יונדב רז לוינשטיין

בבית קטן, עטוף בחום ירושלמי של פסגת זאב ואחר כך ברוח הפתוחה של מעלה אדומים, נולד יונדב רז לוינשטיין ביום כ"ב באדר תש"ס, הלא הוא 29 במרץ 2000. הוא היה הצעיר מבין שישה, אחרי מירב, אלנתן, עטרה, צהלה ואביאל, ילד שבא למשפחה שכבר הייתה מבוססת, חמה ומלוכדת, ומצא בה מקום מיוחד, כמעט קדוש. כשהיה תינוק, עם שיער בלונדיני בהיר ונמשים קטנים שכיסו את פניו העגולות, כולם כינו אותו "אפרוח". זה לא היה רק כינוי; זו הייתה תמונת מצב חיה של ילד מתוק, שובב, מלא חיות ותוסס, שכל תנועה שלו, כל צחוק מתגלגל, מילא את הבית באור ובשמחה שאי אפשר היה להתעלם מהם. מאוחר יותר, כשהתבגר מעט, התקבע הכינוי "יונדי", שהדהד את אותו חום ואותה קירבה, אך כבר עם נימה של נערות מתפתחת.

ילדותו של יונדב התפתלה בין סמטאות האבן של ירושלים לבין המדבר הפתוח שנגע בבתים של מעלה אדומים. נוף ילדותו לא היה רק רחובות ובניינים, אלא בעיקר אזור נחל פרת, עם ההרים המתנשאים מסביב והמעיינות הצלולים שזרמו בהם. מאז שהיה ילד קטן, רגליו הקטנות כבר הכירו את שבילי העפר, את תחושת האבנים החלקות מתחת לכפות רגליו, את ריח הצמחים המדבריים ואת ציוץ הציפורים בבוקר. הוא למד לאהוב את הטבע, את השקט שהוא משרה ואת הסודות שהוא חושף, אהבה שתלווה אותו כל חייו. היותו בן הזקונים העניקה לו לא רק מקום של כבוד ואהבה ללא תנאי בלב הוריו, ליאורה ומרדכי מיכאל, אלא גם מעמד מיוחד בקרב אחיו ואחיותיו הגדולים. הוא היה התינוק של כולם, זה שזכה לחיבוק נוסף, לחיוך רחב יותר, ולפעמים גם לוותרנות קלה מצד האחים שראו בו שילוב של מתיקות טהורה ושובבות בלתי נלאית.

כבר בגיל צעיר מאוד, ניכר ביונדב איזון יוצא דופן בין השובבות הטבעית והמתוקה לבין רצינות ולמדנות שהפתיעו את הסובבים אותו. הוא היה ילד שמילא כל פינה בבית באנרגיה מתפרצת, קפץ, רץ, חקר, אבל ידע גם לשבת בשקט, להקשיב ולהפנים. סביב שולחן השבת, שהיה מרכז הבית והמשפחה, נרקמו שיחות תוססות ועמוקות. כל אחד מבני המשפחה הביע את דעותיו, לפעמים בקול רם, לפעמים בהתלהבות, ויונדב הצעיר, למרות גילו, בלט ביכולתו שלא להיכנס לדברי אחרים. הוא היה יושב, מקשיב בקשב רב, לעיתים מצייר משהו קטן על מפית, ממתין בשקט לרגע הנכון, ואז, כשניתנה לו ההזדמנות, היה מביע את דעותיו במילים מדודות, בהירות ומלאות טעם. הוא כיבד כל אחד, גם אם דעתו הייתה שונה משלו, ותמיד הקפיד להביע את השקפותיו במתינות, כשהוא משרה אווירה של שיח ולא של ויכוח. הדיון, עבור יונדב, היה כלי להבנה והתפתחות, לא אמצעי להוכחת עליונות.

עם השנים, כשהתבגר והפך לנער, מצא יונדב מסגרת נוספת שאפשרה לו לבטא את אופיו הערכי, החברתי והמנהיגותי – תנועת הנוער "בני עקיבא". שם, בין חברים שחלקו ערכים דומים, הוא פרח. הוא לא רק השתתף בפעילויות, אלא הוביל אותן, ארגן אירועים, ולקח חלק פעיל בבניית הקהילה. מעבר לכך, הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו להתנדבות למען הקהילה, במיוחד בעמותת איל"ן, המסייעת לילדים עם צרכים מיוחדים. הוא לא רק תרם מכספו, אלא השקיע מזמנו וממרצו בארגון תרומות, במפגשים עם הילדים ובני הנוער. הוא זכר את הבעות הפנים המוארות שלהם, את הצחוק המתגלגל, את המגע העדין של ידו הקטנה של ילד שהחזיק בידו הענקית. במעשים אלה, יונדב הביא לביטוי את אהבת האדם העמוקה שלו ואת תחושת האחריות החברתית שפעמה בו, נדבך מרכזי באישיותו שהפכה אותו למי שהיה. הוא האמין שלכל אחד יש מקום, ולכל אחד מגיע חיוך, תקווה ואוזן קשבת.

יונדב היה ספורטאי ואתלט מחונן, כזה שאפשר היה לתת לו כל כדור והוא היה מצטיין בו. חבריו סיפרו זאת לא פעם בגיחוך ובאהבה, כשהם נזכרו בשעות הארוכות שבילה בחצר הבית, קולע לסל שהוצב שם, שוב ושוב, עד שהכדור הפך להיות חלק מידו. הוא אהב את תחושת השרירים המתאמצים, את הזיעה המלוחה שמטפטפת על מצחו, את הריכוז המוחלט ברגע הזריקה, ואת צליל הרשת כשהכדור נכנס פנימה. הוא שיחק כדורסל, כדורגל ואפילו פינג פונג, ותמיד בלט בכישרונו. בהמשך, כשבגר, עבר ממגרש החצר למגרשי הספורט המקצועיים, ושיחק כדורסל באופן מקצועי בקבוצת הנוער של "מכבי מעלה אדומים". הוא היה שחקן מסור וטוטלי, שתמיד נתן את כולו לקבוצה, על המגרש ומחוצה לו. "הוא מנטש, לוחם", אמר עליו יוני מזרחי, אחד ממאמניו, כשליבו נשבר מכאב. ארנון זיו, מאמן אחר, תיאר אותו כ"שחקן ואדם מיוחד, כישרוני, נעים הליכות, חבר טוב, מסור וטוטאלי לקבוצה ואהוב מאוד על חבריו ועל צוות המאמנים". בן חדד, יו"ר המועדון, הבטיח כי מורשתו תשמש מצפן לדור הבא. יונדב לא היה רק שחקן מצטיין; הוא היה דבק בחבריו, תומך ומעודד, וידע להרים את רוח הצוות גם ברגעי משבר. על המגרש הוא היה ענק, לא רק בגלל גובהו אלא בגלל רוחו.

מעבר לכישרונו הספורטיבי, ניחן יונדב גם בכישרון מוזיקלי נדיר. הוא ניגן בגיטרה, ופעם אחר פעם היה מלמד את עצמו לנגן על כלי נגינה נוספים – פסנתר, תופים, מלודיקה. הוא היה מסוגל לשבת שעות ארוכות עם כלי נגינה, לנסות צלילים חדשים, לגלות אקורדים לא מוכרים, ולצלול לעולמות מוזיקליים שלמים. הוא היה נגן מחונן, עם יכולת אלתור מדהימה, שידע לשלב בין הכלים השונים וליצור הרמוניה ייחודית. אהבתו למוזיקה ליוותה אותו כל חייו, והוא תמיד תרם מכישרונו לכל מפגש חברתי או משפחתי. צלילי הגיטרה שלו ליד המדורה, מנגינת הפסנתר בערב שבת, או קצב התופים במסיבת חברים – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מיונדב, ביטוי לנשמתו היצירתית והשמחה. המוזיקה הייתה עבורו שפה נוספת, דרך להתחבר לעצמו ולאחרים, לבטא רגשות עמוקים ולחלוק שמחה.

יונדב היה איש ספר מובהק. הוא הרבה לקרוא ספרים, לא רק כדי להעביר את הזמן, אלא כדי ללמוד לעומק, לנתח ולהבין סוגיות מורכבות. ספרי היסטוריה היו חבריו הטובים ביותר, והוא התעניין במיוחד בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של עם ישראל. הוא היה יכול לשבת שעות עם מפות עתיקות, לעקוב אחר מסעות, מלחמות ואירועים היסטוריים, ולדמיין את הנופים והדמויות. אך תחומי העניין שלו לא הצטמצמו רק לכך; הוא התעניין גם בפוליטיקה, בפילוסופיה ובכלכלה – הן היהודית והישראלית והן הכללית. הידע הרחב שלו, יחד עם אופיו השקול והרגוע, הפכו אותו לשותף מרתק לדיונים ולשיחות עמוקות. הוא לא נרתע מלהביע דעה שונה, גם אם לא הייתה פופולרית באותו רגע, ותמיד תמך את דבריו בעובדות היסטוריות, גיאוגרפיות ופוליטיות, בהן שלט בצורה מרשימה. הוא היה קשוב, סבלני, ותמיד הקפיד לשמור על תרבות שיח גבוהה, שמח לשמוע גם את הצד השני ולענות בצורה עניינית ולא מתלהמת, גם כשלהט הדיון. הוא לא חיפש לנצח בוויכוח, אלא להרחיב את ההבנה, שלו ושל שותפיו לשיחה.

ככל שהתבגר, יונדב צמח והיה לאיש גדול ממדים, שהתנשא לגובה מרשים של 191 סנטימטרים. עם זקן ג'ינג'י ארוך, שהיה לו לסימן היכר, הוא בלט מאוד במראהו. "מגדל ג'ינג'י" כינו אותו, כזה שהיו מסובבים אחריו את הראש ברחוב. דמותו הפיזית הזכירה לרבים את דמותו של שמשון הגיבור, איש ענק ומתוק, בעל נוכחות פיזית ורוחנית כאחד. אך למרות נתוניו החיצוניים המרשימים וסגולותיו הרבות, הוא מעולם לא התנשא על אף אחד. נהפוך הוא. הוא תמיד שמח לשתף ולחלוק בענווה רבה מהחכמה ומהידע הרב שצבר בכל נושא. הוא ידע לתת לאחרים את התחושה שרואים אותם, שיש להם מקום בעולמו, שקולם נשמע ודעתם נחשבת. הוא היה קשוב, מכיל, ותמיד עם חיוך רחב ועיניים טובות, שהעידו על עולם פנימי עשיר ועל נשמה ענקית.

יונדב אהב את ארץ ישראל בכל ליבו ובכל מאודו. הוא אהב את נופיה, את שביליה, את ההרים והעמקים, את המדבר והים. הוא התהלך בה לאורכה ולרוחבה, חקר כל פינה, התעניין בכל אבן ובכל עץ. ים המלח והכנרת היו אהובים עליו במיוחד, ושם בילה חופשות רבות, כשהוא עושה קמפינג תחת כיפת השמיים, מנגן בגיטרה מול המדורה המרצדת, צופה בכוכבים ומקשיב לשקט המדברי. הוא אהב למצוא מקומות נסתרים בטבע, מעיינות נשכחים, תצפיות פראיות, אך ידע ליהנות גם מנופים אורבניים, משווקים סואנים ומרחובות הומי אדם. בכל מקום בו טייל, התעניין בצורה עמוקה: הוא עצר לקרוא כל שלט עם מידע היסטורי או גיאוגרפי, כי היה חשוב לו לדעת כיצד ואיפה התנהלו המלחמות על המדינה, גם אם זה בימי התנ"ך הרחוקים. הוא היה מעולה בניווט, עם חוש התמצאות מפותח ויכולת הבנת שטח יוצאת דופן. החיבור שלו להיסטוריה של העם שלו, לתרבותו ולשורשיו היה עמוק ומשמעותי, חלק בלתי נפרד מזהותו. לאור כל אלה, טבעי היה שהדרך תוביל אותו לעבודה בעיר דוד, הלב הפועם של ירושלים הקדומה.

לפני גיוסו לצבא, עבד יונדב בחפירות הארכיאולוגיות של עיר דוד, אתר שבו שכנה ירושלים הקדומה, שם התגלה כעובד מסור, חזק ובעל נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. האבק, הזיעה, העבודה הפיזית הקשה תחת השמש הקופחת – כל אלה לא הרתיעו אותו. עמיתיו לעבודה סיפרו כיצד היה לוקח על עצמו תמיד את העבודות הפיזיות הקשות ביותר, עם מקוש, טורייה או פטיש כבד, ותמיד עשה זאת בחיוך, בלי להתלונן מעולם. הוא ראה בכך שליחות, לא רק עבודה. הוא לא רק תרם לעבודה הפיזית; אישיותו כבשה את הסובבים אותו. הם תיארו כיצד היה משלב רצינות בעבודה עם הומור דק, "שטותניקיות" ושמחת חיים מדבקת. לעיתים היה מהורהר ורציני, שקוע בדיון עמוק על ההיסטוריה או הפוליטיקה של המזרח התיכון, ולפתע היה משחרר בדיחה עוקצנית וצינית, או חיוך גדול שהאיר את סביבתו כולה. הוא "זרם" לכל יציאה, לכל סרט, לכל ישיבה על בירה בסוף יום עבודה, לטיול ספונטני למעיין נסתר, לקמפינג מאולתר, ולשלל הרפתקאות מוזרות שחבריו הגו. הוא היה תמיד הראשון להצטרף, עם אותו ברק בעיניים ואותה נכונות לחוות את החיים במלואם. במיוחד צוינה עבודה אחת שלו שהייתה בעלת חשיבות היסטורית רבה – יונדב השתתף בחפירה של דרך עולי הרגל לבית המקדש, דרך קדומה שנשמרה קבורה אלפיים שנים מתחת לאדמה. הוא חש את ההיסטוריה בידיו, בכל גרגר אדמה שהסיר, בכל אבן שהרים.

יונדב היה קרוב מאוד לאביו, מרדכי מיכאל, שנפטר בשנת 2020. הקשר ביניהם היה עמוק ויוצא דופן, מבוסס על אהבה גדולה משותפת להיסטוריה. הם נהגו לשבת יחד שעות ארוכות, לשוחח ולדון ברמה גבוהה על פרקים ותהליכים היסטוריים, לנתח אירועים, אישים ומגמות. יונדב שאב מאביו ידע רב ותשוקה בלתי נלאית ללימוד והבנה. הוא זכר את קולו של אביו, את הבעת פניו כשהתלהב מסיפור היסטורי, את הדרך שבה חיבר בין העבר להווה. מותו של אביו הותיר חלל גדול בלבו, אך את המורשת של אהבת הארץ והיסטוריה נשא עמו בגאווה. הוא המשיך את דרכו של אביו, כשבכל צעד ובכל מעשה הייתה טבועה פיסה מהחינוך והערכים שקיבל ממנו.

ב-25 באפריל 2021 התגייס יונדב לצה"ל. הוא לא היה חייל רגיל; הוא בא עם חלום ברור – להגיע לסיירת גבעתי. בעקשנות, בנחישות ובהתמדה אופייניים לו, שהיו לו לסימן היכר, הוא הצליח להגשים את חלומו. הוא עבר את הגיבושים, את המסעות המפרכים, את האימונים המתישים, ולא ויתר לרגע. כל קילומטר, כל קושי, רק חיזק בו את הרצון להצליח. כשהגיע לסיירת, הוא לא אכזב. ביחידה, יונדב היה אהוב ומוערך על כולם. חבריו ומפקדיו סיפרו כי היה עמוד תווך בצוות, אדם שאפשר לסמוך עליו בכל מצב, בכל משימה, קטנה כגדולה. הוא הקרין ביטחון, שימש דוגמה אישית לכולם ונחשב לאח גדול עבור חבריו הצעירים יותר. הוא היה שם בשבילם, פיזית ורגשית, תמיד עם מילה טובה, עצה חכמה או כתף תומכת. בהזדמנויות שונות, כשמצאו רגע של מנוחה, היה מנגן לחבריו בגיטרה, מפיג את המתח והעייפות, ומחזיר מעט נורמליות ורוגע לשגרת הצבא המאתגרת. כל חייל הרגיש שיונדב הוא "החבר הכי טוב שלו", תחושה נדירה של קירבה ואמון שרק יונדב ידע ליצור. הוא היה גאה מאוד בשירותו הצבאי, ראה בו שליחות אמיתית, והאמין בכל ליבו כי זו תרומתו המשמעותית ביותר לעם ולארץ שכה אהב. הצבא לא היה רק מקום לשרת; הוא היה דרך חיים, ביטוי לאהבה עמוקה למדינה ולעם.

בשבעה בספטמבר 2023, חודש בלבד לפני פרוץ המלחמה ששינתה את פני המדינה, נשא יונדב לאישה את הדר, אהובת ליבו. את הדר הכיר בעיר דוד כשלוש שנים קודם לכן. הקשר ביניהם היה קשר עמוק של נפש וגוף, של הרפתקאות ושל שקט ביתי. מאז שהכירו, כבשו יחד את שביל ישראל, מאילת בדרום ועד דן בצפון, צעדו יד ביד, חוו רגעים של קושי ורגעים של אושר עילאי. הם תכננו טיול גדול בעולם, חלמו על עתיד משותף, על בית שייבנו יחד, על ילדים שימלאו אותו באור ושמחה. הם רקמו חלומות לעתידם המשותף, עתיד שנראה ורוד ומלא הבטחה, מתוך אמונה עמוקה באהבתם וביכולתם ליצור חיים משמעותיים יחד. חתונה הייתה שיא של אהבה והתחלה של פרק חדש, שפרק הזמן הקצר שניתן להם לחיות בו יחד כזוג נשוי, רק הגביר את עוצמת הטרגדיה.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, השקט הופר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – ילדים, נשים, קשישים, גברים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגנים בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר זה, שבת של שמחה הפכה ליום של שחור ואבל, והחלה מלחמה שהטילה צל כבד על המדינה כולה.

יונדב, איש גבעתי, לא היסס לרגע. הוא הוקפץ באופן מיידי, הלב שלו פועם בעוז, כשהוא מבין את גודל השעה ואת הסכנה המרחפת. הוא נפרד מהדר בחיבוק חזק, כמעט חזוי, כשהוא מותיר מאחור את החלומות המשותפים שבקושי החלו להיבנות. הודעות הווטסאפ האחרונות שהחליף עם יקיריו היו קצרות, תמציתיות, רוויות דאגה ואהבה, אך גם נחישות. הוא נכנס ללחימה בקיבוץ נחל עוז, שם, יחד עם חבריו לצוות, עמד מול מאות מחבלים, תחת אש כבדה ובלתי פוסקת. קולות הירי, פיצוצי הרימונים, צרחות המחבלים – כל אלה יצרו קקופוניה של אימה. אך יונדב וחבריו לא נרתעו. הם לחמו בגבורה עילאית, הסתערו, חיפו אחד על השני, ובעקשנות ובאומץ לב הצילו עשרות אזרחים, הוציאו אותם מבתיהם הבוערים, מחדרי הממ"ד המופגזים, והבטיחו את שלומם. הוא ראה לנגד עיניו את פניהם המבועתות של הילדים, את הדמעות בעיני האימהות, וזה רק חיזק בו את תחושת השליחות. הוא לא חשב על עצמו, רק על אלה שזקוקים להגנתו.

לאחר מכן, כשהלחימה בעוטף עזה נרגעה מעט, נכנס יונדב עם יחידתו לעומק רצועת עזה, במסגרת התמרון הקרקעי הראשון. זו הייתה מציאות אחרת – לחימה בשטח בנוי, במנהרות, מול אויב חמקמק וחסר רחמים. הצעידה הייתה כבדה, הציוד הכביד, וכל צעד דרש ערנות מירבית. המתח היה קבוע, הריח של אבק שריפה באוויר, הקולות המרוחקים של יריות ופיצוצים. ביום שישי, 3 בנובמבר 2023, בלב מחנה הפליטים שאטי שבצפון רצועת עזה, נפל יונדב בקרב. סמל ראשון יונדב רז לוינשטיין, בן עשרים ושלוש בנופלו, הקריב את חייו למען הגנת המדינה והעם שכה אהב. הוא נפל כגיבור, מגן על מולדתו, על ביתו, על משפחתו ועל עתידנו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר בה נולד, תחת שמיים אפורים, מלווה באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, הדר, אם כואבת, ליאורה, וחמישה אחים ואחיות המומים וכואבים.

הדר, אשתו הטרייה, שרק חודשיים קודם לכן עמדה איתו מתחת לחופה, ספדה לו במילים שקרעו את הלב. "אני אוהבת לכתוב לך מכתבים שמתארים כמה אני אוהבת אותך וכמה זכיתי בך," אמרה בקול רועד, "אבל יותר אני אוהבת שאתה קורא אותם. עכשיו אני צריכה לכתוב מכתב אהבה לאהוב שלי שאיננו יותר, ואת זה אני לא יודעת איך עושים. איך מסכמים בן אדם כל כך חי וכל כך אהוב על כולם?" היא קראה לו "אהבת חיי ונסיך", אך לא העזה לקרוא לו "מלאך שלי" – "כי מלאכים יש רק בשמיים ואני צריכה אותך כאן בארץ. עכשיו אתה המלאך השומר שלי." היא נזכרה בשלוש השנים היפות ביותר בחייה, בהן דאג לה ואהב אותה, האמין בה יותר מעצמה והעניק לה כל מה שיכלה לחלום עליו. "אתה הזכייה שלי בחיים האלה ואיזה קצר זה היה. היום אנחנו חוגגים חודשיים לחיי הנישואין שלנו ובמקום זה אני טומנת אותך באדמה. תודה על הזכות להיות בעולם שלך ולהיות אשתך. תודה שלימדת אותי מה זאת אהבה משמעותית." דבריה היו עדות לאהבה ענקית שנקטעה באיבה, אך תישאר חקוקה לעד.

אימו, ליאורה, ספדה לבנה הצעיר, "יונדב, ילד אהוב שלי, אתה הבן הצעיר שלנו, אהוב נפש של כל המשפחה המצומצמת והמורחבת. תמיד הרגשתי מאוד קרובה ומחוברת לכל ששת ילדי המופלאים ברוך השם. אני זוכרת היטב את התחושה והמחשבה לאחר כל לידה שצריך לעשות מקום בלב לילד החדש שהצטרף למשפחה. אבל אתה, האחרון, לא היה מי שידחק אותך קצת הצידה בתוך הלב לעשות עוד מקום. לכן נשארת למלא את כל ליבי. אתה הלב שלי יונדב, וכך תישאר תמיד." מילותיה של ליאורה ציירו תמונה של אהבת אם אינסופית, שאין לה גבולות, אהבה שיונדב מילא בתוכה חלל שלם, שהפך כעת לחלל כואב ובלתי נתפס. אחותו ספדה לו, נזכרת במזל שזכו להכיר אותו על כל מעלותיו עוד בחייו, שלא פספסו אותו במעט שהיה להם ממנו. היא דיברה על הסבלנות והאפס אגו שהיה לו, על הפשטות והצניעות שאפיינו אותו. "תודה שתמיד אמרת שנקניקיות עם קטשופ זה הכי טעים – הייתי ממש לבד בזה... פשוט וצנוע," סיימה, כשהיא משלבת הומור קטן בכאב גדול, כפי שיונדב עצמו אולי היה עושה.

לזכרו של יונדב, ולמען הנצחת דרכו ואהבתו לארץ, הקימו חבריו ומשפחתו פינת קפה ומנוחה בשביל ישראל, באזור סנסנה. שלוש שנים קודם לכן, במהלך מסעם של יונדב והדר בשביל, הם לנו בבקתת שביליסטים באותו מקום בדיוק, חלמו על עתיד משותף. כעת, המקום הזה הפך לסמל חי למורשתו. משפחתו וחבריו דואגים לאספקה שוטפת של קפה, תה, עוגיות ומים, כדי שהפינה תמשיך להאיר את דרכם של אוהבי הארץ, שביליסטים ומטיילים, בדיוק כפי שיונדב האיר את חייהם. בכל כוס קפה חם, בכל רגע של מנוחה מול הנוף הפתוח, רוחו של יונדב נוכחת, מזכירה לכולם את האהבה האינסופית שלו לארץ הזו, לאנשיה, לטבעה וליופייה. בנוסף, חבריו של יונדב מהצוות בסיירת גבעתי הקימו לזכרו ולזכר סמ"ר גלעד נחמיה ניצן, שנהרג יחד איתו באותו קרב, מצפה מרגש בהר קידה שבשומרון. המצפה, עם נוף פנורמי עוצר נשימה, מסמל את השמירה, את הראייה למרחוק, ואת הקרבה לאדמה. הוא עומד שם, שקט ומרגש, כעדות אילמת לגבורתם, לתרומתם, ולחייהם שנקטעו בטרם עת. יונדב רז לוינשטיין, האפרוח הבלונדיני שהפך למגדל ג'ינג'י ענק ומתוק, איש הספר והשטח, איש המוזיקה והספורט, הלוחם והאוהב, נפל כגיבור, אך רוחו ממשיכה לפעם ולהאיר את דרכנו, מצפן של ערכים, אהבה ואומץ, בחלל העצום שהותיר אחריו ובתקומה הישראלית שאנו בונים בעקבות נפילתו.