יואב לוי

האוויר של יולי ביהוד, ארוז בחום כבד ובריח אדמה שרופה, קיבל ביום ראשון אחד של שנת תשנ"ד, הוא התשיעי ביולי 1994, תינוק חדש אל זרועותיו. יואב לוי, בנם בכורם של זיוה ויחזקאל, הגיח לעולם בבית חולים שקירותיו הלבנים הדהדו את בכי תינוקות רכים, אך הוא, כפי שהעידו הוריו בחיוך שנים אחר כך, הביא איתו מיד שקט מסוים, נוכחות רגועה שנדמה היה כי היא ספוגה כבר אז בביטחון פנימי. יואב גדל בבית צנוע אך מלא חום ברחוב שקט ביהוד-מונוסון, עיר שהייתה אז ועודנה תמהיל מרתק של ישן וחדש, של שדות ופרדסים שנסוגים אט אט מפני שכונות חדשות ובנייני מגורים, ושל קהילה הדוקה ששורשיה עמוקים באדמת הארץ הזאת. בביתם של משפחת לוי, ניחוחות בישול ביתי התערבבו תדיר עם צלילי רדיו ששידר חדשות ומוזיקה ישראלית, ושיחות סביב שולחן האוכל היו תמיד פתוחות, כנות, ורוויות בהומור דק שהיה סימן ההיכר של יחזקאל, אבא של יואב, וברגישות עמוקה של זיוה, אמו.

יואב, כילד, היה סקרן מטבעו. הוא לא היה מסוג הילדים שרצים בטירוף ממקום למקום, אלא העדיף להתבונן, ללמוד, להבין את המנגנונים הפנימיים של הדברים. שעות ארוכות היה מבלה בחצר הבית, כשהוא מתבונן בנמלים נושאות פירורים, או בחתול השכנים מתגנב בין השיחים. הוא אהב את תחושת העשב הרך בין אצבעותיו, את הריח המתוק-מריר של עצי ההדר שצמחו בסביבה, את הרעש העמום של המטוסים הממריאים מנמל התעופה בן גוריון הסמוך, רעש שהפך לחלק בלתי נפרד מפסקול ילדותו. אביתר, אחיו הצעיר, שהצטרף למשפחה כמה שנים אחריו, מצא ביואב לא רק אח גדול, אלא גם מנטור שקט, חבר משחק סבלני, וכתף יציבה להישען עליה. יואב היה מלמד את אביתר איך בונים מגדל קוביות יציב יותר, איך קולעים פנדל מדויק לשער מאולתר בחצר, ואיך מתמודדים עם תסכול כשהדברים לא הולכים כפי שרוצים. היו אלה רגעים קטנים של חניכה ודוגמה אישית, שעיצבו את הקשר העמוק והמיוחד ביניהם, קשר שליווה אותם לאורך כל חייהם.

שנות בית הספר היסודי ביהוד חלפו עברו על יואב כרצף של ימים שטופי שמש, שיעורי חשבון מורכבים ומשחקי כדורגל נלהבים בהפסקות. הוא לא היה התלמיד שצף מעל כולם בצעקות, אלא זה שנוכחתו הורגשה דרך מעשיו. כשפרוייקט קבוצתי היה נתקע, יואב היה הראשון להציע פתרונות פרקטיים, להרגיע את הרוחות, ולחלק משימות באופן הגיוני. המורים זכרו אותו כילד בעל מצפון, רציני כשצריך, אך תמיד עם ניצוץ של שובבות בעיניים. הוא אהב את שיעורי הטבע, בהם יצאו אל השדה הסמוך לבית הספר ללמוד על צמחי ארץ ישראל, וכבר אז ניכרה בו אהבה כנה לאדמה ולצמיחה. לא הייתה זו אהבה רומנטית מליצית, אלא אהבה מעשית, של מי שמבין את מחזוריות החיים, את הצורך בהשקעה וטיפוח כדי לראות פירות. הוא היה מסייע לאביו בגינה הקטנה שבחצר, לומד לזהות את העשבים השוטים, לשתול ירקות בחריצות, ולהבין את חשיבות הסבלנות. "האדמה לא משקרת, יואב," היה אומר לו יחזקאל, "מה שאתה זורע, זה מה שתקצור, ואיך שתטפל, כך יגדל." המילים האלה חלחלו עמוק פנימה, והפכו לחלק בלתי נפרד מתפיסת עולמו של יואב.

במעבר לחטיבת הביניים ולתיכון, יואב המשיך לפרוח כנער שקט אך משפיע. חוג חברים קבוע התגבש סביבו, חברים שהעריכו את יושרתו, את יכולתו להקשיב באמת, ואת נאמנותו הבלתי מתפשרת. הם היו נפגשים אחרי הלימודים במגרש הכדורסל העירוני, מבלים שעות ארוכות בהתכתשויות ידידותיות, תוך שהם מזיעים תחת השמש הישראלית ומחליפים בדיחות. בערבים היו מתכנסים אצל אחד מהם, משחקים קלפים, שומעים מוזיקה, ומשוחחים על הכל – על בנות, על צבא מתקרב, על חלומות לעתיד. יואב היה לעיתים קרובות זה שנתן את העצה השקולה, שהרגיע את הרוחות כשהוויכוחים התלהטו, שהזכיר לכולם את העיקר. הוא לא היה מנהיג צעקן, אלא עוגן יציב, כזה שחבריו ידעו שהם יכולים לסמוך עליו בכל מצב. הוא אהב לטייל בארץ, לנשום את אוויר ההרים בגליל, לחוש את מליחות ים המלח, ולחרוש את שבילי הנגב. כל טיול כזה חידד בו את תחושת השייכות העמוקה למקום, את ההבנה שזוהי פיסת האדמה שלו, שלנו, שיש לשמור עליה, לטפח אותה.

כאשר הגיע המועד לגיוס לצבא, לא היה ספק בליבו של יואב מה הוא רוצה לעשות. הוא לא דיבר על זה הרבה, אבל ההכנה הפיזית והמנטלית שלו הייתה ניכרת. הוא התאמן בריצות ארוכות, בשיפור הכושר הגופני, והכי חשוב – בהכנה נפשית לאתגרים שעמדו בפניו. הוא שאף לשרת ביחידה קרבית, במקום שבו יוכל לתרום באופן משמעותי ביותר לביטחון המדינה. ההחלטה הזו לא נבעה מאיזו אידיאולוגיה מופשטת או סיסמאות נבובות, אלא מתוך תחושת אחריות מעשית, כזו שספג בבית הוריו ובקהילתו. הוא ראה את המציאות סביבו, את הצורך הקיומי בהגנה, והרגיש שזהו תפקידו. הוריו, זיוה ויחזקאל, שניהם מודאגים אך גאים, ליוו אותו בכל שלבי המיונים. הם ראו את הבן שלהם, הילד השקט שאהב להתבונן בנמלים, הופך לגבר צעיר וממוקד מטרה, וליבם התרחב מגאווה מהולה בחרדה קבועה, החרדה שמכירה כל הורה בישראל.

השנים הראשונות בשירות הצבאי היוו עבור יואב תקופה של שינוי עמוק. הוא התגייס לחיל הרגלים, ושם, בתוך הבוץ של השטח, תחת השמש הקופחת וקור הלילות, הוא מצא את מקומו. הטירונות הייתה קשה, מתישה פיזית ונפשית, אך יואב, עם נחישותו השקטה, צלח כל אתגר. הוא למד לפרק ולהרכיב נשק בעיניים עצומות, לזחול בשדות קוצניים תחת אש מדומיינת, לרוץ עם ציוד כבד על הגב למרחקים ארוכים. אבל מעבר לכל המיומנויות הטכניות, הוא למד את חשיבותה של האחווה. הוא גילה שחיילים אחרים, שהגיעו מבתים שונים לגמרי, הפכו בתוך זמן קצר למשפחה שנייה. הוא חלק איתם את הרגעים הקשים והמצחיקים, את הפחדים ואת התקוות, את הסנדוויצ'ים מאמא ואת השיחות האינסופיות מתחת לשמיים זרועי כוכבים. כפי שהיה בילדותו, יואב הפך גם כאן לעוגן. הוא לא היה המפקד שצועק הכי חזק, אלא זה שמדבר בשקט, שמסביר, שמראה דוגמה אישית, ושלעולם לא עוזב חבר מאחור. חבריו למחלקה, שהפכו אט אט לאחים לנשק, העריכו את יכולתו להישאר רגוע גם תחת לחץ, את שיקול דעתו הצלול, ואת מסירותו הבלתי מתפשרת למשימה ולחברים.

לאחר שסיים את שירות החובה בהצלחה, יואב המשיך לשרת במילואים, כלוחם בגדוד 8208 שבחטיבה 261. זו לא הייתה עבורו עוד חובה אזרחית, אלא המשך טבעי למחויבותו. הוא ראה בימי המילואים הזדמנות לשמור על כשירות, לפגוש שוב את חבריו הטובים, ולתרום לביטחון המדינה גם בחיים האזרחיים. בכל פעם שהיה מקבל את צו הקריאה, היה אור מיוחד נדלק בעיניו. הוא אהב את תחושת השייכות, את המדים, את הריח המוכר של השטח. הוא היה חוזר הביתה עייף ומאובק, אבל עם סיפוק עמוק ותחושה של משמעות. הוריו ואחיו קיבלו אותו תמיד בחום, מקשיבים לסיפוריו (במידה המותרת), ומבינים את המקום שהצבא תפס בחייו.

בחייו הבוגרים, אחרי שהשתחרר מהשירות הסדיר, יואב החל לבנות את עולמו האזרחי. הוא חיפש עבודה שבה יוכל להשתמש ביכולותיו המעשיות, ביכולת שלו לתכנן, לבצע, ולעבוד עם אנשים. הוא לא היה איש של משרדים סגורים, אלא של מרחבים פתוחים, של פתרון בעיות בזמן אמת. הוא שמר על קשר הדוק עם חבריו מהצבא, והם היו נפגשים בקביעות, מעלים זיכרונות, צוחקים על התקלות, ומשתפים בחוויות מהחיים האזרחיים. יואב נשאר נאמן ליהוד-מונוסון, העיר שבה גדל, והיה חלק פעיל ומוכר בקהילה. הוא לא היה נשוי ולא הותיר אחריו ילדים, אך הוא היה איש משפחה במובן הרחב ביותר של המילה. הוא היה בן מסור לזיוה ויחזקאל, שדאג להם וביקר אותם בקביעות, עוזר בכל מה שצריך – מתיקון ברז דולף ועד שיחות נפש ארוכות על כוס קפה. הוא היה אח אוהב לאביתר, שהיה עבורו תמיד מקור לגאווה ולתמיכה. הקשר ביניהם היה עמוק ומושתת על אהבה וכבוד הדדי. יואב היה נוהג לומר לאביתר: "תזכור, אנחנו משפחה. לא משנה מה יקרה, תמיד יש לך אותי." והמילים האלה לא היו רק מילים, אלא דרך חיים.

בנוסף למשפחתו הקרובה ולחבריו מהצבא, יואב טיפח מעגלי חברים רחבים מהעיר. הוא היה חלק מקבוצת כדורגל חובבנית ששיחקה בשעות הערב, והיה ידוע ברוח הספורטיבית שלו וביכולתו לדרבן את חבריו גם כשהתוצאה לא הייתה לטובתם. הוא אהב את השקט של הטבע, ובסופי שבוע רבים היה יוצא לטיולים רגליים או לרכיבת אופניים בשבילים שקטים, נושם את אוויר הארץ, מתמלא באנרגיה מהנוף. הוא היה אדם שקט יחסית, אך נוכחותו הייתה מורגשת. כשדיבר, אנשים הקשיבו, כי ידעו שדבריו מגיעים ממקום של מחשבה עמוקה, של יושרה ושל ניסיון חיים. הוא היה אדם של עשייה, כזה שמעדיף לפעול מאשר לדבר, לתרום מאשר לקבל, לתת מאשר לקחת. הוא חי חיים מלאים, פשוטים במהותם, אך עשירים בקשרים אנושיים, במחויבות ובאחריות.

ואז הגיע אותו בוקר, השבעה באוקטובר 2023. השבת השקטה, השמחה, התהפכה בבת אחת למציאות בלתי נתפסת. צפירות האזעקה קרעו את הדממה ביהוד-מונוסון, ובכל רחבי הארץ. הידיעות הראשוניות, המבולבלות, החלו לזרום – חדירת מחבלים, טבח יישובים, חטיפת אזרחים. הטלפון של יואב, כמו של אלפי מילואימניקים אחרים, לא הפסיק לצלצל. הודעות וואטסאפ בקבוצות היחידה החלו לזרום בקצב מסחרר: "הקפצה מלאה", "להגיע בהקדם לנקודת הכינוס", "ציוד מלא, נשק אישי". לא היה צורך להסביר ליואב את חומרת המצב. הוא ידע. התחושה של הדחיפות, של הצורך להגן, לצאת להילחם, הייתה חזקה מכל דבר אחר. הוא ארז את התיק במהירות, בדק את הציוד, שם את המדים. זיוה ויחזקאל, עם דמעות בעיניים אך מבט גאה, ליוו אותו אל הדלת. "שמור על עצמך, בני," לחשה זיוה, ויחזקאל חיבק אותו חיבוק חזק, כזה שאומר הכל בלי מילים. יואב חיבק אותם בחזרה, הבטיח שישמור על קשר, ועם מבט נחוש יצא אל הרכב, אל הדרך אל נקודת הכינוס. אביתר, אחיו, שוחח איתו בטלפון בדרך, הקול רועד, "תהיה חזק, יואב. אנחנו מחכים לך פה." יואב ענה בקצרה, "אני אהיה בסדר. תדאגו לכולם."

בנקודת הכינוס, האווירה הייתה טעונה. פנים מוכרות, חברים מהגדוד, התקבצו במהירות. לחיצות ידיים חזקות, מבטים מודאגים אך נחושים. בתוך הכאוס הראשוני, יואב מצא את מקומו הטבעי. הוא עזר לארגן את הציוד, לוודא שכולם ערוכים, הרגיע את מי שהיה נסער מדי. הוא היה רס"ר, רב סמל ראשון במילואים, והדרגה הזו לא הייתה רק תג על הכתף, אלא אחריות שחלחלה לכל עורקיו. הוא היה אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הגדוד, גדוד 8208, חלק מחטיבה 261, התארגן במהירות. הם ידעו שהם יוצאים למלחמה אחרת, מלחמה שאיש לא דמיין. האוטובוסים יצאו לדרך, דרומה, אל עבר עוטף עזה הבוער, אל עבר המשימה הלא ברורה אך הכל כך חיונית – להגן על הבית.

השבועות הראשונים היו מורכבים. הגדוד תפס עמדות הגנה, התכונן לפעולה קרקעית. יואב וחבריו עבדו ללא לאות, סביב השעון, מקימים עמדות, מתרגלים תרחישים, מתכוננים לבלתי נודע. הוא שלח הודעות קצרות הביתה, מרגיע, מבטיח שהכל בסדר, למרות שהמציאות בשטח הייתה רחוקה מלהיות שקטה. "הכל טוב, אמא. אנחנו ערוכים. תדאגו לעצמכם," כתב בזיוה, ומיד הוסיף לאביתר, "תשמור על ההורים, אחי. אני אחזור בקרוב." הם ידעו שהוא משקר קצת, מנסה להרגיע אותם, אבל הם ידעו גם שהוא עושה את מה שצריך לעשות.

כאשר ניתנה הפקודה להיכנס לרצועת עזה, יואב היה בין הראשונים. הוא לא היסס. הוא ידע את הסיכונים, אך גם את המטרה. הלחימה בדרום הרצועה הייתה קשה, אינטנסיבית. יואב, כלוחם חי"ר מנוסה, מצא את עצמו שוב ושוב בחזית, מתמודד עם איומים בלתי צפויים, עם אויב חמקמק ואכזרי. הוא פעל בקור רוח, במקצועיות, ועם תחושת אחריות עמוקה כלפי חבריו ליחידה. הוא היה שם עבורם, עזר להם, תמך בהם, תמיד עם אותה נחישות שקטה שאפיינה אותו. הם התקדמו מבית לבית, משטח לשטח, בתוך עיר הרוסה, מוקפת סכנות. רעש היריות, הפיצוצים, האבק, היו חלק בלתי נפרד מהיומיום. בכל רגע נתון, יואב ידע שהוא חלק ממשהו גדול ממנו, חלק מהגנה על עתיד המדינה, על עתיד משפחתו וחבריו.

בי"ב בשבט תשפ"ד, ה-22 בינואר 2024, בשעות הבוקר, בתוך הקרבות העזים שהתחוללו בדרום רצועת עזה, יואב לוי ז"ל, רס"ר במילואים, לוחם בגדוד 8208 שבחטיבה 261, נפל בקרב. פרטי הקרב היו קשים, מורכבים, כפי שקורה לעיתים קרובות במצבי לחימה אינטנסיביים. הוא נפל כגיבור, כשהוא מגן על חבריו, כשהוא ממלא את תפקידו באומץ לב ובמסירות עליונה, כפי שעשה תמיד. הוא היה בן עשרים ותשע במותו, איש צעיר שכל חייו היו עוד לפניו, אך הוא בחר, שוב ושוב, להקדיש את חייו להגנה על האחר.

הבשורה המרה הגיעה ליהוד-מונוסון, והכתה במשפחת לוי וביואב בפרט כרעם ביום בהיר. הבית השקט, מלא החום, נמלא באבל כבד. זיוה ויחזקאל איבדו את בנם הבכור, את העוגן השקט שלהם. אביתר איבד את אחיו הגדול, את חברו הטוב ביותר, את המנטור שלו. הקהילה כולה, חבריו מהצבא, מהעבודה, מקבוצת הכדורגל – כולם חשו את החלל העצום שהותיר אחריו יואב. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד, תחת שמיים אפורים, מלווה באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. שורה ארוכה של דגלי ישראל התנופפו ברוח הקרה, והעידו על גודל הקרבן. דברי ההספד, שנאמרו בקול רועד, תיארו אדם שקט, ישר דרך, נאמן, אמיץ לב, כזה שכל חייו היו עשויים מחומר מיוחד של מסירות ואחריות.

יואב לוי ז"ל הותיר אחריו הורים ואח, קהילה שלמה כואבת, ומורשת של אומץ לב, יושרה ומסירות. הוא נפל במלחמת התקומה, מלחמה על עצם קיומנו כאן, על הזכות לחיות בביטחון בארץ הזאת. סיפור חייו, על ילדותו ביהוד, על אהבתו לאדמה, על שירותו הצבאי המסור, ועל הקרבן העליון שהקריב, הוא סיפור של גבורה שנובעת מתוך המציאות והאנושיות. הוא לא היה גיבור מיתולוגי, אלא אדם אמיתי, בשר ודם, עם חלומות, פחדים ותקוות, שבחר לעמוד בחזית, להגן על ביתו ועל עמו. זכרו של יואב, על חיוכו השקט, על מבטו הנחוש, על ידיו העובדות, יישאר חרוט בלבבות כל מי שהכירו, ויהווה לעד מגדלור של השראה, תזכורת לכוחה של הרוח הישראלית, הנחושה, המתחדשת, שאינה נכנעת לעולם.