יוסף דסה

ביום שישי בשבט תשס"ה, החלה להתעצב בפינה נידחת באתיופיה תחילתו של סיפור חיים, סיפורו של יוסף דסה, בן לגנט וטמסגן. הוא הגיח אל העולם ב-16 בינואר 2005, תינוק קטן שעיניו כבר נשאו ניצוץ של סקרנות, קסם וחיוך שהיה עתיד להאיר פנים רבות. ראשית חייו עברה עליו בנופים הפראיים והיפים של מולדתו, מוקף בצלילי השפה האמהרית, בריחות האדמה החרוכה בשמש ובקולות המשפחה שהתקבצה סביבו. אמו, גנט, עטפה אותו בחום אינסופי, וימיו הראשונים היו רצופים במגע ידיה המרפאות, בסיפורים שסיפרה לו ובשירים שזמזמה באוזניו. אביו, טמסגן, צפה בו בגאווה, רואה בו את ההמשך, את התקווה, ושניהם יחד רקמו סביבו עולם של ביטחון ואהבה. יוסף הצעיר למד את העולם דרך רגליו היחפות על האדמה, דרך המבטים החטופים בחיות המשק, ודרך צחוקם של בני משפחתו.

אך האושר הזה לא האריך ימים. כשיוסף היה בן שלוש בלבד, סערה קשה פקדה את עולמו הקטן: אמו, גנט, נפטרה במפתיע. עננה כבדה ירדה על הבית, קולות השמחה נדמו, והריק שנותר היה עצום. פתאום, הבית שהיה מלא חום וצחוק, הפך שקט וכואב. יוסף הקטן לא הבין עד תום את משמעות האובדן, אך חש היטב את הכאב החריף שאחז באביו, את העצב שנשקף בעיניו, ואת הבדידות המכאיבה שירדה עליהם. טמסגן, אב יחיד, נאלץ להתמודד עם האובדן האישי העצום ועם האחריות לגדל את בנו הקטן לבדו. הוא ניסה למלא את החלל, להעניק ליוסף את כל האהבה והדאגה, אך ידע ששום דבר לא יוכל להחזיר את מגע ידה של אמו, את קולה המרגיע. המחשבה על עתידם, על איך יוכלו לבנות חיים חדשים וטובים יותר, החלה לקנן בו, ומהר מאוד התגבשה ההחלטה לעלות לארץ ישראל, אל חלום הדורות, אל מקום שבו יוכלו למצוא תקווה וחיבוק מחודש.

וכך, בשנת 2008, כשהוא ילד בן שלוש וחצי, יצאו יוסף ואביו למסע הגדול. המסע היה ארוך ומטלטל, רצוף חששות ותקוות, והוא נצרב בזיכרונו של יוסף כסדרת תמונות מטושטשות אך עזות: פרידה מבני משפחה כואבת, רחשי מטוס זר, נחיתה בארץ חדשה ששפתה לא הובנה. הם שוכנו במרכז הקליטה שבקריית ים, מקום שבו התערבבו ריחות חדשים של ים תיכון ואוכל ישראלי, קולות דיבור מהיר בעברית לא מובנת, ומראות של אנשים מכל קצוות תבל. שם, בין חדרי השינה הצפופים לחדר האוכל ההומה, החל יוסף להתוודע לשפה העברית. בתחילה היו אלה רק צלילים, מילים בודדות שחזר אחרי מבוגרים, משחקי ילדים פשוטים שבהם למד את שמות הדברים. לאט-לאט, כמו שתיל רך המכה שורשים באדמה חדשה, הוא החל להסתגל. הוא שיחק עם ילדים אחרים, בני גילו, גם הם עולים חדשים, ודרך המשחק, דרך החיוך ודרך מבטים מבינים, נבנה עולמו החדש. הוא למד את שמות הצבעים, את שמות החיות, את ברכות השלום. כל מילה חדשה הייתה כמו אבן קטנה בבניין זהותו המתהווה, וכל הצלחה קטנה בהבנה ובתקשורת מילאה אותו בתחושת סיפוק וגאווה. מעבר לשפה, הוא ספג את הערכים של המקום, את אהבת העם והארץ, שהיו טבועים עמוק בנשמתם של המבוגרים סביבו, באוויר שנושם, בסיפורים שנשמעו.

שנים אחדות חלפו, וטמסגן, אביו של יוסף, מצא שוב אהבה ונחמה. הוא נישא לאמטבל, אישה חמה ומכילה, ויחד הקימו בית חדש, חם ואוהב, בקריית מוצקין. יוסף, שעבר כבר את גיל בית הספר היסודי, זכר היטב את הבדידות ואת החלל שנוצר עם מות אמו, ולכן נפתח מיד אל אמטבל. אביו סיפר לימים, ״כבר בפגישתם הראשונה, הם התאהבו זה בזה כמו אם ובן, ומאז לא נפרדו לרגע.״ ואכן, הקשר ביניהם היה מיידי ועמוק. אמטבל ראתה ביוסף את בנה שלה, לא רק כבנה החורג, והרעיפה עליו אהבה ללא תנאי, דאגה לכל צרכיו – מהאוכל החם על השולחן ועד לחיבוק המנחם כשהיה עצוב. יוסף, מצידו, החזיר לה אהבה והערכה עצומה. הוא חש בה את הדמות האימהית שכל כך חסרה לו, את העוגן שחיפש. ״מהרגע הראשון שראיתי אותך ידעתי שאני אימא שלך,״ אמרה לו אמטבל לא פעם, ויוסף, במבט בוגר ועיניים כנות, היה משיב, ״תמיד נתת לי להרגיש שאני כמו האימא האמיתית שלך ואמרת כמה אתה אוהב ומעריך אותי.״ הקשר המיוחד הזה היה נטוע עמוק בלב שניהם, ושימש בסיס איתן לביתם המתרחב. כשנולדו אחיו ואחיותיו – קאסהון, מאיה, ליאל ואריאל – הפך יוסף ליד ימינה של אמטבל, סייע בגידולם במסירות, בהחלפת חיתולים, בהאכלת בקבוקים, ובמשחקים אינסופיים על הרצפה. הוא היה האח הגדול האחראי והאוהב, דמות לחיקוי עבורם, ודאג תמיד שירגישו אהובים ובטוחים. הבית בקריית מוצקין הפך למוקד של חום וצחוק, מקום שבו כל אחד הרגיש שייך, נתמך ונאהב. יוסף התגאה מאוד במשפחתו המורחבת, שימש מודל לחיקוי לאחיו הקטנים, ונהג לומר לא פעם, בקולו הצלול ובעיניו המוארות: ״איזה כיף שיש לנו משפחה כזאת, תומכת, מכילה ומאוחדת, ואף אחד לא לבד אף פעם.״ הוא לא הסתפק רק בחיק המשפחה הגרעינית, אלא שימש עמוד תווך גם בקרב המשפחה המורחבת יותר, דאג לשמור על קשר קרוב עם בני הדודים, וניצל כל הזדמנות למפגשים ובילויים משותפים – אם זה בטיולים בפארק, בארוחות שישי חגיגיות או סתם באיסוף ספונטני על כוס קפה ועוגיות. ״הוא היה האושר של המשפחה,״ כתבו בני המשפחה לימים, ״תמיד הרים את המורל של כולם, עם חיוכו הכובש ורוח השטות שלו.״

את השכלתו רכש יוסף בקריית מוצקין, עיר הולדתו החדשה. הוא החל את דרכו בבית הספר הממלכתי-דתי "מצפה", שם למד את אותיות האלף-בית העברי, ספג את סיפורי התנ"ך, והטמיע את ערכי המסורת והקהילה. כבר בגיל צעיר, התבלט יוסף לא רק בכישוריו הלימודיים אלא גם, ובעיקר, בכישוריו הספורטיביים. הוא אהב לרוץ, לקפוץ, להתחרות, ובעיקר – לשחק כדורגל. המגרש הפך עבורו לבית שני, מקום שבו פרח. בכל אחר צהריים היה ממהר לצאת אל המגרש השכונתי, שם התקבצו חבורות של ילדים ונערים, והיה משחק עד שהשמש שקעה והחשיכה ירדה. הזיעה ניגרה על מצחו, הכדורים התגלגלו ברעש על האספלט, והוא, עם חיוכו הקבוע, היה רץ ללא לאות, בועט, מוסר, וכובש שערים תוך כדי קריאות שמחה. הוא היה מנהיג טבעי על המגרש, מושך אליו את חבריו, מעודד אותם, ומדביק אותם בהתלהבותו. אהבתו לכדורגל לא הייתה רק למשחק עצמו, אלא גם לתחושת הביחד, לרוח הצוות, לחברות שנרקמה בין הרגליים הרצות והלבבות הפועמים. הוא היה אהוב מאוד על כולם, על חבריו לספסל הלימודים ועל חבריו למגרש, ותמיד ידע איך להפיג מתחים, איך לגרום לכולם לצחוק ואיך לייצר אווירה טובה.

בבית הספר "מצפה" הכיר יוסף לראשונה את דניאל לוי, חברו הטוב ביותר. הקשר המיוחד שנרקם ביניהם החל בגן הילדים, נמשך לאורך כל שנות בית הספר היסודי, חטיבת הביניים על שם יצחק רבין, ובקריית החינוך העירונית "אורט מוצקין". הם היו בלתי נפרדים, כמעט סיאמיים. בבקרים למדו באותן כיתות, ישבו זה ליד זה, לחשו סודות, חלקו צחוקים וסייעו זה לזה בשיעורים. אחר הצהריים, כאמור, מיד לאחר שזרקו את התיקים בכניסה לבית, מיהרו לצאת יחד למגרש הכדורגל, שם בילו שעות ארוכות, כשהם רודפים אחרי הכדור, מזיעים וצוחקים, חולמים על להיות שחקני כדורגל מפורסמים. הם לא היו רק חברים למשחקים וללימודים; הם היו נפשות תאומות, דאגו זה לזה, התבגרו ביחד, וחלקו את אותם ערכים ושאיפות – אהבת הארץ, הרצון לתרום, והמסירות למשפחה ולחברים. הם היו תמיד שם אחד בשביל השני, כתף תומכת, אוזן קשבת, שותפים לכל חוויה, קטנה כגדולה. ככל שהתבגרו, הקשר ביניהם רק התחזק והעמיק, והם הפכו לסמל של חברות אמתית, כזו שרואים בסרטים.

לקראת סוף לימודיו בתיכון, העתיקה משפחתו של יוסף את מקום מגוריה לקריית ביאליק, עיר סמוכה. השינוי היה משמעותי, אך יוסף, נאמן לערכיו ולחבריו, בחר שלא להתנתק מהסביבה המוכרת ומהקשרים העמוקים שנוצרו. הוא המשיך ללמוד בקריית מוצקין, נסיעה קצרה באוטובוס שהפכה לחלק מהשגרה, אך עבורו הייתה זו הצהרת כוונות – נאמנות לחבריו, למורים, למגרש הכדורגל. חבריו סיפרו על אדם שערך החברות ניצב אצלו במקום הראשון, תמיד שם בשבילם, ידע לעודד ברגעים קשים, לתת מילה טובה, להציע עזרה. אחד מחבריו הקרובים כתב עליו: "לכל מקום שהייתי צריך ללכת באת איתי, גם כשהיית גמור מעייפות. לא משנה כמה מאוחר היה, או כמה היית עייף מאימון או משיעורים, תמיד היית שם. היית שותף שלי לכל חוויה, מהשיגעונות הקטנים ועד הלבטים הגדולים. יכולת בשנייה להקליל אווירה שחורה, להפוך עצב לצחוק, לדאוג שכולם ירגישו טוב." החיוך הרחב שלו, ההומור הייחודי שלו, והיכולת שלו לראות את הטוב בכל אדם ובכל מצב, הפכו אותו לאבן שואבת. הוא היה מוקד השמחה והחיבור בכל חבורה, בכל מפגש, בכל רגע.

בהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, החל יוסף להכין עצמו לקראת שירות משמעותי, כזה שיוכל לתרום בו את המרב. הוא לא היה מסוג האנשים שיסתפקו במועט, ותמיד שאף למצוינות בכל תחום בחייו. כבן יחיד שאמו נפטרה בגיל צעיר, יועד יוסף באופן טבעי לשירות עורפי, כדי להקל על משפחתו ולשמור על בטחונו. אך עבור יוסף, הרעיון היה בלתי נסבל. הוא היה פטריוט וציוני בכל רמ"ח איבריו, לא במילים ריקות מתוכן, אלא בתחושה עמוקה של שייכות ואחריות. הוא חש מחויבות עמוקה למדינה, לעם, לביטחון המקום שהפך לביתו השני. "ניסינו לשכנע אותו לרדת מהרעיון," סיפרו הוריו, אמטבל וטמסגן, בעיניים מלאות דאגה, "הסברנו לו את הסיכונים, את הקשיים, את העובדה שיש לו פטור. אבל מהר מאוד הבנו שכשיוסף רוצה משהו אין דבר שיעצור אותו, וקיבלנו את זה בהבנה." הם ראו את הניצוץ בעיניו, את הנחישות הבלתי מתפשרת, וידעו שאין טעם להילחם ברוח כל כך חזקה. יפעת טוויטו, מחנכתו האהובה מהתיכון, העידה עליו: ״אני זוכרת שחיכית בכיליון עיניים להתגייס, התעקשת להיות לוחם, רצית לתת את כל כולך, כי כזה היית – ציוני, ערכי וחבר נאמן.״ הוא לא דיבר על הציונות כסיסמה, אלא חי אותה בכל יום, בכל מעשה, בכל מחשבה על עתידו ועתיד המדינה.

הדרך לשירות קרבי לא הייתה קלה. יוסף נאלץ להיאבק בבירוקרטיה צבאית, לפנות לגורמים שונים, להסביר שוב ושוב את מניעיו ואת רצונו העז לתרום מעצמו. הוא מילא טפסים, ערער על החלטות, נסע לבסיסים שונים, ודפק על דלתות. אחרי מאמצים רבים ופניות חוזרות ונשנות, הוא השיג את האישורים הנדרשים לשירות ביחידת שדה, וקיבל הודעה על שיבוץ לתפקיד נהג מבצעי. עבור רבים, זו הייתה הצלחה מספקת, תפקיד משמעותי בחזית. אך יוסף מיאן להסתפק בכך. הוא לא רצה לנהוג בשדה; הוא רצה להיות לוחם, רצה לשאת נשק, ללכת ברגל, להילחם כתף אל כתף עם חבריו. הוא המשיך להיאבק על הזכות לשרת כלוחם, והפעם, עם מטרה נוספת וממוקדת: הוא רצה לשרת בחטיבת הנח"ל, ולצד חברו הטוב ביותר, דניאל. לשם כך, הגיע יוסף עד ללשכתו של ראש העיר קריית ביאליק, אלי דוקורסקי. הוא נכנס אל החדר בצעדים נחושים, כשהוא לבוש בבגדיו האזרחיים, אך בעיניו בערה אש של נחישות ופטריוטיות. הוא הסביר לראש העיר את המצב, את הקשר המיוחד שלו עם דניאל, ואת הרצון הבוער בו לתרום את חלקו באופן מלא. ראש העיר, שהתרשם עמוקות מכנותו ומרצונו, הבטיח לסייע. וזה עזר. משזכה יוסף בשיבוץ הנכסף לחטיבת הנח"ל, לא היה מאושר ממנו. הוא הרגיש שכל המאמצים השתלמו, שהחלום שלו עומד להתגשם.

ב-21 באוגוסט 2023, ביום קיץ חם ולח, התגייס יוסף לצה"ל. הוא עמד בבקו"ם עם דניאל, שני חברים מגיל גן, עכשיו חיילים טריים, עם תיקים גדולים על הגב ועיניים נוצצות מציפייה. הוא הוצב בחיל הרגלים, והחל את הכשרת הלוחם בגדוד "שחם" (931) של חטיבת הנח"ל – בדיוק כפי שרצה, ולצד דניאל חברו. כבר למן ההתחלה, בלט יוסף במוטיבציה יוצאת דופן ובשאיפתו למצוינות. הוא לא היה עוד חייל בסך הכל; הוא היה חייל שרוצה ללמוד, להצטיין, להיות הטוב ביותר. הוא עמד בכל המשימות בנחישות, גם באלה הקשות והמפרכות ביותר, תמיד עם חיוך על פניו ומילה טובה לחבריו. כישוריו החברתיים היוו נדבך חשוב באופיו: הוא ידע להתחבר לכולם, ליצור קשרים, ולהשרות אווירה טובה סביבו גם ברגעים של קושי ועייפות. מפקדיו התרשמו מיכולותיו הפיזיות והמנטליות, מהיכולת שלו להוביל, לתמוך, ומהרוח הטובה שהביא עמו לצוות. הם ניבאו לו עתיד מזהיר בצבא, ראו בו פוטנציאל פיקודי שרק חיכה להתממש.

גאוות היחידה והסיפוק שחש ניכרו בו היטב. בכל פעם שבא לחופשת סוף שבוע, נכנס הביתה עם חיוך רחב, כמעט מקצה אל קצה, חיוך שהעיד על כך שצדק בהתעקשותו. המדים, הכומתה, הנשק – כל אלה לא היו רק סמלים, אלא ביטוי חיצוני לזהות חדשה, למימוש עצמי. אחיו ואחיותיו הקטנים נשאו אליו עיניים מעריצות, ראו בו גיבור, אדם שהולך אחרי חלומותיו. הוא, מצידו, אהב להפתיע אותם במתנות קטנות שקנה להם בכסף שחסך, או בסיפורים מרתקים מהבסיס, עם מעט הגזמה כמובן, כדי להלהיב אותם עוד יותר. "כשאמרנו לו שהוא נראה כל כך שמח ושאלנו אותו איך הוא מרגיש בצבא," סיפרו בני המשפחה, "שיתף בכנות בחוויות, בקשיים וברגשות. הוא לא ייפה את המציאות. הוא אמר: 'המערכת הצבאית לא קלה, יש רגעים קשים, יש ימים של עייפות וגעגועים הביתה. אבל עם חברים נכונים וטובים ומפקדים שעושים עבורך הכול – הכול מסתדר בסוף. אנחנו חזקים ביחד'." הוא ידע להעריך את החברות שנרקמה סביבו, את הכתף שהוא מצא אצל חבריו ואת התמיכה שקיבל ממפקדיו. בכל פעם שהתאפשר, ניגש לבקר גם בתיכון "אורט מוצקין", לא ויתר על הקשר עם המקום שעיצב אותו. הוא נפגש עם הצוות החינוכי שעטף אותו באהבה, ועם תלמידים צעירים יותר, סיפר להם על השירות, על החוויות. "התגאית לבוא לבקר אותנו עם המדים והנשק," סיפרו המורים, "להראות לכולם כמה אתה גאה לשרת בצבא הגנה לישראל ולתרום למדינה שכל כך אהבת." הוא היה מודל לחיקוי עבורם, הוכחה חיה לכך שחלומות אכן מתגשמים, ושאפשר לשרת את המדינה מתוך אהבה וגאווה אמיתית.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעו אזעקות בכל רחבי הארץ, ואז החלו להגיע הידיעות המזעזעות. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית מרצועת עזה על ישראל. בבוקר הזה, נפתחו שערי הגיהינום, והמדינה כולה נכנסה למלחמה שלא ידעה כמותה. יוסף, שהיה בעיצומה של הטירונות והכשרתו כלוחם, מצא עצמו נשאב לתוך המציאות החדשה והקשה. המחנה שבו שהה הפך למעין חמ"ל, קולות של חדשות ברקע, טלפונים שלא פסקו מצלצלים. הוא הספיק להכיר חברים רבים מיחידות שונות במהלך ההכשרה, ומאז אירועי אותה שבת שחורה – גם לאבד כמה מהם. כל הודעת אבל, כל שם נוסף שפורסם, פילח את ליבו. הכאב היה עצום, והתחושה של אובדן וצער הייתה קשה מנשוא. אך דווקא הכאב הזה, דווקא המחיר הנורא שגבתה המתקפה, רק הגבירו את אמונתו בצדקת הדרך ואת רצונו העז לסיים את המסלול ולהצטרף ללוחמי גדוד 931 ברצועת עזה. הוא ידע שזהו ייעודו, שזה מה שהוא צריך לעשות, וכי הוא חייב להמשיך את דרכם של חבריו שנפלו.

חודשים ספורים לאחר מכן, במארס 2024, לאחר מסע הכומתה המאתגר, נערך טקס סיום המסלול שיוסף ציפה לו כל כך. מסע הכומתה היה חוויה פיזית ונפשית קשה, צעדה ארוכה ומפרכת שנועדה לבחון את גבולות הסיבולת של הלוחמים, אך יוסף צלח אותו בנחישות, צעד קדימה גם כשהגוף כמעט קרס, כשהשרירים שרפו והרגליים כאבו. הוא עשה זאת עבור חבריו, עבור משפחתו, ועבור המדינה. בטקס הסיום, שהיה רגע שיא בחייו הצבאיים, מפקדו בחר להעניק לו את הכומתה האישית שלו, כסמל להערכה עמוקה ולפוטנציאל שראה בו. לצד הכומתה, זכה יוסף גם בתואר "מצטיין מחלקתי", אות הוקרה על הישגיו הבולטים, על רוחו הטובה ועל תרומתו לצוות. הרגע הזה, של קבלת הכומתה הירוקה והתואר, מילא אותו בגאווה עצומה, לא רק על ההישג האישי, אלא על היותו חלק ממשהו גדול ומשמעותי, על היותו לוחם אמיתי בחטיבת הנח"ל.

מייד לאחר חג הפסח תשפ"ד, החלה פלוגתו של יוסף בהכנות קדחתניות ללחימה. האוויר היה ספוג במתח ובציפייה. הציוד נארז, הנשק נוקה, התדריכים נערכו שוב ושוב. בליל 8 במאי, רגע לפני כניסתם לרצועת עזה, כשכל אחד ידע שהשעות הקרובות עלולות לשנות את חייו לנצח, העלו יוסף ודניאל הודעה משותפת בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית. המילים היו פשוטות, אך טעונות משמעות: "אנחנו שומרים על כולם, וגם זה על זה." זו הייתה הבטחה כנה, ביטוי לקשר העמוק והבלתי ניתן לניתוק שנרקם ביניהם עוד מימי הגן. יוסף התקשר לבני המשפחה ולחברים הקרובים, להיפרד. קולו נשמע שלו וחסר דאגה, אף שבלב כולם קיננו חששות כבדים. בדרכו האופיינית, ניסה להרגיע את כולם, להפיג את המתח באוויר. "אני נכנס ליום-יומיים ויוצא. ניפגש ביום העצמאות," אמר לאוהביו, מנסה לצייר תמונה של שגרה קרובה, של סוף טוב. הוא נפרד מהם באהבה, בחיבוק וירטואלי, כשהוא מותיר אחריהם תחושה מעורבת של גאווה ודאגה. רגעים ספורים לפני הכניסה לעזה, דניאל, חברו הטוב של יוסף, הגיע לבית הספר על מדים ונכנס לכיתתה של מורתו יפעת טויטו. "כולנו היינו מאוד גאים!" סיפרה יפעת בכאב, "הסתכלנו עליו בהתרגשות. בדיעבד אני מבינה שהוא הגיע להיפרד." שני החברים, בדרכם, נפרדו מהעולם שהכירו, נכנסו אל הלא נודע, חדורים מטרה אחת – להגן על ביתם.

כעבור יומיים בלבד, ביום שישי, 10 במאי 2024, ב' באייר תשפ"ד, יצא יוסף עם כוח מגדוד 931 לעבר מתחם בתי ספר בשכונת זייתון שבעיר עזה. המודיעין הצביע על כך שמחבלים רבים הסתתרו במקום, והמשימה הייתה לסרוק את המתחם ולטהר אותו. האוויר היה דחוס במתח, כל צעד היה מחושב, כל מבט חיפש סימן לסכנה. הלוחמים התקדמו בזהירות, רגליהם דורכות על עיי חורבות, עיניהם סורקות כל פינה. בדרכם אל היעד, כששגרת הלחימה האפורה והמתוחה הייתה בעיצומה, לפתע התרחש פיצוץ עז. מטען חבלה קטלני, שהוטמן בדרך, התפוצץ בעוצמה מחרידה. הרעש היה מחריש אוזניים, ענן אבק ועשן עלה לשמיים, והאדמה רעדה. בתוך הרגע הבלתי נתפס הזה, נקטפו חיים. יוסף נהרג במקום, בן תשע-עשרה בלבד, עם חיוכו הצעיר, תקוותיו וחלומותיו. עימו נפלו עוד שלושה מחבריו למחלקה, חבריו לדרך ולגורל: סמל דניאל לוי, חברו בלב ובנפש, שליווה אותו מגן הילדים ועד לרגעיו האחרונים, סמל איתי לבני וסמל ארמיאס מקוריאו. קצין ולוחם נוסף נפצעו באותו פיצוץ קטלני. רב-טוראי יוסף דסה, הלוחם הציוני והמסור, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה בגבורתו ובמסירותו.

הידיעה המרה על נפילתו של דניאל הגיעה ראשונה, והכתה את קהילת קריית מוצקין וקריית ביאליק בהלם ובאבל כבד. "כולנו היינו גמורים," סיפרו חבריהם, "ומידית חשבנו על יוסף, איך הוא מרגיש, מה איתו נוכח הידיעה הקשה." הלבבות נשאו תפילה שיוסף יישאר שלם, אך הגורל האכזר טמן בחובו מכה נוספת, בלתי נתפסת. לא עבר זמן רב, וגם הידיעה על יוסף הגיעה לפתחנו. הלב של כולם נשבר לרסיסים, הכאב היה בלתי נסבל. שני חברים בלתי נפרדים, שהלכו יחד בחיים ובצבא, נפלו יחד, באותו קרב, באותו פיצוץ. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין "אושה" בקריית אתא, ביום שמש קשה מנשוא. המונים ליוו את יוסף בדרכו האחרונה, אלפי אנשים שהכירו אותו ואהבו אותו, או כאלה שרק שמעו על סיפורו ועל גבורתו. שורה ארוכה של בני משפחה, חברים, מפקדים, מורים ותלמידים עמדו דוממים, עיניהם אדומות מדמעות, חולקים לו כבוד אחרון, מנסים להכיל את גודל האובדן. הוא הניח הורים, שני אחים ושתי אחיות – משפחה שלמה שנותרה עם חלל עצום, עם זיכרונות מתוקים וכאב עמוק.

על קברו הטרי, ספד לו מפקדו, קולו נשבר אך נחוש: "יוסף, אם מישהו היה שואל אותי אי פעם אם אני צריך לקחת לוחם אחד ולנצח איתו צבא שלם, הייתי אומר 'דסה' בלי בכלל לחשוב פעמיים. על לוחמים כמוך נאמר המשפט 'הניצחון הוא נחלת המתמידים.' היית חזק, היית נחוש, היית דוגמה ומופת לכולנו." ראש העיר קריית ביאליק, אלי דוקורסקי, שזכר את פנייתו הנחושה של יוסף, ספד לו בכאב: "יוסף היקר, היית מלא קסם וחייכן. לכל מקום אליו הגעת שימחת את הנוכחים והיית הדמות המרכזית. אהוב כל כך. נכנסת ללב כולנו. השירות בצה"ל עשה לך טוב ואהבת אותו מאוד. פרחת שם והיית אהוב על חבריך הלוחמים. נאבקת על הזכות לשרת בחטיבת הנח"ל לצד חברך הטוב. מבחינתך היה זה מובן מאליו, כי תתגייסו ותשרתו בצבא יחד. ואכן, כך היה. בחייכם ובמותכם לא נפרדתם. כמה עצוב וכואב שכבר לא תגשים חלומות, לא תקים משפחה ולא יהיו לך ילדים משלך. נזכור ונוקיר את זכרך בחיי התרבות והיצירה של עירנו קריית ביאליק." אחד מחבריו הקרובים, שחלק איתו את כל שנות ילדותו ונערותו, עמד על קברו, קולו רועד: "אפשר להגיד הרבה דברים על הרבה חברים, אבל יוסף – רק עליך יכולתי לסמוך בעיניים עצומות. אלף מילים לא יכולות לתאר את הקשר שלנו. אתה חרות לי בלב ובגוף לנצח, ואתה ההוכחה שלא רק דם זה משפחה. אוהב אותך, אחי, ולנצח אזכור אותך."

יוסף דסה היה אדם של חיוך, של אהבה, של נתינה, ושל נחישות בלתי מתפשרת. אחד השירים האהובים עליו היה "בזמן שלו" של יא-נה, שיר שמילותיו, כפי שכתבו בני משפחתו, אפיינו אותו כל כך: "כל יום ת'משתפר / אז בוא תראה איך העולם יפה / הכול יקרה בזמן שלו / בזמן שלו הכול יקרה." הוא חי את חייו באמונה שהכול יסתדר, שהטוב ינצח, ושהוא תמיד יכול להשתפר ולצמוח. הוא האמין בכוחה של ההתמדה, בכוחה של החברות, וביכולתו של האדם להשפיע לטובה על סביבתו. בליבנו הוא יישאר לנצח, סמל לגבורה אנושית, לחברות אמתית, ולאהבת הארץ העמוקה. משפחתו וחבריו הבטיחו כי תמיד יפיצו את חיוכו הרחב ואת טוב ליבו לכולם, שידעו מי היית, יוסף, ילד אתיופיה שהפך לגיבור ישראל. ב-17 במאי 2024, ימים ספורים לאחר נפילתו, נערך בקריית מוצקין טורניר כדורגל לזכר יוסף ודניאל, טורניר שבו רצו ילדים ובני נוער על המגרשים שכה אהבו, מנציחים את רוחם הספורטיבית והחברית. עיריית קריית מוצקין, כהוקרה לשני החברים שנפלו, החליטה להנציח אותם בכיכר הסמוכה לבית הספר הממלכתי-דתי "מצפה", שם הכירו לראשונה, ולקרוא לה "כיכר הרעות", סמל לחברותם הבלתי נשכחת ולמורשתם. דף לזכרו נפתח גם באתר האינטרנט "גלעד לחללי הנח"ל" של העמותה להנצחת זכר חללי הנח"ל ומורשתו, כדי שסיפורו יסופר לדורות הבאים. יוסף דסה, ששם את המדינה והחברים לפני הכול, השאיר אחריו חותם בל יימחה. גבורתו נבעה מעצם היותו אדם, חבר, בן ואח, שבחר להגן על ביתו ועל ערכיו, וסיפורו יהווה נר תמיד של תקומה וגאווה ישראלית.