יוחאי גור הרשברג

בבית קטן, אופייני לגדרה של תחיל שנות השבעים, עם גינה שטרם הספיקה להיפרש במלוא הדרה, נולד יוחאי. היה זה יום ט"ז בכסלו תשל"א, 14 בדצמבר 1970, והעולם קיבל לתוכו את בנם של זאבה ופיליפ, תינוק שאת ממדיו העתידיים איש לא יכול היה לשער. מגיל רך, עוד בטרם ידע ללכת בביטחון, רגליו הקטנות כבר דרכו בשבילים המאובקים שסביב הבית, וידיו הקטנות למדו את המגע המיוחד של האדמה. אביו, פיליפ, איש עובד אדמה בנשמתו, ראה בו כבר אז שותף קטן, לקח אותו איתו לשדות החקלאיים שהיו בבעלותם, הן באזור גדרה והן בדרום הרחוק, בנגב המתפתח. יוחאי הקטן היה יושב במושב הנוסע של הטרקטור הישן, מביט בקסם מהופנט על הלהבים החורשים את האדמה, על העשן המיתמר מהמנוע, ועל פסי האדמה השחורה שנחשפים בשמש. הוא למד את ריח האדמה הלחה אחרי הגשם הראשון, את אבק הקיץ הדק שדבק בזיעה, ואת הצליל המתכתי של כלי העבודה. הוא לא רק צפה; הוא עזר. תחילה באסיפת אבנים קטנות, אחר כך בהשקיה ידנית, ובהמשך, ככל שגדל, בידיים של ממש. המגע הבלתי אמצעי עם האדמה, תחושת הסיפוק של זריעה וקציר, ההמתנה הדרוכה לגשם, הכול נצרב בו עמוק, הפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא למד מהו מחזור החיים, מהי סבלנות ומהי עבודה קשה, לא מספרים ולא מסיפורים, אלא מהתנסות חיה, יומיומית, בשמש הקופחת וברוח הנושבת.

הבית של זאבה ופיליפ היה מלא לא רק בריחות אדמה ועבודה, אלא גם בצחוק ילדותי וביצירה. יוחאי מצא עניין רב בעולמות קטנים שהקים לעצמו. שעות ארוכות היה מבלה על שטיח הסלון, אצבעותיו הקטנות בונות עולמות שלמים מפליימוביל – עיירות קטנות, חוות דמיוניות, סצנות קרב אפלות. כל דמות פלסטיק קיבלה חיים, כל בניין זעיר סיפר סיפור. דרך המשחק הזה, הוא פיתח את דמיונו הפורה ואת יכולתו לראות את הפרטים הקטנים שמצטרפים לתמונה גדולה. במקביל, הוא נמשך אל השמיים. בניית טיסנים הייתה עבורו יותר מתחביב; זו הייתה תורה של דיוק, של הבנה פיזיקלית ושל חלום על חופש. בידיו הגדולות, שכבר אז החלו להתעצב, הוא הרכיב בזהירות חלקי עץ ובד, הקפיד על כל הדבקה ועל כל חיבור, וכשסוף סוף היה משגר את הטיסן שבנה אל האוויר הפתוח, עיניו היו עוקבות אחריו באופק, מלאות בתחושת הישג ופליאה. הטיסנים האלה, שהיו מרחפים בשמי גדרה הכחולים, היו סמל לשאיפתו לחקור, לפרוץ גבולות ולראות את העולם ממעוף הציפור. יוחאי לא הסתפק רק בבניית עולמות מדומיינים או דגמים מעופפים; הוא גם גידל חיות משק בית. תרנגולות, ארנבים, אולי אפילו עז קטנה – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מחייו בילדות. הוא למד לטפל בהם, להאכיל אותם, לדאוג להם, לראות את ההבדלים העדינים בין כל אחד ואחד. זו הייתה אחריות אמיתית, שחיברה אותו עוד יותר אל עולם החי והצומח, ולימדה אותו אמפתיה ודאגה ליצורים חלשים ממנו. הניצוץ הזה, של אהבת אדם וחיה ואדמה, בער בו כבר אז, באותם ימים ראשונים של התפתחות.

שנות התיכון עברו עליו במעבר טבעי מהילדות אל הבגרות, כשהוא ממשיך לשלב בין חובותיו הלימודיות לבין עבודת הכפיים בשדות. הוא לא היה מסוג האנשים שיכולים להסתגר בין ארבעה קירות; הוא שאף החוצה, אל המרחבים, אל האוויר הפתוח. עם תום לימודיו, כשהגיעה העת לבחור את דרכו בצה"ל, הבחירה הייתה ברורה: לא יחידה סגורה, לא תפקיד משרדי, אלא מקום שידרוש ממנו את מלוא יכולותיו הפיזיות והמנטליות, שיאתגר אותו ויפתח אותו. הוא התגייס לקורס חובלים, מסלול יוקרתי ותובעני, המכשיר את מפקדי ספינות חיל הים. זו הייתה חוויה מכוננת, שבה נדרש להתמודד עם אתגרים פיזיים קשים, ללמוד ניווט בים הפתוח, לשלוט במערכות מורכבות, ובעיקר – לפתח כישורי מנהיגות תחת לחץ. הים הפתוח, עם מרחביו האינסופיים וגליו המתנפצים, היה עבורו זירה חדשה שבה למד להכיר את עצמו מחדש. הוא למד את משמעות הצוות, את הדרישה הבלתי מתפשרת למצוינות, ואת המחיר של טעות קטנה. הדיסציפלינה הנוקשה, השעות הארוכות של אימונים ולימודים, העמידו אותו במבחן, אך הוא עמד בו בגאון. לאחר מכן, המשיך בקבע כקצין מודיעין בחיל הים, תפקיד שדרש ממנו חשיבה אנליטית חדה, יכולת לקרוא את המפה הגדולה ולהבין את המשמעויות העמוקות שמאחורי כל פיסת מידע. הוא ישב מול מסכים וניירות, ניתח נתונים, גיבש הערכות, ותמיד זכר שמעבר למספרים ולגרפים, עומדים בני אדם – חיילים, אזרחים, גורלות. בתקופה זו, הוא הפך לקצין מנוסה ומוערך, ששילב בין הבנה אסטרטגית עמוקה לבין מחויבות אישית עזה למשימה.

לאחר שנות שירות ארוכות ומשמעותיות בקבע, החליט יוחאי לפרוש מצה"ל ולחזור אל הספסל האקדמי, אך לא כדי להתרחק מעולמות העשייה והידע שרכש, אלא כדי להעמיק בהם. הוא נרשם לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ובחר ללמוד ארכיאולוגיה, צבא וביטחון. הבחירה הזו לא הייתה מקרית; היא שיקפה את נפשו המורכבת, שחיברה בין עבר והווה, בין שורשים עתיקים לאתגרים עכשוויים. בלימודי הארכיאולוגיה, הוא מצא את עצמו שוב עם ידיים באדמה, הפעם לא כדי לזרוע או לקצור, אלא כדי לחשוף סודות בני אלפי שנים. הוא אהב את תחושת הציפייה לפני כל חפירה, את הריח המיוחד של עפר קדום שנחשף לשמש, את המגע העדין של המברשת שמסירה שכבות של אבק מאבן עתיקה. כל ממצא קטן סיפר לו סיפור על חיים שחיו פה לפניו, על תרבויות שצמחו ושקעו, על הקשר הבלתי נפרד בין האדם לאדמתו לאורך הדורות. במקביל, לימודי צבא וביטחון העניקו לו פרספקטיבה רחבה יותר על עולם הצבא והמודיעין שבו שירת. הוא למד את התיאוריות, את ההיסטוריה של קונפליקטים, את האסטרטגיות שעיצבו עמים ומדינות. אהבתו לספרי היסטוריה צבאית לא ידעה גבול; ביתו בחווה הפך לספרייה עשירה, מדפיה כורעים תחת עומס כרכים עתיקים וחדשים, מפות, ביוגרפיות של מצביאים וניתוחים של קרבות מכריעים. הוא היה יכול לשבת שעות ארוכות, כוס קפה מהבילה לידו, כשהוא שקוע בעולמות של מלחמות עתיקות או תמרונים מודרניים, מנסה להבין את ההיגיון שמאחורי ההחלטות, את ההשפעה של גאוגרפיה על אסטרטגיה, ואת המחיר האנושי של כל עימות. הספרים האלה לא היו רק תחביב; הם היו דרך להבין את העולם, את מקומו בו, ואת המורשת שעליה הוא נבנה.

המעבר לחווה של פיליפ, שנרשמה עם השנים על שמו של יוחאי, הייתה עבורו חזרה הביתה במובן העמוק ביותר. זו לא הייתה רק ירושה פיזית של נכס, אלא ירושה רוחנית של דרך חיים, של מורשת ציונית של עבודת אדמה בנגב. הוא קיבל לידיו את חוות פיליפ, שהייתה כבר אז שם דבר בתחום גידול המשק החי והחקלאות בצפון הנגב, והמשיך את דרכו המפוארת של אביו. החווה, שהייתה נטועה בלב הנגב, הייתה עבורו יותר מפרנסה; היא הייתה פרויקט חיים, דרך לקיים את החזון של הפרחת השממה. יוחאי, חקלאי ואיש אדמה בכל רמ"ח איבריו, התמסר אליה בכל מאודו. הוא הכיר כל פינה בה, כל עץ, כל שדה. הוא למד את סודותיה של האדמה המדברית, את עקשנותה ואת פוטנציאלה. הוא היה קם עם שחר, עוד לפני שהשמש טיפסה מעל גבעות הנגב, כשהאוויר היה עדיין צלול וקריר, ויוצא אל השדות. ריח הטל על העשב, ציוץ הציפורים הראשונות, הקריאה העמומה של בעלי החיים – כל אלה היו הפסקול של תחילת יומו. הוא היה בודק את מערכות ההשקיה, מלטף ענף של עץ זית צעיר, עוקב אחר נביטת החיטה. ידיו, שהיו מחוספסות ועבדו קשה, ידעו לגעת באדמה בעדינות, להרגיש את הלחות שבה, את מרקמה, את צרכיה. הוא גידל כרמים ועצי זית, חיטה וגידולי שדה אחרים, ותמיד עם תחושה עמוקה של אחריות כלפי האדמה והטבע. הקשר שלו לאדמה ולמולדת היה מוחשי, לא רומנטיקה ריקה מתוכן, אלא קשר של זיעה ועמל, של תקווה ושל אכזבה, של חיים שלמים שהוקדשו למען מטרה גדולה יותר. הוא היה איש חלומות, שראה באדמת הנגב לא רק שטח חקלאי, אלא מצע לבניית חיים, לחיבור עמוק לשורשים. הוא ידע להתרגש מפריחת הכלניות האדומות שמילאו את השדות באביב, מצבעם הכסוף של עצי הזית העתיקים, מההמולה של חיות המשק שרעו במרעה. ובעיקר, הוא חיכה וציפה מדי שנה לגשם שירווה ויחיה את אדמת הנגב הצמאה, עוקב בדריכות אחר תחזיות מזג האוויר, יודע שכל טיפה חשובה, כל ענן מבשר תקווה.

בחוות פיליפ, בלב המרחבים הפתוחים של הנגב, הקים יוחאי את ביתו וגידל את ארבעת ילדיו: נויה, רועי, נטע ואיתי. החווה הייתה לא רק מקום עבודה, אלא גם זירת חיים, בית ספר פתוח שבו הילדים למדו על הטבע, על עבודה, על אחריות ועל אהבה. הם גדלו עם ריח האדמה באפם, עם קריאות בעלי החיים באוזנם, עם השמש המלטפת על עורם. יוחאי היה אב נוכח, מעורב, שאהב לחלוק את עולמו עם ילדיו. איתי, בנו הצעיר, סיפר בהלוויתו איך אהב לעזור בתפעול החווה, ללמוד את מסלול החמורים ולטפל בחיות השונות. הוא היה לוקח את איתי איתו לפנות בוקר, כשהכוכבים עדיין נצנצו בשמיים, ומראה לו איך מאכילים את הסוסים, איך בודקים את הכבשים, איך מובילים את החמורים לנקודות המרעה. זו לא הייתה רק עזרה פיזית, אלא שיעור לחיים – על משמעת, על דאגה, על חיבור עמוק ליצורים חיים. איתי ידע שאביו הוא נמל המבטחים שלו, איש סודו. "כשהיה לי קשה ועצוב ידעתי שאני יכול להתקשר אליך", סיפר. המשפט הקצר הזה טמן בחובו עולם שלם של אמון, של קרבה, של ידיעה שגם כשהחיים קשים, יש כתף איתנה להישען עליה, אוזן קשבת שמבינה בלי מילים. יוחאי ידע להקשיב באמת, לתת עצה כנה, ולעטוף את ילדיו בחום גם כשדרש מהם אחריות ועבודה.

הקשר המיוחד עם ילדיו התבטא גם בהומור הייחודי שלו. בתו נטע תיארה אותו כ"הומור שבור ומיוחד", כזה שרק הם, בני המשפחה, היו מבינים עד תום. זה היה הומור שידע למהול את המציאות הכואבת בצחוק משחרר, כלי להתמודדות עם קשיי החיים, עם עבודת האדמה המפרכת, ועם אתגרי היומיום. בדיחה פנימית, מבט מהיר, חיוך קטן שהיה אומר הכול – אלה היו הרגעים שחיברו ביניהם, שיצרו שפה משותפת של אהבה והבנה. הוא היה איש של צחוק כן ואמת בלתי מתפשרת, שילוב נדיר שגרם לאנשים סביבו להרגיש נינוחים ואותנטיים בנוכחותו. ליבו של יוחאי היה גדול כמו גופו, תכונה שחבריו ומכריו תמיד הדגישו. הוא היה איש רחב מידות, לא רק בפיזיות שלו, אלא בנפשו, ברוחב ליבו, ביכולתו להכיל ולתת. חבריו סיפרו, לא פעם ולא פעמיים, ש"עזר תמיד לכל מי שנתקע בשטח, מטיילים או חקלאים". לא היה אכפת לו אם זה היה טרקטור ששקע בבוץ אחרי גשם חזק, או רכב של מטיילים שנתקע בדרך עפר נידחת. יוחאי היה שם, עם הטרקטור שלו, עם הכלים שלו, ובעיקר – עם הנכונות הבלתי מסויגת לעזור. הוא לא ציפה לתמורה, רק לחיוך של הקלה ולכוס קפה משותפת. הוא האמין שזו הדרך שבה קהילה פועלת, שבה אנשים תומכים זה בזה, במיוחד במרחבים המבודדים של הנגב.

במתחם החווה, לצד בתי הילדים והשדות, הקים יוחאי מפעל חיים נוסף, שביטא את ליבו הרחב ואת אהבתו לכל יצור חי: בית מקלט לכלבים ולחמורים שסבלו מהתעללות ומהזנחה. זה לא היה פרויקט קטן או תחביב צדדי; זו הייתה מחויבות עמוקה, שדרשה משאבים רבים, זמן בלתי מוגבל, והרבה מאוד סבלנות ואהבה. הוא היה אוסף חמורים מוכים, כלבים נטושים, יצורים שבורים, ומעניק להם מקלט בטוח, טיפול מסור ותקווה חדשה. הוא ידע איך לגעת בבעל חיים פגוע, איך להחזיר לו את האמון בבני אדם. הוא היה מטפל בפצעיהם, מאכיל אותם בידיים עדינות, ובעיקר – מעניק להם תחושה של ביטחון ושייכות. הילדים היו שותפים מלאים במפעל הזה, לומדים מה זה חמלה אמיתית, מה זה לתת למי שאין לו, ואיך להפוך כאב לתקווה. בית המקלט הפך לחלק בלתי נפרד מהחווה, עדות חיה לרוחו הנדיבה של יוחאי, שראתה בכל יצור חי נשמה הראויה לכבוד ולאהבה. אל"מ שלמה, מפקדו, תיאר אותו כ"פרא אדם עם נפש של ציפור שיר", תיאור שתפס בדיוק את הסתירה המופלאה שבו: איש חזק, בעל נוכחות דומיננטית, שלא ניתן היה לפספס מכוח אישיותו הבולטת, אך עם זאת, בעל רגישות עמוקה, אהבה לטבע ולחיים, ויכולת להתרגש מפריחת כלנית או מהמלטה של עגל בעדר. "דיברנו על גפן וזית והמלטות בעדר, על יצירת חיים", סיפר אל"מ שלמה, והדגיש את החיבור העמוק של יוחאי למעגל החיים, לפוריות, להתחדשות.

יוחאי, איש של אדמה ושל שמים, של עבודה קשה ושל חלומות גדולים, מצא את עצמו שוב במדים, הפעם במסגרת שירות המילואים, שבו הגיע לדרגת סגן אלוף. הוא שירת כמפקד יחידת איתור נעדרים (אית"ן) בעוצבת האש (אוגדה 98), יחידה המורכבת מחטיבות צנחנים וקומנדו בצה"ל. תפקידו זה, אולי יותר מכל תפקיד אחר בחייו, שיקף את מהותו העמוקה: מחויבות בלתי מתפשרת לאדם, לקהילה, ולמשימה. הוא פעל בנחישות, באמונה ובמסירות אין קץ, כשהוא מבין את גודל האחריות המונחת על כתפיו. מפקדו תיאר אותו כ"חוד החנית" בתחום זה, איש מקצוע מהמעלה הראשונה, שדורש הרבה מפקודיו ומעצמו יותר. יוחאי לא היה מסוג המפקדים שישבו במשרד; הוא היה בשטח, מוביל את חייליו, נוכח בכל פרט ופרט. חברו לשירות סיפר עליו שהיה "סוס פרא. תמיד הלכת בדרך שלך. עניין אותך מי מספיק מקצועי להביא את המידע לקראת החלטה ואיזה ערך מוסף אתה יכול להוציא מכל פקוד שלך. תמיד עם הומור קיצוני וחיוך מאוזן לאוזן". הוא היה מנהיג כריזמטי, בעל כוח משיכה אישי, שידע לראות את הפוטנציאל בכל אדם ולמצות אותו עד תום. הוא לא התפשר על מקצועיות, אך עשה זאת תמיד עם חיוך, עם בדיחה, עם היכולת הייחודית שלו למהול רגעים קשים בהומור משחרר.

אך מעבר למקצועיות ולמנהיגות, יוחאי הבין את המשמעות האנושית העצומה של תפקידו. "אמרת שלמשפחה של נעדר אין פיקוד צפון/דרום, יש את הנעדר שלהם ותיק נעדר לא משאירים פתוח. הבנת את גודל המשימה", סיפר מפקדו. המשפט הזה, כל כך פשוט וכל כך עמוק, שיקף את האמפתיה הבלתי נגמרת שלו, את ההבנה שמאחורי כל דו"ח וכל פעולה, עומדת משפחה כואבת, ממתינה נואשות למידע, לתשובה. הוא לא ראה בתיק נעדר רק תיק; הוא ראה בו עולם שלם של כאב, של אי וודאות, של תקווה שאסור לכבות. הוא היה מחויב, בכל נימי נפשו, להביא למשפחות את הסגירה, את הידיעה, יהיה אשר יהיה. חברו ספד לו וסיפר ש"אנשים שאינם בסוד העניין לא יודעים איזו עבודת קודש עשית להצלחת פעילויות מבצעיות בלב הרצועה, והכול כדי להגיע לחטופים". יוחאי פעל לעיתים קרובות מאחורי הקלעים, הרחק מאור הזרקורים, במשימות מורכבות ומסוכנות, כשהוא מבין שכל מאמץ, כל סיכון, שווה את המחיר אם הוא יכול להחזיר אדם הביתה, חי או מת, ולהעניק למשפחתו מעט נחמה. זו הייתה עבודת קודש, כפי שתיאר אותה חברו – עבודה שדרשה אומץ לב, תושייה, ובעיקר, לב ענק.

ואז הגיע הבוקר של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר, שהיה אמור להיות חג של שמחה וריקודים, הפך בן רגע ליום שחור בתולדות עם ישראל. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית מרצועת עזה, ששינתה את פני המדינה. האזעקות החרידות, קולות הירי וההתפוצצויות, הבהלה – כל אלה הגיעו במהרה גם אל חוות פיליפ, שנמצאה לא הרחק מקו הגבול. אך יוחאי, איש העשייה, איש הנגב, לא היסס לרגע. הוא לא נשאר בביתו להגן על משפחתו בלבד; הוא ידע שתפקידו קורא לו, שהמדינה זקוקה לו. מיד עם פרוץ המלחמה, עוד בטרם התבהרה התמונה המלאה של הזוועות שהתרחשו, זינק יוחאי לעוטף עזה יחד עם הצוותים עליהם פיקד. הטלפון בידו, הודעות הוואטסאפ האחרונות מהכפופים לו, מהמפקדים, היו מהירות וקצרות – "הקפצה", "איתור", "דחוף". הוא ידע שכל שנייה קובעת, שמאחורי כל דיווח על נעדר עומד אדם שחייו בסכנה, או משפחה שנקרעת מדאגה.

הנסיעה אל תוך התופת הייתה מתוחה ומלאה באי וודאות. עשן שחור עלה מבתים בוערים, קולות ירי נשמעו מכל עבר, והכבישים היו עמוסים בכוחות ביטחון ובאזרחים מבוהלים. בתוך הכאוס הנורא הזה, יוחאי וצוותו פעלו בנחישות, בחירוף נפש. במסגרת תפקידו כמפקד יחידת איתור נעדרים, הוא הוביל את חייליו אל לב השטח, אל המקומות שבהם התרחשו הקרבות הקשים ביותר, אל היישובים שספגו את המתקפה. הם חיפשו ניצולים, סרקו בתים, ניסו לאתר כל פיסת מידע שיכולה להצביע על מקום הימצאם של אזרחים וחיילים שנעלמו. יוחאי נע במיומנות בין זירות הדמים, עיניו חדות, ליבו כואב, אך ראשו צלול. הוא ניווט את חייליו דרך הסכנה, נותן פקודות ברורות, משרה ביטחון גם ברגעים של אימה. הוא ידע שכל חיפוש הוא מרוץ נגד הזמן, שכל פיסת מידע היא קריטית. גבורתו לא הייתה גבורה של מילים גבוהות, אלא גבורה של מעשים – של בחירה להיות בחזית, להגן על חפים מפשע, להחזיר את הנעדרים, ולו רק כדי לתת למשפחותיהם מעט שלווה. הוא ראה לנגד עיניו את המשפחות הכואבות, את הילדים המפוחדים, והדחף לעזור, להושיט יד, היה חזק מכל פחד. הוא פעל ימים כלילות, כמעט ללא מנוחה, שקוע כולו במשימה הקדושה הזו, שבה כל שריד, כל רמז, היה עולם ומלואו.

שבועות ארוכים חלפו, והמלחמה המשיכה להשתולל. יוחאי המשיך לפעול ללא לאות, מפקד על יחידתו, מוביל אותה למשימות איתור מורכבות ומסוכנות בתוך שטח רצועת עזה. הוא היה שם, תמיד בחזית, תמיד מחפש, תמיד מקווה. ביום כ"ב בכסלו התשפ"ד, 5 בדצמבר 2023, כשבועיים לפני יום הולדתו ה-53, יוחאי היה בדרכו לפגישה עם כוחות היחידה שעליה פיקד, לקראת כניסתם נוספת לרצועת עזה. תמיד ממוקד במשימה, תמיד כמה צעדים קדימה, מתכנן את המהלך הבא. הדרך, עפר וסלעים, בנגב שכל כך אהב, ליד שדה תימן. שם, בתאונת דרכים צבאית טרגית ובלתי צפויה, נקטעו חייו של סגן אלוף יוחאי גור הרשברג. בן חמישים ושתיים בנופלו. ההודעה על מותו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, על חבריו, על חייליו, ועל כל מי שהכירו ואהבו. האיש שהיה סמל לחיים, לעשייה, לנתינה, הלך לעולמו בטרם עת, בשיא עשייתו, בשיא מחויבותו.

הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בגדרה, האדמה שבה נולד ובה למד את שיעוריו הראשונים על החיים, קיבלה אותו בחזרה לחיקה. הוא הותיר אחריו שתי בנות, נויה ונטע, ושני בנים, רועי ואיתי – משפחה שלמה שגדלה ברוחו, ספוגה בערכיו. מורשתו של יוחאי חרוטה עמוק בליבם של כל מי שנגע בהם. מפקדו סיפר שיוחאי מונצח באנדרטת חיל משאבי האנוש בגן הנופלים בבסיס תל השומר, אך הנצחתו האמיתית היא בסיפור חייו, בדרך שבה חי, בדרך שבה נגע באנשים ובאדמה. בני משפחתו כתבו עליו שגילם בדמותו חיבור נדיר של אדם-אדמה-חברה. הוא נגע באנשים כמו שנגע באדמה – בעדינות, בעומק, עם הבנה לצרכים, עם רצון להצמיח ולטפח. על מצבתו נחקקו המילים: "חווה ואדמה, שורשים עמוקים, חיוך רחב וחלומות גדולים". שלוש עמודים אלה מסכמים את מהותו: החווה והאדמה היוו את המצע לחייו, את המקום שבו נטועים שורשיו העמוקים, שמהם צמחו אהבתו לטבע, לעבודה, למולדת. החיוך הרחב היה סמל לאופטימיות הבלתי נלאית שלו, ליכולתו לראות את הטוב גם ברגעים הקשים, למהול את המציאות הכואבת בהומור. וחלומות גדולים – אלה היו הכוח המניע מאחורי כל מעשיו, השאיפה הבלתי פוסקת לבנות, ליצור, לשפר, להעניק, להאמין בעתיד טוב יותר, בנגב פורח, בחברה מתוקנת, ובישראל חזקה וצודקת. יוחאי גור הרשברג ז"ל, איש הנגב, איש החווה, איש המלחמה, סיפור חייו הוא סיפור של תקומה, של גאווה ישראלית אמיתית, כזה שימשיך להדהד ולתת השראה לדורות הבאים. יהי זכרו ברוך.