יואב מלייב

קריית אונו, עיר שקטה, עוטפת בבתיה את סיפוריה של משפחת מלייב, ובה נולד יואב ביום קר ובהיר של כ"ה בכסלו תשס"ד, עשרים בדצמבר 2003, בערב הדלקת נר ראשון של חנוכה. אור קטן נוסף הצטרף לאורות החג, מילא את הבית בשמחה שקטה, ובשנים שלאחר מכן הפך ללב הפועם של משפחתו. הוא היה הבן הבכור למאיה ואלכס, וכעבור זמן מה זכה לאחות, טליה, ולאחר מכן לשני אחים קטנים, אבנר והראל, שראו בו דמות של עוגן, מגדלור של חוכמה ושובבות כאחד. הבית ברחוב השקט בקריית אונו היה תמיד מלא חיים: ריח תבלינים מהמטבח של מאיה, צלילי שיחות עמוקות בין אלכס ליואב על משמעות החיים ודברים שבינו לבינה, וקולות הצחוק המתגלגל של הילדים שרצו במסדרונות. יואב, כבר מילדותו, בלט ביכולתו המיוחדת, אותה כינה אביו "נדירה", לשלב בין שני קצוות, בין עולמות שנדמו מנוגדים: המוח הריאלי, המתמטי, של הפיזיקאי, לצד הנפש הרגישה, ההומנית, של הפסיכולוג והמשורר. הוא נע ביניהם בטבעיות, כאילו היו שני צדדים של אותו מטבע, משלים זה את זה, ומעשיר את אישיותו במורכבות מרתקת שגרמה לכל מי שהכיר אותו לחוש שהוא אינו אדם רגיל.

ילדותו של יואב התאפיינה בסקרנות בלתי נדלית. הוא לא הסתפק בתשובות שטחיות, אלא חקר כל תופעה, כל רעיון, עד שהבין לעומק את מהותם. בחדרו, בין ערימות ספרי מדע ופילוסופיה, אפשר היה למצוא גם גיטרה מונחת על כיסא, ופסנתר קטן שניצב בפינה, עדות לכישרונו המוזיקלי העצום. הוא לימד את עצמו לנגן, בהתחלה בעמל רב, ולאט לאט, הצלילים התחברו למנגינות, והמנגינות הפכו לשירים. השירים היו המקום שבו מצא פורקן למחשבותיו, לתחושותיו, ערוץ שדרכו ביטא את עולמו הפנימי העשיר. הוא אהב את המילה הכתובה, העריך את עוצמתה ואת יופייה, וניסח את רעיונותיו בשפה עשירה ומגוונת, אם בשיריו, במאמרים שכתב לבית הספר, ואפילו בפתקים הקטנים שהיה משאיר לאהוביו. בתוך כל העיסוקים האינטלקטואליים והאמנותיים, יואב מעולם לא שכח את חשיבות הקשרים האנושיים. הוא היה "איש של אנשים", תמיד שם, בשקט האופייני לו, מקשיב, מייעץ, ותומך. הוא ראה בכל אדם יקום ומלואו, וללא שיפוטיות, ללא ביקורתיות, ניגש לכל אחד בלב פתוח, מחפש את הטוב, את האנושי, את המכנה המשותף. "הוא ראה קודם כל את האדם ורק אחר כך את המסביב", תיארה אותו אמו, מאיה, במילים מדויקות ששיקפו את מהותו.

הקשר המיוחד עם בני משפחתו היה אבן יסוד בחייו. כבן בכור, הוא לקח על עצמו תפקיד של מנהיג עדין, מחנך אוהב, וחבר קרוב. עם טליה, אחותו הצעירה ממנו, רקם קשר עמוק של תאומים נפשיים. הם היו משוחחים שעות ארוכות, משתפים סודות, חלומות ופחדים, כשהיא מוצאת בו אוזן קשבת ותמיד עצה טובה. יואב היה החבר הכי טוב שלה, זה שתמיד ידע להרגיע, להצחיק, ולתת פרספקטיבה אחרת. לאבנר ולהראל, אחיו הקטנים, הוא היה יותר מחבר למשחקים. הוא היה השותף לפרובוקציות קטנות, זה שמתגלגל איתם מצחוק על הרצפה תוך כדי משחק כדורגל בסלון, וזה שידע מתי צריך להציב גבולות, אבל תמיד בחיוך ובנועם. הוא הקדיש לכל אחד מהם זמן איכות, בנה עם כל אחד מהם קשר אישי וייחודי, וראה חשיבות עצומה בלעצב את דרכם, להוות להם מודל לחיקוי, לא בגלל שדיבר בקול גדול, אלא בגלל המעשים הקטנים, היומיומיים, ששיקפו את ערכיו. גם עם משפחתו המורחבת טיפח יואב קשרים חמים. הוא הקפיד לבקר את סביו וסבתותיו, לשהות במחיצתם שעות ארוכות, לשמוע את סיפוריהם, ללמוד מניסיונם. הוא היה מתיישב ליד סבתא במטבח, מציע עזרה בקילוף ירקות, ובתוך כדי שיחה קולחת, לומד על שורשי המשפחה, על המסורות. הוא היה משחק שחמט עם סבא, שומע את עצותיו בשקט, ומפיק מהן תובנות לחיים. דודות, דודים ובני דודים – כולם הרגישו שליואב יש קשר מיוחד איתם, כאילו הוא רואה את הנפש של כל אחד ואחת, ומוצא דרך לגעת בה בעדינות.

שנות התיכון בקריית אונו היו תקופה של צמיחה אינטלקטואלית ורגשית עבור יואב. הוא היה תלמיד שקדן, מבריק, וסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה, כשמגמות הפיזיקה והפסיכולוגיה היו כר פורה עבורו לשלב בין אהבתו למדע ולאדם. הוא הצטיין בניתוח מערכות מורכבות, פיזיקליות ונפשיות כאחד, ותמיד חיפש את הקשרים, את ההרמוניה, את המכנה המשותף. יחד עם בן דודו וחבר נוסף, הוא הקים את להקת "משקיפי הגדר", שם מצא ביטוי נוסף לכישרונו הרב. הם ניגנו, שרו, כתבו והלחינו שירים, וכל מילה, כל תו, היוו פורקן למחשבותיו ולתחושותיו העמוקות. אחד השירים שכתב, "לישון", ביטא את עולמו הפנימי ואת אהבתו לעינב: "שוב אני עצוב, מתגעגע למגע / החם המלטף שמעניק לי אהבה / רק כשאני איתה הלב מרגיש שלם / ואז סוף סוף אני יכול להירדם / דבר אחד בטוח, אותה אני אוהב". המילים האלה, שנכתבו בשפה פשוטה ונוגעת ללב, חשפו את רגישותו, את כמיהתו לאהבה ולשקט נפשי.

באותה תקופה, בגיל חמש עשרה, נכנסה לחייו עינב, אהבת חייו. הקשר שהתחיל כחברות עמוקה בין שני נערים צעירים, הלך והתפתח לאהבה אדירה, עוצמתית, שהפכה אותם ל"חברים הכי טובים" ובהמשך לבני זוג. יואב ועינב אהבו לבלות יחד, בין אם בטיולים רגליים בשבילי הכורכר של השדות שליד הבית, או בערבי בישול משותפים במטבח, שם יואב גילה את כשרונו הקולינרי והפליא לבשל ולהתנסות במתכונים חדשים. ריח עשבי התיבול, קולות הטיגון העדינים, וצחוקם המתגלגל מילאו את המטבח, וכל ארוחה קטנה הפכה לחגיגה של טעמים ואהבה. יואב, בדרכו המיוחדת, ידע להפוך את חיי עינב למלאים באושר ובהערכה לדברים הקטנים והטובים. בימים שלא יכלו להיפגש, היה כותב לה פתקים ומכתבים שופעי אהבה, שזורים בהומור דק ובתובנות עמוקות שכל כך אפיינו אותו. המכתבים האלה, שנשמרו בקפידה, היו עדות לאהבתם, שהייתה לכוח חזק, מנחם ומעצים. הוא היה ג'נטלמן אמיתי, בכל רמ"ח איבריו, דואג תמיד לאחר לפני שדאג לעצמו, מציע עצה טובה ואוזן קשבת, שם לב לפרטים הקטנים אצל אנשים, ותמיד הושיט עזרה.

כשסוגיית השירות הצבאי עלתה, יואב התלבט רבות. הוא לא חיפש ללכת בדרך הקלה או המקובלת, אלא חיפש את המקום שבו יוכל לתרום בצורה המשמעותית ביותר, ללמוד ולהתפתח. ביום 27 באפריל 2022, התגייס לצה"ל למסלול קצונה ייעודית קרבית לקציני קשר גדודיים (קשר"גים) בחיל הקשר והתקשוב. מהרגע הראשון, הוא נכנס למערכת הצבאית כחייל מלא מוטיבציה, מסור ונחוש להצליח. יואב הבין שהשירות הצבאי דורש יכולות מנטליות ופיזיות גבוהות, והיה נחוש לפתח אותן. כבר בימי הטירונות, כשהוא מתמודד עם הקשיים הפיזיים והמנטליים של האימונים האינטנסיביים – ריצות מפרכות בשטח מאובק תחת שמש קופחת, זחילות בבוץ קר, ושעות ארוכות של עירנות תחת לחץ – הוא נהג להסתובב עם פנקס כיס קטן. בפנקס זה, שריחף עליו ריח אבק השריפה וזיעת המאמץ, כתב לעצמו הגיגים ומחשבות, מעין "מצפן פנימי" שנועד להדריך אותו ברגעים הקשים. בין המילים שכתב, מצאו בני משפחתו לאחר מכן תזכורת לעצמו לדרכי פעולה להתמודדות עם האתגרים שבדרך, כדי שיוכל לשוב ולהתמקד במטרה אליה חתר. תזכורת זו התמצתה בכותרת "להסתכל כשקשה" וכללה שישה היגדים קצרים וקולעים: "ראש מורם. להוות דוגמה. להיות הכי טוב. לחתור למגע. להתאפס וסוויץ' במוח. לטרוף בראבק". מילים אלו, שנכתבו בכתב ידו המהיר, הפכו להיות המנטרה שלו, המצפן שאיפשר לו להתמודד עם כל קושי, לפרוץ גבולות ולהתעלות מעל עצמו.

המסלול שעבר יואב היה ארוך ומאתגר: טירונות קרבית שבדקה את גבולות הסיבולת שלו, קורס יסוד שבו למד את מקצוע התקשוב המורכב, קורס מ"כים שבו פיתח את יכולות הפיקוד הראשוניות שלו, ולאחר מכן קורס קצינים קרביים והשלמה קרבית. בכל שלבי ההכשרה, הוא בלט לא רק ביכולותיו המקצועיות המרשימות, אלא גם באופיו המיוחד, ביכולתו לחבר בין אנשים, ובצניעותו הבלתי מתפשרת. הוא סיים את מסלול ההכשרה כ"חניך למופת", כאשר נבחר הן על ידי חבריו למסלול והן על ידי מפקדיו כמצטיין. מפקד ענף מפקדים של החיל תיאר אותו בהתפעלות: "לא ידענו במה אפשר לאתגר את הילד הזה, באמת. הוא ביצע את התפקידים ברף הגבוה ביותר האפשרי. אם היה אפשר לשכפל את כל הצוערים והקצינים שיהיו כמו יואב, זה בדיוק מה שהייתי עושה. הוא היה טוב בהכול ויותר מכך – זכה לאהדה ולאהבה של כל החברים במסלול. זה אוסף נדיר ואיכותי של תכונות שמתקיימות באדם אחד." דברים אלה שיקפו את ההערכה העצומה שרחשו לו כל מכריו בצבא, שראו בו מנהיג טבעי, שקט, אך בעל עוצמה פנימית אדירה.

הצלחתו של יואב במסלול הקצונה וסיומו כמצטיין למופת לא היו טריוויאליים כלל. הוא התמודד עם בעיות בריאותיות לא פשוטות, ויכול היה לפרוש מהמסלול בכל זמן נתון. אך יואב, בנחישותו הבלתי מתפשרת ובכוח רצונו העצום, בחר להמשיך, לדחוף את עצמו קדימה, ולצלוח את כל האתגרים שבדרך. אביו, אלכס, סיפר על כך בהערצה: "בעינינו זה מדהים – היכולת שלו להיות מודע לעצמו, לצאת מקיפאון לפעולה בשישה צעדים שהכתיב לעצמו." יואב עבד קשה, בענווה, ולאחר שסיים את קורס הקצינים כמצטיין, אמר להוריו שלא רצה לקבל אות הצטיינות מחשש שיבקשו שיישאר להדרכה. רצונו העז היה לרדת לשטח, להתנסות, ללמוד, ולהתמודד עם החיים האמיתיים בשדה הקרב. הוא לא חיפש כבוד או תהילה, אלא את המקום שבו יוכל ליישם את ערכיו, להשפיע, ולתרום באופן ממשי.

בתום ההכשרה, הוצב לבקשתו בתפקיד סגן קצין קשר בגדוד "עוז" 77 של חטיבה 7, חטיבת השריון המיתולוגית. הוא שמח מאוד על השיבוץ, וראה בו הזדמנות פז ללמידה מקצועית מעמיקה ולהתנסות פיקודית מאתגרת ומשמעותית. כשחייליו שאלו אותו לפשר בקשתו להגיע לגדוד 77, שהרי כמצטיין היה יכול לבחור להגיע לכל יחידה נוצצת ויוקרתית, ענה בפשטות ובצניעות שאפיינה אותו: "גם במקום שאף אחד לא רוצה להיות בו – צריך אנשים טובים (ואני הראשון שאלך)". הוא הוסיף, "גדוד שריון זה המקום המאתגר ביותר והקשה ביותר ללמוד בו ולהתפתח – הן בהיבט המקצועי והן בהיבט הפיקודי, ואני רוצה ללמוד ולצמוח מהיכן שקשה". מילים אלו שיקפו את עומק תפיסתו הפיקודית והאישית: הוא לא ברח מקושי, אלא חיפש אותו, מתוך אמונה שרק מתוך התמודדות אמיתית אפשר לצמוח ולהתחשל. תפיסה זו גובשה עוד בטרם גיוסו לצה"ל, והייתה מושתתת על הערכים עליהם גדל בבית, אותם חינכו בו הוריו: הדבר החשוב ביותר הוא האנשים. "מנהיג אינו מנהיג ללא אנשיו. ללא אנשיו – המנהיג לא יכול להצליח בשום משימה, איכות האנשים היא זו שמכריעה בקרב", כתב בעבודה שהכין על מנהיגות ופיקודיות, והדברים שיקפו את אמונתו העמוקה בכוח האדם ובחשיבות הדאגה לו.

בגדוד 77, יואב הוכיח את עצמו במהרה כקצין מקצועי, יסודי ואחראי. הוא אהב את תפקידו עד מאוד, והשקיע בו את כל ליבו ונשמתו. הוא דאג תמיד שכל מערכות הקשר יתפקדו ללא רבב, ידע כל בורג וכל רכיב, ובדק שוב ושוב את תקינות הציוד, מתוך הבנה שקשר תקין הוא עורק החיים של כל יחידה לוחמת. פועלו המוצלח זיכה אותו בהכרה ובהערכה מצד מפקד הגדוד, אשר שיבח אותו על היכולות המקצועיות והמנהיגותיות שהפגין, כמו גם על היוזמה והחתירה למצוינות שאפיינה אותו. באחד הימים, כשנשאל על ידי מפקדו למהות תפקידו כקצין קשר, אפיין יואב את התפקיד במילים קצרות וקולעות: "להיות בכל זמן, בכל מקום מבלי שאף אחד יראה אותך". מפקד הגדוד, שהוקסם מדבריו, אמר ליואב, יום לפני השבעה באוקטובר, מילים פשוטות אך טעונות משמעות: "יואב – אני סומך עליך". המילים האלה, שנאמרו ברגע של שקט לפני הסערה, הפכו למצבה חיה של אמון עמוק והערכה מקצועית ואישית, והדהדו בעוצמה רבה לאחר מכן.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023, השקט של הבוקר נקרע באחת. בשעה שש וחצי, כשקרני השמש הראשונות בקושי החלו לבצבץ מעל האופק, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ומתחת למסך האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, השקט הופר, והמלחמה פרצה.

מפקדת גדוד 77, שבה שירת יואב, הוצבה זמן מה קודם לכן במחנה יפתח, השוכן בסמוך לגבול הצפוני של רצועת עזה, בקרבת זיקים. במחנה יפתח שהו יחד עם אנשי מפקדת הגדוד, גם פלוגת הנדסה קרבית ותצפיתניות הגזרה הצפונית בחמ"ל התצפיות. בשבת הארורה, יואב היה הקצין התורן במחנה, ועל כן היה האחראי על כיתת הכוננות. כשהחלו האזעקות הראשונות בשעה 06:30, יואב פעל במהירות ובקור רוח. הוא רץ למיגונית עם חייליו, ודאג להכניס את כולם למרחב מוגן. תוך כדי הדי ההתפוצצויות שנשמעו מבחוץ, הוא שלח הודעה קצרה ומרגיעה לעינב ולהוריו: "יש טילים, אני במרחב מוגן". זו הייתה ההודעה האחרונה ששלח להם, ומאז נותק הקשר.

אך השקט במיגונית לא נמשך זמן רב. עד מהרה, התברר שהמתקפה חורגת מגבולות ירי הרקטות. עשרות מחבלי חמאס, מצוידים באמצעי לחימה רבים, פרצו את גדרות הבסיס ותקפו את המוצב, תוך כדי שיגור של מאות פצמ"רים ורקטות. השער הראשי של המחנה הפך למוקד הלחימה. יואב, ששמע על ההיתקלות עם המחבלים בש"ג, ידע שאינו יכול להישאר מוגן בזמן שאחרים נלחמים על חייהם. הוא הנחה את החיילים במיגונית להישאר במחסה ולא לבוא אחריו, ומתוך תחושת אחריות עילאית, רץ ללא פחד אל השער, שם שמרה מש"קית הת"ש הגדודית. הוא הוביל את חיילי כיתת הכוננות וחיילים נוספים, קומץ אמיץ מול עשרות רבות של מחבלים, אל עבר מוקד הלחימה.

הקרב שהתפתח בשער המחנה היה ממושך, עיקש, ובאופן אכזרי, פנים אל פנים. יואב, בראש הכוח הקטן, נקלע למארב אכזרי. הוא ניהל את האירוע בצורה מקצועית ומעוררת השתאות. הוא חילק פקודות ברורות וקצרות לחייליו, ניהל את האופרציה המבצעית, ובתוך הכאוס והירי הבלתי פוסק, שימר קור רוח מדהים. הוא התקשר במהירות לרופא הגדודי כדי לזעוק עזרה רפואית לפצועים, עדכן את החמ"ל בתמונת הקרב המורכבת, וביקש תגבור מצד לוחמים וקצינים נוספים ששהו במחנה. יואב לחם בגבורה ובאומץ לב בלתי נתפס, כתף אל כתף לצד חבריו לכיתת הכוננות, מול המחבלים הרבים. הוא חיסל כשארבעה מחבלים, כשהוא מגן בגופו על חיילי הבסיס. בעוז רוחם, הצילו הלוחמים את חייהם של עשרות החיילים והאזרחים ששהו בבסיס, ובעמידתם האיתנה מנעו את כיבוש המוצב על ידי המחבלים, שהיו עלולים להמשיך לחדור לעומק השטח הישראלי.

במהלך הקרב העז, יואב נפצע. למרות פציעותיו, למרות הכדורים ששרקו סביבו מכל עבר, למרות הכאב והמטח הבלתי פוסק, הוא מצא רגע של צלילות, של אומץ עילאי, ושל אהבה אינסופית. הוא הוציא מכיס המדים את פנקס הכיס הקטן שלו ואת העט, ובכתב ידו, שהיה חלש ומרועד, כתב את מילותיו האחרונות: "עשרים הדקות הטובות בחיי. עלינו עד פה בזחילה. נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עליך ואחשוב כל המסע. אני אוהב אותך". המילים האלה, שנמצאו בכיסו לאחר מותו, הפכו למורשת, לצוואה, למסר שמהדהד בעוצמה בליבם של אוהביו. אביו, אלכס, עמד על כך ש"מהמסר הזה אנו מבינים ויודעים שבדקות האחרונות של חייו הרגיש יואב משמעותי ובעל יכולת, ולמרות פציעותיו היה חשוב לו שאנחנו, בני משפחתו וחבריו, נדע שהוא לא מת לשווא אלא מתוך בחירה וברירה, מתוך תחושה של שליחות והקרבה למען מטרה נעלה." בשעה שבה אש נורית מכל כיוון, והחיים והמוות הם כחוט השערה, יואב חש שאלו הן הדקות הטובות בחייו, כי ברגעים אלו האמונות, הערכים והמעשים שלו התממשו והתלכדו לכדי גבורה והתעלות הנפש. סגן יואב מלייב נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הוא היה בן תשע-עשרה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול בתל אביב, והותיר אחריו הורים כואבים, אחות ושני אחים, ובת זוג שבורת לב. לאחר נפילתו, הועלה מדרגת סג"ם לדרגת סגן.

החלל שיואב הותיר היה עצום, אך רוחו המיוחדת, ערכיו ומורשתו, ממשיכים להאיר את דרכם של רבים. בני משפחתו סיפרו כי צוואתו עבורם היא המשך החיים באופטימיות ובשמחה, כפי שביטא זאת במילות השיר "אני מתגלגל" שנמצא בין חפציו לאחר מותו: "הכל בחיים זה רגע פשוט של אור ותקווה שמעניק משמעות / הו, לא חשבתי שככה זה ירגיש / אפילו לא דמיינתי שככה זה". עינב, בת זוגו של יואב, יזמה פרויקט צמידים מרגש, עליהם נחרט באותיות כתב ידו אחד מששת ההיגדים שכתב בפנקסו – "להסתכל כשקשה". "החלטנו לאפשר למשפטים שלו ולדברים שהוא כתב ובהם האמין להדהד ולהעניק השראה לאחרים", סיפרה אמו, מאיה, על המיזם, שהפך למקור כוח למאות אנשים. בחלק הפנימי של הצמיד חרוטות המילים "יואב מלייב – קצין וג'נטלמן", תיאור שהלם ואפיין את יואב לאורך כל חייו המשמעותיים וגם ברגעיו האחרונים.

למען המשך דרכו, ייסדו אוהביו את עמותת "דרך יואב" שפועלת בזירה החברתית והחינוכית, ומקדמת מיזמים מגוונים לטובת שיפור, קידום, ריפוי ואיחוי החברה הישראלית, ולטובת קידום ערכים של מנהיגות וחוסן בקרב בני ובנות נוער ובקרב מפקדות ומפקדים בצה"ל. ברוח זו, של ערכים, מופת והשפעה לעשיית טוב, הוקמו מספר רב של מיזמים, בהם מור"ק "דמות המפקד" של חיל התקשוב, המבוסס על סיפור חייו של יואב, ערכיו ומעשיו כקצין קשר מצטיין וכמפקד מעורר השראה. מיזם חינוכי לתלמידים ובני נוער מספר את סיפור הקרב במוצב יפתח ואת דמותו של יואב כמפקד וכמנהיג. המילים של יואב, כתבו בני המשפחה, מעוררות התפעלות והשראה בקרב מנהיגים, סופרים, אנשי רוח ואנשי חינוך, אמנים ומשוררים, מהדהדות באדוות אין סוף וממשיכות את דרכו הענווה, את מעשיו ואת רוחו המיוחדת. יואב מלייב, הסגן הצעיר מקריית אונו, שהיה פילוסוף, לוחם, מנהיג ואיש צוות, אשר חולשתו הייתה עוצמתו, וראה את האחרים לפני שהביט על עצמו, חי בתוכנו. סיפורו הוא סיפור של גבורה אנושית, של אהבת אדם ואהבת מולדת, של בחירה בטוב ובנתינה עד כלות הנשמה. מורשתו היא קריאה להמשיך לחיות באופטימיות ובשמחה, ולזכור שגם ברגעים הקשים ביותר, יש אור ותקווה, ושיש לחתור למגע, להתאפס, ולהיות הכי טובים שאפשר, למענו ולמען עתיד טוב יותר.