יונתן סביצקי

ביישוב נעלה, בין גבעות ירוקות שעוד ידעו את מגע הידיים העובדות של חלוצים, נולד ביום ט"ז בתשרי תשס"ג, עשרים ושניים בספטמבר 2002, יונתן סביצקי. הוא היה הבן השני לבלה וגרשון, אחיה הצעיר של לינה, שקדמה לו בשלוש שנים והייתה לו לא רק לאחות גדולה אלא לחברה קרובה, כזו שתהווה עבורו דוגמה ומודל להערצה עוד שנים ארוכות. בנעלה, יישוב שקט וקהילתי במטה בנימין, עברו על יונתן שנות ילדותו המעצבות, שם למד בבית הספר היסודי ובילה את ימיו כילד שכולו חיוך כלפי העולם, ילד שעיניו הכחולות ידעו לראות את הנסתר ואת הצרכים של אלה שסביבו עוד בטרם ידעו הם עצמם לבטא אותם במילים. הוא לא היה צריך שיסבירו לו מהי רגישות או כיצד מושיטים עזרה; הוא פשוט ראה. אם מישהו נראה בודד בפינת חצר המשחקים, אם ילדה התקשתה לסחוב את תיקה הכבד, יונתן היה שם, ניגש בשקט, מציע עזרה, מחייך את החיוך הרחב שלו שמיד הפיג כל עננה. הוא היה מנומס מטבעו, לא כתוצאה מחינוך נוקשה אלא מתוך אופי טהור וטוב לב שהקרין החוצה, ועל כן היה אהוב בכל מקום אליו הגיע, בכל חוג חברתי שבו השתלב. הוא לא היה "מלך הכיתה" במובן הרגיל של המילה, זה שמושך אליו את כל הזרקורים, אבל הוא היה עמוד התווך השקט, זה שכולם ידעו שאפשר לסמוך עליו, זה שילדים שנדחקו לשוליים סיפרו שהיה היחיד שדיבר איתם, ששאל לשלומם, שהתעניין באמת.

זיכרון אחד, חרוט היטב בליבה של בלה, אמו, היה כשיונתן היה בן שמונה, בשנת 2010. אלמה, כלבת המשפחה, גורה בת שנה בלבד, עברה ניתוח. באותו יום ממש תוכנן פיקניק משפחתי עם חברים, אירוע שיונתן ציפה לו בהתרגשות רבה. אבל כשראה את אלמה שוכבת, מתפתלת מכאבים, מנסה להתרגל לקונוס הפלסטיק המוזר שעל צווארה, ליבו לא נתן לו ללכת. הוא ולינה, אחותו הגדולה, ויתרו ללא היסוס על הפיקניק ועל ההנאה המתלווה אליו, ובחרו להישאר בבית, פרוסים על הרצפה הקרירה בסלון, לצד אלמה המיוסרת. שעות ארוכות ישבו שם, מלטפים אותה בעדינות, לוחשים לה מילות עידוד, פשוט נוכחים. המראה של יונתן ולינה, שרועים על הרצפה, לא זזים ממקומם ליד הכלבה הפצועה, היה עבור בלה תמונה שלמה של טוב לב טהור, של אמפתיה בלתי מסויגת, של אהבה שקטה שאינה דורשת תמורה.

השנים חלפו, ויונתן גדל. בשנת 2017, כשהוא כבר נער מתבגר, קיבלה המשפחה החלטה משמעותית – לעבור מנעלה השקטה למודיעין, עיר גדולה ותוססת יותר. אחד השיקולים המרכזיים שהניעו את ההורים היה טובתו ונוחותו של יונתן, במיוחד לאור התיכון בו למד, "עירוני ג' ע"ש מוטה גור", שהיה בעיר החדשה. המעבר הזה למודיעין סימן נקודת מפנה בחייו של יונתן, שכן הוא איפשר לו להתמסר באופן מלא לחלום שהחל לקנן בו כבר בגיל ארבע-עשרה: להשקיע את כל כולו בכושר גופני ובטיפוח הגוף, מתוך מטרה ברורה וחדה – להתגייס לשירות צבאי משמעותי, קרבי. אביו, גרשון, נזכר בחיוך איך יונתן, שהיה ילד די שברירי וצנום, עדין מבחינה פיזית ובטח שלא ספורטאי גדול בילדותו, "המציא את עצמו מחדש". גרשון ניסה בעבר לגרור אותו לפעילויות אתגריות שונות, אך יונתן לא גילה התלהבות יתרה. הוא עסק בג'ודו ובמקצי ספורט שונים, היה "בסדר" ביכולותיו, אך לא בלט. אולם, בגיל ארבע-עשרה, ניצתה בו אש תמיד של כוח רצון, והוא החל ללכת לחדר כושר באופן קבוע, להתאמן בקרב מגע, מצהיר בפני בלה אמו כי הוא רוצה להיות מוכן ליחידה קרבית. השינוי היה דרמטי, והוא התמסר לאימונים במלוא המרץ, מפסל את גופו ואת נפשו לקראת האתגרים שבפתח.

באותה תקופה של שינוי וצמיחה, כשהיה בן שבע-עשרה, הכיר יונתן את עדי, אהבת חייו. הם נפגשו באימוני הכושר הקרבי, שגם היא התכוננה אז לגיוס לתותחנים (וכיום היא קצינה בחיל). במשך ארבע שנים מאושרות, עד ליומו האחרון, היו יחד. עדי תמיד התקשתה לספר על יונתן למי שלא הכיר אותו, מחשש שזה יישמע קלישאתי, שהרי אין כל דבר רע לומר עליו, והאמת היא שפשוט לא היה. היא תיארה אותו כג'נטלמן אמיתי, כזה שהשקיע מחשבה אין קץ בתכנון כל יציאה משותפת, במטרה לפנק אותה ולגרום לה הנאה צרופה. הוא היה מלווה אותה לרכבה גם אם המרחק היה כמה צעדים בודדים, ומתייעץ עם אמו לגבי מתנות ופינוקים כדי לוודא שיקלע לטעמה. יונתן לא היה איש של מילים כתובות בדרך כלל, אבל עבור עדי, הוא כתב המון, והשקיע בברכות הן בתוכן והן בעיצוב, לעיתים "מהנדס" את הכרטיס לאוריגמי משוכלל, מגלם בו צורות וקישוטים ששיקפו את עומק רגשותיו. הוא אמר לאמו שבלה ש"היא האחת", מחויב לקשר ולעדי, מעריך בה מעל לכל את ערכיותה. היא מצידה, מצאה בו כתובת לכל סוגיה, לכל שאלה, תמיד מקשיב, תומך ומייעץ, במיוחד בתקופות קשות בשירותה הצבאי. בלה, אמו, הדגישה שמעולם לא שמעה אותו מדבר לשון הרע או אומר דבר בלתי נעים וחסר בסיס על אחרים. חיוכו האיר פנים לכולם, למשפחה, לחברים, וגם לזרים – למאבטח, לעובד הניקיון, לקופאי. בנות מבית הספר סיפרו שבאו רק כדי לשמוע ממנו "שלום" ו"מה נשמע", כל כך לבבי ונועם הליכות היה.

יונתן חלם על עתידו המשותף עם עדי: בית עם גינה גדולה, כלב ענק שיאמצו ("יש מספיק כלבים חמודים שמחפשים בית", נהג לומר), והמון ילדים. הוא האמין שמשפחה גדולה מביאה שמחה רבה, כפי שראה בבית משפחתה של עדי. הוא אהב מאוד טבע ונופים, ונסיעות עם עדי וחבריו לצפון הארץ, ובמיוחד לאזור הגולן, היו עבורו מקור לאושר. הוא אהב לשבת בשקט מול הנוף הפתוח, להרגיש את הרוח על פניו, את תחושת החופש. הוא תכנן טיול גדול אחרי השחרור, טיול שיכלול בעיקר מרחבים פתוחים וטבעיים, עם חבריו למחלקה, תאילנד ולאחר מכן דרום אמריקה.

לצד האימונים המפרכים וההכנה הפיזית והמנטלית לשירות קרבי, יונתן טיפח גם תחביבים נוספים. הוא היה אוטודידקט מוכשר; למד באופן עצמאי לנגן על חלילית ועל אורגנית, פשוט מצפייה בסרטוני יוטיוב, וכך ידע להפיק צלילים מופלאים. הוא אהב לבשל, במיוחד מאכלי בשר שונים, ונהנה ללמוד מתכונים מתוכניות בישול. בית חלומותיו כלל גם מעשנת ושאר מתקנים להכנת בשר איכותי. הוא היה חובב משחקי מחשב נלהב ושאף לעסוק בתחום התכנות בעתיד, שכן הצטיין במגמת סייבר בתיכון ואף נהנה לשבת ולכתוב קוד להנאתו. הוא אהב מוזיקה מגוונת, אך בפרט את שיריה של להקת "סבטון", אותם היה "מנגן" לעצמו בראש בזמנים בהם נזקק לחיזוק, ובהמשך גם במסעות הקשים שעבר במסגרת הכשרתו כלוחם קומנדו.

ביום 7 באפריל 2021, התגייס יונתן לצה"ל, חדור מוטיבציה ותחושת שליחות. הוא התנדב לשרת כלוחם ביחידת "אגוז", יחידת הקומנדו של זרוע היבשה. הוא רצה במקור להתגייס לשייטת, אך לא עבר את הגיבוש. מתוך האפשרויות שהיו לו ביחידות הקומנדו היבשתי, הוא התמיין לאגוז והתקבל. הוא עבר טירונות ארוכה ומסלול הכשרה מפרך במיוחד שנמשך שנה וארבעה חודשים. יונתן, שמעולם לא גילה עניין מיוחד ברפואה, השלים בהצטיינות גם קורס חובשים קרביים, מכיוון שהיה צורך בכך והוא נמצא מתאים. גם בזמן השירות, המשיך יונתן להיות קשוב לסביבתו; אם מישהו נראה במצב רוח ירוד, הוא מיד עצר, ניגש, התעניין, שאל לשלומו, ונשאר לשוחח. לאחר זמן מה, היה מוודא שמצבו של אותו חבר השתפר. כך, חיילים רבים בבסיס, גם אם לא הייתה להם היכרות ישירה איתו, הכירו אותו כ"אדם שנמצא שם עבור אחרים". השירות היה קשה מאוד, אך יונתן, עם חיוכו הקבוע, לקח את הכול בחיוב. כששאלו אותו איך היה, נהג לענות בהומור יבש: "שחור". הוא אהב את חבריו לשירות והעריך מאוד את מפקדו האחרון, אושרי, מי שלימים יילחם לצידו בקרב האחרון.

בחודשים שקדמו לנפילתו, שירת יונתן ופעל בעיקר בגזרת השומרון, בעיר ג'נין ובסביבתה, כחלק מפעולות נרחבות של ביצוע מעצרים. זה היה דבר יוצא דופן עבור לוחם אגוז, שכן היחידה אמורה לשהות בימים כתיקונם בצפון הארץ ולהתמחות בלחימה אל מול לבנון. כך, בחודשים האחרונים, יונתן וחבריו ליחידה שירתו לסירוגין בצפון וביו"ש, מתרגלים לכל סוגי הלחימה. ביום חמישי, החמישי באוקטובר 2023, חול המועד סוכות, יצא יונתן לסוף שבוע בביתו. הוא בילה בנעימים עם עדי חברתו, כשהם צופים במופעים השונים בעיר מודיעין לרגל החג. הוא סיפר לה שלא ישן ביומיים שקדמו ליציאתו, בשל השתתפותו כחובש בפעילויות המעצרים של היחידה. בדיעבד התברר, כי הוא התנדב לצאת למעצרים כחובש כחלק מפעילויותיהם של צוותים אחרים, מכיוון שחסר להם חובש. תמיד, כשחיפשו אחר חובש, יונתן הסכים להתנדב.

למחרת, יום שישי, השישי באוקטובר, בשעה שבע בבוקר, צלצל הטלפון. מפקדו של יונתן הודיע על הקפצה חזרה לשומרון, עקב פעילות טרור ומתיחות באזור. בסביבות השעה תשע או עשר בבוקר, נפרדה משפחתו מיונתן כשהוא עלה על השאטל. הפרידה הזו הייתה שונה. בלה, אמו, מעידה כי זו הייתה הפעם הראשונה בה חוותה מפח נפש כה עמוק ובלתי מוסבר. היא לא ידעה להסביר את התחושה הקשה, את הדאגה הבלתי רגילה ששטפה אותה. יונתן, בדרכו ההומוריסטית, התבדח ואמר לה כי עבורה השירות שלו "שחור" יותר מאשר עבורו. גם גרשון, אביו, התפלא מתגובתה של אשתו, במיוחד לאור העובדה שכבר היו מורגלים בפעילות הצבאית ובכל הקפצות, שכן גם לינה, אחותו הבכורה, הייתה לוחמת קרבית ביחידת קרקל. הייתה זו תחושה עמומה, בלתי מוסברת, של חרדה באוויר.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נפתחה מתקפת הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס. תחת חיפוי של ירי טילים ורקטות מסיבי מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע הרג והרס ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, בקרב מבלים במסיבות טבע, בבסיסי צה"ל ועל צירי תנועה. יונתן וחבריו למחלקה, שהיו כבר בשטח עקב ההקפצה של יום קודם, היו מהכוחות הראשונים שהוקפצו לסייע ליישובי הדרום. מפקדם, אושרי, העיר אותם באותה שבת, וקולו נשמע חרוך: "התעוררו, יש מלחמה". הם הועלו ישירות לאוטובוס, ובמהלך הנסיעה הספיקו להתעדכן מהכותרות הראשונות שפורסמו על חדירת המחבלים. היו אז ארבעים וחמישה מוקדי חדירה לאורך גבול עזה. שתי מחלקות של אגוז נשלחו לכיסופים; האחת לטהר את הקיבוץ מהמחבלים שחדרו אליו, ומחלקה של יונתן, שלושה עשר לוחמים בסך הכול, נשלחה לשחרר את המוצב.

במוצב כיסופים השתלטו כעשרים מחבלים. בתוכו היו לכודים חמישים נפשות: שלושים ושתיים תצפיתניות, חלקן במגורי הבנות וחלקן בחמ"ל, יחד עם שלושת נשות קצינים שהצטרפו אליהם לשבת ותינוק, וארבעה-עשר חיילי גולני מגדוד 51, רובם פצועים. המחבלים הפילו את החשמל ואת הגנרטור, וכך נותרו דלתות החמ"ל החשמליות פתוחות. התצפיתניות, באותם רגעים של אימה וחוסר אונים, כשהמוות רושף בעורפן לאור הבשורות המזעזעות על הטבח בנחל עוז, התקשרו ליקיריהן להיפרד. כשלוחמי אגוז, שלושה עשר במספר, הגיעו, הם נחתו אל תוך כאוס מוחלט. הם הגיעו עם נשקם האישי בלבד, מול מחבלים חמושים ברימונים וטילי לאו. הקרב היה קשה, איטי ומורכב. הקושי העיקרי היה טמון בחוסר הוודאות לגבי מיקומם המדויק של התצפיתניות והחיילים בתוך המוצב, מה שמנע הסתערות וריסוס חסרת הבחנה של החדרים. לוחמי אגוז החלו לכבוש מחדש את המוצב חדר אחר חדר, בזהירות ובנחישות. אושרי המפקד סיפר להוריו של יונתן שהקרב נמשך שש וחצי שעות ארוכות, בשל הצורך לדחוק את המחבלים לפינה מבלי לפגוע בלכודים. הם שיחררו תחילה את הבנות שהסתתרו במגורים, הביאו אותן לחמ"ל, וניהלו קרב עקוב מדם שהסתיים בניצחון – כל חמישים האנשים בבסיס שוחררו חיים ובריאים. אך הניצחון גבה מחיר נורא: שלושה לוחמים נפלו בקרב, ויונתן סביצקי היה אחד מהם, יחד עם רב-סמל עמית פלד ורב-סמל אלעד מיכאל ששון. שלושה לוחמים נוספים נפצעו. הקרב על כיסופים היה אחד מסיפורי הגבורה הראשונים של המלחמה, סיפור על אומץ לב בלתי רגיל, על נחישות ואחווה.

יונתן נהרג בטווח שבין השעה 18:30 ל-19:00 בערב. תוך שלוש שעות פונה למחנה שורה. הוריו התבשרו על מותו רק יומיים לאחר נפילתו, הלם נורא שקרע את עולמם לשניים. בלה כתבה לו: "מותק שלי. אין מילים לתאר את התהום העמוק והחשוך שנפער כאשר שמעתי את הצלצול בדלת. החיים התחלקו ללפני ואחרי. לפני – זכיתי בך, עשרים ואחת שנים נהניתי ממך כל שנייה כשהיית לידי וכל שנייה שידעתי שאתה קיים ואראה אותך בקרוב. מעולם לא הייתי צריכה לחנך אותך או ללמד אותך להיות בן אדם – היית הבן אדם הכי טוב שהכרתי מאז שנולדת. נשאר לי רק להביט בך בהתפעלות ולהגיד תודה ליקום. ובאמת עשיתי את זה כל הזמן, ידעתי שאתה – פלא ושאני זכיתי להיות אימא שלך. אחרי – אין לי מושג, איך לחיות אחרי. הלב שלי שבור. אני מתגעגעת אליך כל כך".

לאחר נפילתו, הועלה יונתן מדרגת סמ"ר לדרגת רב-סמל. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, והותיר אחריו הורים ואחות, ואת עדי, אהובת ליבו. אושרי, מפקדו, שנשא דברים בהלוויה, סיפר כי הוא מינה את יונתן להיות החובש של המחלקה, וגם את הקלע חוד – כלומר, מהלוחמים שמסתערים ממש לצד המפקד בראש הכוח, וסימן אותו מספר פעמים כחייל מצטיין. בנאומו, אמר אושרי: "סביצקי, ניצחנו", בידיעה שיונתן לא זכה לראות את סיום הקרב. התצפיתניות שיונתן וחבריו הצילו הגיעו לשבעה, וסיפרו להוריו: "בנחל עוז כל התצפיתניות או נהרגו או נחטפו, ואילו במקרה שלנו, כולן שוחררו ללא שריטה. ההבדל בין שני המקרים היה שאגוז הגיעו להציל אותנו, את התצפיתניות של כיסופים – יונתן שלכם בא אלינו". מילים אלו היו קרן אור קטנה באפלה העצומה, נחמה בעלת עוצמה בלתי נתפסת.

חבריו של יונתן נאחזו בזכרונותיו. שגיא, חברו הקרוב, כתב: "מאה יום מאז שהלכת. הפעם האחרונה שספרתי מאה יום היו לשחרור שלי, ולצערי מעכשיו אספור קדימה ולא אחורה והספירה לא תיגמר לעולם. איך נפרדים מהחבר הכי טוב? איך ממשיכים לחיות כאילו כלום? מה עושים עם כל הגעגוע? תכננו את כל החיים שלנו ביחד עד לפרטים הכי קטנים אחי, מהצבא, לזוגיות, לטיול אחרי צבא ואיפה נגור, אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אף אחד אחר ואין יום שלא היינו מדברים. ידעת עליי הכול ואני ידעתי עליך, לקח לי הרבה זמן לעכל את זה שאתה לא איתי יותר, ואת האמת שאני שבור אחי, שורף לי בלב כל פעם שאני עובר ליד הבית שלך או שאני מסתכל על תמונות שלנו... אזכור אותך תמיד ואנציח אותך בכל רגע ורגע, הילדים שלי ידעו מי היית בשבילי ובשביל כולם - אני מבטיח לך יוני. תודה על כל מה שעשית בשבילי ושהגנת עליי. מתת מות גיבורים. זה לא מכתב פרידה כי אנחנו לא באמת נפרדים, אנחנו מתחילים דרך חדשה ושונה ממה שהכרנו, אני אמשיך לשבת ליד הקבר שלך ואתה תמשיך לבוא לי בחלום. שלך תמיד". אורן, חבר נוסף, הוסיף: "סביצקי, גם אחרי שעברו ארבעה חודשים, עדיין קשה לי לדבר עליך בזמן עבר, וגם עכשיו שמך הולך לפניך. הדבר הראשון שעולה לי כשמזכירים אותך זה המשפט: 'מים שקטים חודרים עמוק'. אני זוכר אותך בשיעורי אנגלית ומתמטיקה, היית השילוב המדהים בין רצינות לא מתפשרת לבין שטותניקיות וצחוקים. יש לי את הכבוד ואת הזכות להגיד שהכרתי אותך. היית בן אדם מדהים, משכמך ומעלה, תמיד שאפת למצוינות - גם בלימודים וגם בצבא ובכושר הקרבי. תמיד היית בן אדם אופטימי עם חיוך על הפנים ואני בטוח שאתה ככה גם למעלה. הייתה לי הזכות לראות אותך פעם אחרונה כמה ימים לפני שנפלת, אנצור את זה לעד. תודה לך על מה שאתה".

עדי, שאיבדה את אהובה, כתבה לו: "כשפגשתי אותך בפעם הראשונה, באתי להגיד לך שלום וחייכת אליי חיוך ענק עם עיניים בוהקות, התרגשתי כל כך מהאור שהפצת שישר ידעתי שעליך אני לא הולכת לוותר. משבוע לשבוע הכרנו והתקרבנו, גיליתי שהרושם הראשוני שלך הוא רק חלקיק קטן מהיופי הפנימי, מטוב הלב ומהקסם שלך. לימדת אותי לאהוב את עצמי יותר ממה שאי פעם אהבתי, נתת לי ביטחון, תמכת בכל מעשה שלי גם אם לא הסכמת, ריגשת, עטפת והכלת, הצחקת אותי… היית החצי השני שלי". לירן ברודסקי, מפקדת קורסי חובשים בבה"ד 10, סיכמה את דמותו כחייל: "הייתה לי הזכות להיות מפקדת הקורס שלו, יונתן היה חייל בולט מאוד תמיד, מתנדב להכל, קופצני כזה ותמיד מחייך לכולם ומשדר שהכל טוב ומושלם. קשה לעכל את הבשורה המרה, לא מאמינה שזה נכון. כשאומרים שלוקחים את הטובים ביותר אתה ההוכחה שזה נכון".

יונתן סביצקי, רס"ל במותו, בן עשרים ואחת בלבד, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אהבה, חיוך וגבורה אנושית. לזכרו הוקמה פינת הנצחה בחדר הכושר ICON במודיעין, בה מוקרן סרטון המשלב תמונות וקטעי וידאו מחייו. בעיר מודיעין הוקמה גם "פינת משעול על שמו", ובשלט הכניסה אליה נכתבו המילים המעטות והכה מדויקות: "לוחם וג'נטלמן האיר את העולם בחייו והציל עשרות במותו. לחם בגבורה ונפל בקרב על שחרור מוצב כיסופים". בשבט הצופים בנעלה, המקום בו גדל, הוקמה "גינת יונתן" כמחווה לפעילותו בתנועה. להקת המטאל "סטורמבונד" הקדישה לזכרו שיר בשם "Guardians of Light", ואף מתוכנן אלבום מטאל שלם לזכרו בו ייקחו חלק כמה להקות ישראליות. משפחתו הקימה אתר אינטרנט להנצחתו, www.tantan.org.il, שם "תן-תן" הוא כינוי החיבה שנתן לו אביו. באתר ניתן למצוא תמונות מתחנות חייו השונות, ללמוד את קורותיו, לקרוא דברים שכתבו לזכרו אוהביו, ולהכיר ולקחת חלק בפעילויות ההנצחה. יונתן סביצקי, לוחם וחובש, בן משפחה אהוב וחבר נאמן, אדם שהיה כל כולו טוב לב, חיוך ואור, נפל מות גיבורים בהגנתו על אזרחי ישראל, והותיר אחריו סיפור חיים מרתק, שזורה בו גבורה עמוקה שאינה זקוקה למילים גבוהות, אלא נובעת מעצם מעשיו, מאישיותו וממנהיגותו השקטה. זכרו חי וקיים, וילווה את עמו בדרך לתקומה.