יונה בצלאל בריף

בירושלים נולד יונה בצלאל בריף, בנם השישי והצעיר של הייזל סוזן ודוד חיים, באביב של שנת 2001, ביום רביעי בשבוע, הרביעי בניסן. הבית שלהם, בית ירושלמי חם ותוסס, היה תמיד מלא קולות וצחוק, ריחות תבלינים ומאפים, ובעיקר – אהבה. אחים ואחיות גדולים – נאוה, מיכה, יסמינה, ליבי ואביאל – קיבלו את יונה הקטן בזרועות פתוחות, וכבר מראשית דרכו היה ברור שיש בו משהו מיוחד, איזה חוט בלתי נראה שקושר את כולם יחד. הוא לא היה רק האח הצעיר, הוא היה הלב הפועם של הבית, מוקד שקט של שלווה בתוך ההמולה המשפחתית, זה שהיה תמיד שם כדי להשכין שלום, לגשר על פערים קטנים, או סתם לחייך חיוך רחב ומבויש, שהיה ממיס כל כעס או ויכוח. הוריו ראו בו את הדבק המחבר, את מי שתמיד דואג שהאווירה תהיה נעימה, שהשיחות יזרמו, ושאיש לא ירגיש לבד. כשהיו מתאספים כולם סביב שולחן השבת העמוס, כשהצלחות היו מתרוקנות והקולות מתערבבים, היה יונה יושב שם, מאזין, מחייך, ונוכחותו השקטה אך העוצמתית הייתה מחממת את החלל.

כשהיה ילד קטן, עברה המשפחה למודיעין, שם גדל והתחנך. הוא החל את דרכו בבית הספר היסודי "משואת נריה", ומאוחר יותר המשיך לישיבת "לפיד" של תנועת "בני עקיבא" בעיר. מוריו זוכרים אותו עד היום כילד יוצא דופן, לא רק בזכות ציוניו הטובים, אלא בעיקר בזכות מי שהיה. הוא היה תלמיד חרוץ, שעיניו הסקרניות תמיד חיפשו ללמוד ולהבין, מנומס באופן טבעי, עם מאור פנים שאי אפשר היה לכעוס עליו, גם כששובבות קלה הייתה מציצה ממנו לעיתים. הוא לא היה צריך שמישהו יבקש ממנו עזרה; אם ראה ילד אחר נאבק במשימה, עם עיניים עצובות מול דף חשבון סבוך או מילים שלא התחברו למשפט, היה ניגש אליו בשקט, בהליכה בטוחה אך לא מתבלטת, מציע עזרה בחפץ לב, בטון רך וסבלני, עד שההבנה הייתה מופיעה בעיניו של הילד השני. הוא היה עושה זאת לא כדי לקבל שבחים, אלא מתוך דחף פנימי עמוק לדאוג לסובבים אותו, להקל על כאבם, ולו הקל שבקלים.

כבר בצעירותו התבלטה בו תכונה של ראייה קדימה ותכנון, לצד נחישות לחתור למצוינות. כשהגיע לשלב בחירת המגמות בתיכון, החליט ללמוד מתמטיקה ברמת חמש יחידות לימוד, לאו דווקא בגלל אהבה טבעית למספרים, אלא מתוך הבנה שזו הדרך לסלול לעצמו אפיקים ללימודים גבוהים בעתיד. זו לא הייתה בחירה קלה עבורו; המתמטיקה דרשה ממנו מאמץ רב, שעות ארוכות של ישיבה מול הספרים, תרגול בלתי פוסק, ולא פעם התמודדות עם תסכול כשפתרון לא נמצא מיד. אבל יונה, עם אותה עקשנות שקטה שאפיינה אותו, מעולם לא ויתר לעצמו. הוא היה יושב שעות ארוכות ליד שולחן העץ המהוה בסלון, כשפנס קטן מאיר את דפי התרגילים, ורק קול הקשקוש העדין של העיפרון על הנייר היה מפר את השקט. הוא היה דוחף את עצמו להיות טוב יותר, לא מתוך תחרותיות עם אחרים, אלא מתוך דחף פנימי להגשים את הפוטנציאל הטמון בו, לשמור על סטנדרטים גבוהים שקבע לעצמו, ולנצל כל מצב עד תומו.

מעבר לספסל הלימודים, מצא יונה את מקומו הטבעי בתנועות נוער. מגיל צעיר הצטרף כחניך לתנועת "בני עקיבא", ועם השנים, כשבגר, הפך למדריך. הוא אהב את תחושת הקהילה, את השירים המשותפים סביב המדורה, את השיחות העמוקות על ערכים, ארץ ישראל ואנשים. אבל לבו הרחב והרגיש הוביל אותו גם למקום נוסף, מיוחד לא פחות: תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", המשלבת ילדים עם ובלי צרכים מיוחדים. שם, במפגשים השבועיים, בין צחוק ושמחה, בין קשיים קטנים וניצחונות גדולים, הרגיש יונה שהדרכה היא עבורו לא רק פעילות פנאי, אלא דרך חיים. הוא היה מתכופף לגובה העיניים של ילד שמסרב להשתתף, מדבר איתו בשקט, עם סבלנות אינסופית, עד שהילד היה נפתח ומצטרף למשחק. הרגישות שלו לזולת, היכולת לראות את האדם שמאחורי הקושי, והרצון העז לחבר בין אנשים, מצאו ביטוי מלא בפעילות הזו. הוא ידע ליצור קשרים חמים ואמיתיים עם כל ילד, להעניק לו תחושה של שייכות, של כוח, של תקווה.

הגוף והתנועה היו חלק בלתי נפרד מחייו של יונה. מגיל צעיר אהב ספורט, והפעילות הגופנית העירה בו תחושת חיות ושחרור. הוא היה חזק, לא רק פיזית אלא גם מנטלית, וידע למצוא נחמה וטיהור נפשי בריצה. בכל יום שישי אחר הצהריים, כשהשמש כבר החלה לשקוע וריחות השבת החלו להתפשט ברחובות מודיעין, היה יונה נועל את נעלי הריצה שלו ויוצא לריצת עשרה קילומטרים קבועה. הוא אהב את הרגעים האלה של שקט, כשקצב הצעדים שלו היה משתלב עם נשימותיו, וכל המחשבות היו מתנקות. זו הייתה עבורו מעין הכנה רוחנית לשבת, דרך לנקות את הראש ואת הנפש לפני כניסת הקודש. בתיכון, כהכנה לקראת הגיוס לצה"ל, הצטרף לקבוצת כושר קרבי. הוא התאמן במרץ, דחף את גבולותיו, ומהר מאוד התגלה כישרונו הספורטיבי הבולט. מפקדי הקבוצה המליצו לו לגשת לתחרויות, אך יונה סירב בנימוס. הוא לא אהב להתחרות באחרים, לא חיפש את אור הזרקורים. עבורו, התחרות האמיתית הייתה תמיד עם עצמו – לדרבן את עצמו להיות טוב יותר, חזק יותר, עמיד יותר. הוא היה שקט וממוקד, ורק כשהיה מגיע הביתה, עייף אך מרוצה, היה חיוך של סיפוק נסוך על פניו.

לאחר שסיים את לימודיו בישיבה התיכונית, עשה יונה צעד נוסף בדרכו: הוא למד שנה וחצי במכינת "בני דוד" במעלה אפרים. זו הייתה תקופה משמעותית של העמקה ערכית, רוחנית ואישית. הוא ישב ולמד, התפלל, השתתף בשיחות נפש ארוכות עם חבריו ורבניו, והתחזק באמונתו. המכינה חיזקה בו את תחושת השליחות ואת הרצון לתרום למדינה ולחברה. הוא חזר הביתה עם עיניים בוהקות יותר, עם הבנה עמוקה יותר של העולם ושל מקומו בו, ועם נחישות גדולה עוד יותר לשרת את המדינה. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה ללכת, ומה הוא רוצה לעשות.

ביום 4 באפריל 2021, הגיע הרגע המיוחל. יונה התגייס לצה"ל, והחל את דרכו ביחידת "דובדבן" בחטיבת "עוז" של חיל הרגלים – היחידה שבה קיווה לשרת, היחידה שחלם עליה עוד מימי התיכון. זו הייתה הגשמת ייעוד עבורו. הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית, אך יונה עמד בה בגבורה שקטה. במהלך הטירונות, הבחינו מפקדיו באישיותו הייחודית. היושרה, החיוך הכובש וחוש הצדק שאפיינו אותו, הפכו אותו למועמד מושלם לתפקיד בלתי מבוקש במיוחד: סידור תורנות שמירות הלילה ותורנות המטבח. המפקדים ידעו שאף חייל לא יוכל לכעוס על יונה, גם אם יקבל שיבוץ קשה, פשוט כי הוא יונה. הוא היה מגיע לכל אחד בחיוך, מסביר את הצורך, מקפיד על חלוקה הוגנת, ואף פעם לא מתחמק מלתת מעצמו יותר. הוא היה קם עם שחר, כשעוד היה חשוך בבסיס, בודק את לוח התורנויות, מוודא שכל אחד יודע את תפקידו, ורק אז ניגש למטלותיו שלו. גם בתפקיד הלא זוהר הזה, הוא מצא דרך להאיר פנים, לחבר בין אנשים, ולשמור על אווירה טובה.

לאחר הטירונות, יצא יונה לקורס חובשים, ואז להשלמת חובשים קרביים. המעבר לתחום הרפואה היה עבורו טבעי. הוא נהנה מאוד מהלמידה, מהחומר המרתק, מהיכולת להבין את גוף האדם ואת דרכי הריפוי. הוא ישב שעות ארוכות בספריה, מעמיק בספרים, מתרגל תרחישים, ולא פעם היה נכנס לבית חולים לצפות בניתוחים, נדהם מהדיוק והמקצועיות. הוא חש שביעות רצון עמוקה מהתפקיד שיועד לו, תפקיד שבו יוכל להציל חיים, להקל על כאב, ולעזור לאנשים ברגעי משבר. בסוף הקורס, כשחזר ליחידה, היה כבר חובש קרבי מן המניין, עם ילקוט עמוס בתרופות ובתחבושות, ועם לב עמוס ברצון לעזור.

יונה, שגדל בבית דתי ושמר מצוות כל חייו, הקפיד על כך גם במהלך שירותו הצבאי. זה לא היה תמיד קל, במיוחד בהיותו החייל הדתי היחיד בצוות. אבל הוא הסתדר כהרגלו, בשקט ובנועם. חבריו לצוות, שראו את מסירותו ואת אמונתו, גילו כלפיו הבנה ותמיכה מרגשת. הם סייעו לו בכל דרך אפשרית, למשל, היו מתכנסים יחד בלילות כדי לקיים מניין לתפילה, גם אם לא כולם היו דתיים. הם ראו בו דמות מעוררת השראה, חבר אמיתי, ואת הכבוד שרחשו לו הוא הרוויח לא בזכות דרישות, אלא בזכות מי שהיה. הוא היה משתף אותם בשיחות על פרשת השבוע, מספר על משמעות החגים, והיה תמיד קשוב לשאלותיהם וספקותיהם. הקשרים האלה, שנבנו על כבוד הדדי והבנה, היו עמוקים ואמיתיים, והעידו על היכולת המופלאה שלו לחבר בין ניגודים וליצור הרמוניה.

במאי 2023, השתתף יונה עם יחידתו במבצע במחנה הפליטים נור א-שמס, סמוך לטול כרם שבשומרון. הייתה זו פעילות מורכבת ורגישה, שבה נדרשה ערנות מירבית. לפתע, במהלך הפעילות, התפוצץ מטען חבלה עוצמתי. הפיצוץ העז הטיח את יונה ארצה, והוא חש כאב חד, קורע, בשתי רגליו. הוא נפצע קשה, אך גם ברגעי הכאב העזים האלה, כחובש קרבי, ידע בדיוק מה עליו לעשות. הוא הושט לבית החולים "בילינסון" בפתח תקווה, שם אושפז למשך שבוע, נאבק בפציעותיו. הדרך להחלמה הייתה ארוכה ומייגעת. הוא שוחרר לביתו למשך שלושה חודשים, במהלכם הוצע לו לעבור טיפולים ביחידה, אך יונה, עם אותה נחישות שאפיינה אותו, בחר להחלים בכוחות עצמו. הוא התאמץ להתגבר על הפציעה, התמיד בפיזיותרפיה שעשה בעצמו, לא מוותר על אף תרגיל, דוחף את גבולות הכאב. הוא חזר לשחות בבריכה, מרגיש את המים עוטפים את רגליו הפצועות, ואז לרוץ, צעד אחר צעד, לאט ובזהירות, עד שהרגליים חזרו לסורן. בנוסף, הוא קנה גלשן סאפ ולמד לעשות יוגה על הסאפ, מצא שלווה ואיזון בתרגילים המאתגרים על פני המים. הוא הפך את תקופת ההחלמה למסע של העצמה אישית, כשכל יום הוא מתמודד עם אתגר חדש ומנצח אותו.

הפציעה הקשה העניקה לו פטור משירות קרבי או אפשרות לעבור לתפקיד מנהלתי. רבים היו בוחרים בדרך הקלה יותר, אך יונה לא היה כזה. הוא החליט, ללא היסוס, לחזור כלוחם ליחידה. הוא לא ראה שום אפשרות אחרת. עם שובו ליחידה בספטמבר 2023, רק חודש לפני אירועי השבת השחורה, יצא מדי לילה לריצה מתישה בבסיס. הוא רצה לחזור לכושר גופני מלא, להיות הטוב ביותר עבור הצוות שלו, לא להוות נטל על איש, אלא להיות עמוד תווך, כמו תמיד. הוא רץ בחשכה, שומע רק את קצב נשימותיו ופעימות לבו, כשזיכרון הפיצוץ והפציעה עדיין חרוט בבשרו, אך הנחישות הייתה חזקה מכל כאב. הוא רצה להיות מוכן, מוכן לכל תרחיש, חזק מספיק כדי להגן על חבריו ועל המדינה.

בתוך כל העשייה והמסירות, יונה היה ונשאר הדבק המחבר במשפחתו. הוא היה משכין השלום, הלב הפועם, מי שתמיד דאג לכולם. הוא בילה עם הוריו, אחיו ואחייניו בטיולים ברחבי הארץ, בחוף הים, ובסלון הבית המוכר. כשאחיו ואחיותיו נישאו ועזבו את הקן, נותר רק הוא עם הוריו בבית המשפחה. בתקופה זו, שנמשכה כשנתיים, הם התקרבו מאוד. הוא היה החבר הכי טוב שלהם, שותף לשיחות עמוקות, לטיולים משותפים, לרגעים קטנים של שקט. בשבתות, כשאחיו הגדולים לא הגיעו לביקור, דאג יונה לבלות עם ההורים, לצאת איתם לטיול רגלי קצר, לשבת איתם לקפה ועוגה, רק כדי שלא יישארו לבד. הוא היה מגיע אליהם למודיעין מדי סוף שבוע, ללא מילים, רק בחיוך ובחיבוק, מביא איתו את השמחה והאור שלו.

מעגל חבריו היה רחב, אך כחמישה-עשר חברים קרובים ליוו אותו מגיל הגן ואילך. אלה היו חברי נפש, אחים לדרך, וכל אחד מהם הרגיש כאילו יונה הוא חברו הטוב ביותר. הם בילו יחד שעות ארוכות, לעיתים קרובות התארחו אצלו בבית, יושבים בסלון עד השעות הקטנות של הלילה, מנגנים, מדברים, צוחקים, חולמים. ביתו של יונה היה תמיד פתוח, תמיד מזמין, מקום מפלט שבו כולם יכלו להרגיש בבית.

יונה אהב מוזיקה. הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה ובפסנתר, וצלילי המנגינות היו ממלאים את הבית. לעיתים קרובות היה עורך "ג'אם סשן" ספונטני עם אחיו אביאל בסלון, כשהם מנגנים יחד, מאלתרים, יוצרים הרמוניה. הוא האזין למגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, לעיתים מנוגדים לחלוטין – שירי חול וקודש התנגנו זה לצד זה בפלייליסט שלו, מוזיקה קלאסית לצד שירי שנות השישים ומוזיקה עדכנית ביותר. הוא מצא יופי והשראה בכל צליל, בכל מנגינה. מעבר למוזיקה, גילה עניין מיוחד בסרטים על מלחמת העולם השנייה, צפה בהם שוב ושוב, מנסה להבין את מורכבות האנושות ברגעים קשים. הוא אהב אוכל טוב, יין משובח, ובעצמו היה בשלן מוכשר. ריחות תבשילים עשירים היו עולים מהמטבח כשיונה היה משתלט על הסירים. טיולים רגליים ברחבי הארץ ובילוי בים היו מקור הנאה גדול עבורו. הוא אהב את הטבע, את השקט, את המרחבים. הוא גילה גם כישרון בציור, בנגרות ובעבודה בעץ, ויכולותיו המעשיות באו לידי ביטוי כשבנה במו ידיו את הפרגולה בבית הוריו, מקום שבו יכלו לשבת יחד, לשתות קפה, ולהביט בשקיעה.

יונה היה רודף שלום ואוהב שלום. הוא אהב את החיים בכל נימיהם, את משפחתו ואת חבריו. הוא הצליח לגעת בחייהם של רבים, להשאיר חותם בכל מפגש. הוא העריך את הנאות החיים הקטנות: כוס קפה חמה בעת שקיעה, שיחה טובה עם חבר, צחוק מתגלגל של אחיין. אף שרצה למצות את החיים עד תום ולא להחמיץ אף רגע, ידע גם לשבת בנחת, להתבונן, ליהנות מהשקט. הוא היה חברותי ומלא חן, בורך בחיוך רחב ומבויש שכבש כל לב, ובקסם אישי שהיה קשה לעמוד בפניו. החום האנושי והרגישות לזולת היו חלק בלתי נפרד ממהותו. הוא תמיד ראה וכיבד את האחר, גם אם היה שונה ממנו. בגרותו באה לידי ביטוי באופן החשיבה שלו, ביכולת המופלאה שלו "לחבר בין ניגודים בצורה פשוטה ושלמה ולהעניק לכל גוון בחיים את המקום ואת המשמעות הראויה לו", כפי שתיארה אחותו נאוה. הוא מעולם לא ויתר לעצמו, אלא תמיד דחף קדימה, שמר על סטנדרטים גבוהים והקפיד לנצל כל מצב עד הסוף, לחיות במלואו, בכל רגע.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השתנה עולמם של יונה ושל מדינת ישראל כולה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל כל הנמצאים באזור. באותו בוקר, פרצה מלחמה. יונה שהה עם צוותו בכוננות בבסיס היחידה במישור אדומים. הטלפונים החלו לצלצל, והודעות וואטסאפ זרמו בקצב מסחרר. זמן קצר לאחר פרוץ האירועים, קיבל אחד מחברי הצוות שלו, תושב קיבוץ כפר עזה, הודעות מזעזעות על מחבלים שהשתלטו על הקיבוץ. ללא היסוס, בלי לחשוב פעמיים, החליטו יונה וחבריו לצוות לנסוע דרומה, אל התופת.

הם התכנסו במהירות בשדרות, שם קיבלו תדרוך קצר, והמשיכו בנסיעה דחופה לקיבוץ כפר עזה, שנמצא בגזרת החטיבה הצפונית של אוגדת עזה. בשעה 10:30 בבוקר, כשהגיעו לקיבוץ, התגלתה לנגד עיניהם תמונה קשה מנשוא של הרס, אש, וזוועות. הם החלו לעבור מבית לבית, כשהם נלחמים בגבורה עילאית, מטהרים את המקום ממחבלים ומנסים להציל את התושבים הנצורים. היריות לא פסקו לרגע, והם התקדמו בזהירות, מודעים לסכנה המיידית בכל פינה. במהלך הלחימה העיקשת, נפצעו קשה מפקדו של יונה וחבר נוסף לצוות, ונורו על ידי המחבלים. יונה, בהיותו חובש קרבי, ועם אותו דחף פנימי עז להציל חיים שאפיין אותו תמיד, חש חובה עליונה לחלץ אותם תחת אש תופת. הוא לא חשב על הסכנה לחייו, רק על חבריו השרועים על הקרקע. הוא זחל לעברם, כשהוא מתעלם מהירי הבלתי פוסק, ובמאמץ עליון החל לגרור אותם למקום מבטחים. ברגעים אלה, כשגופו היה חשוף, ספג יונה שלושה-עשר קליעים – ברגליים, בגב ובראש.

הכאב היה בלתי נסבל, אך יונה, עם קור רוח יוצא דופן ואינסטינקטים של חובש מיומן, לא נכנע. הוא ידע שכל שנייה קובעת. הוא עצר את הדימום הנוראי ברגליו באמצעות חסמי עורקים שהניח לעצמו, כשהוא נאבק בכאב ובחולשה הגוברת. בנחישות עזה, זחל אל בית סמוך שהיה בו מרחב מוגן, וריכז שם את הפצועים – את מפקדו וחברו, ואחרים שנפגעו בקרבות. בתוך המרחב המוגן, כשקליעים שורקים מעל ראשו ודפיקות הלב רועמות באוזניו, הוא המשיך להציל נפשות, מטפל בפצועים בקור רוח יוצא דופן, מעניק להם טיפול ראשוני מציל חיים, מנחם אותם במילותיו השקטות. הוא היה גיבור לא רק במעשיו, אלא גם ביכולתו לשמור על צלילות דעת ועל אנושיות בלתי רגילה בלב התופת.

המסע להצלת חייו של יונה הפצוע היה ארוך ומורכב. הוא הועבר מרכב ממוגן אחד למשנהו, כשכל העת הוא נאבק על חייו. הרכב הממוגן הראשון שבו פונה נתקל ב-RPG ולא הצליח להגיע לצומת סעד כדי לחבור למסוק חילוץ. הוא הועבר לרכב אחר, שנתקל גם הוא במארב מחבלים. יונה, כשהוא שותת דם ומעולף למחצה, נשאר מאחורי מיגונית, שם חיכה לחילוץ נוסף. לבסוף, הועלה על מכסה מנוע של האמר, בדרך לצומת הודיה, ומשם הועבר למסוק של יחידה 669, יחידת החילוץ והפינוי בהיטס, שפינתה אותו במהירות לבית החולים.

יונה הגיע לבית החולים "שיבא" בתל השומר במצב קשה ביותר, אך בהכרה מלאה. הוא אושפז במחלקת טיפול נמרץ, סובל מפגיעות פנימיות חמורות בכבד ובכליות, אך עדיין היה בקשר עם הרופאים בחדר ההלם, מצליח לתאר את פציעותיו, לתת מידע חיוני. אז החל להילחם על חייו – מאבק עיקש שנמשך 417 ימים. בחודשים הבאים טופל גם בבית החולים "רמב"ם" בחיפה, בתא לחץ בבית החולים "שמיר" ("אסף הרופא"), ובמחלקת הכוויות בבית החולים "שיבא". הוא עבר כמאה ניתוחים מורכבים, כשכל ניתוח הוא קרב נוסף על חייו. כל העת, במסירות אין קץ, ליוו אותו הוריו ואחיו, לילות כימים, לא עוזבים אותו לרגע. עשרות פעמים היה נתון בסכנת חיים ממשית, וסבל אחת-עשרה פעמים מדלקת ריאות קשה, אך בכל פעם הצליח להתגבר, לנצח את המחלה, ולשרוד. הצוות המטפל, שהיה עד לכוח הרצון המדהים שלו, כינה אותו "סופרמן".

יונה נאבק על החלמתו בנחישות בלתי רגילה, באופטימיות בלתי מעורערת, ומתוך רצון עז לחיות. הוא לא חדל להביט קדימה, חלם להגיע למחלקת השיקום, לשחות שוב, לשבת בכיסא גלגלים במקום להיות מרותק למיטה. מעולם לא ביטא אכזבה, תסכול או עצבות על מצבו הקשה ועל ייסוריו הבלתי נסבלים. הוא לא פחד מהטיפולים הכואבים ומהניתוחים המסובכים שנדרש לעבור. בשל היותו חובש מיומן, הצוות הרפואי שינה את גישתו והפך את יונה לשותף מעורב בטיפול שלו, מבין שהוא מבין את ההליכים, שמסוגל לתת פידבק מדויק. הוא השלים עם המצב, ולא ביקש דבר מלבד לחיות. באמונה שלמה הרבה להתפלל, וכשלא התאפשר לו להניח תפילין בכוחות עצמו בשל חולשתו, ביקש מאימו או מאחיותיו לסייע לו בכך. חשוב במיוחד היה לו להניח תפילין אחרי שעבר את כריתה של שתי רגליו, כשהוא מבין את משמעות החיים והמוות בעוצמה שלא הכיר לפני כן. כשקרא בזמן התפילה את הצירוף "תחיית המתים", סיפר שכך חש שקרה לו שוב ושוב, ניצחונות קטנים על המוות בכל פעם מחדש.

בכל ביקור, כשהיה מתעורר לרגע, שאל תחילה לשלום מבקריו, התעניין בהם, לפני שסיפר על עצמו ועל מצבו. הוא יצר קשרים חמים ואמיתיים גם עם הצוות הרפואי, מהרופאים הבכירים ועד לאחיות המסורות, הכוחות המסייעים וצוות הניקיון. חברי הצוות הרפואי הרגישו שיונה היה כמו בן משפחה עבורם, והיו נכנסים לחדרו רק כדי לדבר איתו, לשתות איתו קפה, לשמוע את סיפוריו. הוא נתן השראה לרבים ברחבי העולם, והמוני אנשים, ששמעו על סיפור גבורתו ומאבקו, התפללו להחלמתו, קראו תהילים, הדליקו נרות שבת, והשתתפו באירועי הפרשת חלה למענו.

כדי להתמודד עם התקופה המורכבת והקשה, נכנס יונה בנחישות בדעתו לשגרת "שיקום" משלו, בתוך מחלקת טיפול נמרץ. השגרה כללה טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, ציור, וכמובן, ביקורים בלתי פוסקים של חבריו המסורים מהבית ושל קרובי המשפחה האוהבים. "בזמן שחיכינו שפצעיך יחלימו ושהזיהומים יפסיקו כדי שתוכל סוף-סוף לעבור לשיקום, אתה יצרת לעצמך שיקום במחלקת טיפול נמרץ", תיארה אימו. בחדרו במחלקה נוצרה מעין מסורת של "ארוחת שניצל בפיתה" בימי שישי, של ערבי סושי, ושירת קריוקי שהייתה בוקעת מהחדר וממלאה את המסדרונות. אף שחלק מהתקופה לא היה מסוגל לאכול בעצמו, היה לו חשוב להגיש אוכל בחדרו, לוודא שכל מי שמגיע ירגיש בנוח, ירגיש בבית. בחדר גם קיימו צפייה משותפת בהרצאות מרתקות, אימוני משקולות קלים, ואירועי קבלת שבת מוזיקלית ורוחנית, כשהוא שר ומנגן. מוזיקאים שאהב במיוחד הגיעו לשמחו, וקולות צחוק, הנאה ומוזיקה נשמעו תמיד מחדרו, מפיצים אור ושמחה בתוך אווירת בית החולים.

אפילו את טקס ברית המילה של אחיינו התינוק, ליעם – שם שמשמעותו "לא יידעו עוד מלחמה" – קיימו בבית החולים, כדי שיונה לא יחמיץ את האירוע המשפחתי החשוב. יונה, על אף חולשתו הרבה, התעקש להגיע לברית לבוש בחולצה של שבת עם כפתורים, סמל לכבוד, לשמחה, ולקשר הבלתי ניתן לניתוק לחיים ולמסורת. הוא ישב שם, חיוור אך מאושר, נוכחותו ממלאת את החדר באור מיוחד.

בספטמבר 2024, כשנה אחרי פציעתו, חלה הידרדרות חמורה במצבו. הרופאים, שאחזו בו בכל כוחם במשך חודשים ארוכים, נאלצו להודות בכאב: "אין לנו עוד מה להציע". אבל גם ברגעים קשים אלה, כוחו של יונה היה כה גדול, שהם הוסיפו: "אבל אף אחד מאיתנו לא יכול להגיד שהוא לא ישרוד, כי זה יונה". הם ידעו שהרוח שלו חזקה יותר מכל פרוטוקול רפואי, שהרצון שלו לחיות עשוי לחולל ניסים. אך הגוף, שכבר ספג כל כך הרבה, לא עמד עוד במאבק. נשימותיו האחרונות של יונה היו ב-26 בנובמבר, בשעה 6:29 בבוקר, כשהוא מוקף במשפחתו ובחבריו הקרובים ביותר, ביומו האחרון. הוא נפל כרב-סמל, בן עשרים ושלוש בלבד.

רב-סמל יונה בצלאל בריף, שנפצע אנוש בקרב ונאבק על חייו באומץ לב במשך 417 ימים, נפל ביום כ"ה בחשוון תשפ"ה, 26 בנובמבר 2024. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים, מוקף באוהביו, כששמי ישראל בוכים איתם. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, שלוש אחיות ושני אחים, ואלפי אנשים שחייהם נגעו באורו.

אימו ספדה לו בדמעות קורעות לב: "יונה שלי, אני מבקשת את סליחתך. אני מצטערת כל כך שלא יכולתי לעשות יותר, שלא יכולתי למצוא מישהו אחר איפשהו בעולם שייתן לך את גלולת הפלא שתרפא את כל הפצעים והזיהומים שלך, שתקל על כאביך ועל סבלך. אנא סלח לי, עשיתי כמיטב יכולתי... אני אוהבת אותך, ואני כל כך גאה בך, כל כך גאה ברוח האיתנה שלך שמעתה, בעזרת השם, תמשיך לרפא את כולנו... במשך 417 ימים נלחמת כדי לתת לנו עוד קצת – עוד חיבוק, עוד חיוך, עוד צחוק." אביו דוד הוסיף: "יונה – מצאת ועשית התפקיד שלך בעולם הזה והיה לנו הכבוד להיות איתך בדרך, במיוחד ב-417 הימים האחרונים. ועכשיו יונה - מצאת מנוח... כשחושבים עליך חושבים על איש אוהב שלום רודף שלום. רק החיוך שלך הביא שלום לעולם. לא שמענו על אף אחד שהיה ברוגז איתך. וחוץ מכמה פעמים שניסיתי להעיר אותך ולשכנע אותך לסדר את החדר - תמיד הייתי גאה בך. תמיד הצלחת להביא שלום למשפחה, לחברים, ולצוות שלך... אתה תמשיך להיות איתנו בכל דרכינו. כל רגע אתה איתנו – גם ביום וגם בחלומות בלילה."

אחותו נאוה כתבה: "השיר 'בלדה לחובש' מספר בעצם את סיפור הגבורה של יונה החובש. בזמן שאחרים חלמו להיות הלוחמים בחזית... אתה היית זה שבחר להציל חיים. זה היה ברור, זה מי שאתה. מבחינתך, הגבורה האמיתית לא הייתה במלחמה עצמה אלא בדאגה לאנשים, באכפתיות, ביכולת לשים את עצמך בצד כדי להציל אחרים. מעולם לא חיפשת תהילה ולא ניסית להוכיח שאתה חזק או טוב יותר. אתה פשוט היית שם, עם כישרון אינסופי לעזור, להציל ולתת תקווה לכולם סביבך." אחיו מיכה ספד לו: "יונה, נגעת בכל כך הרבה אנשים בצורה משמעותית בזמן כל כך קצר ואתה רק בן 23!! ילד קטן שרצה לחיות את החיים. אנשים מכל רחבי העולם הכירו אותך, את הסיפור שלך, התפללו בשבילך והבינו עד כמה גדול היית. השם שלך נישא בכל מקום... עכשיו החלל שיונה השאיר כל כך גדול ואני לא יודע איך אפשר למלא אותו. חלל בנפש שלי וחלל בעולם כולו. ב-417 הימים האחרונים הרגשתי שהצלחתי להכיר אותך יותר טוב מאי פעם ואני מודה על כל יום שהיית איתנו, יונה, כי זה לא היה מובן מאליו."

אחותו יסמינה כתבה בכאב: "יונה, אחי האהוב, אחי החזק, אחי הגיבור. אתמול בלילה חשבתי על זה שהולך להיות קר בהלוויה שלך. וכמה מתאים לך הקור הזה, גם כי אפילו בחורף המזגן בחדר שלך תמיד היה על 16 מעלות וגם כי אתה מפזר חום לכל מקום שאתה הולך. כולך חום ואהבה. אין בנאדם שפגש אותך שלא נשבה בקסמך. כל דבר שעשית היה בחיוך ענק, בקלילות וברגישות שאופייניים רק לך. יונה אתה כל כך תחסר לי." אחותו ליבי שיתפה: "הערב נדליק בפעם הראשונה את החנוכייה ואני לא יכולה שלא לחשוב על חנוכה שנה שעברה בטיפול נמרץ, אז עוד היית בחדר 4, הדלקנו נרות לד מיוחדים שאנשים טובים הביאו לנו, בירכת ברכת הגומל באופן מצמרר. אפילו טעמת קצת מסופגנייה. איך התרגשנו מזה. אחר כך אמרת לי שבחנוכה באמת האמנת שתצא משם. עניתי לך שאני גם האמנתי. לא ככה דמיינו שתצא, לא זאת הייתה כוונת המשורר. אז השנה, הדלקת נרות תהיה קשה וכואבת אבל מלאה באור. האור יגבר על החושך. בדיוק כמו שהיה ב-14 חודשים האחרונים ובעצם כל חייך. תמיד התמקדת בטוב, בחיובי, למרות הקושי והתסכול. וזה מה שאני מנסה לעשות, להסתכל על כל האור שהשארת לנו. אני חושבת על כל האור שלך יונה, והאור שלך רק ממשיך לגדול. ואני מבטיחה שנדאג להמשיך להפיץ את האור שלך כל הזמן."

אחיו אביאל ספד לו במילים ייחודיות: "יונה, אהבת מאוד את מלחמת העולם השנייה, כל סרט שיצא – ראית. השיא של מלחמת העולם השנייה – פצצת אטום. עד שהיא הוטלה לא ידעו את עוצמתה – כמוך. אתה היית פצצת האטום. אגב קראו לה בשם קוד 'ילד קטן'. גם אתה היית ילד קטן חמוד עם קצת שרירים. מסתבר שזה רק היה השם קוד שלך... כשפצצת האטום שהיית, מתפוצצת – אין אחד שלא רואה את הסוד העצום שהיה מכונס בפנים ולצערי, רק חיכתה להתפוצץ ולגלות לכולם מהו הרצון לחיות ומהי אהבת החיים. אז עוד כמה שנים נעמוד כאן מעל הקבר, באזכרה ה-5, 15, 20 שנה, ונדבר גם על עצמנו ושאתה חסר לנו, אבל בינתיים אתה, כמו פצצת אטום, מטלטל את כל העולם וממלא את כל החלל. אתה לא חסר. תודה על הזכות ואיזה כבוד לגדול לצידך, בצילך."

יונה בצלאל בריף השאיר אחריו מורשת אדירה של גבורה, אנושיות ואור. בבית החולים "שיבא", שבו נאבק על חייו, נערך מחקר פורץ דרך על כלי דם בהתבסס על המקרה הרפואי הייחודי שלו. הממצאים סייעו בטיפול בחיילים אחרים שנפצעו, ובכך המשיך יונה להציל חיים גם לאחר לכתו. משפחתו, עם כאב עמוק אך גם עם רוח של תקומה, פועלת ללא לאות להנציח את זכרו. הם עומלים על השקת מרוץ לזכרו במודיעין, על גיוס כספים בארצות הברית לטובת סימולטור חדשני לצוות הרפואי בבית חולים "שיבא", שיכשיר דורות של חובשים ורופאים, ועל מבצע ארצי להתרמת דם, ובכלל זה התרמה סמלית של 417 מנות דם בבית חולים "שיבא", כמספר הימים שבהם נלחם לשרוד ולשגשג מיום פציעתו. בנוסף, נכתב מערך שיעור חינוכי המספר את סיפורו, כדי שדורות של תלמידים יכירו את יונה, את גבורתו ואת ערכיו. באזור מושב כסלון, בחיק הטבע שכה אהב, מתוכננת אנדרטה לזכרו, עם פינת ישיבה שקטה, מקום שבו יוכלו אנשים לבוא ולהתייחד עם זכרו, לשאוב השראה מסיפור חייו. יונה, הילד שאהב לחיות, החובש שהציל חיים, הגיבור שנלחם על כל רגע, ממשיך לרפא, לחבר, ולהאיר את דרכם של רבים, מפיץ את אורו הגדול לנצח נצחים. זכרו יהיה ברוך.