יותם בן בסט

בבת חפר, יישוב כפרי עוטף ירוק ושקט, בין השדות והמטעים של עמק חפר הפרוש, נולד יותם בן בסט ביום ט' באדר תשנ"ט, ה-25 בפברואר 1999. הוא היה הבן הבכור לתמי ובני, שהביאו לעולם אחריו את רום ונועם, ובכך עיצבו עבורו את תפקיד האח הגדול, המגן והמוביל, תפקיד שהתהווה בתוכו והלך והתעצם עם השנים. הבית בבת חפר, פתוח אל מרחבי הטבע, היה לא רק קירות ותקרה, אלא מרחב חי ונושם שבו נארגו סיפורי הילדות הראשונים, אלו שעיצבו את אופיו של יותם. הריחות של ארוחות שישי מתבשלות במטבח, קולות הצחוק והמשחקים המשתוללים בחצר האחורית, והשיחות הערות סביב שולחן האוכל, היוו את הרקע לילדותו של ילד סקרן, נבון, שכבר אז בלט ביכולתו להציב לעצמו מטרות ברורות ולחתור אליהן בנחישות. הוריו, שראו בו "ילד בהזמנה", זכרו איך כבר מגיל צעיר ניכר בו ניצוץ מיוחד, תערובת של פיקחות, חברותיות עמוקה ושאפתנות שקטה, שאינה זועקת אלא פועלת מתוכה.

את שנותיו הראשונות בילה יותם בין כותלי בית הספר היסודי "שדות" בבת חפר, שם הניח את היסודות לידע ולחברות. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם חבר נאמן, כזה שהחיוך הקטן והמבט הפיקח בעיניו היו סימן ההיכר שלו. החצר של בית הספר, רוחשת משחקים וקריאות, הייתה זירת ההתנסויות הראשונות שלו, המקום שבו למד את חשיבות שיתוף הפעולה, אך גם את טעם הניצחון האישי. משם, המשיך ללימודי חטיבה ותיכון ב"קריית החינוך ע"ש דוד בן גוריון" ברופין, בעמק חפר. שם בחר במגמת ספורט, שהייתה המשך טבעי לאהבתו העמוקה לתנועה ולאתגר הפיזי, ובמקביל למד גם במגמת מדעי המחשב, מה שהעיד על יכולותיו הקוגניטיביות הרחבות ועל תשוקתו להבין את העולם גם במישור הלוגי והטכני. המעבר לרופין פתח בפניו עולם רחב יותר של חברים ושל אתגרים, והוא צלל לתוכם במלוא המרץ, כשהוא ממשיך לבלוט בכל תחום שנגע בו.

הטניס, יותר מכל עיסוק אחר, היה עבור יותם עולם ומלואו. זה לא היה רק תחביב חולף, אלא תשוקה בוערת שהחלה בגיל צעיר והלכה והעמיקה. הוא בילה שעות ארוכות על המגרש המתוח, מחזיק במחבט שנדמה היה כהמשך טבעי לידו, רודף אחרי הכדור הצהוב-ירוק בקלילות, ושומע את צליל המכה המדויקת ששלחה אותו מעבר לרשת. אביו סיפר בגאווה כיצד הטניס היה "התחביב העיקרי שלו", וכיצם זכה באליפויות ובגביעים רבים. את רעש הזיעה על המצח, את כאב השרירים אחרי אימון מפרך, ואת התחושה האדירה של הצלחה אחרי נקודה מכרעת או ניצחון במשחק קשה, יותם הכיר היטב. הוא לא רק שיחק, הוא חקר את המשחק, פיתח טכניקות, למד אסטרטגיות, וחיפש תמיד את הדרך לשפר את עצמו. כבר כנער, בגיל שבו אחרים עדיין חיפשו את דרכם, עבר קורס מאמנים במכון וינגייט, המוסד הנחשב, והחל לאמן ילדים בבית הספר לטניס בבת חפר. לראות את הניצוץ בעיני הילדים כשהם מצליחים להכות בכדור, להעביר להם את הידע והתשוקה שלו, היה עבורו מקור לסיפוק גדול. הוא גילה סבלנות אין קץ עם תלמידיו הצעירים, עודד אותם, לימד אותם לא רק את כללי המשחק אלא גם את חשיבות ההתמדה והנחישות, אותם ערכים שבהם דגל בעצמו. מעבר לטניס, יותם היה ספורטאי רב-גוני. הוא אהב את הריגוש של הסקי במורדות המושלגים, את השקט המהפנט של הצלילה במעמקי הים, ואת האדרנלין של משחקי כדורסל וכדורגל תוססים. במסגרת לימודיו בתיכון, שיחק כדוריד בקבוצת בית הספר ואף ייצג את ישראל במשלחת חילופי נוער בגרמניה, שם חווה תרבויות חדשות וחיזק את רוח הספורטיביות הבינלאומית. הוא היה אוהד נלהב של קבוצת הכדורגל "מכבי נתניה", "היהלומים" בצהוב-שחור, ושל קבוצת הכדורסל "מכבי תל אביב", "הצהובים" ששלטו במגרשים. יחד עם אביו ושני אחיו, נהג לצפות במשחקים, קולות העידוד והאכזבה מילאו את הבית, כשהם חולקים יחד את המתח וההתרגשות של כל נקודה וכל שער. הרגעים האלו, של שותפות ושל אחווה ספורטיבית, היו יקרים לו מכל.

יותם לא היה רק איש ספורט, אלא גם חובב חיים וחוויות. "ארוחה טובה של בשר איכותי ובירה היוותה עבורו חגיגה של ממש", סיפרו עליו. התיאור הזה, פשוט ככל שיהיה, חושף צד נוסף באישיותו – ההנאה מהפרטים הקטנים, מהטעם המשובח, מהאווירה הטובה. הוא נהג לבקר במסעדות בשר שונות ברחבי הארץ, לא רק כדי לאכול, אלא כדי ללמוד את רזי התחום, להבין את ההבדלים בין הנתחים, את דרכי ההכנה, את סודות העישון והצלייה. ואז, עם הידע שצבר, היה מזמין את חבריו הטובים לארוחות בשרים משובחות בחצר ביתו, מבעיר את המנגל, מריח את עשן הבשר העולה באוויר, מגיש צלחות עמוסות כל טוב, ומוזג בירה צוננת. הרגעים האלה, סביב השולחן העמוס, מוקף בחברים קרובים, תוך כדי שיחות חולין וצחוק מתגלגל, היו עבורו פסגות של אושר. הוא אהב גם את הטבע ואת הטיולים, חובב מרחבים פתוחים ושבילים נסתרים. יותם טייל בארץ ובעולם, יצא לטרקים במקומות שונים, כובש פסגות, חוצה נחלים, ונושם אוויר הרים צלול. אבל יותר מכל, אהב להיפגש עם חבריו להפסקת קפה פשוטה מול נופי הארץ המשתנים, בעמקים הירוקים ובמעיינות התכולים. לשבת על סלע, כוס קפה מהבילה ביד, העיניים נשואות אל האופק הרחוק, ולשתף בחוויות, בחלומות, בתוכניות – אלו היו רגעים של שלווה ושל חיבור עמוק לאדמה ולאנשים. אביו סיכם את תפיסת עולמו במשפט קצר וקולע: "יותם שאף למצוינות ומקצועיות בכל תחום אך לא שכח גם ליהנות מהחיים". המשפט הזה, כל כך מדויק, תיאר את האיזון העדין שאותו הצליח יותם לשמר: מצד אחד, דרישה בלתי מתפשרת מעצמו להישגים, ומצד שני, יכולת עמוקה להתמסר לשמחת החיים, לדברים הקטנים והגדולים שהופכים את הקיום למלא ומשמעותי. הוא היה איש של עשייה שקטה, כזה ש"מעולם לא שאל 'למה אני?' מעולם לא התלונן על קשיים או אמר 'זה לא פייר'", אלא "התמודד כדרכו עם אתגרים בשקט ובלי דיבורים מיותרים", תוך שהוא מפנה את כל האנרגיה שלו למציאת פתרונות ולחתירה קדימה.

כבר בגיל שש-עשרה, כשעוד היה בתיכון, החל יותם להתאמן לקראת גיוסו לשירות צבאי. החלום שלו היה ברור, חד ובהיר – לשרת כלוחם ביחידת "דובדבן", יחידת העילית ששמה הלך לפניה. הוא לא רק חלם, אלא חתר בנחישות, בדרך האופיינית לו, להשגת המטרה. קרא ספרים רבים אודות היחידה והמורשת שלה, ספג לתוכו את סיפורי הגבורה והאומץ, את רוח הלחימה והמסירות. הוא התאמן רבות, שעות על גבי שעות, משפר את כושרו הפיזי והמנטלי, דוחף את גבולות היכולת שלו. בנוסף, הצטרף לארגון "חמש אצבעות", מסגרת ייעודית להכנה פיזית ומנטלית לשירות כלוחם וכמפקד, שם קיבל כלים נוספים, פיזיים ונפשיים, שהכינו אותו לאתגרים שעמדו בפניו. המטרה הייתה ברורה, והדרך אליה הייתה רצופת מאמץ והתמדה, שרק חיזקו את נחישותו.

ביום ה-18 במרץ 2018, הגיע הרגע המיוחל. יותם התגייס לצה"ל, והתנדב, כפי שחלם, לשירות כלוחם ביחידת "דובדבן". הוא הגיע חדור מוטיבציה, עם תחושת שליחות עמוקה, מוכן לתרום את חלקו למען ביטחון המדינה. מסלול ההכשרה ב"דובדבן" היה מפרך, מאתגר פיזית ונפשית, אבל יותם צלח אותו בנחישות, תמיד עם חיוך קטן ומבט ממוקד. הוא עבר אימונים קשים, למד טכניקות לחימה מורכבות, והשתתף בפעילויות מבצעיות שעיצבו אותו כלוחם. בכל תפקיד שמילא, בכל משימה שהוטלה עליו, הפגין מסירות ומקצועיות אין קץ. הוא לא היה רק לוחם אמיץ, אלא גם חבר יוצא דופן, כזה שדאג תמיד לסובבים אותו. אחד מחבריו ליחידה סיפר עליו סיפור שנון ונוגע ללב, שתפס את מהותו של יותם: "יותם היה פראייר אמיתי, במובן הטוב של המילה. כזה שלמרות שהוא מפקד – יעשה הכול עם חייליו. נהג כך מהיום הראשון של הטירונות. בחור קטן, לא גבוה, לא גדול, לא חזק אבל עם נשמה ענקית. תמיד אמרנו שבצוות שלנו אין מפקד עם ארונות ודרגות, יש את יותם, חבר שמתנדב להכול. בלילות במסלול שהיינו חוזרים אחרי לילה קשה וצריכים לעלות למשמר, כל אחד עשרים דקות, תמיד אמר 'לכו לישון, הכול טוב, אני לא עייף', ושמר במקומנו. העדיף שנישן טוב והרגיש שהוא מסוגל להמשיך ללא שינה". התיאור הזה, החושף את טוב ליבו ואת מסירותו הבלתי מתפשרת, שפך אור על מנהיגותו השקטה, זו שהתבטאה לא בצעקות או בפקודות, אלא בדוגמה אישית ובדאגה אמיתית לכל אחד ואחד. הוא היה המפקד שרואה את האדם שמאחורי המדים, שמבין את הקושי, ומוכן לספוג אותו בעצמו כדי להקל על אחרים.

בחלוף שנתיים של שירות קרבי עמוס ב"דובדבן", עברו יותם וצוותו לשרת ביחידת הקומנדו החדשה שהוקמה בצה"ל – היחידה הרב-ממדית, שזכתה לכינוי "יחידת הרפאים". זה היה צעד משמעותי, שדרש מיותם ויתור על האהבה הגדולה שחש כלפי "דובדבן", היחידה שבה גדל והתעצב. אבל כדרכו, הוא החליט למצות את הטוב ביותר מהמעבר, לראות בו הזדמנות חדשה לאתגר ולצמיחה. הוא נרתם למשימה בכל מאודו, והצטיין בהכשרה המורכבת של היחידה החדשנית, שהייתה בחזית הטכנולוגיה והתפיסה המבצעית. הוא היה לא רק בין הראשונים ביחידה הזו, אלא גם "הקצין הראשון שצמח מהיחידה", כפי שציין סגן מפקד היחידה, שהוסיף: "מהרגע הראשון הבנו שהוא משתייך לזן אחר, שכדאי שיצא לקצונה בכדי לפקד על צוות, וזה מה שהיה. האיש הנכון במקום הנכון, תמיד". עם תום שירות החובה, החליט יותם להמשיך לשירות קבע, מתוך תחושת שליחות עמוקה והבנה כי מקומו בצבא. הוא יצא לקורס קצינים, שם שוב בלט בכישוריו, בפיקחותו ובמנהיגותו הטבעית. לאחר הקורס, השתלב ביחידה בתפקיד מפק"צ – מפקד צוות לוחמים, תפקיד שהלם את יכולותיו להוביל ולהניע אנשים. בהמשך, קודם למ"פ – מפקד פלוגת הכשרות, תפקיד שבו היה אחראי על עיצוב דור הלוחמים הבא של היחידה הרב-ממדית. שנתיים ברציפות, זכה יותם בתעודת "קצין מצטיין", הוכחה נוספת למקצועיותו הבלתי מתפשרת ולמסירותו. חייליו וחבריו ליחידה תיארו אותו כקצין מצטיין, עניו, מלא כריזמה ומנהיגות שקטה, "עמוד התווך של היחידה – מקצוען בעל נוכחות ועוצמה. מודל הערצה וחיקוי". סגן מפקד היחידה דיבר עליו במונחים של הערכה עמוקה: "יותם היה אבן יסוד ביחידה, החל מהיותו לוחם ועד לקצין שהפך להיות. הלחימה זרמה לו בדם, האיש הנכון בכל משימה, הפתרון לכל דבר. אין מישהו שסמכתי עליו יותר ממנו, הייתי רק צריך להסתכל לו בעיניים כדי שיבין. מפקד מסוג אחר, הצניעות והענווה שלו היו הכוח הכי גדול שראיתי. בשונה מהרבה מפקדים שהם מאוד קרביים, יותם היה שקט, והשקט שלו הפך לכריזמה". המילים האלה שרטטו דיוקן של מנהיג ייחודי, כזה שלא נזקק לצעקות כדי להוביל, אלא הקרין כוח שקט, נחישות ואנושיות שסחפה אחריה את כל מי שפעל לצידו.

למרות השירות הצבאי האינטנסיבי והתובעני, יותם ראה חשיבות עליונה בקשרים קרובים בתוך המשפחה. הוא הקפיד להיות מעורב בכל הנעשה בחיי בני משפחתו, ודאג לשמר את החום והקרבה שאפיינו את ביתם. אביו סיפר עליו בהערצה: "הוא תמיד עזר והיה מעורב, לא רק לאחים שלו אלא גם לסבא וסבתא שלו. אהב את הארוחות המשפחתיות, תמיד עזר ואירגן. זה הילד שלנו, מנהיג אמיתי שתמיד שם בשביל כולם". יותם מצא זמן לכל אחד, בין משימה למשימה, בין אימון לאימון. הוא היה שם כדי להקשיב לאחיו הצעירים, רום ונועם, לתת עצה, לעזור בשיעורים או פשוט לשחק איתם. סבא וסבתא שלו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שיבוא לעזור בכל עניין, קטן כגדול. ארוחות שישי וחג היו עבורו עוגן, רגעים קדושים של התכנסות משפחתית. הוא לא רק ישב ונהנה, אלא היה זה שארגן, עזר להכין, דאג שכולם ירגישו בנוח וייהנו. קול צחוקו מילא את החלל, חיוכו הרחב חימם את הלבבות. יותם היה העוגן השקט, המנהיג הטבעי גם בתוך המשפחה, זה שתמיד נמצא שם, מוכן להושיט יד, לתמוך ולחבק. הקשר החם והאוהב עם משפחתו היה עבורו מקור כוח ומוטיבציה, תזכורת מתמדת לערכים שעיצבו אותו ולמה שלמענו נלחם.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, נפתחה כשעון מחוגיו מורים על שש וחצי בבוקר. בוקר של חג, שאמור היה להיות שקט ושליו, הפך בן רגע לבוקר שחור בתולדות עם ישראל. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בתוך מטח אדיר ובלתי פוסק של טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ורצחו עוברים ושבים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים מחרידים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנת המולדת. בבוקר זה, בבת אחת, החלה מלחמה.

באותה שבת גורלית, סרן יותם בן בסט נשאר בבסיס עם צוותי ההכשרות שהיו אמורים לסיים מסלול. אלו היו ימיו האחרונים בצה"ל, והוא היה נרגש מאוד לקראת שחרורו הקרב. תוכניות רבות עמדו בפניו: הוא אמור היה להשתתף בטקס שבו תוענק לו דרגת סרן באופן רשמי, לטוס לתרגיל משותף עם צבא ארה"ב, ורק לאחר מכן להשתחרר, כשמאחוריו שנתיים רצופות של תואר "קצין מצטיין". לאחר השחרור, תכנן לנסוע עם אביו לאנגליה כדי לראות יחד משחק כדורגל של הקבוצה האהובה עליהם, ולהתחיל ללמוד לפסיכומטרי, צעד ראשון לקראת לימודים אקדמיים. עתיד שלם, עשיר ומרתק, נפרש לפניו. אבל הבוקר נפתח בצפירות אזעקה בלתי פוסקות, קולות עולים ויורדים שקרעו את השקט של החג והכניסו את כולם למתח עמוק. וכדרכו, יותם תפס פיקוד וניהל את האירוע בקור רוח מופתי. "בזמן האזעקות באותו הבוקר הוא ניהל את כל העניינים בבסיס", סיפר חברו לסגל, "רץ ללא פחד בין המיגוניות, דאג לכולם עד שהוקפצנו לקיבוץ רעים". הוא לא חשב לרגע על עצמו או על שחרורו המתקרב, אלא על חייליו ועל ביטחון הבסיס. הוא רץ בין המיגוניות, מוודא שכולם תחת מחסה, מנחה, מרגיע, ומשרה תחושת ביטחון גם בתוך הכאוס ההולך וגובר. הודעות הווטסאפ האחרונות שהגיעו מגזרות שונות החלו לצייר תמונה עגומה ומחרידה, והיה ברור שמשהו חמור בהרבה ממתקפת טילים רגילה מתרחש. כשהגיעה הפקודה להתקפל ולצאת לכיוון קיבוץ רעים, יותם היה מוכן. הוא אסף את צוותו, העניק פקודות אחרונות, וזינק אל הלא נודע, אל מוקד הלחימה, אל המקום שבו נזקקו לו יותר מכל.

כשהגיע יותם עם צוותו לאזור קיבוץ רעים, התנהלה שם לחימה אינטנסיבית וחסרת רחמים מול עשרות מחבלים שחדרו ליישוב. קולות ירי בלתי פוסקים מילאו את האוויר, ריח אבק השריפה צרב את הנחיריים, וצעקות אימה ופקודות נשמעו מכל עבר. בעוז רוח ובגבורה עילאית, ניהלו יותם ולוחמיו קרבות פנים אל פנים, בית אחר בית, תוך שהם מצילים חיים של תושבים רבים שנלכדו בבתיהם או הותקפו ברחובות. פקודיו, שהיו לצידו ברגעים קריטיים אלו, סיפרו אחר כך על מנהיגותו הבלתי מעורערת: "יותם חבר מהר מאוד לכוח כיתת הכוננות ביישוב, הבין את הסיטואציה והוביל את הלחימה". הוא לא היסס לרגע, אלא קרא את המפה המבצעית במהירות, זיהה את נקודות התורפה של האויב ואת הצרכים של הכוחות המגינים. "כל הזמן משך אותנו קדימה והתחלנו לשחרר בתים", הוסיפו חייליו. הוא היה בחוד החנית, מוביל בדוגמה אישית, דוחף את כולם קדימה במטרה אחת – להציל חיים ולטהר את הקיבוץ מהמחבלים. הם עברו מבית לבית, דלת אחר דלת, בסריקות קפדניות ומסוכנות, מפלסים את דרכם בין פחד לתושייה. "עברנו בבתים ורצינו לעשות איגוף משמאל", סיפרו. התוכנית הייתה ברורה: לאגף את המחבלים, ללכוד אותם במלכודת. "התחלנו בדילוגים אבל ירו בנו, פגענו במחבלים וניהלנו קרבות". הקרב היה קשה, צפוף, ובלתי מתפשר. יותם היה בלב האקשן, יורה, מתחמק, מנווט, ושומר על קור רוח תחת אש. באחד הרגעים הקשים, כשאחד מחברי הצוות נפצע, יותם, ללא היסוס, נתן חיפוי כבד כדי שיוכלו לטפל בו ולפנות אותו לאחור. הוא ידע שכל שבריר שנייה קובע, שכל פעולה שלו יכולה להציל חיים. ואז, ברגע אחד של תופת, תוך כדי שהוא נותן חיפוי, נורה יותם בחזהו, מעל האפוד הקרמי. הכדור חדר פנימה, והוא חש את הפגיעה העמוקה. "אמר שאחד יבוא אליו ונפל". אלו היו מילותיו האחרונות, בקשה שקטה לעזרה, תוך כדי שהוא מתמוטט ארצה. לוחמיו, שראו אותו נופל, פינו אותו במהירות לאחור, אך לא יכלו להרשות לעצמם לעצור. הם חזרו להילחם, מונעים על ידי המורשת של מפקדם, על ידי הדוגמה שהציב. "היוזמה וההנהגה שלו שימשו לנו דוגמה, ראינו שגם בסיטואציות כאלו חתר למגע במאה אחוז, ובדרך זו ניצחנו בקרב על רעים". יותם נפל בקרב, אך גבורתו והקרבתו הובילו לניצחון על המחבלים ברעים, הצילו אינספור חיים, ושימשו מגדלור של אומץ ונחישות.

סרן יותם בן בסט נפל בקרב הגבורה ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הוא היה בן עשרים וארבע במותו. גופו הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה, כשהוא מותיר אחריו הורים שבורי לב, תמי ובני, ושני אחים המומים, רום ונועם, שאיבדו את אחיהם הגדול, מודל לחיקוי ואבן דרך בחייהם. החלל שנפער היה עצום, והכאב בלתי נתפס.

האבל על יותם היה עמוק ונוגע ללב, וקולות ההספד הדהדו את עוצמת האובדן ואת גודל האיש שהיה. אמו, תמי, ספדה לו במילים קורעות לב, שדיברו על מתנה שהסתיימה בטרם עת: "קיבלנו מתנה קצובה למשך עשרים וארבע שנים, נהנינו ממנו כל יום. אנחנו אוהבים אותו כל כך ומתגעגעים אליו. ילד קסם, לא מאמינים שכשהגיע לבקר לפני הנסיעה לחו"ל היה זה בעצם ביקור הפרידה שלנו ממנו, הפעם האחרונה שחיבקנו אותו". המילים הללו, על "ילד קסם" ועל "ביקור הפרידה", שיקפו את ההלם ואת חוסר האמונה לנוכח האובדן הפתאומי והאכזרי. אביו, בני, דיבר על "ילד בהזמנה", ביטוי עמוק המגלם את ציפיותיהם ואהבתם העצומה: "יותם היה ילד בהזמנה - מוכשר, מוצלח בלימודים, אלוף טניס שכבר בגיל שבע-עשרה החל לאמן ילדים. הוא אמור היה להשתתף בטקס שבו תוענק לו דרגת סרן, לטוס לתרגיל משותף עם צבא ארה"ב ולהשתחרר, לאחר שקיבל קצין מצטיין במשך שנתיים. היו לו תוכניות רבות לימים של אחרי השירות הצבאי, לעבור תרגיל בארצות הברית, לנסוע איתי לאנגליה לראות ביחד משחק כדורגל ולהתחיל ללמוד לפסיכומטרי. עכשיו כל הדברים האלו לא יקרו לילד שלי". מילותיו של האב, שתיארו את עתידו המזהיר שנגדע באחת, היו מהדהדות בכאב על כל מה שלא יקרה, על כל החלומות שלא יתגשמו. הוא נזכר ברגע האחרון שבו ראו אותו, בארוחת החג של יום שישי, יומיים לפני המתקפה: "ביום שישי בארוחת החג הפתיע אותנו כשהגיע לשעה על מדים. ישבנו ודיברנו ואז חיבק אותנו אחד-אחד, כאילו נפרד ואנחנו שידענו שהוא אמור לטוס לארה"ב אמרנו לו: 'שמור על עצמך לפני הנסיעה'. אני כל כך אוהב אותו. אני עדיין לא יכול לדבר עליו בזמן עבר. אני לא מעכל שהילד שלנו, הילד בהזמנה שקיבלנו במתנה, איננו". החיבוק האחרון, מילות הפרידה התמימות, הפכו בדיעבד לרגע נצחי, טעון במשמעות כואבת. אביו ציטט גם את שורת הסטטוס מהוואטסאפ של יותם, ששיקפה באופן מושלם את אופיו: "work hard in silence, let your work make the noise" – "תעבוד קשה בדממה, ותן לעבודה שלך לעשות את הרעש". משפט זה, על עבודה קשה ושקטה, על עשייה במקום דיבורים, היה צוואתו הרוחנית של יותם, תמצית אישיותו.

גם סגן מפקד היחידה הרב-ממדית ספד לו, ודיבר על מורשתו המקצועית והאנושית: "יותם היה אבן יסוד ביחידה, החל מהיותו לוחם ועד לקצין שהפך להיות. הלחימה זרמה לו בדם, האיש הנכון בכל משימה, הפתרון לכל דבר. אין מישהו שסמכתי עליו יותר ממנו, הייתי רק צריך להסתכל לו בעיניים כדי שיבין. מפקד מסוג אחר, הצניעות והענווה שלו היו הכוח הכי גדול שראיתי. בשונה מהרבה מפקדים שהם מאוד קרביים, יותם היה שקט, והשקט שלו הפך לכריזמה". תיאור זה חיזק את דמותו של יותם כמנהיג שקט אך עוצמתי, כזה שהאציל ביטחון וסמכות לא בזכות דרגותיו, אלא בזכות מי שהיה. בעלון של בת חפר, לזכר נופלי עמק חפר, נכתב על יותם, לצד תמונות ותמצית סיפור חייו: "יותם נהרג כשהוא בשיאו, ממוקד מטרה ומיישם את שתרגל והאמין בו בכל שירותו הצבאי, חתירה למגע, שחרור בני ערובה והצלת חיים. אנחנו מתחייבים כעת לספר לעולם מי היה. גאים ואוהבים". ההתחייבות הזו, לספר את סיפורו, היא הדרך להנציח את זכרו ואת מעשיו.

חבריו של יותם, אלו שליוו אותו במסלולים, באימונים, ובשעות הפנאי, כתבו לזכרו מילים שצבעו את דמותו בצבעים עזים ואנושיים כל כך. בפוסט מרגש שפורסם ברשתות החברתיות, הם כתבו: "אחלה גבר, באמת גבר. בלי משחקים ושטויות אבל עם הרבה סתלבט. חבר כזה שאתה לא רואה חודש ומרגיש כאילו ראית אותו אתמול. חבר לשבת איתו, לפרק איתו סטייקים וללכת להריץ משחק של טניס אחרי. חבר ששותה אספרסו באמצע הלילה, שנייה לפני השינה ואז מקלל שלא נרדם. אותו אחד שנלחם בשביל כל חייל וחייל ותמיד דאג לעצמו אחרון. זה שאמור ללכת אבל נשאר ולקח על עצמו פלוגה, ושבוע לפני השחרור קפץ לרעים ונפל בקרב על הגנת היישוב. אנחנו אוהבים אותך ובוחרים לקחת ולזכור את הטוב שבך ואת הטוב שנתת למשפחתך ולנו, יהי זכרך ברוך". המילים הללו, העשירות בפרטים קטנים ואישיים, משרטטות דיוקן של איש אמת, של חבר נאמן, של מפקד דואג, ושל מי שאהב את החיים במלואם. מורשתו של יותם בן בסט ממשיכה לחיות ולהדהד בדרכים רבות. הוא מונצח באתר ההנצחה noflim.com, שם ניתן למצוא תמונות מתחנות חייו השונות ודברים שכתבו לזכרו. עמוד פייסבוק מיוחד הוקם לזכרו, בשם "מים שקטים שחודרים עמוק בלב", שבו נכתב – "בלכתו נפער לכולנו חור ענק בלב, כדי למלא קצת את החלל, נשמח שכל מי שיותם היה חלק בחייו ישתף בחוויות, סיפורים, תמונות וסיפורים ויעזור בהנצחתו". ברשת החברתית אינסטגרם ניתן למצוא סרטונים ודברים לזכרו, המעידים על ההשפעה העצומה שהייתה לו על סביבתו. קבוצת הכדורגל "מכבי נתניה", אותה אהד יותם בכל ליבו, אירחה את אביו ואחיו למשחק לזכרו, ובמסגרת זו שודרה כתבה מרגשת בערוץ הספורט תחת הכותרת "היהלום שאבד", שהדהדה את כאב האובדן של אוהד נאמן וכשרון שנגדע. הוא מונצח גם באתר האינטרנט של עיריית נתניה, וסיפורו סופר בפרק מיוחד בפודקאסט "מנציחים מנצחים", שבו בני משפחתו חולקים את זיכרונותיהם ופועלו. כל אלו יחד, מהווים פסיפס עשיר של זיכרון, המבטיח שסיפורו של יותם, הלוחם, המפקד, הבן, האח והחבר, לא יישכח לעולם, וכי גבורתו האנושית, הצניעות שלו, והחתירה הבלתי מתפשרת למצוינות ולדאגה לזולת, ימשיכו להאיר את דרכנו, כעמוד ענן וכעמוד אש, גם במאבקים שיבואו. יותם בן בסט, "הילד בהזמנה", שבחר להגן על ביתו, על עמו, ועל ערכיו, נפל כדי שאנחנו נחיה, וזכרו יהיה נצור בליבנו לעד, סמל לתקומה ולגאווה ישראלית.