יוגב פזי

בבית קטן, שחמק מעין הזר כשברקע נצנוץ ים תיכוני, במרכז ההומה של תל אביב, נולד ביום א' באדר תשס"ב, שלושה עשר בפברואר 2002, יוגב פזי. בנם הבכור של חיותא וגיל, שעם בואו מילא את הבית באנרגיה מתפרצת ובסקרנות אינסופית, ניצוץ של חיים חדשים שבא לעולם כשמבעד לחלון נשמע קולה המתמיד של העיר. אולי היה זה הקצב המהיר של תל אביב שנטע בו כבר אז את הדחף הבלתי נלאה לפעול, ליצור, להשפיע. אך האמת היא שיוגב, על אף שנולד בלב הפועם של המטרופולין, נועד לחיות חיים אחרים, חיים שייצבעו בצבעי המדבר. לפני שפנה ללמוד את אותיות האלף-בית בבית הספר היסודי, עזבה המשפחה את רחובות העיר הסואנים ובחרה בחיים אחרים, חיים של שקט ומרחבים פתוחים, חיים ביישוב גבעות בר שבצפון הנגב. המעבר היה דרמטי: מהאפור-לבן של העיר, אל גווני החום-זהב של חולות הנגב, אל השקט שנשבר רק על ידי ציוץ ציפורים ורוח מדברית לוחשת. הבית החדש, צנוע יותר, אך רחב ידיים בנשמתו, פתח בפני יוגב עולם חדש של חופש, של שטח פתוח שבו אפשר לרוץ בלי סוף, להתגלגל באבק, ולהרגיש את האדמה תחת כפות הרגליים היחפות. שם, בין השבילים המאובקים, תחת השמיים הגדולים של הנגב, החל יוגב לגבש את אישיותו, להפוך מילד עירוני לילד מדבר, ששורשיו ננעצים עמוק בנוף המיוחד הזה.

הילדות בגבעות בר הייתה שזורה באור השמש הקופח ובבריזות הערב הקרירות, באוויר הצח עם ניחוחות צמחי המדבר. יוגב היה ילד סקרן, כזה שלא ידע שובע מידע, ששאל שאלות ללא הרף וחיפש תמיד את הדבר הבא שיעסיק את דעתו ואת ידיו. הוא היה ילד אנרגטי, שקשה היה לעצור אותו במקום אחד; רגליו היו נושאות אותו לשדות הפתוחים של היישוב, שם היה רץ עד כלות נשימתו, מותיר אחריו שובל של אבק. את בית הספר היסודי האזורי הוא אהב, לא רק בגלל הלמידה עצמה, אלא בגלל ההזדמנות לפגוש חברים חדשים, לגלות עולמות משותפים. כשהגיע לכיתה ז', עבר לבית הספר "מבואות הנגב" בקיבוץ שובל, מעבר שפתח בפניו אופקים חברתיים ולימודיים נוספים. בתיכון, בחירותיו כבר שיקפו את רוחו: הוא נמשך לתחום התקשורת, אולי בגלל אהבתו לכתוב ולבטא את דעותיו, ואל חינוך גופני, שהזין את הצורך הטבעי שלו בתנועה ובפעילות פיזית. הוא לא היה מסוג הילדים שיושבים בשקט, מתבוננים מהצד. הוא תמיד היה בלב העניינים, משחק, מדריך, יוצר, מוביל.

אחד התחביבים הראשונים ששבו את ליבו של יוגב היה הכדורסל. מגיל שמונה, כשהכדור הכתום-חום הגיע לידיו לראשונה, הוא הרגיש חיבור מיידי. הוא הצטרף לקבוצה המקומית, וכל אימון הפך למסע של גילוי עצמי ושל למידת שיתוף פעולה. הוא אהב את תחושת הכדור המקפץ בין אצבעותיו, את הזיעה המלוחה שמטפטפת על מצחו, את הרעש של הנעליים החורקות על הפרקט, ואת קריאות העידוד מהחברים לקבוצה ומהמאמן. הוא שיחק במסירות, התמיד באימונים, לא ויתר על אף זריקה, וגם כשהפסידו, ידע להרים את ראשו ולחייך. הכדורסל לא היה רק משחק בשבילו; הוא היה בית ספר לחיים, שבו למד על חשיבותה של קבוצה, על התמדה גם כשקשה, ועל היכולת לקום אחרי נפילה. הוא דבק בענף הספורט הזה במשך שמונה שנים, עד גיל שש-עשרה, כשהבגרות והתחייבויות חדשות החלו לתפוס מקום מרכזי יותר בחייו.

במקביל לכדורסל, וברוח הקהילתית של גבעות בר, הצטרף יוגב בכיתה ד' לתנועת הנוער "הצופים". הוא היה חניך בשבט "נגב", והוא מיד מצא את מקומו בין המדשאות והחורשות של היישוב, שם התקיימו הפעולות. תחושת השייכות, הדינמיקה הקבוצתית, המשחקים המאתגרים, טיולי השטח שבהם למד לנווט, להקים אוהל ולבשל על מדורה – כל אלה הזינו את נשמתו ההרפתקנית. הוא אהב את המדים הכחולים-לבנים, את הטקסים, את השירה סביב המדורה ואת השיחות הארוכות עד השעות הקטנות של הלילה עם חבריו. הצופים לא היו רק בילוי, אלא מסגרת חינוכית שבה גדל, למד ערכים של חברות, אחריות ומנהיגות. ככל שבגר, התפתח מילד חניך למנהיג. הוא עבר קורס מדריכים צעירים, ועד מהרה הפך למדריך ורכז מוביל בשבט. הפעולות שהעביר לחניכיו היו תמיד מושקעות, מלאות יצירתיות ועניין, ובעיקר – מהנות. הוא ידע איך לגעת בלב של כל ילד וילדה, איך להצית בהם את ניצוץ הסקרנות והשמחה. עבור הילדים והנוער ביישוב, יוגב היה לא רק מדריך, אלא חבר טוב, אח גדול, דמות ערכית ומושא להערצה. הם ראו בו דוגמה אישית, מישהו שניתן לסמוך עליו, להתייעץ איתו וללכת אחריו בעיניים עצומות. הוא היה להם מגדלור של שמחה ואופטימיות.

יוגב, שהיה יצירתי מטבעו, לא הסתפק רק בספורט ובצופים. בגיל שתים-עשרה, כשהיה תלמיד בחטיבת הביניים, קיבל ערכת קסמים פשוטה – קופסה קטנה עם קלפים, מטבעות ונעלמים. הוא התנסה בהתחלה בחשאי, מול המראה, מתרגל תנועות אצבעות זריזות. עד מהרה נשבה בקסם האשליות והתפתח במהרה. בגיל שלוש-עשרה כבר עבד כקוסם בימי הולדת, מפיץ קסם ושמחה בין הילדים המשתאים, כשהוא מושך מטבע מאוזנו של ילד או נעלם ומופיע מחדש עם חיוך שובב. בד בבד, נשבה בקסם נוסף, צבעוני ומרחף – עולם הבלונים. הוא החל להתמחות בהכנת בלונים בשלל צורות: כלבים ארוכי גוף, חרבות פיראטים, פרחים ססגוניים. הוא למד את הטכניקות, את הפיתולים, את הקשרים, והפך כל בלון פשוט ליצירת אמנות קטנה. בגיל ארבע-עשרה, כשהוא מגלה כבר מיומנויות של איש עסקים צעיר, פתח עסק עצמאי להפעלת מסיבות ואירועים עם בלונים. ההצלחה לא איחרה לבוא. הוא עבד בירידים, באירועים קהילתיים, ואפילו ביריד "דרום אדום" המפורסם של המועצה האזורית בני שמעון, שם עמד בדוכן קטן, מוקף בילדים נלהבים, כשהוא מנפח וקולע בלונים במהירות מדהימה, מחייך לכל אחד ואחת, מפיץ אווירה של פסטיבל וקסם. הוא ידע לגרום לאנשים לחייך, ולא היה דבר ששימח אותו יותר.

בכיתה י"א, כשהוא כבר מדריך בצופים וקוסם מבוקש, הצטרף יוגב לתוכנית "מנהיגות ביחד", שמטרתה הייתה להעניק כלים לפיתוח כישורי הדרכה ומנהיגות. במסגרת התוכנית, הוא טס למחנה קיץ במונטריאול שבקנדה, חוויה שפתחה בפניו עולם חדש של תרבויות ושל התמודדות עצמאית הרחק מהבית. שם, באווירה הבינלאומית, מונה לעוזר מדריך, תפקיד שאפשר לו ליישם את כישוריו ולהשפיע על בני נוער מכל קצוות תבל. החוויה הזו, המפגש עם יהודים מהתפוצות, עם ישראלים שחיים בחו"ל, החדירה בו ביתר שאת את רוח הציונות. הוא הבין לעומק את המקום המיוחד של ישראל בעולם, את החשיבות של חיבור לשורשים, ואת המשקל של השליחות היהודית. הוא חזר מקנדה עם תחושת ייעוד בוערת, עם רצון עז להמשיך ולתרום למדינה שכה אהב.

בתום לימודיו בתיכון, במקום לרוץ ישר לצבא, בחר יוגב במסלול ייחודי נוסף של שנת שירות. הפעם, הייתה זו שנת שירות של הסוכנות היהודית, והוא שובץ בקהילה היהודית בשיקגו שבארצות הברית. זו הייתה קפיצה אל הלא נודע, אל עיר ענקית, קרה וזרה, אך יוגב, עם חיוכו הבלתי נפרד ומאור פניו, התאקלם במהרה. הוא התנדב בבית ספר "סלומון שכטר", בבית הכנסת ובמרכז הקהילתי, מביא איתו את החום הישראלי, את האנרגיה הבלתי נדלית ואת היצירתיות. הוא עבד עם ילדים ובני נוער, סיפר להם על ישראל, לימד אותם עברית, וחיבר אותם למורשתם. יחד עם חברי הקומונה שלו, הוא הקים את שבט תנועת "הצופים" הראשון בקהילה הישראלית של שיקגו, שבט "סופה". זו הייתה משימה מאתגרת, לבנות משהו מאפס, לנטוע שורשים של זהות ישראלית-צופית בלב העיר האמריקאית. הוא השקיע בכך את כל כולו, ויצר קשרים עמוקים עם התלמידים והמשפחות. בשנה זו, הרחק מהבית, הרחק מהנופים המוכרים של הנגב, העמיק החיבור שלו לארץ ישראל. גברה אהבתו למדינה, והתעצם רצונו לפתח אותה, לתת ולתרום לחברה. התלמידים שעימם התנדב אהבו אותו באופן בלתי רגיל; הוא יישם רעיונות יצירתיים בפעילויות שהכין עבורם, הפך כל מפגש לחוויה בלתי נשכחת, והיה להם למדריך, חבר, ומודל לחיקוי.

יוגב, אדם פואטי שאהב לכתוב, מצא גם בשיקגו את המילים לבטא את רגשותיו. בתום שנת השירות, כשמטוסו עמד להמריא בחזרה לישראל, ולקראת גיוסו לצה"ל, הוא כתב מכתב אהבה מרגש למדינת ישראל. "מכתב ליקרה לי מכול," פתח. "אני יודע שעבר זמן רב מאז התראינו. שלא תחשבי לרגע שהיה לי קל בלעדייך. את יודעת כמה אני אוהב אותך. זה היה בשבילך, בשבילנו. עבדתי יומם ולילה להאדיר את שמך. מוכן ללבוש את המדים. לא יכול לחכות לרגע בו ניפגש שוב, והפעם אני נשאר לתמיד. אוהב אותך, מדינה שלי. אוהב את הדגל, הסמל, ההמנון, היישובים והנופים והמגוון של האנשים, האמונה והיהדות, והמשפחה והחברים". המילים הללו לא היו רק ביטוי של רגש, אלא הצהרת כוונות, התחייבות עמוקה למדינה ולעם, שהפכה לדרך חיים.

יוגב היה אדם אהוב ומוקף חברים, שבורך במאור פנים שהשפיע על כל סובביו. "החיוך המהלך", תיאר אותו דודו צפריר, משפט שצייר בדיוק את דמותו – תמיד עם חיוך כובש על פניו, תמיד מוכן להקשיב, לעזור, להצחיק. המשפחה – הגרעינית והמורחבת – הייתה חשובה לו מעל לכל. הוא דאג לשלמותה, ללכידותה, היה עמוד תווך שתמיד היה שם עבור הוריו, אחיו, דודיו ובני דודיו. קשר טוב במיוחד שרר בינו ובין אחיו הצעירים, נועם, מור וברק. הוא היה עבורם מודל לחיקוי, מושא להערצה, האח הבכור שתמיד ידע לייעץ, לתמוך, לשחק, ולפעמים גם להוכיח בדרכו המיוחדת. נועם, אחיו, תיאר אותו כ"האח הכי טוב שיכולתי לבקש", עדות לקשר העמוק והמיוחד ששרר ביניהם, קשר של חברות, אהבה והערכה הדדית.

נחישות והתמדה אפיינו את יוגב בכל מעשיו. הוא עמל כדי להגשים את חלומותיו, קטנים כגדולים, ולא ויתר לעולם. "טוטאלי בכל דבר שעשה", כדברי ידידתו, משפט שתיאר את מסירותו המוחלטת לכל משימה, לכל פעילות, לכל אדם. הייתה לו נכונות ללמוד מכל מי שפגש לאורך הדרך – מילד קטן שלמד ממנו קסם, מחבר ותיק, ממדריך בצופים, או ממפקד בצבא. הוא היה רודף צדק, בטוח באמת שלו, ולא חשש להביע את דעותיו, גם כשלא היו פופולריות. מלא ברצון לפעול ולשנות, חדור באהבת הארץ, יוגב נהג לומר עם חיוך ממזרי אך רציני: "אני עוד אהיה ראש ממשלה". זו לא הייתה רק אמירה ילדותית, אלא ביטוי לרצונו העמוק להשפיע, לעצב את עתיד המדינה. בפני חבריו וחברותיו, היה מביע את דעותיו בשלל נושאים בהודעות ארוכות בווטסאפ, מנתח מצבים, מציע פתרונות, מעורר דיון. מתוך אהבתו הגדולה לנגב, הוא היה מעורב ופעיל בתחום של ביטחון יישובי הנגב, תמיד חיפש דרכים לחזק את האזור. הוא קיווה להמשיך לפתח אותו, ולבסוף, חלם להקים בו יישוב חדש, עדות לחזונו ולמחויבותו לאדמה הזו.

ביום שישה עשר בדצמבר 2021, כשהוא עומד על סף שנתו העשרים, התגייס יוגב לצה"ל. הוא לא חיפש שירות קל או בטוח; הוא רצה לתרום את המקסימום, לשרת ביחידה קרבית משמעותית. הוא שובץ ביחידת הקומנדו "אגוז" של חטיבת "עוז" בחיל הרגלים, יחידה המוכרת בדרישותיה הגבוהות ובמסלול ההכשרה המאתגר שלה. זה היה בדיוק המקום שיוגב חיפש: מסגרת שתדרוש ממנו את המקסימום פיזית ומנטלית, שתחשל אותו, ותהפוך אותו ללוחם עילית. מסלול ההכשרה היה קשה, מתיש, מלא באתגרים פיזיים, במסעות ארוכים תחת משאות כבדים, ובתרגילי לחימה מורכבים. אך יוגב, עם נחישותו הבלתי מתפשרת, עמד בכל משימה, דחף את עצמו מעבר לגבולותיו, והיה תמיד בין המובילים. הוא לא התלונן, אלא ראה בכל קושי הזדמנות לצמוח ולהתחזק. בסיום המסלול המפרך, כשסיכת הלוחם נעוצה על חזהו, הצטרף לצוות מפעילי הרחפנים של היחידה, תפקיד הדורש דיוק, חשיבה מהירה ויכולת ניתוח טכנית גבוהה, שילוב מושלם של יכולותיו הפיזיות והמנטליות.

החיים בשגרה הצבאית, על אף התובענות, מצאו אותו שלם ומאושר. הוא היה מוקף בחברים לצוות, בלוחמים שחלקו איתו את אותם ערכים ואותה מחויבות, והרגיש שייך. אך השגרה נקטעה באחת. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נפתחה מתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ שימש מסך עשן לחדירה של אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במסע הרג ורצח ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, בקרב מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, בבסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה ששינתה את פני המדינה.

באותו סוף שבוע, יוגב ויחידת "אגוז" שלו שהו בגזרת אוגדת איו"ש (אזור יהודה ושומרון), בפעילות מבצעית שגרתית. הידיעות הראשונות החלו לזרום בטלפונים, הודעות ווטסאפ קטועות, צפירות אזעקה בלתי פוסקות מהבית בנגב. השקט של הבוקר התחלף במהירות בדאגה עמוקה, בתחושה שדבר נורא מתרחש. בשעות הצוהריים של אותה שבת, כשהיקף הזוועה החל להתברר, הם הוזעקו לסייע בלחימה בזירת מסיבות הטבע המותקפות במערב הנגב. הדרך לשם הייתה שזורה באינספור מחסומים, בבלאגן, בכאוס של מלחמה שפרצה בפתאומיות. כשהגיעו לשטח, המראות היו קשים מנשוא – גופות פזורות, מכוניות שרופות, עקבות של בריחה נואשת. יוגב וצוותו נכנסו לתוך התופת, מנסים להציל נפשות, לחלץ פצועים, לטהר את השטח ממחבלים. זו הייתה טבילת האש האמיתית שלו, מפגש עם רוע טהור, שהטביע בו חותם עמוק.

כשהחל התמרון הקרקעי ברצועת עזה בשלהי אוקטובר 2023, יוגב ויחידתו היו בחוד החנית. הוא נכנס לרצועה עם יחידתו כמה פעמים, לחם שם, פנים אל פנים עם האויב, בסמטאות הצרות, במבנים ההרוסים, בתוך מנהרות חשוכות. כל כניסה הייתה מסוכנת, כל צעד היה מחושב. הוא ראה את חבריו נלחמים לצידו, את העייפות על פניהם, אך גם את הנחישות בעיניהם. הוא עצמו, על אף הקושי הפיזי והמנטלי, המשיך לתפקד במקצועיות ובקור רוח, מפעיל את הרחפנים, מספק מודיעין קריטי לכוחות בשטח, ומגלה מנהיגות גם בתפקיד זה.

בדצמבר 2023, הכתה טרגדיה נוספת במשפחה. בן דודו של יוגב, רב-סמל ראשון גל מאיר איזנקוט, נפל בקרב ברצועת עזה. יוגב וגל היו קרובים מאוד כל חייהם, קשורים בקשר עמוק של חברות, אהבה ואחווה. הם גדלו יחד, חלמו יחד, ותמכו זה בזה. בתחילת המלחמה, כששניהם היו בחזית, הם שוחחו רבות, עודדו זה את זה, החליפו חוויות ותחושות. נפילתו של גל הייתה מכה קשה עבור יוגב. זה היה כאילו חלק מנשמתו נקטף. האובדן חיזק בו את תחושת המשמעות של המלחמה, את ההבנה שזו לא רק מלחמה על שטח, אלא על הבית, על המשפחה, על עצם קיומנו. בעקבות נפילתו של גל, יוגב קיעקע על ידו כתובת קעקע – תמונת ילדות משותפת של השניים, חיוך רחב על פניהם הצעירות, רגע של תמימות שקפא בזמן. הקעקוע לא היה רק זיכרון, אלא מעין ברית דמים, הבטחה לשאת את גל איתו, להמשיך את דרכו, להילחם גם בשבילו.

כעבור זמן קצר, כשעודו נושא את צלקת האובדן של גל, יצא יוגב לקורס קצינים. זו הייתה החלטה טבעית עבור מי שנועד למנהיגות. הוא רצה להשפיע יותר, לקחת אחריות גדולה יותר, להוביל חיילים לקרב. במהלך הקורס התובעני, הוא נכנס פעם אחת נוספת ללחימה ברצועת עזה, הפעם עם גדוד הצוערים. זו הייתה הזדמנות ליישם את מה שלמד, לחוות את הקרב מנקודת מבט של מפקד לעתיד. בסיום הקורס, בהצטיינות, מונה למפקד מחלקה בגדוד "נחשון" (90) של חטיבת "כפיר" בחיל הרגלים. הוא ענד את דרגות הקצונה בגאווה, בידיעה שעל כתפיו מונחת אחריות כבדה, אחריות לחיי אדם.

יוגב בלט כמפקד מיוחד במינו. הוא היה חדור מוטיבציה, מלא בלהט עשייה ובתחושת שליחות עמוקה למען הגנת המולדת. הוא האמין בצדקת הדרך באופן מוחלט, וידע להעביר את האמונה הזו לחייליו. המשפט "מי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך" עמד לנגד עיניו, והוא יישם אותו בכל רגע. הוא ידע את ה"למה" שלו – אהבת הארץ, הגנת הבית, זיכרון גל. לכן, כל "איך" – כל קושי, כל אתגר, כל סכנה – היה נסבל, אפילו בר השגה. הוא תמיד התייצב בראש, מתוך אצילות נפש וחתירה למגע. כשהיה מוביל את מחלקתו לפעילות מבצעית, הוא היה הראשון לצעוד, הראשון להיכנס, דוגמה אישית ומופת של אומץ לב. הוא עורר תחושת ביטחון בקרב חייליו, שתמך בהם ועמד לרשותם בכל עת. הם ידעו שיש להם על מי לסמוך, מפקד שידאג להם, שילחם בשבילם. את משימותיו ביצע ביסודיות ובמקצועיות ללא פשרות, לא מותיר פרט אחד ליד המקרה. הוא היה מפקד שראה את חייליו כאחים, לא רק כפקודים, והקשרים שרקם איתם היו עמוקים ואמיתיים.

גם ממרחקים, וגם מתוך עומק הלחימה, יוגב המשיך להיות יוגב – אדם חושב, מנתח, ומביע דעות. לאחר מתקפת הטילים מאיראן באוקטובר 2024, כשהמדינה כולה רעדה תחת איום חדש, הוא מצא את הזמן לכתוב לחברותיו את פרשנותו למצב. "מתקפה מסוג כזה בעיניי מראה על דבר אחד – פחד. פחד של האויב, לא שלנו," כתב. "זו מלחמה שאין צודקת ממנה, וזה רק מתבהר עם הזמן. חשוב לזכור בתקופה הזו, כשהדברים מוסטים מהדבר הכי חשוב שיש לנו, וזה מאה ואחד חטופים וחטופות בעזה שחייב להחזיר... תזכרו מי העם ששורד כנגד כל הסיכויים כבר מעל לאלפיים שנה. אוהב אתכם מאוד, תמשיכו להיות מדהימים בכל דבר שתעשו, זה חלק ענק מהניצחון שלנו שיגיע בסוף". במילים אלה, ששילבו ניתוח אסטרטגי, מחויבות מוסרית עמוקה, ותקווה עתיקה, יוגב הבהיר את תפיסת עולמו. הוא לא נתן לפחד לשתק אותו, אלא ראה בו סימן לחולשת האויב. הוא לא שכח לרגע את מטרת העל – השבת החטופים – וחיבר את המאבק הנוכחי לנרטיב ההיסטורי של עם ישראל. זו הייתה תמצית יוגב: מנהיג עם נשמה של משורר והיסטוריון, איש מעשה עם עומק פנימי.

בשיחותיו עם משפחתו, הוא תמיד ניסה להרגיע את החששות. "אני מבסוט שם והכל רגוע," אמר לנועם בשיחתם האחרונה ביום שישי, יום לפני נפילתו. הוא ידע כמה הם דואגים, כמה כל צפירה, כל ידיעה, מכווצת את ליבם. הוא שיתף אותם בשביעות רצונו מהשירות ומהלחימה, לא כדי להסתיר את המציאות, אלא כדי לחזק אותם, לתת להם כוח. הוא לא רצה שידאגו לו, אלא שיהיו גאים בו. החיוך המהלך שלו, שגם בשיחות טלפון אפשר היה כמעט לראות, ליווה את מילות ההרגעה, אולי מסתיר בתוכו את המודעות לסיכון, את ההבנה שכל יום הוא מתנה.

ביום שבעה עשר בנובמבר 2024, ט"ז בחשוון תשפ"ה, יצא סגן יוגב פזי עם מחלקתו לפעילות מבצעית בעיר ג'באליה שבצפון רצועת עזה. זו הייתה משימה נוספת בסדרת משימות בלתי פוסקת באזור לחימה מורכב, בשטח בנוי ורווי איומים. כהרגלו, יצא מוכן למשימה, בקיא בפרטים, חדור מטרה. המחלקה התקדמה בתוך סמטאות העיר, בין מבנים הרוסים, כשהעיניים סורקות כל פינה, כל חלון, כל גג. המתח היה באוויר, מוחשי, דרוך. במהלך היתקלות עם מחבלים, שארבו מתוך סבך הבניינים וההריסות, נפתחה אש. יוגב, בראש כוחו, נלחם באומץ לב. הוא הוביל את חייליו, מגיב באש, מנסה לחלץ את הכוח מהמארב. בתוך חילופי האש הכבדים, בלב הקרב, נהרג סגן יוגב פזי. בתקרית טרגית זו, נהרג לצידו הלוחם סמל ראשון נועם איתן, ולוחם נוסף נפצע. יוגב נפל כשהוא מגן על חייליו, מוביל אותם, מגשים את ייעודו עד הרגע האחרון. בן עשרים ושתיים בלבד היה בנופלו.

הבשורה המרה הגיעה לגבעות בר, וריסקה את ליבה של המשפחה. הבית, שפעם רעש מצחוק ילדים ומהמולת פעילות, נדם. יוגב, הבן הבכור, האח הגדול, החבר, המפקד, הלוחם, נעלם. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של היישוב גבעות בר, קברו הראשון, שפתח פרק חדש וכואב בתולדות המקום. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, הכרה באומץ ליבו, במנהיגותו ובמסירותו. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, חיותא וגיל, ושני אחים ואחות – נועם, מור וברק, שחייהם לעולם לא יהיו שלמים בלעדיו.

אחיו נועם, שאיבד את "החבר הכי טוב שלי, החצי שלי, נפש תאומה, אהובי, אח שלי הגדול", ספד לו במילים שקרעו את הלב: "היית אדם מדהים. תמיד הצבת את הרף הכי גבוה בעולם. היית עצמאי מגיל צעיר... אני מעריץ את ערכיך, איך תמיד חינכת אותי לאהבת הארץ. תמשיך לחיות איתי לנצח". נועם נשא עימו את זכר השיחה האחרונה, את הקול המרגיע של יוגב, את האופטימיות המדבקת שלו. הוא ידע שיוגב חי את חייו במלואם, בחר בדרך של הקרבה, והלך אחריה בלב שלם.

גם חברו שקד ספד לו, כשקולו רועד: "תמיד היית בטוח באמת שלך. תמיד אמרת שאתה מוכן למות בשביל המדינה... החיים שלנו נקשרו מאז השליחות. אני זוכר כמה בר מזל הרגשתי שיש לי חבר לכל החיים. כל כך קשה לעכל שלא ניצור עוד זיכרונות. ידעת והבנת את הסיכונים. אני יודח שהיית רוצה שלא נהיה עצובים, אלא גאים בך. אני בטוח שהלב שנשבר יתמלא בשמחה גדולה". המילים הללו שיקפו את יוגב שהכירו כולם – איש של אמונה, של ערכים, של מסירות למדינה, ואדם שידע להפיח תקווה גם ברגעים הקשים ביותר.

לזכרו של יוגב, שהיה אשף הבלונים ומפיץ שמחה, הוקם בגבעות בר מיצג גדול ממדים של בלונים, שהוכן בידי מיטב אומני הבלונים בארץ. המיצג, שנקרא "הבלון של יוגב", היה עדות חיה ליצירתיות שלו, ליכולתו להפוך אוויר וגומי למשהו מרהיב ומרגש. בלונים בצבעים שונים, צורות מגוונות, התנוססו מעל היישוב, מעין מחווה אחרונה לילד שאהב את הקסם, והפך את חייו לקסם בפני עצמו. יוגב מונצח גם ביחידת אגוז, בה שירת בגאווה, בבית כפיר במודיעין, ובאתר ההנצחה של חטיבת כפיר שהוקם בעפולה. שמו חרוט באבן, אך רוחו ממשיכה לחיות בלבבות רבים, בסיפורים שמספרים עליו, בערכים שהנחיל, ובמורשת שהשאיר אחריו. הוא היה חלק מדור התקומה, דור שקם להגן על ביתו, על משפחתו, על עמו. והגבורה שלו, שצמחה מתוך חייו הפשוטים והאנושיים, מתוך אהבתו למדבר, למשפחה, לחברים ולמדינה, תמשיך להאיר את הדרך, ותזכיר לנו את המחיר היקר של החופש.