יוסף הייב

בליבו של הגליל, היכן שהאדמה נושמת סיפורים עתיקים של שבטים ובריתות, שם נולדה טובא-זנגריה, כפר בדואי שהתגלגל על מורדות הגבעות וחיבק את נופי עמק החולה. בתוך הנוף הזה, ביום אביב בהיר, עשרים וארבעה במאי שנת 2005, הגיח לעולם יוסף הייב, בנם של ג'יהאן ואייל. בבית שדלתותיו היו תמיד פתוחות לרווחה, בית שבו ריח התבלינים מהמטבח של ג'יהאן התערבב בניחוח האדמה הנדבקת לבגדי העבודה של אייל, החל יוסף את מסעו. הוא לא היה ילד יחיד – לפניו הגיע אדם, ואחריו מוחמד ועזיזה הקטנה, ששינו את דינמיקת הבית והפכו אותו למלא חיים, צחוקים, ולעיתים גם מריבות קטנות ומתוקות. הקירות ספגו את קולותיהם המתחלפים, מהשקט של שעות הבוקר המוקדמות ועד המולת אחר הצהריים, כשהילדים חוזרים מבית הספר ומשחררים את מרצם בחצר הגדולה.

הבית של משפחת הייב היה עוגן, לא רק למשפחה הגרעינית אלא גם להרחבה, שכן בטובא-זנגריה, כמו בקהילות רבות אחרות, המושג "משפחה" התרחב לכלל השבט. ועם השבט הזה, שבט הייב, נכרתה ברית עתיקה, ברית דם של ממש, עם המדינה הצעירה. סיפורי הברית הזו לא היו רק אגדות רחוקות; הם היו חלק מהאוויר שיוסף נשם. עוד לפני שלמד לדבר, שמע את סבו, נאייף הייב, רב סמל בכיר בדימוס, מספר סיפורים על שנותיו הארוכות כגשש בצבא. נאייף, איש רחב כתפיים עם מבט חודרני בעיניו, היה יושב על המרפסת בשעת שקיעה, אור כתום בוהק צובע את קמטיו, ומספר בקולו העמוק איך קרא את האדמה כמו ספר פתוח. יוסף, ילד קטן עם עיניים סקרניות, היה יושב לרגליו, אצבעותיו משחקות בחלוקי נחל, וסופג כל מילה. הסיפורים לא היו רק על מעקבים אחרי עקבות אויב; הם היו על הקשבה לרוח, על הבנת השקט של המדבר, על היכולת לראות את הבלתי נראה. נאייף היה מראה לו, בטיולים משותפים בשדות שסביב הכפר, איך עקבות של עז שונים מאלה של כלב, איך כיוון הרוח משפיע על התפשטות הריח, ואיך כל פרט קטן מספר סיפור שלם. "האדמה מדברת, יוסף," היה אומר נאייף, "צריך רק לדעת להקשיב." השיעורים האלה חלחלו עמוק לנפשו של יוסף, והטמיעו בו חיבור עמוק לטבע ולסביבה, ומעל לכל – ערך של אחריות, חדות ראייה ודייקנות.

ילדותו של יוסף הייתה שזורה במארג החיים הכפריים. הוא רץ יחף על שבילי העפר, כשרוח קלה מלטפת את פניו ומביאה איתה ריחות של זיתים, אדמה חרושה ועשבי בר. הוא למד לרכוב על אופניים עוד לפני שידע לקשור שרוכים, וכישורי הניווט שלו התפתחו באופן טבעי מתוך משחקי מחבואים והרפתקאות עם אחיו וחבריו בינות לשיחים ולסלעים. הוא היה ילד שקט יחסית, מתבונן יותר משהיה מדבר, אך כשדיבר, מילותיו היו מדויקות ומלאות מחשבה. הוא אהב לבלות שעות ארוכות בחצר, מתבונן בנמלים נושאות פירורים, בציפורים בונות קנים, או פשוט מריח את האדמה אחרי גשם. לעיתים קרובות מצאו אותו הוריו בפינה שקטה, מצייר שרבוטים על האדמה או מפסל דמויות קטנות מבוץ. כשהיה בן שש, נפל במהלך משחק כדורגל ושבר את ידו. במקום לבכות, הוא התבונן בעצם הבולטת מבעד לעורו הדק, פניו חיוורות אך עיניו בוחנות, כאילו מנסה להבין את המכניקה של הכאב. זו הייתה תכונה שהלכה והתפתחה בו: היכולת להתבונן בסיטואציה, לנתח אותה, גם כשהיא קשה.

בבית הספר, יוסף לא היה התלמיד המבריק ביותר, אך היה חרוץ ומסור. הוא אהב שיעורי טבע ומדעים, שם יכול היה לחקור את העולם סביבו בצורה שיטתית. הוא היה ידוע כחבר טוב, כזה שאפשר לסמוך עליו, שתמיד ייתן יד לעזרה. כשהיה מישהו מהחברים זקוק לעזרה בשיעורי בית, או כשנפלו ונחבלו, יוסף היה הראשון להציע עזרה, בסבלנות וברוגע. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אך נוכחותו הייתה מורגשת. הוא למד ערבית מדוברת ועברית, והיה גאה בשפת אמו וגם בשפה שהפכה לגשר בינו לבין חלקים אחרים של המדינה. בשיעורי היסטוריה, כשלמדו על הקמת המדינה ועל מלחמת העצמאות, אוזניו הזדקפו במיוחד כששמע על יחידת הפל"הייב, אותה יחידה שהוקמה ביוזמת יגאל אלון ושייח' אבו יוסוף, ואשר בה נלחמו בני שבטו כתף אל כתף עם לוחמי המחתרות היהודיות. הסיפורים האלה לא היו רק עבר רחוק; הם היו בשר מבשרו, חלק מנשמת השבט, והם חיברו אותו לסיפור גדול יותר, סיפור של שותפות גורל, של ברית שלא תנתק.

עם השנים, כשיצא יוסף מילדותו ונכנס לשנות העשרה, התחדד בו עוד יותר החיבור לאדמה. הוא אהב לצאת עם אביו, אייל, אל השדות הסמוכים, לסייע בעבודות החקלאות. לא הייתה זו עבודת כפייה, אלא בחירה מודעת. הוא אהב את תחושת האדמה הלחה שנדבקת לידיו בשעת בוקר מוקדמת, כשטיפות הטל עדיין נצצו על העלים. הוא למד להכיר את רעש המנוע של הטרקטור, את הרטט שלו באצבעותיו, את הדרך שבה כלי העבודה חודרים לקרקע. הוא הבין את מחזוריות העונות, את חשיבות הגשם, את כוחה של השמש. הוא לא דיבר על "אדמת הקודש" במובן המופשט, אלא חש אותה, את ריחה, את מרקמה, את הפוטנציאל הטמון בה. הוא חש סיפוק עמוק בסוף יום עבודה בשמש, כשגופו עייף אך רוחו מרוממת, כשהוא רואה את שורות הירקות שנשתלו או את העצים שנטעו. הוא הבין שזו לא רק עבודה, אלא דרך חיים, דרך שמחברת אותו לשושלת ארוכה של בני שבטו, שחיו מהאדמה ולמענה.

במעבר בין בית הספר היסודי לתיכון, התגלה יוסף כנער אחראי ובוגר לגילו. הוא היה מעורב בפעילויות חברתיות ביישוב, תמיד הראשון להתנדב לעזור בקשישים או בילדים צעירים יותר. הוא אהב לשחק כדורגל עם חבריו במגרש השכונתי, וכישרונו הטבעי למשחקי כדור בלט. הוא לא היה כוכב, אבל היה שחקן קבוצתי, כזה שרואה את המגרש כולו ויודע למסור את הכדור ברגע הנכון. בערבים, כשהיה מתכנס עם חבריו על אחת מהגבעות המשקיפות על הכפר, הם היו משוחחים על העתיד, על לימודים, על עבודה, ועל השירות הצבאי. עבור בני שבט הייב, השירות בצה"ל לא היה שאלה של "האם", אלא "מתי ואיפה". זה היה חלק בלתי נפרד מהזהות, מהברית שנכרתה לפני דורות. יוסף הקשיב לסיפורי הגבורה של בני דודיו ששירתו כלוחמים, ושל דודים ששירתו כמגששים, ממשיכי דרכו של סבו. הוא ראה בהם מודל לחיקוי, ובידיעה שיום אחד גם הוא ילבש מדים ויגן על המדינה, הייתה נטועה בו גאווה שקטה אך עמוקה.

הבגרות הגיעה עם ציפייה ועם הכנה. יוסף ידע שהוא יתגייס, וככל שהתקרב מועד הגיוס, כך התגבשה בו ההחלטה ללכת לקרבי. הוא לא רצה לשרת בתפקיד עורפי; הוא רצה להיות בחזית, להמשיך את המסורת המשפחתית והשבטית. הוא התאמן פיזית, רץ בשדות, עשה תרגילי כוח, והכין את עצמו מנטלית לאתגרים שעמדו בפניו. בשיחות עם הוריו, הוא ביטא את רצונו העז לתרום, להגן. "זה לא רק בשביל המדינה, אמא," אמר לג'יהאן באחד הערבים, כשזו הביעה דאגה טבעית, "זה בשבילנו, בשביל הבית שלנו, בשביל הילדים שיהיו לי פעם." קולה של ג'יהאן נשבר, אבל מבטה העיד על הבנה עמוקה. אייל, אביו, הניח יד חמה על כתפו, ומבט עיניו אמר יותר מאלף מילים – גאווה, דאגה, ואהבה אינסופית.

השישה עשר באפריל 2024 היה יום של התרגשות מעורבת בעצב. יוסף, בן שמונה עשרה וחצי, לבש בפעם הראשונה את מדי הזית, שיערו קצוץ, פניו מגולחות למשעי, עומד זקוף ומרשים. כל המשפחה ליוותה אותו לבקו"ם – הוריו, אחיו ואחותו, דודים ובני דודים – שיירה של רכבים מטובא-זנגריה, עדות לכוחה של הקהילה. ג'יהאן חיבקה אותו חזק, ריח בושם הפרחים שלה נדבק לבגדיו, לחישות של ברכה ותפילה נשפכו מאוזניה. אייל לחץ את ידו בחוזקה, מבטם נפגש ברגע של הבנה שקטה. "תהיה חזק, יוסף," אמר אייל, קולו נמוך ומהוסס. "אני אהיה," השיב יוסף, קולו יציב. "תדאג לעצמך," אמרה עזיזה הקטנה, שעיניה כבר היו אדומות מדמעות שלא יכלו עוד להיכלא. יוסף התכופף וחיבק אותה, מנשק את ראשה. "אני אחזור," הבטיח לה. כשהאוטובוס הצבאי יצא לדרכו, יוסף נופף להם לשלום, חלון האוטובוס משקף את פניהם המטושטשים של אהוביו, ואז הוא פנה אל עבר דרכו החדשה, אל עבר הכשרת לוחמי חי"ר בבא"ח גולני.

הכשרה בבא"ח גולני, בלב העמקים הירוקים ליד בנימינה, הייתה עולם אחר לגמרי מהחיים השקטים בטובא-זנגריה. השבועות הראשונים היו קשים, מלאים במשמעת נוקשה, באימונים פיזיים מפרכים ובהסתגלות למסגרת צבאית תובענית. יוסף, שהיה רגיל למרחבים הפתוחים, מצא את עצמו מוגבל בין קדרות הבטון והאוהלים, אך הוא התמודד עם האתגרים בנחישות. הריצות הארוכות עם אלונקה, מסעות הכומתה המפרכים, הזחילות בבוץ – כל אלה דרשו ממנו כוח פיזי ונפשי עצום. הוא לא התלונן. הוא ראה בכל קושי הזדמנות להתחזק, להוכיח לעצמו ולסביבתו שהוא ראוי. הוא התחבר במהירות לחבריו למחלקה, קבוצה מגוונת של צעירים מכל קצוות הארץ, שכולם חולקים מטרה משותפת. הם הפכו להיות לו למשפחה שנייה. בערבים, אחרי יום אימונים מתיש, כשהיו יושבים בחדר האוכל או באוהל, מותשים אך מרוצים, יוסף היה מקשיב לסיפוריהם, משתף קצת משלו על טובא-זנגריה, על סבו הגשש, על האדמה. הוא היה שחקן כדורגל מצוין, ותמיד היה הראשון לארגן משחק אחרי ארוחת הערב, מביא איתו אנרגיה מחודשת וצחוק למחלקה.

חודשי ההכשרה התקדמו במהירות. יוסף למד לפרק ולהרכיב את נשקו בעיניים עצומות, לזחול בשקט דרך שיחים מבלי להשאיר עקבות, לנווט בשטח זר באמצעות מפה ומצפן. הוא הצטיין בתרגילים, שילב את האינסטינקטים הטבעיים שספג מסבו עם הטכניקות הצבאיות המודרניות. המדריכים העריכו את שקט נפשו, את חדות המבט שלו, ואת יכולתו לזהות פרטים קטנים שאחרים פספסו. הוא תמיד היה הראשון להציע עזרה לחבר שמתקשה, האחרון לוותר, ותמיד עם חיוך קטן ושקט על פניו. הוא התקדם בהכשרה, הפך מרב"ט ללוחם מבטיח, עתיד לענוד את הכומתה החומה של גולני בגאווה. מדי פעם, כשהיה מקבל טלפון מהבית, קולו של אייל היה שואל "איך שם, בני?", ויוסף היה עונה "טוב אבא, קצת קשה, אבל טוב. לומדים הרבה." הוא היה שולח הודעות וואטסאפ קצרות לאחיו ולאחותו, שואל מה שלומם, מה חדש בבית הספר, ומוסיף אימוג'י של לב או של חייכן. אלו היו רגעים קטנים של נחמה, חיבור מהיר לעולם שממנו הגיע, בתוך מציאות האימונים התובענית.

ואז, בבוקר של השבעה באוקטובר 2024, התנפצה השגרה. שאגת המלחמה פרצה במלוא עוזה, והרעידה את אמות הסיפים של המדינה כולה. בבא"ח גולני, כמו בכל בסיסי צה"ל, הורגשה מיד מתיחות עצומה. הטלפונים החלו לצלצל בקדחתנות, דיווחים ראשוניים החלו לזרום, ועד מהרה התבררה התמונה המחרידה של המתקפה בדרום. האווירה השתנתה מקצה לקצה. אימונים הופסקו, המפקדים נכנסו לכוננות שיא, הפנים רציניות וכבדות. הלוחמים הצעירים, ויוסף ביניהם, מצאו את עצמם מול מציאות שונה לחלוטין ממה שדמיינו כשהתגייסו. הם היו בהכשרה, עדיין לא לוחמים מן המניין, אך המדינה הייתה במלחמה, והצפון החל לרעוד גם הוא. יוסף הרגיש את השינוי באוויר, את הכובד באווירה, את הדאגה המרחפת מעל כולם. הוא שלח הודעה קצרה הביתה: "אמא, אבא, הכל בסדר איתי, אל תדאגו. אנחנו פה בכוננות. אוהב אתכם." התשובה הגיעה במהירות: "תשמור על עצמך, בני. אנחנו מתפללים לשלומך. אוהבים אותך יותר." זו הייתה הודעת הוואטסאפ האחרונה שקיבל מאמו.

הימים שלאחר מכן היו ימים של מתח עצום. הבא"ח הפך למקום שוקק פעילות, אך שקוע בדממה מתוחה. החדשות מהדרום זעזעו את כולם, והחשש מפתיחת חזית נוספת בצפון היה מוחשי. לוחמי ההכשרה הוכנסו לכוננות מוגברת, תרגלו שוב ושוב תרחישי הגנה, הבנתם את חשיבות תפקידם הפכה ברורה מתמיד. יוסף, עם שקט נפשו האופייני, התמקד במשימה. הוא הקשיב בקשב רב להוראות, תרגל את הנהלים, דאג שכל ציודו יהיה מוכן. הוא ידע שכל פרט קטן יכול להציל חיים, שלו או של חבריו. הוא הרגיש את כובד האחריות, את הייעוד שמחלחל לתוכו, את המשך דרכו של סבו ושל כל בני שבטו שבחרו להגן על הבית.

ביום שישי, השלושה עשר באוקטובר 2024, י"א בתשרי התשפ"ה, שבוע בדיוק לפני ציון 33 שנים לנפילת סבו, רב סמל בכיר נאייף הייב, עלתה השמש על בא"ח גולני כרגיל, אך האוויר היה ספוג במתח. הפעילות המבצעית בצפון גברה, והדי פיצוצים רחוקים נשמעו מדי פעם. יוסף וחבריו היו בכוננות, ממלאים אחר ההוראות, ערוכים לכל תרחיש. בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כאשר אור היום החל לדעוך לאיטו, והצללים התארכו על פני השדות, נשמע זמזום עמום באוויר, שונה מכל רעש מוכר. הזמזום התחזק במהירות, הפך לשריקה חדה ומבהילה. זו הייתה שריקה שהכירה את דרכה היטב, שריקה של כטב"ם, רחפן חמוש ששוגר על ידי חיזבאללה מעבר לגבול הצפוני. הרגעים האלה, בין שמיעת השריקה לבין הפגיעה, היו כנצח. יוסף, כמו יתר חבריו, הגיב באינסטינקט, מחפש מחסה, אך ההפתעה הייתה מוחלטת והמהירות קטלנית. הכטב"ם פגע ישירות בבא"ח גולני. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, עמוד עשן ואש עלו לשמיים. הרסיסים התפזרו לכל עבר, והפכו את השקט המתוח של הבסיס לשדה קרב רגעי, כאוטי ומלא אימה. בתוך הכאוס, בתוך עשן האבק והעשן, נפגע סמל יוסף הייב. הוא היה בן תשע עשרה בלבד.

הבשורה המרה הגיעה לטובא-זנגריה כמו רעם ביום בהיר. צוות של קציני צה"ל הגיע לבית משפחת הייב, פניהם חרושי דאגה וכאב. ג'יהאן, אייל, אדם, מוחמד ועזיזה – חייהם השתנו ברגע אחד, הפכו למרחב של צער בלתי נתפס. קולה של ג'יהאן נשבר ליללה, אייל קרס על כיסאו, פניו חיוורות כאבן. הקהילה כולה התגייסה לתמוך במשפחה. הבית התמלא באנשים, קרובי משפחה, שכנים, חברים, כולם באו לחלוק את הכאב, להביע תנחומים, להזכיר את הברית העתיקה שכרתה את גורלם בגורל המדינה. יוסף הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בטובא, עטוף בדגל ישראל, מלווה באלפי בני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. קולות הקינה התערבבו בדממה הכבדה, כששקט נשבר רק על ידי קולות הבכי והתפילות. מעל קברו הטרי, כשנוף הגליל הפתוח פרוש לעיני כל, נשאו בני המשפחה והחברים דברי הספד, כולם מזכירים את יוסף שקט הנפש, את חיבורו לאדמה, את נחישותו, את אהבתו למשפחתו ולמולדתו.

לאחר נפילתו, הועלה יוסף מדרגת רב טוראי לדרגת סמל, כהוקרה על שירותו ומסירותו. אך שום דרגה לא יכלה למלא את החלל העצום שהותיר אחריו. הוא היה הבן, האח, הנכד, החבר. הוא היה חלק מהותי מהרקמה העדינה של המשפחה והקהילה. הבית של ג'יהאן ואייל נותר שקט יותר, האוויר ספוג בזיכרונות. עזיזה הקטנה, שיוסף הבטיח לה שיחזור, חיפשה את אחיה במקומות המוכרים, ורק הדממה ענתה לה. אדם ומוחמד, אחיו, הרגישו את חסרונו של מי שהיה עבורם מודל לחיקוי, עוגן של יציבות.

יוסף האייל הייב ז"ל, בן תשע עשרה בנופלו, הצטרף לשושלת ארוכה של בני שבט הייב שקשרו את גורלם בגורל המדינה. נפילתו, שבוע לפני יום השנה ה-33 לנפילת סבו, רב סמל בכיר נאייף הייב, יצרה מעגל כואב של הקרבה, אך גם חיזקה את ההבנה העמוקה של הברית ההיסטורית. הוא נפל כשהוא מגן על הבית, על הקהילה, על המדינה, ובכך השלים את המסע שהחל עוד בילדותו, כשהקשיב לסיפורי סבו והרגיש את האדמה בידיו. זכרו של יוסף, חיוכו השקט, נחישותו, וחיבורו הבלתי מתפשר לאדמה ולאנשיה, יישארו חקוקים לעד בליבם של הוריו, אחיו ואחותו, בני משפחתו, קהילתו, ובליבה של האומה כולה. הוא גיבור לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל המעשים, הבחירות והאנושיות שלו. הוא סמל לתקומה, לגאווה ישראלית, ולחוזקה הבלתי מתפשרת של שותפות גורל אמיתית. יהי זכרו ברוך.