יונתן גוטין

בירושלים, ביום ח' באב תשס"ג, שישה באוגוסט שנת 2003, בתוך חום הקיץ הישראלי, נולד יונתן גוטין, בנם הבכור של אלה ואלכסיי, אח גדול לעתיד למיכל. הבית התמלא באור חדש, בצחוק מתגלגל שיהפוך לימים לסימן ההיכר שלו, ובאנרגיה בלתי נדלית שכבר אז בישרה על נשמה שלא תוכל לעמוד במקום. שנותיו הראשונות עברו עליו בבית שמש, עיר שקטה יחסית, בה רחובות ילדותו היו מגרש משחקים רחב ידיים שבו למד את טעמו הראשון של החופש. הוא היה ילד סקרן, עיניו בורקות ללא הרף בחיפוש אחר הדבר הבא שיאתגר אותו, יסקרן אותו, יגרום לו לרוץ ולחקור. בבית הספר היסודי "מופת לוי אשכול" החל את מסעו בעולם הידע, מוקף חברים שהוקסמו מכוח החיים שזרם בו, מהתשוקה הבלתי מתפשרת שלו לכל מה שעשה. הבית תמיד היה חם ואוהב, עטוף באווירה משפחתית תומכת, וההורים, אלה ואלכסיי, היו עמוד התווך של עולמו, מעניקים לו את הביטחון ללכת אחרי ליבו בכל דרך שיבחר.

כאשר קרבו לימודיו ביסודי לסיומם, שינתה המשפחה את מקום מושבה ועברה למודיעין-מכבים-רעות, עיר צעירה ותוססת שתהפוך לביתו השני. יונתן השתלב בתיכון "אורט עירוני ד' מודיעין", שם בחר ללמוד במגמת אדריכלות, תחום שמשך אותו בכוח אל עולם של תכנון, יצירה וחזון. הוא אהב את הרעיון של בניית עולמות, של עיצוב מרחבים שישפיעו על חייהם של אנשים, וראה באדריכלות הזדמנות לשלב את החשיבה האנליטית עם הדמיון הפורה שלו. אך עוד בטרם נכנס לעומקם של תכנונים אדריכליים, נכנס לחייו עולם אחר, עולם שהגדיר אותו ועיצב את אישיותו באופן עמוק לא פחות: הג'ודו. כשהיה בן ארבע וחצי בלבד, ואימו אלה הייתה בהיריון עם אחותו מיכל, היא חיפשה דרך לתעל את האנרגיה הבלתי נלאית שלו. היא לקחה אותו לחוג ג'ודו, לתוך אולם מרופד במזרנים שריחם העז של זיעה ומשמעת מילא את האוויר. כבר מהרגע הראשון, כשידיו הקטנות למדו לאחוז בחליפה, כשרגליו הקטנות ניסו ללמוד את שיווי המשקל, התגלה כישרונו הגדול בענף ספורט זה.

הג'ודו הפך עבורו לבית, למסגרת שבה למד לא רק תנועות קרב, אלא גם ערכים של התמדה, ענווה וכבוד. במשך ארבע-עשרה שנים, נער שהחל את דרכו כילד אנרגטי הפך לג'ודוקא מחונן, שמו אינו יורד מהשפתיים במועדון "סאקורה" שבמודיעין. הוא היה אלוף ישראל בג'ודו לילדים, ובהמשך, בשנת 2019, הוכתר לסגן אלוף ישראל בג'ודו לנוער. הניצחונות לא היו רק מדליות נוצצות או גביעים מבריקים; הם היו תוצאה של אימונים מפרכים, של שעות ארוכות על המזרן, של כאב פיזי ונפשי שהפך אותו לחזק יותר. הוא היה חבר בסגל הקדטים של נבחרת ישראל, הנבחרת הצעירה, וייצג את ישראל בתחרויות בינלאומיות מעבר לים. כשעמד על הפודיום במדי הנבחרת, כשדגל ישראל התנוסס מאחוריו, התמלא ליבו בגאווה עמוקה. זו לא הייתה גאווה אישית, אלא גאווה לאומית, תחושה של שליחות ושל אחריות לייצג את המדינה כולה.

אף על פי כל ההישגים המרשימים הללו, נשאר יונתן צנוע באופן יוצא דופן. אימו אלה סיפרה כיצד היה נוהג לומר, אחרי כל ניצחון או הפסד, ש"יש חוק עשרים וארבע שעות שאומר שלא משנה אם ניצחת או הפסדת, אחרי עשרים וארבע שעות עושים איפוס והולכים הלאה." זה היה עקרון מנחה בחייו, שיעור בענווה שיישם באופן עקבי, שמר עליו מפני יהירות ומלמד אותו להישאר עם רגליים על הקרקע. הוא היה מסמיק אם היה שומע אותה מדברת עליו בהתלהבות, ותמיד ביקש ממנה לא לפרסם דבר על זכיותיו. במועדון הג'ודו, "סאקורה", היה יונתן דמות נערצת. גיא, מאמנו האישי, תיאר אותו כ"דוגמה ומופת", אחד שתמיד ידע לתת כתף תומכת, מילה טובה או עצה לצעירים ממנו, מעין אח גדול שדאג לכולם. הצלחותיו, כך אמר גיא, "היו מבוססות על עבודה קשה ועל עקשנות. הוא היה מאוד עקשן." גם איגור, מנהל המועדון, העיד עליו: "ילד טוב, אהוב, חיובי, מכבד את היריבים... בן אדם הכי טוב שיש... חבר טוב. מעולם לא ראיתי אותו רב עם מישהו. תמיד עוזר... לוחם ללא פשרות." הוא אף חשף כי חודשים ארוכים התאמן יונתן עם שבר בחוליה בגבו, אך מעולם לא התלונן, דוגמה נוספת לנחישותו הבלתי מתפשרת.

במקביל למסעו המרשים בעולם הג'ודו, הצטיין יונתן גם בלימודיו. מנהלת בית הספר שלו העידה כי "יונתן בלט בשאיפתו להצטיין ולשלב בין התחומים השונים בחייו," וציינה כי למרות הישגיו המרשימים, נשאר תמיד צנוע ומוקף בחברים שהעריכו ואהבו אותו. איתן, המחנך שלו בתיכון, סיפר עליו בגעגוע: "יונתן היה אדם נערץ, גם אני הערצתי אותו... כל דבר עשה בהצטיינות." הוא זכר במיוחד את שיעורי החינוך שבהם הכיתה הייתה שקטה במיוחד, ויונתן היה "מציל את המצב." "הייתי שואל אותו 'מה המצב, יונתן?' ובמילים אחרות: 'תציל אותי', ויונתן היה מציל אותי. הוא היה זורק משפטים, וכל משפט שלו זה בול, והיה מעיר את הכיתה," תיאר איתן את יכולתו הייחודית להפיח חיים ולעורר עניין. השילוב בין לימודי האדריכלות התובעניים לבין האימונים היומיומיים בג'ודו, שכללו גם נסיעות ארוכות למכון וינגייט וחזור, היה משימה לא פשוטה כלל. אימו סיפרה על התקופה הזו, על השעות הארוכות שהשקיע: "הוא היה לומד ביום, אחרי הלימודים התאמן בנבחרת, ובשעות הקטנות של הלילה היה מכין את הפרויקט." פרויקט הגמר שלו, מרכז יום לחיילים בודדים, היה ביטוי מובהק לאישיותו האמפתית ולרצונו לתרום. הוא שפך את נשמתו לתוכו, הקדיש לו שעות אינספור של תכנון ושרטוט, וזכה לציון 97 – הציון הגבוה ביותר במגמה. זה לא היה רק הישג אקדמי, אלא הצהרה על מסירותו ועל יכולתו לשלב בין עולמות שונים, גם כשהדבר דרש ממנו ויתורים רבים על מנוחה וזמן פנאי.

החיים בבית משפחת גוטין היו תמיד חמים ואוהבים, והקשר של יונתן עם אחותו הצעירה מיכל היה קרוב במיוחד. הם היו לא רק אחים, אלא חברים בנפש. "היינו חברים נורא טובים," סיפרה מיכל בגעגוע עמוק, "תמיד תמכנו אחד בשנייה... הוא דאג לי כל הזמן ושמר עליי שלא אפגע." יונתן היה עבורה עוגן, אוזן קשבת, מקור בלתי נדלה לעצות טובות ולחיבוקים חמים. הם חלקו סודות, צחקו יחד על בדיחות פרטיות שהבינו רק שניהם, ורגעים רבים מילדותם ונעוריהם היו שזורים זה בזה. נוכחותו בבית הייתה מורגשת בכל פינה, קולו המתגלגל ממלא את החלל, והחיוך הכובש שלו מאיר כל מפגש. הוא היה נחוש, בעל עקרונות ברורים, אך גם מלא חום ואהבה כלפי הקרובים לו.

כאשר הגיע מועד גיוסו לצה"ל, עמד יונתן בפני צומת דרכים משמעותי. הג'ודו, אותו ענף ספורט שליווה אותו במשך רוב חייו, הגיע לסיומו כפרק אינטנסיבי. במילים ששיקפו נאמנה את אישיותו – הכרת תודה, נחישות ובגרות – נפרד מהבמה המרכזית של הג'ודו: "היום אני מסיים פרק בחיים, פרק של שלוש-עשרה וחצי שנים של עבודה קשה, הקרבה, דם, יזע ודמעות, ניצחונות, הפסדים, פציעות ומשברים שלא עברתי בשום מקום בחיים. דברים שחישלו אותי ועשו אותי הבן אדם שאני היום." הוא לא התחרט על אף רגע, והבין שהג'ודו בנה אותו "מגיל ארבע וחצי ועד היום," והיה זה מסע "שנים מאתגרות, אבל וואלה עברתי אותן, ועברתי אותן בגדול." הוא הבין מי הוא, למה הוא מסוגל, ובעיקר "למדתי איך להיות בן אדם בוגר ואחראי על החיים שלי." הוא הודה למשפחתו, במיוחד להוריו ולאחותו, על התמיכה הבלתי מסויגת ברגעים הקשים ביותר, על ההשקעה ועל האהבה שאינה מובנת מאליה. הוא הודה למועדון "סאקורה", למאמנים גיא ואיגור, ש"כמות הזמן וההשקעה שהם נתנו לי לא מובנת מאליה... אלו היו שש השנים הכי טובות שלי בחיים." הוא גם לא שכח את חבריו ואת "הסביבה המנצחת שלי שתמיד עודדו ותמכו שם מהצד, וברגעי משבר היו שם בשבילי וידעו איך להרים אותי למעלה." בסיום דבריו, הביט קדימה בביטחון: "יוצא לדרך חדשה בחיים, שגם בה אתן את כל כולי בשביל להיות הכי טוב מכולם, אני בטוח שאני אצליח. פשוט תודה." המילים הללו לא היו רק סיכום, אלא הבטחה לעצמו ולסובביו, הבטחה שיעמוד בה בכל מחיר.

למרות שנפרד מהאימונים הקבועים, הג'ודו מעולם לא עזב אותו לחלוטין. הוא הצליח להגיע מדי פעם למועדון, לשאוף את ריח המזרנים המוכר, ולעזור לאמן את הילדים הקטנים, שראו בו מודל לחיקוי ואח גדול. המועדון היה עבורו "הבית השני שלו," מקום שבו הרגיש שייך ומוערך, והילדים הכירו אותו ואהבו את נוכחותו. משפחתו וחבריו היו בטוחים שעם רקורד כה מרשים, יונתן ישרת בצבא במסלול של ספורטאי מצטיין, מסלול שיתאים לכישוריו ויאפשר לו להמשיך להתפתח בענף. אך יונתן, בדרכו העצמאית והנחושה, הפתיע את כולם. הוא בחר לוותר על המסלול הנוח, והחליט להיות לוחם. כדברי אימו, הוא "החליט שהוא רוצה לשרת באופן מלא ולתרום את כל מה שהוא יכול. וזה מה שעשה." הוא התגייס לצה"ל ביום 28 באוקטובר 2021, ושירת כתומך לחימה בחיל הקשר והתקשוב.

הפציעות שספג כספורטאי מצטיין השפיעו על הפרופיל הצבאי שלו והגבילו אותו. עבור רבים, זו הייתה יכולה להיות סיבה טובה להשלים עם המצב, אך לא עבור יונתן. הוא נלחם על זכותו לשרת בתפקיד משמעותי יותר, להעלות את הפרופיל שלו ולצאת לקורס קצינים כקצין קשר קרבי. מאבקו צלח, והוא עבר את קורס הקצונה, אותו סיים בבה"ד 1, בית הספר לקצינים של צה"ל, כמצטיין מופת. ברוח צניעותו המאפיינת, ביקש ממקורביו שלא יפיצו ברבים את ההישג המרשים. בני משפחתו סיפרו כי לאחר שסיים השלמה מבצעית, הוצעו לו מספר תפקידים, והוא בחר להיות קשר"ג – קצין קשר גדודי ביחידה הרב-ממדית (יחידה 888), יחידת קומנדו חדשנית. כשקיבל את השיבוץ, "זה היה אחד הימים המאושרים בחייו." הוא הרגיש שמצא את מקומו, את הייעוד שלו, את המקום שבו יוכל לתרום באמת.

ביחידה הרב-ממדית, בלט יונתן באיכותו, במקצועיותו ובתפיסת עולמו העמוקה. חברו לשירות סיפר עליו: "הוא היה מקצוען ברמות. תמיד דאג שאנחנו יודעים מה לעשות ואיך לעשות," תיאור שמעיד על מנהיגות טבעית ותחושת אחריות עמוקה. סגן עינב, ששירתה איתו, הוסיפה כי היה "איכותי, ערכי, חושב על דברים ברומו של עולם. היה כיף לשוחח איתו ולשמוע איך הוא רואה את העולם." יונתן לא היה רק קצין מקצועי, אלא אדם בעל עומק, שחיפש משמעות בכל דבר שעשה. המוטו שלו, "לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון שלך," לא היה רק סיסמה ריקה מתוכן, אלא פילוסופיית חיים שיישם הלכה למעשה. חבריו תיארו אותו כ"החבר הכי טוב בעולם. תמיד מכיל, מחבק ואוהב. מצחיק את כולם עם הצחוק המתגלגל שלו." הוא ידע להפיח שמחה ואופטימיות בכל מקום שאליו הגיע, ונוכחותו מילאה את החדר בטוב לב ובחיוך. אימו סיפרה כי "הוא תכנן להמשיך בשירות כקצין ורצה מאוד להתקדם בקריירה הצבאית." הייתה לו תכונה שלא היה יכול להיות באמצע: "אם עשה משהו, אז עשה אותו עד הסוף." הוא רצה להגיע ל"לחימה, לטופ, ליחידה מסווגת. הוא רצה לתרום למדינה." יונתן החל את תפקידו החדש ביחידה הרב-ממדית בחודש ספטמבר 2023, כחמישה שבועות בלבד לפני השבת הנוראה. הוא היה בשיא שלו, מלא תוכניות, נחוש להשפיע ולתרום את חלקו בביטחון המדינה, עם כל הכוח והנשמה שקיבל מהבית, מהג'ודו ומהחיים עצמם.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, נשבר השקט המבשר של החג באחת מהמתקפות האכזריות והרצחניות שידעה מדינת ישראל אי פעם. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רחבת היקף, שכללה ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, ובחסות החשכה והבלבול, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – לתוך יישובי עוטף עזה ולערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם טבחו באזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו באלה שעברו בדרכים. כ-800 אזרחים נרצחו באכזריות, מאות נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש, נבזזו והוחרבו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב במאמץ נואש להגן על אזרחי המדינה. בבוקר זה החלה מלחמה, מלחמה ששינתה את פני המדינה.

יונתן, שהיה בבית משפחתו במודיעין אחרי ימי פעילות, הוזעק ליחידה. זו הייתה שיחת טלפון בהולה, מלאה דאגה ואי ודאות, מאביו, שקצין משטרה בעצמו במחוז ירושלים, הבין את גודל השעה ואת חובת ההתייצבות. יונתן לא היסס לרגע. הוא עלה על מדים, נפרד במהירות מהוריו, כשבליבו תערובת של דאגה, נחישות ורצון עז להגן. הוא הגיע ליחידתו, ומשם, כחלק מכוח מצומצם של אחד-עשר לוחמים מיחידה 888, הוקפץ אל הלב הפועם של התופת – קיבוץ בארי המותקף. הם קיבלו משימה קריטית: לסייע לכוח של צנחנים במשימת החילוץ של תושבי הקיבוץ, שנלכדו בבתיהם תחת אש המחבלים. סגן מפקד הפלוגה שהוביל את הכוח, מודע לסכנה העצומה, רצה להיות בטוח בכל אחד מהלוחמים שנכנסים איתו למשימה. הוא הביט ביונתן ושאל: "אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס?" ויונתן, מבלי למצמץ, עם קול איתן ומבט נחוש, השיב את המילים שנחקקו לעד בלבבות כולם: "אני איתך על מלא, אחי." זו הייתה הצהרת נאמנות מוחלטת, ביטוי לערכים של חברות, אומץ לב ותחושת שליחות עמוקה שאינה יודעת פשרות. הוא לא רק אמר זאת, הוא התכוון לכל מילה, מוכן לתת את כולו למען המטרה.

הכוח הקטן נכנס אל תוך התופת. קולות ירי בלתי פוסקים מכל עבר, ריח שריפה באוויר, זעקות עמומות ועשן סמיך שכיסה את הקיבוץ. החיילים נלחמו באומץ ובגבורה, כשהם מוקפים במחבלים שארבו להם מכל פינה. יונתן, בתוך הכאוס והסכנה, פעל בקור רוח מדהים. הוא השתמש במקצועיותו כקצין תקשוב ובכישוריו כלוחם שחישל במשך שנים של אימונים. הוא וחבריו הצילו את חייהם של כעשרים אזרחים שהתקבצו בחניון בארי, פינו אותם תחת אש אל מקום מבטחים, כשהם מציבים את גופם כמגן אנושי. הם עברו מבית לבית, דלת אחר דלת, תחת אש תופת, כדי לחלץ משפחות שנלכדו בממ"דים בבתים שהוצתו ועלו באש. משפחה אחת סיפרה בהמשך כי הוא חילץ אותם מביתם הבוער, מעשה גבורה טהור שנעשה מתוך אינסטינקט של הצלה, תוך סיכון עצמי מוחלט. אחד המפקדים שהשתתפו בקרבות תיאר את לחימתו של יונתן באותה שבת שחורה: "יונתן נלחם עם המחבלים כמו סמוראי." הוא היה חד, ממוקד, קטלני ומדויק, מיישם את כל מה שלמד במזרן הג'ודו ואת כל מה שחישל אותו כלוחם. במהלך הקרב העז, כששניים מחבריו לצוות נפצעו, יונתן לא היסס לרגע. הוא השתתף בחילוצם, מתוך אותה תחושת אחריות ורעות עמוקה. במהלך פעולת החילוץ של חבריו הפצועים, נורה יונתן. הוא נפל בקרב, גיבור ישראל, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, בשבעה באוקטובר 2023. בן עשרים בלבד היה בנופלו.

יונתן (ג'וני) גוטין הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, עיר הולדתו ואהבתו. שמיים קודרים, דמעות רבות, וקהל עצום ליוו אותו בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אלה ואלכסיי, ואחות אהובה, מיכל, שנאחזו בכאב עצום ובזיכרונות יקרים. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסגן-משנה לסגן, הוקרה על גבורתו ומסירותו. אימו, אלה, כתבה לו מילים קורעות לב, מבטאות את החלל העצום שנפער: "לב שלי, ג'וני שלי, איך הלכת לי? גיבור ישראל, חילצת משפחות בקיבוץ בארי. אני גאה בך, אבל מסרבת לעכל... תנוח על משכבך בשלום ותשמור עלינו מלמעלה... תמיד תישאר בליבי לנצח, מלאך שלי... יש לי חור בלב בצורה שלך יוני." היא הביעה את כמיהתה העמוקה, בתפילה שכל לילה מתפללת ש"אקום בבוקר והסיוט הזה יגמר, שאקום בבוקר ואתה פה." היא התגעגעה לשיחות שלהם, לכל הודעה ששלח לה "אימוש אוהב אותך," וקיוותה להיפגש בגלגול הבא. מיכל אחותו, התקשתה לתאר את הכאב: "חסר לי החיוך שלו, הצחוק שלו. חסר לי הריקוד שלו, השירה שלו... חסר לי לא לשמוע את הקול שלו בבית. קשה לי שאני לא יכולה לדבר איתו שיחות עמוקות והוא באמת מקשיב לי..." היא זכרה אותו כ"שמח ואופטימי," וציינה ש"הוא היה בן אדם נורא טוב ותמיד נזכור אותו עם החיוך היפה שלו, שהוא צוחק ומצחיק, ובכל מקום שהוא בא שמים לב כי הוא ממלא את החדר בטוב." היא נאחזה בתקווה: "אני יודעת שמתישהו ניפגש שוב ואני אוכל לדבר איתו. תמיד הוא יהיה אצלי בלב. אני נורא אוהבת אותו ומתגעגעת אליו."

מורשתו של יונתן ממשיכה להאיר את דרכם של רבים, וזכרו מונצח בדרכים רבות, המעידות על ההשפעה העצומה שהייתה לו בחייו הקצרים. בחודש מאי 2024, התקיימה בפעם הראשונה אליפות מודיעין הפתוחה בג'ודו על שמו, אירוע מרגש שאורגן על ידי מועדון "סאקורה" שהיה לו בית. יותר מארבע-מאות ספורטאים מעשרות מועדונים מכל רחבי הארץ התכנסו להתחרות, וילדים ובני נוער רבים ראו בו מודל לחיקוי. הזוכים קיבלו מידי בני המשפחה מדליות זהב וגביעים שעליהם התנוססה תמונתו של יונתן, חיוכו הכובש מאיר את פניהם של הדור הבא של הג'ודוקאים. איגור, מנהל המועדון, אמר שיונתן היה "מהחניכים הכי טובים שהיו לי," וכי הוא היה "לוחם ללא פשרות." הג'ודאית האולימפית רז הרשקו, שהכירה את יונתן כאשר שניהם התאמנו בנבחרת הג'ודו של ישראל, הקדישה לו את מדליית הזהב שלה כאלופת אירופה בג'ודו לשנת 2024, ובהמשך גם את מדליית הכסף שבה זכתה באולימפיאדת פריז 2024. "המדליה הזאת," אמרה בקול רועד, "מוקדשת לזכרו של סגן יונתן גוטין זיכרונו לברכה, שנפל בקיבוץ בארי. יונתן היה ג'ודוקא ובן אדם מדהים, עם לב ענק וחיוך כובש... הוא תמיד איתי, נמצא אצלי בלב ובראש כל שנייה."

במלאת שלושים לנפילתו, הגיעו שוטרי תחנת מודיעין לבית המשפחה ומסרו לידי ההורים השכולים ציור דיוקן של יונתן. "הרגשנו תחושת שותפות לכאב ולשכול של המשפחה," אמרו לאלכס אביו, שותפות עמוקה שחיברה בין כאב אישי וציבורי. פסיפס מרהיב בצורת פרפר, סמל לנשמה חופשית ומתמדת, נוצר לזכרו במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים." משפחת עובד שיצרה אותו כתבה: "גוטין, כך קראו לו החבר'ה במועדון, היה חבר של הבן שלי ושניהם התאמנו במשך שנים רבות במועדון הג'ודו סאקורה... הוא היה גאוות המועדון, כולם העריצו אותו, את הנחישות, החתירה למצוינות... מודל לכל הג'ודוקאים במועדון." צבעי הפרפר סימלו את דרכו הצבאית: הטורקיז, צבע כומתת חיל התקשוב שבו החל את דרכו, והאדום, צבע כומתת היחידה הרב-ממדית שאליה השתייך. "אלוף בחייו, גיבור במותו," כתבו, מסכמים את מהותו. עיריית מודיעין-מכבים-רעות קראה על שמו של יונתן משעול סמוך לבית שבו גדל, שביל זיכרון שבו יוכלו תושבי העיר, חבריו ובני משפחתו ללכת ולהיזכר. על אבן הזיכרון שבכניסה למשעול נרשם המשפט האלמותי "אני איתך על מלא אחי," עדות חיה ונושמת לבחירתו, לנחישותו ולמסירותו עד נשימתו האחרונה.

אביו, אלכסיי, התבונן לאחור על חייו של בנו בראייה מפוכחת וכואבת: "עד גיל 18 המסלול שלו היה מאוד ברור וכל המשפחה הייתה חיה את זה, רק אולימפיאדה. פתאום הוא אמר שהחליט לעזוב את הג'ודו ולהתגייס לצה"ל. היינו חודש באבל, עכשיו זה נשמע אבסורדי." המילים הללו מהדהדות את השינוי הדרמטי בפרספקטיבה, מ"אבל" על חלום ספורטיבי שנגדע לאבל על חיים שלמים שנגדעו. "אף אחד לא הכתיב לו את הדרך, הוא תמיד הלך עם ההחלטה שלו ועם מה שטוב לו, במקרה הזה זה גרוע לנו. היינו מקריבים את עצמנו במקום אותו. מישהו מלמעלה החליט שאנחנו לא מספיק טובים, והוא לוקח רק את הטובים," אמר בכאב עמוק. מורתו, ליאת, כתבה עליו: "יהונתן ילד מוכשר, חכם, חד מחשבה, שמאתגר את עצמו מול מטרה. היית תלמיד מצטיין, עם מעוף ויצירתיות. הפרויקט גמר שלך היה מהמצטיינים. ידעת להוקיר תודה והערכה. ילד מיוחד ומוכשר היית. הלב נשבר." וחברו דוד קרפ סיכם: "תודה על כל שניה שהכרתי אותך, על כל צחוק ומילה טובה. בסוציומטרי רשמתי שאתה דמות לחיקוי והמילים שלי קיבלו משקל כבד אחרי המוות שלך. תמיד היית קר רוח וכל כולך למשימה." יונתן גוטין, בחייו הקצרים, הותיר חותם עמוק של אהבה, אומץ, צניעות ומסירות. הוא היה בן, אח, חבר, ספורטאי למופת ולוחם ללא חת, שנתן את כל כולו למען הגנת המדינה. סיפור חייו, הנשזר בין מזרני הג'ודו לשדות הקרב הבוערים של בארי, הוא עדות לגבורה אנושית עילאית, השראה לדורות הבאים, וזיכרון מתוק-מר של אדם שהיה "על מלא" בכל מה שעשה, ושהותיר חור בלב בצורתו, אך גם תחושת תקומה וגאווה ישראלית עמוקה.