחם גיבור, הוא חלק בלתי נפרד מסיפורה של מלחמת התקומה, מסיפורה של אומה שבניה ובנותיה עומדים על משמרתם בגאון. זכרו של יותם, עם חיוכו הכובש ורוחו התוססת, ימשיך להאיר את הדרך, להזכיר לכולנו את מחיר החירות, ואת הכוח העצום של רוח האדם. הוא נפל, אך רוחו ממשיכה לרחף מעלינו, קוראת לנו להמשיך ולחיות, לצחוק, לשמוח, ולבנות מחדש, בדיוק כפי שהיה רוצה.