יוגב אהרן

בפרדס חנה, בין שבילי האדמה האדמדמה שנושמת ניחוחות הדרים ועצי זית עתיקים, נולד ביום קר אך בהיר של חורף, בשמונה בדצמבר 2002, יוגב אהרן. הוא היה בן זקונים, גולת הכותרת של משפחת אהרן, אח קטן וחביב לארבעה אחים בוגרים – דין ינון, אדיר, אורן ואביב – שקיבלו אותו בזרועות פתוחות ובחיוכים רחבים. הבית ברחוב השקט היה תמיד מלא חיים, בצחוקים ובשיחות רועשות, וכבר מגיל רך יוגב למד לנווט את דרכו בעולם תוסס של אהבה ותמיכה. הוא גדל לתוך הקצב המיוחד של פרדס חנה, עיירה קטנה שבה השכנים מכירים זה את זה, ושם הילדות נמהלת בין משחקים בשדות הפתוחים לבין לימודים בבית הספר היסודי המקומי, ששימש עוגן קהילתי. את השנים הראשונות בבית הספר ליוו אותו סקרנות בלתי נלאית, עיניים בורקות ונטייה מובהקת לשובבות קסומה. חיוכו היה אחד מאותם חיוכים נדירים, שהיו נדלקים בבת אחת, מאירים את פניו ומפיצים סביבו הילה של אופטימיות מדבקת. הוא לא היה מודע לכוח המשיכה הזה, לכריזמה הטבעית שהייתה טבועה בו, אבל סביבתו הקרובה חשה בה היטב, ובמיוחד מחנכתו, עמית, שראתה בו כבר אז ניצוצות של מנהיגות. היא נהגה לומר לו, בעיניים נוצצות, "יוגב, אתה מנהיג אמיתי, יש לך כוחות שאתה עוד לא מבין," והוא היה מגיב בביישנות, בכתף משוכה קלות, כאילו מילותיה היו גדולות עליו. אבל מתחת לפני השטח של הילד השובב והחייכן, פעם לב נחוש, לב ששאף תמיד להצליח בכל מה שעשה. הוא לא היה מוכן לוותר לעצמו אף פעם, לא על יעד שהציב ולא על הבטחה שנתן. אם היה משהו שרצה ללמוד, הוא היה שואל שאלות בלי סוף, חוקר, מתנסה, עד שהיה מבין לעומק ומתמקצע. הוא היה יכול לשבת שעות ולפרק צעצוע כדי להבין איך הוא פועל, או להתאמן שוב ושוב על קליעה לסל בחצר האחורית, עד שהכדור היה מוצא את דרכו לרשת פעם אחר פעם.

הימים בתיכון החקלאי "אורט" פרדס חנה היו ימים של התפתחות וצמיחה. יוגב היה תלמיד אהוב, כזה שהיה לו קל ליצור קשרים, שאהב ללמוד על האדמה, על מחזוריות החיים, על כוחה של הטבע. ידיו, שכבר בילדותו לא חששו מלכלוך ומעבודה, מצאו נחמה במגע עם האדמה הלחה של הבוסתן, בריח העשב הקצוץ ובחום השמש שהייתה מלטפת את עורפו כשהיה עובד בשדות. הוא אהב את הפשטות שבחקלאות, את התחושה המעשית של יצירה, את הסיפוק שבצפייה בזרע קטן שהופך לצמח פורח. אך לצד האהבה לאדמה, לבו של יוגב כבר היה נתון לחלום אחר, חלום שהחל לקרום עור וגידים עוד בימי ילדותו: להיות לוחם בצבא ההגנה לישראל. הוא ראה את אחיו הגדולים מתגייסים, שמע את סיפורי הגבורה, ודמיין את עצמו במדים, מגן על הבית ועל האנשים שאהב. זו לא הייתה שאיפה חולפת, אלא מטרה שעיצבה את שנות נעוריו, את ההקפדה על כושר גופני, את הרצון ללמוד משמעת ואחריות. הוא היה מדבר על זה עם חבריו, עם משפחתו, ובעיקר עם עצמו, כשהיה מביט אל האופק המזרחי, שם ידע שיום אחד יעמוד על משמרתו. כשהגיע הרגע הנכסף, וצו הגיוס הגיע, לא היה אדם מאושר ממנו. הלב שלו רעד מהתרגשות וגאווה, והוא חשב על כל הדרך שעבר, על כל המאמצים וההתמדה, ועל החלום שהנה, עומד להתגשם.

בשמונה עשר באוגוסט 2021, עם הילת השמש של אוגוסט על פניו, התגייס יוגב לצה"ל. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע, וזה לא הפתיע אף אחד שביקש לשרת ב"גולני", חטיבת החי"ר המהוללת, בגדוד 51. הוא התקבל, ושוב, אותו חיוך ממגנט נפרש על פניו. מנעוריו, היה לו מבנה גוף של לוחם, חסון ומוצק, אך נשמתו הייתה עדינה, רגישה, מלאה טוב לב וצניעות. הוא שילב את שני הקצוות הללו באישיותו באופן מיוחד, והפך ל"נגביסט" – לוחם בחוליית החוד, נושא את מקלע ה"נגב" הכבד, תפקיד הדורש כוח פיזי עצום ועמידות נפשית בלתי רגילה. יוגב לא רק נשא את הנגב, הוא שלט בו, ובמהרה הפך לאחד הלוחמים המקצועיים והטובים ביותר במחלקה. ימי האימונים היו קשים, מפרכים, מלאי אבק וזיעה, אך יוגב לא התלונן. הוא היה הראשון לרוץ, האחרון לוותר, והיה קולט כל פרט וכל טכניקה במהירות מדהימה. כשהגיע שבוע לחימה בשטח בנוי (לש"ב), שבוע של תרגילים מורכבים בסימולציות של סמטאות ובתים, הוא בלט במיוחד. התנועה שלו הייתה חדה, המחשבה מהירה, ושיתוף הפעולה עם חבריו היה מושלם. בסופו של השבוע, קיבל תעודת הצטיינות, אות כבוד שמעט לוחמים זוכים לו בתחיל דרכם. הוא היה כל כך גאה, אבל לא בגאווה מתנשאת, אלא בגאווה טהורה של ילד שהגשים חלום. הוא צילם את התעודה, ושם אותה בווטסאפ של עינב, מחנכתו מהתיכון, בצירוף הודעה קצרה, "את גאה בי?" כאילו ביקש לאשרר את תחושת הסיפוק שלו. עינב, מצידה, השיבה לו מייד, "אני כל כך גאה בך, יוגב, תמיד ידעתי שתגיע רחוק." המסירות שלו לתפקיד ולחבריו הייתה יוצאת דופן. הוא לא רק מילא את המוטל עליו, אלא היה שם תמיד, כתף תומכת, אוזן קשבת, כשאחד מחבריו נזקק לעזרה. הוא לא אהב לשמוע תלונות, ובוודאי שלא התלונן בעצמו. בעיניו, כל קושי היה אתגר, וכל מכשול – הזדמנות להוכיח את כוחו ואת נחישותו. הוא שימש כעמוד התווך של המחלקה, הרוח החיובית שהחזיקה את כולם גם ברגעים הקשים ביותר.

לצד הרצינות המוחלטת שבה לקח את תפקידו, יוגב מעולם לא איבד את השובבות, הקלילות וההומור שאפיינו אותו מילדות. הוא היה "מכונה של סתלבט" – כך קראו לו חבריו, והכינוי דבק בו באהבה. הוא היה זה שתמיד ידע להפוך רגע מתוח או מורכב לרגע של צחוק ושחרור. מילים כמו "החיים נותנים לך מאה סיבות לבכות, תראה להם שיש אלף סיבות לחייך" לא היו רק סיסמה עבורו, אלא דרך חיים שלמה. הוא יישם אותה בכל רגע, בכל קושי, בכל אתגר. אחד מחבריו נזכר במיוחד באימון שטח קשה, אחד מאותם שבועות ארוכים ומתישים, שבהם הגוף כואב והנפש שואפת רק לנוח. "כל המחלקה הייתה גמורה," סיפר חברו, קולו נשנק מגעגוע, "כולם רק רצו לסיים את השבוע הזה. ורק יוגב, הוא חייך. הוא הצחיק אותנו, העביר את השבוע בצחוקים, וזה עזר לנו לסיים את השבוע בסבבה. הוא היה כל כך אהוב בכל המחלקה והפלוגה, אין אחד שלא אהב אותו ולא צחק ממנו." ישי, חבר נוסף לשירות, הוסיף כי "יוגב היה האיש הזה שנכנס לחדר כשכולם שבוזים ומתחיל להריץ צחוקים כמו שרק יוגב יודע. באמת הוא היה פשוט בן אדם של אור, תמימות ופשטות טובה כזאת שרק בא לך להידבק אליו כל היום." הוא היה האור בתוך החשכה, המילה הטובה ברגע של ייאוש, החיבוק החם כשהכל מסביב היה קר וקשה. ישי זוכר במיוחד אימון לש"ביות בחרמון, כשכולם קפאו מקור, הגוף רועד והעייפות שוברת. "פתאום יוגב מתחיל עם החיקויים שלו," סיפר ישי, וחיוך עייף עלה על פניו, "וכולם בוכים מצחוק ושוכחים מכל הקושי. הוא היה זורק איזה מילה שמעיפה אותך למרות הקושי של המשקל שעליך." הוא היה שם, תמיד, עם הבדיחה הנכונה, עם המילה המעודדת, עם החיוך המנחם, והוא הפך את המציאות הצבאית המאתגרת למשהו נסבל, ואף מהנה, בזכות רוחו הטובה.

בתוך השגרה הצבאית התובענית, לצד האימונים והפעילויות המבצעיות, יוגב שמר על קשר הדוק עם ביתו ועם משפחתו. הוא היה מתקשר לאמו, נחמה, מספר לה על חוויותיו, מצחיק אותה בסיפורים מהשטח, ותמיד דואג לשמוע מה קורה בבית, בפרדס חנה. הקשר עם אחיו היה עמוק ורחב, מלא אהבה והערכה הדדית. הוא היה הבן זקונים האהוב, זה שכולם הגנו עליו, אבל גם זה שכולם ידעו שהוא מסוגל להגן על עצמו ועל אחרים. בדצמבר 2022, נפלה טרגדיה על משפחת אהרן. אביו של יוגב, אמיר, הלך לעולמו. האובדן היה קשה מנשוא, והותיר חלל עצום בלב המשפחה. יוגב, שהיה קשור לאביו בעבותות של אהבה והערכה, חש את הכאב עמוק בנשמתו. באותו רגע, כל עולמו התהפך. הוא ידע שעליו להיות שם עבור אמו ואחיו, לתמוך בהם ולחזק אותם ברגעם הקשה. כדי להיות קרוב למשפחתו, ויתר יוגב על תפקידו כלוחם נגביסט בחוד. זו הייתה החלטה קשה, קורעת לב, שכן החלום להיות לוחם היה חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא ויתר על האדרנלין של החוד, על המגע הישיר עם הקרב, על השותפות המלאה עם חבריו הלוחמים. אך למרות זאת, הוא סירב בתוקף להצעה לשחרור מוקדם. "אני גולנצ'יק," אמר, "אני אסיים שירות מלא." זו הייתה הצהרה של מחויבות, של נאמנות, של הבנה עמוקה של תפקידו וחשיבותו. הוא הועבר לשרת בחמ"ל החטיבה במוצב כיסופים, בסיס קטן השוכן כשני קילומטרים בלבד מגדר הגבול עם רצועת עזה. התפקיד החדש היה שונה בתכלית: במקום ריצת שטח עם נשק כבד, הוא ישב מול מסכים, עקב אחר תנועות, שיגר פקודות, היה חלק מהמוח המבצעי של החטיבה. השקט היחסי של החמ"ל, צפצופי המחשבים, הבהוב הנוריות, היו שונים כל כך מהאבק והרעש של האימונים, אבל הוא התרגל. הוא למד את התפקיד החדש במהירות, והביא אליו את אותה מסירות ומחויבות שאפיינו אותו כלוחם. הוא היה מודע לקרבה לגדר, לסיכונים הטמונים בשירות באזור זה, אך לא חשש. הוא ידע שהוא נמצא במקום שבו הוא נחוץ, משרת את ארצו, וקרוב מספיק לבית כדי להיות שם למשפחתו כשתצטרך אותו.

הבוקר של שבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, החל כמו שבת רגילה של שמחת תורה. השמש החלה לעלות מעל האופק, צובעת את השמיים בגוונים של כתום וורוד, והעניקה לכיסופים שקט של בוקר מוקדם. יוגב, ככל הנראה, עוד ישן. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשנשמעו לפתע הדי פיצוצים עזים. מטחי רקטות כבדים החלו לזעזע את השטח, קורעים את הדממה ומבשרים על משהו שונה, משהו חמור בהרבה מכל מטח קודם. יוגב התעורר בבהלה, קולות הנפץ מחרישי אוזניים, והאינסטינקט המיידי של כל חייל באזור מלחמה השתלט עליו: לרוץ למיגונית. הוא קפץ ממיטתו, גופו עדיין כבד משינה, ורצח יחף, לבוש רק בחולצה קצרה ובמכנסיים קצרים, אל עבר המיגונית, מבנה בטון ממוגן שנועד להגן מפני רקטות. אך כשנכנס פנימה, כשהוא מנסה להבין את גודל האירוע, התברר במהירות שמשהו נורא בהרבה מתרחש. הודעות החלו לזרום: "חדירת מחבלים לבסיס!" הקולות בחוץ לא היו עוד רק של פיצוצי רקטות, אלא של ירי מנשק קל, צעקות, וכאוס גובר. בלי היסוס, בלי לחשוב פעמיים, יוגב ידע מה עליו לעשות. האינסטינקטים של הלוחם, של הנגביסט לשעבר, התעוררו בו במלוא עוצמתם. הוא תפס את נשקו, מקלע ה"נגב" המוכר, שאת משקלו הכיר היטב ואת פעולתו שלט בה ביד רמה. הלב פעם בחוזקה בתוך חזהו, האדרנלין שטף את גופו, והוא יצא מפתח המיגונית אל תוך התופת. הוא היה יחף, לבוש בבגדי שינה, אבל עיניו היו חדות וממוקדות, נשקו דרוך בידיו. יחד עם חיילים נוספים, שגם הם קפצו ממיטותיהם אל תוך הקרב, הם ניהלו קרב יריות עז מול עשרות מחבלים שהסתערו על המוצב. ריח אבק השריפה התערבב עם ריח הדשא הטלול של הבוקר, וקולות הירי לא פסקו לרגע.

הקרב היה בלתי שוויוני, אכזרי, מטווח קצר, לחיים ולמוות. יוגב וחבריו נלחמו בחירוף נפש, מגינים על המיגונית, על החיים שבתוכה, ועל כל פיסת אדמה שעליה עמדו. בשלב מסוים, בעיצומו של חילופי האש, נזרק רימון לעבר המיגונית. הפיצוץ הממשמש ובא היה עלול לגרום לאבדות כבדות. בתוך הכאוס והרעש, בבת אחת של בהירות מוחלטת, יוגב ראה את הרימון המתגלגל. בלי לחשוב, בלי להסס אפילו לשבריר שנייה, הוא זינק קדימה, תפס את הרימון בידו והעיף אותו בחזרה לעבר המחבלים. פעולה של גבורה עילאית, של הקרבה עצמית, שהצילה את חייהם של יושבי המיגונית. רגעים ספורים לאחר מכן, נזרק רימון נוסף. ושוב, יוגב, באותה נחישות בלתי מתפשרת, חזר על הפעולה. הוא תפס את הרימון, והרחיק אותו מהחברים. נדמה היה שהוא בלתי מנוצח, רוחו חזקה מכל פחד, גופו כלי בידי הנשמה המגינה. הוא לא חשב על עצמו, רק על אלה שסביבו, על החברים, על הבית.

הלחימה נמשכה, קולות הירי לא שככו, והמחבלים המשיכו להסתער. בשלב מאוחר יותר, כשהקרב הגיע לשיאו האכזרי, נזרק לעברם מטען גדול, כנראה מטען רסס או לבנה. גודלו ועוצמתו היו שונים מהרימונים הקודמים. יוגב, שוב, בלי חשיבה שנייה, האינסטינקט להגן על חבריו היה עמוק כל כך, ניסה להרחיק גם את המטען הזה. הוא זינק לעברו, גופו נטול פחד, מנסה להדוף את הסכנה מעל חבריו. אך ברגע שהתקרב אליו, המטען התפוצץ בעוצמה אדירה. ההדף האדיר, הפיצוץ המחריש אוזניים, גדעו את חייו של יוגב אהרן. הוא נפל במקום, גיבור, בן עשרים בנופלו, מגן על חבריו, על ביתו, על עמו, ברגעים האחרונים של חייו. במוצב כיסופים, באותו יום ארור של שמחת תורה, נפלו שלושה-עשר לוחמים מגדוד 51 של "גולני", וחיילים נוספים מיחידת "אגוז". יוגב היה אחד מהם, גיבור ששמו יחקק לעד בדפי ההיסטוריה של עם ישראל.

הבשורה המרה הגיעה לפרדס חנה, לעיירה השקטה שיוגב כל כך אהב, והותירה אותה המומה וכואבת. הבית של משפחת אהרן, שרק לפני פחות משנה איבד את אב המשפחה, התמלא שוב באבל כבד, הפעם על הבן הצעיר, האהוב, זה שחיוכו האיר כל פינה. יוגב הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפרדס חנה, קרוב לאדמה שבה גדל, אל מול הנופים המוכרים שאהב. הוא הותיר אחריו אמא, נחמה, וארבעה אחים כואבים – דין ינון, אדיר, אורן ואביב – וחלל עצום שלא יוכל להתמלא. על מצבתו, חקקה המשפחה את המילים שביטאו את כל עולמם: "גיבור של אמא. אהוב שלנו. היית לנו עולם ומלואו. תישאר בליבנו לעד." מילים פשוטות, אך טעונות כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה כאב. אחיו, אדיר, כתב מילים קורעות לב, שביטאו את הגעגוע וההלם: "יוגב אחי הקטן והיקר שלי, אין לי מילים שיוכלו להסביר ולתאר את הגעגוע והכאב היום יומי שאני עובר בתוכי בכל יום מחדש. אני מצטער שלא הייתי איתך ולא הצלחתי לשמור עליך. העולם הוא אכזר, והחיים חזקים מהכול. אתה פרח יפה ומלא חיים, אני אוהב אותך המון ואדאג להנציח אותך עד יום מותי." המילים הללו מהדהדות את הבטחת האח הבכור, לשאת את זכרו של יוגב לנצח, להבטיח שאף אחד לא ישכח את הפרח היפה שנגדע באיבו.

יוגב לא היה רק לוחם אמיץ. הוא היה חבר מסור, אדם שראה את האחר, שהיה רגיש לצרכיו של כל אחד סביבו. חברה מהבסיס כתבה לזכרו: "הכרתי את יוגב, בן אדם מלאך וטהור. הוא הציל את חברים שלו ואותנו, זכיתי להכיר בן אדם מדהים, לנצח הוא ילך איתי לכל מקום." עדות זו, כמו רבות אחרות, מדגישה את טוהר נשמתו ואת נכונותו להקריב למען הזולת. אחד הסיפורים המרגשים ביותר על טוב ליבו של יוגב הגיע ממרק, חייל בודד מארצות הברית ששירת במחלקתו. "כמו כל חייל בודד לא היה לי אף אחד בארץ," כתב מרק, "יוגב וכל המחלקה היו לי כל דבר בעולם. יותר ממחלקה הם היו בשבילי. יוגב היה אחד היחידים שכל שבת כשהיינו בבית הוא היה מתקשר לבדוק שאני בסדר. כשהייתי חסר מהמחלקה כמה פעמים כי הייתי חולה, הוא היה מתקשר כמעט כל יום אפילו לדקה, לראות שאני לא בודד, להראות לי שאני לא בודד ושתמיד יש לי אנשים שאוהבים אותי לידי." הסיפור הזה חושף את ליבו הרחב של יוגב, את האמפתיה העמוקה שלו, את הרצון שלו לוודא שאף אחד לא מרגיש לבד, גם כשהוא עצמו עבר קשיים. שיחות הטלפון הקצרות האלה, בשבתות ובלילות, היו עוגן הצלה למרק, עוגן של חום אנושי שחימם את ליבו והזכיר לו שהוא חלק ממשפחה, גם אם רחוקה.

חבריו במחלקה, שראו בו גיבור עוד בחייו, לא הופתעו מדרך נפילתו. "יוגב היה גיבור, תמיד ידענו שהוא כזה, ולכן לא היינו מופתעים מהדרך שבה הוא נפל," כתב רועי, חברו הטוב, "הוא תמיד היה שם את החברים שלו לפניו." רועי המשיך ותיאר את יוגב כ"בן אדם שתמיד מחייך וגורם לכל מי שלידו לחייך ולצחוק, כל רגע שחור שהיה למחלקה יוגב היה יודע להפוך לרגע מצחיק ופחות שחור." הוא זכר את יוגב כ"לוחם מבין הלוחמים הטובים במחלקה, נגביסט שאף פעם לא מוותר!" הוא סיפר איך יוגב היה ממשיך "כמו חיה" גם כשהיה לו קשה עם ה"נגב", ותמיד היה אומר בצחוק "אוי הנגב הזה", ואז ממשיך קדימה במלוא המרץ. אפילו כשעזב את המחלקה כדי להיות קרוב לביתו לאחר מות אביו, "הוא תמיד היה חלק מאיתנו וכולם חיכו רק שהוא יחזור," הוסיף רועי, והכאב בקולו היה מוחשי. הוא הדגיש, "חשוב לי לומר שיוגב היה גיבור, וחשוב שכולם ידעו את זה." גם בכיסופים, במקום שירותו האחרון, נכתב לזכרו: "יוגי. הכרנו אותך כשהגעת לכיסופים. בחור יפהפה, מצחיק, דואג ותומך עם ערכים מדהימים. העולם הזה פספס אותך ובגדול. נפלת כשהגנת על החברים שלך בגופך. לתמיד תהיה הגיבור המיוחד שלנו, נזכור אותך לתמיד מלאך." העדויות הללו, המגיעות מפי אלה שהכירו אותו מקרוב, מציירות תמונה של אדם יוצא דופן, מלא חיים, אהבה, אומץ וטוב לב.

זכרו של יוגב אהרן ממשיך לפעום בלבבות רבים, ומשפחתו, חבריו ובתי הספר שבהם למד, דואגים להנציח אותו בדרכים שונות. בחצר בית הספר החקלאי "אורט" פרדס חנה, שם יוגב למד ואהב את האדמה, הוקם גן יפהפה לזכרו. פרחים צבעוניים פורחים בו, עצים צעירים נשתלו, והוא מהווה פינת שלווה והרהור, מקום שבו התלמידים והמורים יכולים לזכור את הנער קסם שהיה, את הבוגר הנחוש, שהלך בטרם עת. "יוגב בוגר בית הספר מחזור פ"ג, יוגב קסם של ילד, אהוב, מצחיק, שאהב כל כך את החיים, הלך בטרם עת. נשבר לנו הלב," נכתב באתר בית הספר. המחלקה שבה שירת בגולני, אותה משפחה של לוחמים שאיתה חלק רגעים כה רבים של צחוק וקושי, הוציאה חולצות לזכרו. על החולצות הודפס המוטו שלו, המילים שהיו נר לרגליו, שהנחו אותו בכל צעד ושעל בחייו: "החיים נותנים לך מאה סיבות לבכות, תראה להם שיש אלף סיבות לחייך." המוטו הזה, כה פשוט וכה עמוק, משקף את רוחו האופטימית, את יכולתו לראות את הטוב גם ברגעים הקשים ביותר, ואת נחישותו לחיות את החיים במלואם, בחדווה ובשמחה.

יוגב אהרן, בן עשרים בנופלו, השאיר אחריו מורשת של אהבה, אומץ ונדיבות. סיפור חייו, שנקטע באכזריות בבוקר שמחת תורה, הוא סיפור של נער שגדל והתפתח להיות גבר, לוחם, חבר, בן ואח, שדאג תמיד לזולת. הוא היה האור בחדר, החיוך המדבק, הכתף התומכת. הוא היה הגיבור האנושי, זה שגבורתו נבעה מתוך מי שהוא היה – אדם טהור לב, מסור וחדור מטרה. נפילתו בקרב, בהגנתו על חבריו, היא עדות אחרונה ומרגשת לאותם ערכים שעל פיהם חי. יוגב לא נפל לשווא. הוא נפל כשהוא מגן על הבית, על המשפחה, על החברים, על הארץ כולה. זכרו הוא תזכורת כואבת אך עוצמתית למחיר החופש והביטחון, ולרוח הגבורה הישראלית שממשיכה לפעום. הוא נשאר בליבותיהם של כל מי שהכירו, כסמל לאותה תקומה בלתי מתפשרת, כהבטחה שהחיים ינצחו, ושחיוכו יישאר איתנו, מאיר את דרכנו, גם ברגעים הקשים ביותר. יהי זכרו ברוך.