אפי (יונה אפרים) פלדבאום

מתוך עומק הזמן, מן המקצב הקדום של הדורות, מבעד לערפילי הזיכרון המשתרגים כענפי עץ איתן, אנו שבים אל ראשיתו של סיפור חיים, סיפור נשמה עברית שהתגלגלה ובאה לעולם ברגע של קדושה עילאית, ביום הכיפורים, י' בתשרי תשמ"ט, הוא עשרים ואחד בספטמבר של שנת אלף תשע מאות ושמונים ושמונה. לא הייתה זו לידה רגילה; היה זה מאורע שהטביע עליו חותם נצחי עוד בטרם נשמה נשמת חיים ראשונה. בעולם שסבב סביב תפילה, צום וחשבון נפש עמוק, בין קולות ה"כל נדרי" ל"נעילה", בעת שהשמיים נפתחו והלבבות נכנעו בפני בוראם, נפקד ביתם של יהודית דינה ואברהם אלכסנדר בפלא ילוד. יונה אפרים קראו לו הוריו, שם שהדהד את יונה הנביא, את היונים המבשרות שלום, ואת אפרים, המרמז על פריון ועל היכולת להצמיח מתוך צער. האם, יהודית דינה, אישה יראת שמיים ובעלת לב רחב כאוקיינוס, חשה בוודאי את הכבדות הקדושה של היום, את תפילת הלב הפועם בקרבה, ואת תקוות הדורות כולם שנתלשו עתה אל בין זרועותיה. האב, אברהם אלכסנדר, איש עמל ויראת שמיים אף הוא, שפניו חרושי דאגה ואמונה, ראה בלידת בנו ביום הקדוש הזה אות ומופת, הבטחה אלוהית לטוב שיבוא. בביתם שבזית רענן, יישוב קהילתי שצמח מתוך אהבת הארץ וכיסופים לבניין, שם שמו מרמז על עצי זית נטועים המכים שורש עמוק באדמת הקודש, התרחשה הלידה תחת כנפי השכינה. האוויר באותו יום היה ספוג בריח יום הכיפורים – ריח של שעווה מנרות נשמה, של ספרי תפילה ישנים, של קדושה שאין לה אח ורע. שקט עמוק שרר ביישוב, שקט שרק לעיתים נדירות נשבר בלחש תפילה או באנחה עמוקה, והנה, אל תוך השקט הזה, בקע קולו הראשון של תינוק, בכי קטן ועוצמתי שהכריז על בואו של חיים חדשים, תקווה חדשה.

הבית, כוורת שוקקת חיים, היה מלא תמיד בקולות ובצחוק של עשרה אחים ואחיות נוספים: ישראל, נחמה, ברוך, יהושע, פלד, זכריה, שלמה, פנחס, מרים ויהודה. בבית כזה, שבו כל פינה נשמה סיפור, כל חפץ נשא עמו זיכרון, יונה אפרים, שכולם קראו לו בקיצור "אפי", למד את שיעוריו הראשונים בעולם. לא הייתה זו למידה מתוך ספרים בלבד, כי אם מתוך החיים עצמם: מתוך המולת המטבח בשעות הבוקר המוקדמות, כשהאם אופה לחם ומכינה דייסה לילדים הרבים, ומריח שמרים מתוקים וקפה מהביל מילא את הבית; מתוך קולות לימוד התורה שהדהדו מהחדר של האב בשעות הערב, מילים עתיקות שנדמו כמנגינה שקטה; מתוך משחקי הילדים בחצר, ריצות, צחוקים וגם מריבות קטנות, שלימדו אותו על סבלנות, על חלוקה ועל חברות אמת. זית רענן לא היה רק מקום מגורים; הוא היה כור היתוך של ערכים. הנוף מסביב, גבעות טרשיות מכוסות בחורש ים-תיכוני, שדות חרושים ועצי פרי צעירים, עיצב את נשמתו של אפי. הוא בילה שעות ארוכות בטיולים רגליים עם אחיו, יורד לוואדיות, מטפס על גבעות, נוגע באדמה, מריח את עשבי הבר ואת האדמה הרטובה לאחר גשם. הוא למד להכיר כל אבן, כל שיח, כל עץ. זו הייתה אהבה ראשונית, טהורה ועמוקה לארץ, אהבה שחלחלה לכל נימי נפשו והפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא ראה את הוריו ואת שכניהם עמלים בבניין היישוב, מקימים בתים מאבן וטיט, סוללים דרכים, מפריחים את השממה, והבין כבר מגיל צעיר ש"ארץ ישראל נקנית בייסורים" אך גם בעמל כפיים ובמסירות נפש. חלומותיו הראשונים לא היו על עושר או תהילה, אלא על בנייה – בניין הבית, בניין המשפחה, בניין הארץ. הוא היה ילד שקט בדרך כלל, אך כשעבד, ידיו היו זריזות ונחושות. הוא אהב לתקן, לבנות, ליצור. אביו, קבלן בעצמו, זיהה בו כישרון טבעי ויכולת מעשית יוצאת דופן, ולימים הפך אפי לשוליה נאמן, לומד את רזי המקצוע עוד בטרם הגיע לגיל בגרות. הוא למד את חשיבות הדיוק, את כוחה של עבודה קשה, ואת הסיפוק העצום שביצירה יש מאין.

שנות נעוריו של אפי היו המשך טבעי לילדותו. הוא לא היה מסוג הנערים הפורקים עול, אלא דווקא מופנם, מעמיק, ועם זאת בעל חוש הומור דק ועיניים מחייכות. בבית הספר וב"ישיבה לצעירים" שבה למד, הצטיין לא רק בלימודים, אלא גם בעזרה לחבריו ובנכונותו לתרום. הוא היה עמוד תווך למשפחתו, אח גדול ואחראי, דואג תמיד לאחיו ואחיותיו הצעירים, ולעיתים קרובות שימש להם כתף תומכת ואוזן קשבת. הוא יצא עם אביו לאתרי בנייה, למד להפעיל כלים כבדים עוד לפני שקיבל רישיון נהיגה, והבין לעומק את מכניקת האדמה ואת אומנות הבניין. ידיו הגסות, שהיו רגילות לעבודת כפיים, היו גם עדינות מספיק ללטף ראש של ילד בוכה או להחזיק ספר תפילה. עם הגיעו לגיל גיוס, לא היה כל ספק באשר לייעודו. כמו רבים מבני דורו וסביבתו, הוא ראה בשירות צבאי לא רק חובה אזרחית, אלא מצווה דתית ולאומית, המשך ישיר למורשת אבותיו שהגנו על הארץ. הרגע שבו לבש את מדי החאקי לראשונה היה רגע של התעלות ויראת כבוד. משקל הרובה על כתפו, ריח הנשק והבד הצבאי, תחושת השייכות העמוקה – כל אלו הטביעו בו חותם בל יימחה. הוא החל את דרכו בחיל הרגלים, בחטיבה לוחמת, שם עבר טירונות מפרכת ומאתגרת. תחת שמש קופחת ובגשם שוטף, הוא למד את אומנות הלחימה. הקשיים היו רבים: הריצות המפרכות, מסעות האלונקות, התרגילים המתישים, העייפות שהצטברה בעצמות. אך אפי לא נשבר. הוא מצא בתוכו מאגרים בלתי נדלים של כוח פיזי ונפשי. הוא היה תמיד הראשון לעזור לחבר שקרס, האחרון להתלונן, ותמיד עם חיוך קטן על פניו, גם כשהיה מותש עד עפר. שם, בשדות האימונים ובשמירות הארוכות, הוא רקם קשרים עמוקים עם מפקדיו ועם חבריו לפלוגה. הם הפכו למשפחה שנייה, אחים לנשק, קשרים שנשמרו במשך שנים ארוכות לאחר השחרור. הוא למד מהו אמון הדדי, מהי אחריות קולקטיבית, ומהי מסירות למטרה משותפת.

לאחר שסיים את הכשרתו כלוחם חי"ר, התגלה כישרונו הטכני והמעשי, והוא הופנה לשרת כלוחם צמ"ה – ציוד מכני הנדסי – באוגדת עזה. המעבר מתפקיד לוחם רגלי למפעיל ציוד כבד היה טבעי עבורו, שכן ידעותיו וניסיונו כקבלן עוד מילדותו, באו לידי ביטוי במלוא עוצמתם. זו הייתה דרגה נוספת בסולם האחריות שנשא על כתפיו. מפעיל צמ"ה אינו רק נהג דחפור או טרקטור; הוא מהנדס שדה, אסטרטג, אמן של הרס ובנייה גם יחד. הוא זה שמכשיר את הדרך לכוחות הלוחמים, שמפנה מכשולים, שמפורר עמדות אויב, שמגן על חיי אדם באמצעות פלדה וכוח מנוע. אפי הבין את גודל האחריות שבכל תזוזה של הכף הענקית, בכל דחיפה של הלהב, בכל תמרון של המכונה העצומה. הוא היה סלע איתן, אמין, מקצועי, ובלתי מתפשר על איכות עבודתו. הוא שירת בלב אזור שקט יחסית, אך תמיד נשקפת ממנו סכנה, והיה ערני ודרוך לכל שינוי. עם סיום שירותו הסדיר, חזר אפי אל חייו האזרחיים, אך מעולם לא נטש את שירות המילואים. הוא ראה בו עוגן, חבל הצלה שקושר אותו לייעודו. הוא המשיך להגיע לכל אימון, לכל קריאה, ותמיד בחיוך ובנכונות. במקביל, בנה את עולמו הפרטי. הוא נישא לשולמית, אישה יפה ונחושה, שותפה לדרך ולחלומות, שהבינה את עומק הקשר שלו לאדמה ולמדינה. יחד הקימו בית לתפארת בזית רענן, בית שבו המשיכו לזרום הערכים שעליהם גדל. חמישה ילדים מתוקים נולדו להם: אורי, יסמין, ריטה, דוד ויהונתן. כל אחד מהם היה עולם ומלואו, נדבך נוסף בבניין המשפחה, אור שהאיר את דרכו. אפי היה אב מסור ואוהב, שראה בילדיו את עתיד האומה. הוא לימד אותם לאהוב את הארץ, לטייל בה, לגעת בה. בשבתות ובחגים היה נוהג לקחת אותם לטיולים בסביבה, להראות להם את נס הפרחת השממה, את יופיים של הנופים.

בחייו האזרחיים, אפי המשיך לעסוק במלאכת הבניין. הוא היה קבלן מוערך באזור, איש מקצוע מהשורה הראשונה, שידע כל סודות העפר והבטון. הוא עבד רבות בהתיישבות הצעירה, ובנה בתים חדשים ביישובים צעירים שהיוו חוד חנית של ההתיישבות בארץ. כל בית שבנה היה עבורו לא רק מבנה, אלא הגשמת חזון, נעיצת יתד נוספת באדמת המולדת. הוא היה מחובר לאדמת ארץ ישראל בכל נימי נפשו, לא רק כמי שחי עליה, אלא כמי שמעצב אותה, מגן עליה, ובונה אותה במו ידיו. ידיו היו חזקות ומחוספסות, אך ליבו היה רך ופתוח לכל אדם. הוא היה מוכר ואהוב בכל האזור, איש עצה, איש מעשה, ותמיד עם מילה טובה וחיוך כובש. הוא ייצג את הרוח החלוצית של דור המייסדים, בשילוב עם המקצועיות של איש המאה העשרים ואחת. הוא היה איש משפחה למופת, עמוד תווך בקהילה, ואיש צבא מחויב – כל אלו היו חלקי פאזל שהרכיבו אישיות שלמה ומרשימה.

ואז, פרץ החושך התהומי. שבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023. יום חג וצהלה, יום של ריקודי תורה ושל שמחה יהודית עילאית, הפך באחת ליום שחור משחור, ליום שיירשם לדראון עולם בספרי ההיסטוריה היהודית. אל תוך השלווה המדומה של החג, אל תוך קולות השירה והשמחה, פרץ רוע מוחלט, אכזריות שאין לה תקדים, טבח נורא שכוון נגד נשים, ילדים וזקנים. אפי, כמו כל אזרחי ישראל, התעורר בבוקר לחג מלא אור, אך עד מהרה התרסק עליו עולם שלם. קולות הבומים הרחוקים, הידיעות הראשוניות שהחלו לזרום בטלפונים, התמונות המחרידות – כל אלו יצרו הלם ראשוני עמוק, תחושה של חוסר אונים מול התופת. ליבו נחמץ. הוא, איש האדמה, איש המגן, ראה כיצד האדמה נבזזת, כיצד קדושת החיים נרמסת ברגל גסה. הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. ההלם הראשוני הוחלף במהרה בנחישות פלדה, בהבנה עמוקה שהרגע הזה הוא רגע מבחן קיומי. זו לא עוד מלחמה "על הגבול", זו מלחמה על הבית, על העם, על הנשמה היהודית כולה. הוא ידע שעליו לעשות את מה שנדרש, להגן על קדושת החיים, על משפחתו, על עמו.

הקריאה למילואים הגיעה ביום י"ז בתשרי תשפ"ד, שנים עשר באוקטובר 2023, חמישה ימים בלבד לאחר הטבח. לא היה כל צורך להפציר בו. הוא כבר היה מוכן, אורז את הציוד, נפרד מאשתו שולמית וילדיו בהבטחה שקטה שישוב, הבטחה שעלתה מהלב אך גם מהבטן, הבטחה ששמעה את קול הדורות שקראו לו. הדרך אל הדרום הייתה מלווה בדממה כבדה ברכב, דממה שנשברה רק על ידי קולות החדשות ברדיו, שדיווחו על זוועות שלא ייאמנו. הלב נצבט, אך הנחישות רק גברה. הוא הגיע אל נקודת הכינוס, פגש את חבריו ליחידה, לוחמי צמ"ה ותיקים ומנוסים כמוהו, שפניהם שיקפו את אותה תערובת של הלם, כאב ונחישות בלתי מתפשרת. הם היו אגרוף אחד, מוכנים לכל משימה. המעבר החד מהשלווה של שבת שמחת תורה אל זירת הקרב המדממת ברצועת עזה היה טראומטי. ריח עשן הקרבות, קולות הירי וההפגזות, מראה ההרס – כל אלו היו מציאות חדשה ואכזרית. אך אפי, עם ניסיונו הרב ורוחו האיתנה, התייצב מול הרוע המוחלט במלוא קומתו. הוא רתם את יכולותיו המקצועיות והפיזיות לשירות מילואים משמעותי, כפי שרק הוא ידע. כלוחם צמ"ה באוגדת עזה, תפקידו היה קריטי. הוא נכנס אל תוך עזה עם כלי הצמ"ה העצומים – דחפורי D9 משוריינים, שופלים ומחפרים – כלים שהפכו לסמל של המלחמה הזו. הוא היה הפנים המגנות, הידיים הבונות וההורסות, זה שמכשיר את הדרך לכוחות החי"ר והשריון, שמסלק מטענים, שמפורר תשתית טרור, שמפלס צירים תחת אש.

הימים והלילות ברצועת עזה התערבבו למסכת אחת ארוכה של עבודה קשה, סכנה מתמדת ואחריות עצומה. אפי וחבריו עבדו ללא לאות, בשטחים בנויים צפופים, בסמטאות צרות, תחת איום ירי צלפים, מטעני צד וירי נ"ט. כל תזוזה של הדחפור הייתה מחושבת, כל פעולה דרשה ריכוז עילאי. אבק סמיך כיסה את הכול, ריח שרוף של מתכות ושל עפר באוויר, קולות המנועים הגדולים שילבו בקולות המלחמה. הוא ישב בקוקפיט המוגן של הדחפור, אך מעולם לא התנתק מהמציאות סביבו. עיניו סרקו כל פינה, חיפשו כל סימן למלכודת, לפתח מנהרה, לאיום נסתר. הוא ידע שכל טעות קטנה עלולה לעלות בחיי אדם, בחיי חבריו. מסירות הנפש שלו הייתה מוחלטת. הוא עבד שעות ארוכות, לעיתים ללא שינה, מוצא כוחות חדשים מתוך האמונה בצדקת הדרך. הוא ראה לנגד עיניו את פניהם של ילדיו, את דמותה של אשתו, את דמותה של אמו, את זית רענן, את כל מה שייצג את קדושת החיים ואת הישראליות הקמה מעפר. הוא הבין לעומק שכל צעד שלו בשדה הקרב, כל סנטימטר של אדמה שפונה או נכבש, היה נדבך נוסף בבניית קוממיות ישראל מחדש מתוך האפר של השבעה באוקטובר. הוא לא נלחם רק בטרוריסטים; הוא נלחם על נשמת האומה, על עתיד ילדיו ועל קיומו של העם היהודי בארצו.

והיום המר והנמהר הגיע. ו' במרחשוון תשפ"ו, עשרים ושמונה באוקטובר 2025. שנתיים תמימות מאז פרוץ המלחמה, שנתיים שבהן המשיך אפי לשרת במילואים במסירות שאין לה גבול. שנתיים של לחימה בלתי פוסקת, של כאב והקרבה, אך גם של נחישות ותקווה. באותו יום, בדרום רצועת עזה, בעיצומה של משימה מבצעית שנועדה להבטיח את ביטחונם של כוחותינו, תוך כדי פעילות מבצעית של פינוי מכשולים והכשרת צירים, משימה שחייבה אומץ לב ומקצועיות ללא פשרות, נפל רב סמל יונה אפרים פלדבאום בקרב. בן שלושים ושבע היה בנופלו. פרטי נפילתו המדויקים נותרו עטופים בערפל הקרב, אך ברור היה כי הוא נפל כגיבור, תוך כדי מילוי תפקידו, הגנה על חייליו ועל עמו. הוא נפל כשהוא מחובר לאדמת ארץ ישראל, אדמה שכה אהב וכה הגן עליה, כפי שעבדה במו ידיו במשך כל חייו. הוא נפל כשהוא מגלם את כל הערכים שעליהם גדל: אהבת הארץ, מסירות למשפחה, מחויבות לעם, ואומץ לב בלתי מתפשר.

הידיעה הנוראה הכתה כרעם ביום בהיר ביישוב זית רענן, בביתו של אפי. הלבבות נשברו, האוויר עמד מלכת. "אפי איננו", לחשו השפתיים, ואין מילים לתאר את עומק הכאב. שולמית, אשתו האהובה, נותרה עם חמישה ילדים קטנים, עם חלל עצום שנפער בחייה, עם זיכרון של אהבה גדולה ועם מורשת של גבורה. הוריו, יהודית דינה ואברהם אלכסנדר, קבלו את הבשורה הקשה בכאב עמוק, אך גם בהבנה שבן יקירם נפל למען המטרה הגדולה ביותר. עשרה אחיו ואחיותיו נותרו כואבים והמומים, מנסים לעכל את האובדן הבלתי נתפס. היישוב זית רענן, שבו אפי היה עמוד תווך, עמד שבור וכואב. אפי היה הנופל ה-59 של מועצת בנימין במלחמה זו, מספר מצמרר המעיד על ההקרבה העצומה של האזור למען ביטחון המדינה. חבריו ביישוב, שאהבו והעריכו אותו כל כך, סיפרו עליו בדמעות: "אפי היה מוכר מאוד ואהוב בכל האזור. הוא עבד רבות בהתיישבות הצעירה. אפי היה מחובר לאדמת ארץ ישראל ונפל כשפעל כדי להגן עליה." מילים אלו, פשוטות וכנות, תארו את מהותו של האיש.

הלווייתו נערכה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, פסגת הקודש של אומתנו, מקום מנוחתם של גדולי האומה וגיבוריה. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה: משפחה, חברים, שכנים, מפקדים ופקודים, אנשים שמעולם לא פגש אך באו לחלוק לו כבוד אחרון. שולמית, אשתו, עמדה ליד קברו הטרי, פניה חרושים בכאב אך עיניה בוהקות בחוזק בלתי נתפס. "אפי שלי," לחשה מבין דמעותיה, "היית עמוד האש לפני המחנה, עמוד התווך של ביתנו. היית אב נפלא, בעל אוהב, איש עבודה ומסורת. כל חייך היית בונה – בונה בית, בונה קהילה, בונה את הארץ. עכשיו נפלת כבניין מקדש, ונשמתך היא נשמתה של הארץ הזו." ילדיו הקטנים, אורי, יסמין, ריטה, דוד ויהונתן, עמדו שם, מבוהלים וכואבים, אך עם ניצוץ של גאווה בעיניהם, מבינים בדרכם הפשוטה שאביהם היה גיבור. אחד מילדיו לחש: "אבא, אתה המלך שלי, תמיד תהיה." מילותיו הפשוטות של ילד, עמוקות מכל הספד מליצי.

מפקדו של אפי, רב סרן במילואים, עמד ליד הקבר, קולו נשנק מדמעות אך נחוש. "אפי," אמר, "היית לוחם צמ"ה מהמעלה הראשונה. ידיך היו ידי אמן, ליבך היה ליבו של אריה. לא היה מבצע קשה מדי, לא היה מכשול בלתי עביר. היית תמיד הראשון להתייצב, האחרון לעזוב. ראינו בך את רוח צה"ל במיטבה, את רוח ישראל הנצחית. היכולת שלך לרתום את כישוריך האזרחיים לשדה הקרב הייתה יוצאת דופן. היית אדם שקט, אך מעשיך דיברו בקול רם יותר מכל מילה. נפלת כשאתה מגן על כולנו, על הארץ הזו שכה אהבת. דמותך תהיה נר לרגלינו, סמל לגבורה ולמקצועיות." חבר קרוב מקהילת זית רענן, שגדל עם אפי מגיל צעיר, ספד לו בקול רועד: "אפי, אחי, היית עבורנו מגדלור. איש של אמת, איש של עבודה, איש של אהבה. היית נוטע עצים, בונה בתים, ומקים משפחות. תמיד היית שם עבור כולם, עם חיוך ועם נכונות לעזור. כל פינה ביישוב נושאת את חותמך, כל אבן זוכרת את מגע ידיך. נפלת כשאתה נאבק על זכותנו לחיות כאן, בארץ הזו. זכרך יהיה חקוק בליבנו לעד, ותורתך – תורת העבודה, המסירות והאהבת הארץ – תמשיך לחיות בנו, בדורות הבאים."

לאחר נפילתו, הועלה אפי מדרגת רב סמל במילואים לדרגת רב סמל ראשון במילואים, הכרה צנועה אך משמעותית בהקרבתו ובשירותו. אך הדרגה האמיתית שלו הייתה בלבבות אלה שהכיר ושהותיר אחריו. מורשתו של אפי, יונה אפרים פלדבאום ז"ל, היא מורשת של אהבה עמוקה לארץ, של מסירות בלתי מתפשרת למשפחה ולעם, של עבודה קשה ושל גבורה שקטה. הוא היה מגלם את הרוח הישראלית הקמה מעפר, את כוחו של עם שנדרש להילחם על קיומו, אך גם לבנות ולהפריח את שממותיו. הוא הותיר אחריו לא רק חמישה ילדים יתומים, אלא גם אין ספור בתים שבנה, דרכים שסלל, ובעיקר – דרך חיים שלמה, שהייתה מגדלור של ערכים. הוא היה חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל, שהתחילה עם אברהם אבינו ועם ההבטחה על הארץ, ונמשכת עד עצם היום הזה. הוא נולד ביום הקדוש ביותר, יום הכיפורים, וסיים את חייו בקרב קדוש על קדושת החיים, על זכותו של עם ישראל לחיות בארצו. סיפור חייו הוא פרק נוסף בכרוניקה התנ"כית המודרנית של עם נצחי. יהי זכרו ברוך.