יואב פפר

בבית בשכונת ילדות ירוקה בהרצליה, בית פתוח עם ריחות של בישולים ביתיים וצחוק ילדים שנשפך מכל חלון, נולד יואב פפר ביום קיץ מאוחר, בשישה עשר במאי 2005. הוא היה ילד שלישי להוריו, עידית וגיא, אח קטן לאורי ולילו, ובהמשך גם אח גדול לרום. כבר מראשית דרכו, ניכר היה בו ניצוץ מיוחד, אנרגיה מתפרצת של "אפס למאה", כמו שאימו תיארה זאת מאוחר יותר – בלי אמצע, הכול או כלום, כולו חיים. הבית היה תמיד מלא בתנועה, במשחקים, בדיונים סוערים סביב שולחן האוכל ובפינות הסלון, ויואב, גם כפעוט, ידע לתפוס את מקומו במרכז העניינים, עם חיוך שובה לב שהבטיח הרפתקאות.

שנות הילדות הראשונות שלו בהרצליה עברו בין מדשאות ציבוריות ששימשו מגרש כדורגל מאולתר, לבין רחובות שקטים שבהם למד לרכוב על אופניים, פעם אחר פעם נופל וקם, עד שהרוח בשיער הפכה לחלק בלתי נפרד מתחושת החופש שלו. הוא למד בבית הספר היסודי "לב טוב", שם התגלה כילד חברותי במיוחד, כזה שכל הפסקה שלו הייתה סביב מעגל חברים, משחקים קולניים ודיבורים שלא נגמרים. הוא אהב את תחושת השייכות, את החום של הקבוצה, והיה טוב בלהכיל את כולם, גם את אלה שהיו קצת יותר שקטים או שונים. הוא לא היה ילד שדורך על אחרים כדי להתקדם; את מקומו בחבורה הוא רכש בזכות מאור פניו, בחוש ההומור הקליל שלו ובנכונותו תמיד להקשיב.

כשהגיע לחטיבת הביניים "זאב", התפתחה בו תכונה נוספת, עמוקה יותר, של נתינה. במסגרת מיזם "מחויבות אישית", הוא בחר להתנדב בחוג רכיבה על אופניים. שם, במפגשים השבועיים עם ילדים שחלקם התמודדו עם קשיים, הוא מצא סיפוק אחר. לא עוד הריגוש האישי של הדיווש המהיר, אלא הסיפוק שבלהחזיק כידון קטן ביד, להסביר בסבלנות איך לדווש, איך לשמור על שיווי משקל, ולהרגיש את ההתרגשות של ילד כשהוא מצליח לעשות את הסיבוב הראשון שלו ללא גלגלי עזר. המגע עם הילדים, החיוכים שלהם כשהבינו, הניצחונות הקטנים האלה, נטעו בו זרע של אחריות ושל אהבת אדם. הוא לקח את הניסיון הזה איתו גם לעולם העבודה, כששימש עוזר מדריך בקייטנות ובחוגים שונים. בקיץ הישראלי הלוהט, כשצחוק הילדים מילא את האוויר וריח קרם ההגנה נישא ברוח, יואב התרוצץ בין קבוצות, קלע כדורים לסל עם אחד, עזר לצייר ציור עם אחרת, ותמיד דאג שכל ילד ירגיש אהוב ומוגן. הוא היה מסור לתפקידו, אחראי, והילדים פשוט העריצו אותו, בדיוק כמו חבריו לצוות ההדרכה, שראו בו חבר אמת ושותף אמין.

שנות התיכון ב"הראשונים" היו עבור יואב תקופה של פריחה חברתית. הוא היה ספורטאי בנשמה, משחק כדורעף בחוף, מקפיץ כדורגל עם חברים, ובעיקר, אהב את הים. הים של הרצליה היה הבית השני שלו. שעות ארוכות היה מבלה שם, גולש על הגלים, מרגיש את הכוח של הים מתחת לרגליו, את קצף הגלים על פניו. גם כשהגלים היו שקטים, הוא אהב לשבת על החוף עם חבריו, כפות רגליים שקועות בחול הרך שעדיין שמר על חום השמש, מוזיקה מתנגנת ברקע, והם צוחקים, מדברים שיחות מלב אל לב על החיים, על תוכניות לעתיד, ולפעמים פשוט שותקים יחד, צופים בשקיעה שהפכה את השמיים לגווני אדום וכתום וסגול, רגעים של שלווה וחיבור עמוק. הים סימל עבורו חופש, הרפתקה, וגם מקום של מפגש ורוגע עם האנשים הקרובים אליו ביותר.

החברות הייתה עבורו ערך עליון. הוא היה ה"רוח החיה" בחבורה, זה שתמיד יזם מפגשים, תמיד דאג לאחד את כולם. אם זה היה משחק טניס שולחן תחרותי במרתף של אחד החברים, כשכדור הפינג-פונג היה עף לכל עבר וצחוקים מילאו את החלל, או משחקי קלפים ולוח ארוכים, כמו "קטאן" האהוב עליו, שיכולים להימשך שעות ארוכות אל תוך הלילה, כשהוא מנסה לתכנן את המהלכים הבאים, שילוב של תחרותיות ושובבות בעיניו. הוא אהב את האתגר של המשחק, אבל יותר מזה, אהב את הביחד, את הדינמיקה בין החברים, את הדרך שבה משחק יכול לחבר אנשים. גם במשחקי מחשב היה מוכשר, מנתח מצבים במהירות, מחשב אסטרטגיות, ומוצא דרכים יצירתיות לנצח. החברים שלו היו משפחה שנייה עבורו, והוא, עם חיוכו הכובש ומאור פניו, ידע ליצור קשרים משמעותיים בכל מקום שאליו הגיע, כך שכל מקום ששהה בו הפך מהר מאוד לבית. הוא לא היה זקוק לתפאורה מפוארת, רק לחיבור אנושי אמיתי, לאהבה פשוטה.

כשהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, התחילה להתגבש אצלו ההחלטה להתגייס ליחידה קרבית, לנח"ל. הוריו תיארו אותו כ"ילד מפונק מהרצליה", ספורטאי בנשמה, "מפוזר בהגזמה" לפעמים, אך עם זאת, גם פרפקציוניסט ותחרותי מאוד. השילוב הזה יצר אצלו התלבטות לא קטנה לגבי הגיבוש לסיירת. הוא רצה להיות לוחם, לשרת משמעותית, אבל המחשבה על כישלון, על זה שלא יעמוד בציפיות של עצמו, הייתה קשה לו. "מה אם לא אעבור?" הוא ודאי שאל את עצמו בלילות, מדמיין את המסלולים המפרכים, את המאמץ הפיזי והמנטלי. אך עמוק בפנים, ידע שיש בו את הכוח. הוא התעלה על החששות, ניגש לגיבוש, וברגעים הקשים ביותר, כשכבר חשב לוותר, מצא בתוכו את העוצמה להמשיך. ההצלחה בגיבוש והקבלה לסיירת היו עבורו רגע מכונן, שינוי מהותי באופן שבו תפס את עצמו. הוא התחיל להאמין ביכולותיו באופן עמוק יותר, להעז לסמן לעצמו יעדים גבוהים ולהשיג אותם, בזה אחר זה. הוא כבר לא היה רק הילד החברותי מהרצליה; הוא הפך לגבר צעיר עם נחישות פנימית, שמוכן לדחוף את עצמו אל הקצה ולגלות מה עוד מסתתר בו.

ביום י"ג באוגוסט 2023, כשחום הקיץ הישראלי היה עדיין בשיאו, התגייס יואב לצה"ל. הוא שובץ בגדוד הסיור החטיבתי של חטיבת הנח"ל, יחידת חיל רגלים מובחרת. העולם האזרחי המוכר והנוח התחלף במהירות לעולם של משמעת, מדים, מסעות ואימונים אינטנסיביים. הטירונות הייתה קשה, פיזית ומנטלית. השעות הארוכות בשטח, תחת שמש קופחת, עם ציוד כבד, הלילות הקרים, המחסור בשינה – כל אלה היו ניגוד מוחלט לחייו הקודמים. אך דווקא שם, בתוך הקושי, התגלתה ונחשפה במלוא עוצמתה החשיבה החיובית והאופטימית שלו. גם כשהכול נראה שחור, כשהגוף כאב והעייפות איימה להכריע, יואב ידע לראות את האור בקצה. "זה רק תרגיל," היה אומר לעצמו ולחבריו, "זה רק שבוע קשה, ואחר כך יגיע סוף שבוע, יציאה הביתה לחברים, לאוכל של אמא, לים שכל כך אהבתי." הוא ידע למלא מצברים במהירות. גם כשהיה נשאר שבת בבסיס, הוא ראה בזה הזדמנות למנוחה שקטה יחסית, זמן להתאושש מהשבוע המפרך, כי ביציאות הביתה, לא בזבז אף דקה: כל רגע נוצל למפגשים עם חברים וחברות, לבילויים עד השעות הקטנות של הלילה, ולכן ישן מעט מאוד.

ואז הגיע אותו בוקר של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. יואב היה בבית, כחודשיים בלבד אחרי גיוסו, בתחילת מסלול הכשרת הלוחם. הוא ודאי עוד היה במיטה, אולי חולם על גלים או על ניצחון במשחק קטאן, כשהבוקר השקט התנפץ ברעש מחריש אוזניים של אזעקות צבע אדום. הטלפון רעד, הודעות וואטסאפ החלו לזרום בקבוצות החברים, מנסות להבין מה קורה. הירי הבלתי פוסק של טילים ורקטות מרצועת עזה, שהרעיד את הארץ כולה, היה רק הפתיח לאירועים מחרידים יותר. בתוך שעות ספורות, התמונה התבהרה: אלפי מחבלים חדרו לישראל – ביבשה, בים ובאוויר – והחלו במסע רצחני ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, במסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, ובבסיסי צה"ל ובדרכים. מאות נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים, ומאות נחטפו לעזה. בתים נהרסו, רכוש נבזז והועלה באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. הבוקר הנורא הזה סימן את תחילתה של מלחמה.

ההלם היה עצום, התדהמה מחרידה. בצהריים, ההקפצה הגיעה. יואב נדרש לחזור מיד לבסיס. בעודו אורז את התיק בחופזה, כשקולות האזעקות עדיין מהדהדים באוזניו, הגיעו אליו הידיעות הקשות שהיכו בו באופן אישי: חבר טוב שלו נחטף לעזה, ובת משפחה של חבר נוסף נרצחה באותה מסיבת טבע ארורה. הכאב על חבריו, הזעם על המעשים הברבריים, והצורך העמוק להגן על הבית ועל עם ישראל, התערבבו בתוכו ויצרו נחישות בלתי מתפשרת. אם עד עכשיו היו לו ספקות או חששות, הם התפוגגו כליל. הוא היה נחוש להשלים את ההכשרה בהצלחה ולהצטרף ללחימה, כתף אל כתף עם חבריו. "אין מצב שאני לא שם," הוא ודאי חשב לעצמו, "אני חייב להיות שם."

הימים והשבועות שלאחר השבעה באוקטובר היו רוויים במתח ובאי וודאות, אך יואב התמקד במטרה. הוא דחף את עצמו חזק יותר באימונים, למד כל פרט בנחישות, ובזכות אישיותו הכובשת ויכולותיו, קיבל את התפקיד הנחשק של קשר מ"פ (מפקד פלוגה) במהלך ההכשרות. תפקיד זה דרש אחריות רבה, הבנה מבצעית ויכולת תקשורת מצוינת, ויואב מילא אותו במסירות ובהצטיינות. בהמשך, אף מונה לסמל צוות, תפקיד הדורש מנהיגות, יכולת הובלה ודוגמה אישית. הוא זכה להערכה רבה ולפרגון מחבריו וממפקדיו, והיה מאושר לראות כיצד הוא מממש את היכולות שלו ונהנה מכל רגע, גם מהרגעים הקשים ביותר. "הכוחות הנפשיים העצומים שלך, החיוביות, האופטימיות, החברותיות והספורטיביות הפנומנלית שלך," ספדה לו אימו, "הביאו אותך להמשיך ולהתקדם." הוא ידע להתמודד עם אתגרים, וכולם סביבו היו גאים בו על כך.

בסיום ההכשרה המפרכת, הצטרף יואב לפלגת הלוחמים ונכנס ללחימה ברצועת עזה. הוא חש התלהבות אדירה, לא רק להילחם, אלא להילחם עם חבריו, כתף אל כתף. הקשר העמוק שרקם עם חברי הצוות שלו, אלה שאיתם חלק את הקשיים, את הלילות הארוכים ואת הרגעים המתוחים, הפך לכוח המניע שלו. הוא אהב אותם, והם אהבו אותו. בתוך הכאוס של הלחימה, יואב הצליח לשמור על אופטימיות ועל שמחת חיים. גם כשהמצב היה מתוח, כשעייפות וחרדה איימו להשתלט, הוא תמיד ידע להקליל את הסיטואציה עם חוש ההומור המיוחד שלו ורגישותו יוצאת הדופן. "ברגעים הכי קשים ידעת מה לומר ואיך להרים את הצוות עם החיוך החמוד שלך או סתם עם מבט ובדיחה קטנה שעושה טוב על הלב," ספד לו מפקדו. הוא היה אור קטן בתוך החושך, עוגן של תקווה ושל צחוק.

בנוסף לתפקידו כקלע, כישרונו של יואב התבטא גם בתחומים אחרים, פחות צבאיים אך חשובים לא פחות למורל הצוות. כשלא היו בלחימה פעילה, יואב וחבר נוסף היו ה"שפים" של הצוות. הם דאגו לפנק את החברים עם בישולים מאולתרים, מכינים מטעמים מכל מה שהצליחו להשיג באספקה, מפתיעים את כולם עם ארוחות חמות וטעימות שהיו הפוגה מבורכת מהמנות הקרביות. ריח התבלינים, הלהבה המרצדת מתחת לסיר מאולתר, והצחוקים שנשמעו סביב "שולחן" האוכל המאולתר, היו רגעים של נורמליות ושל חום אנושי בתוך מציאות קשוחה. יואב עצמו אהב מאוד להיות בתוך עזה. בשיחות טלפון קצרות עם משפחתו, כשהצליח לתפוס קליטה, אמר לא פעם שהוא לא זקוק ליציאה לרענון. "אני מבסוט כאן," היה אומר, "אני יכול להישאר בקלות לפחות עוד חודש ברצף." הוא מצא משמעות עמוקה בלחימה, בתחושת השליחות, ובהיותו שם עם חבריו.

הלחימה בצפון הרצועה הייתה אינטנסיבית וקשה. ביום 8 בינואר 2025, נתקל צוות החוד של יואב, פלס"ר נח"ל, במארב קטלני של ארגון החמאס. במקום היו לכודים חיילים רבים מחיל ההנדסה ומחיל השריון, כלי הרכב שלהם פגועים, תחת אש כבדה. היתקלות כזו היא סיוט של כל לוחם, רגע שבו כל החלטה נמדדת בחיי אדם. אך הצוות של יואב לא היסס. במהירות ובקור רוח יוצא דופן, הם השתלטו על האירוע, ניטרלו את האיום, חיסלו מחבלים וחילצו חיילים רבים מבין ההריסות ותחת מטר האש. זו הייתה גבורה אמיתית, אומץ לב שנובע מתוך דבקות במטרה ומחירוף נפש למען חברים. יואב, כמו שאר חבריו, פעל בנחישות, בידיעה שכל שנייה קובעת, כשקולות הירי והצעקות מילאו את האוויר והאדרנלין זרם בו בעוצמה. הוא חזר מהאירוע הזה עם תחושה עמוקה של סיפוק, של עשייה משמעותית, ועם גאווה עצומה בצוות שלו.

חמישה ימים לאחר מכן, ב-13 בינואר 2025, יצא יואב עם הצוות למשימה מבצעית נוספת, הפעם בעיר בית חאנון שבצפון רצועת עזה. האוויר היה ספוג במתח, כל צעד נשקל בכובד ראש. הם התקדמו בזהירות בסמטאות הצרות, בין הריסות הבתים, תרים אחר מטרות. לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, אירע פיצוץ עז. מטען חבלה שהוטמן במבנה התפוצץ בעוצמה מחרידה, וקירות המבנה קרסו על הלוחמים. הרגעים הבאים היו כאוטיים, אפופים עשן ואבק, כשקולות הפיצוץ והצעקות נבלעו בתוך הרעש המהדהד. חמישה לוחמים מהצוות נהרגו במקום, ביניהם יואב פפר. שמונה לוחמים נוספים נפצעו. יואב נהרג ביחד עם מפקדו, סרן יאיר שושן, ועם חבריו הטובים, סמ"ר יהב הדר, סמ"ר אביאל וויסמן וסמ"ר גיא כרמיאל. הם נפלו יחד, כצוות, בקרב שקטע את חייהם הצעירים. טרגדיה כפולה, כשהתברר שהאירוע התרחש ארבעה ימים בלבד לפני הפסקת האש שהובילה ליציאה של כלל הכוחות מהרצועה ותחילת שחרור החטופים בעסקה השנייה. יואב, שהיה בן תשע-עשרה בלבד בנופלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה, מותיר אחריו הורים שבורי לב, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון.

הבשורה על נפילתו של יואב היכתה בהרצליה כמו רעם ביום בהיר. הבית הפתוח והשוקק חיים, שהיה מלא בצחוקו ובאנרגיה שלו, נתמלא באבל כבד. אך בתוך הכאב העצום, בחרו הוריו של יואב בדרך ייחודית, דרך שהייתה כולה יואב: הם קיבלו החלטה לחיות את החיים שלהם לצד הכאב, לאפשר לאחים של יואב ולעצמם לחיות כמו שהוא חי – לחיות במקסימום, לחיות בשיא, לחיות כמו שיואב היה רוצה שיחיו. "בדרך הזו," כתבו, "כל רגע של שגרת חיים בריאה, רגעים של חיוך ושל הנאה הם ניצחון קטן והמשך דרכו של יואב בלב שלנו. אנחנו בוחרים לזכור לא רק את נפילתו אלא גם את חייו, את החיוך האייקוני והמדבק שלו ואת האהבה והאור שהפיץ." זו הייתה בחירה באופטימיות, בחיים, בדיוק כמו שבנם היה בוחר.

מילות ההספד שנאמרו על יואב, כמו גם מעשי ההנצחה הרבים, שיקפו את אישיותו המיוחדת. אימו, בלב שבור אך מלא בגאווה, ספדה לו: "מרגע שנולדת היית מאפס למאה. אין אמצע. הכול או כלום. עד כדי כך שחששת ללכת לגיבוש לסיירת כי לא היית מוכן להיכשל. ולא נכשלת. הכוחות הנפשיים העצומים שלך, החיוביות, האופטימיות, החברותיות והספורטיביות הפנומנלית שלך הביאו אותך להמשיך ולהתקדם... אהבת את הצוות והצוות אהב אותך. מימשת והגשמת את היכולות שלך ונהנית מכל רגע. גם מהרגעים הקשים. ידעת להתמודד ואנחנו כל כך גאים בך על זה." היא תיארה את המהפך שעבר, מהילד שחשש להיכשל ללוחם שלא פחד להתמודד עם הקשיים.

אחותו, לילו, שיתפה בכאב ובגעגועים: "היית ותמיד תהיה דמות להערצה בשבילי, מישהו שתמיד לצידי ושתמיד שומר עלי. היית בן אדם כל כך מדהים וטהור, שמח על הדברים הקטנים ובוכה על העצובים. יואב אתה הגיבור שלי ותמיד תהיה זה שבזכותו אנחנו כאן. אני מתגעגעת לחיבוק שלך שבתוכו אני מרגישה בטוחה. אני בטוחה ב-100 אחוז שכל פעם שאני אראה קציצות קטשופ, המבורגר, ג׳חנון ואת החדר המסריח שלך אני אזכר בניצוץ שיש לך בעיניים, שיש אך ורק לך, ותמיד ילווה אותי לאורך כל החיים." מילותיה ציירו תמונה חיה של אח אוהב, מגן, ושל הפרטים הקטנים והמצחיקים שהפכו את יואב למי שהיה.

גם חבריו, שחלקו איתו כל כך הרבה רגעים, התקשו להשלים עם לכתה. אחד מחבריו כתב: "איך ממשיכים בלעדיך, אחי? פשוט רוצה להגיד תודה על כל הרגעים היפים שחלקתי איתך, פשוט רוצה רק להתעורר מהחלום הזה, ושתציע לי איזה סבב 'קטאן'... ונספיק לעשות משחק פינג פונג מהיר, שתציע לי ללכת להקפיץ בים ושנאכל 'מיטבר' אחר כך, שנשחק פוקר אצל מלכה ואחזיר אותך הביתה, אבל בעצם תישאר אצלי עוד איזה שעתיים לפרק את הקובה של סבתא, ונדבר על החיים עד אור הבוקר. שפשוט תהיה פה, פפר. ואם יש גן עדן, הוא נברא בשביל אנשים כמוך." מילותיו היו משאלה כנה לחזור לרגעים הפשוטים, הקטנים, שעיצבו את חברותם. חבר אחר נזכר ב"ילד שטס עם חברים לבודפשט בלי ארנק ושם את הכסף במגן של הטלפון יהפוך להיות לוחם על בסיירת נח"ל. לא האמנו לרגע לפני שהתגייסת שתגיע למקום הזה, שלב אחר שלב הפתעת אותנו כל פעם מחדש בכוח הרצון וביכולות האישיות שלך."

חברותיו של יואב דיברו על חברות אמת: "יואבי, אנחנו לא מאמינות שלא נקרא לך שוב. היית החבר הכי טוב שאנחנו יכולות לבקש. אח שלנו באמת. אמרת לנו את כל האמת בפנים שהיינו צריכות לשמוע גם אם זה לפעמים קשה, תמיד הלכת אחרי מה שאתה מרגיש. כולנו, כל אחת בסיטואציה אחרת, חשבנו שבשיחות איתך אף פעם לא הרמת לעצמך ולא חשבת שאתה מעל כולם. אנחנו שמחות שלפחות הספקנו לומר לך שאתה הכי מדהים שיש ושלא תוריד מעצמך עבור אף אחד, היית מיוחד ואנחנו מקוות שהלכת לנו בידיעה שאתה יודע מה אתה שווה." מילים אלו הדגישו את צניעותו, את יושר ליבו ואת היכולת שלו לראות את האמת ולומר אותה, תכונה נדירה ויקרה.

מפקדו של יואב סיכם את תרומתו לצוות: "הרגשתי קרבה לא מוסברת אליך, אבל בדיעבד אני מבין שזה מי שאתה. אתה אדם שנותן תחושת ביטחון סביבו כאילו הכול קליל. ברגעים הכי קשים ידעת מה לומר ואיך להרים את הצוות עם החיוך החמוד שלך או סתם עם מבט ובדיחה קטנה שעושה טוב על הלב. המשפט 'אלוהים לוקח את הטובים' הפך מעט לשחוק מאז תחילת המלחמה, אבל במקרה שלך אני מרגיש את זה עד העצמות כמה שזה נכון. היית טוב, אתה עדיין טוב ותמיד תהיה." חבר נוסף תיאר את כשרונותיו הרבים: "אני רק רוצה שכולם ידעו כמה מוכשר היית, בכל תחום שרק עניין אותך. משחקי מחשב, טניס, פינג פונג, מעגלים, קטאן, שחמט, פוקר, אופניים ובאמת מה לא. שכולם ידעו כמה שמחת חיים שמלווה בצניעות היתה לך, בן אדם שיכל לצאת מהבית עם כפכפים ובגד ים ופשוט לכבוש את העולם, בלי מניירות, בלי רעשים, פשוט כמו שאתה, פשוט פפר."

לזכרו של יואב, חבריו הדפיסו דגל עם תמונתו ולקחו אותו איתם למסעות ואירועי שיא בצבא, לאירועי ספורט, להופעות ולטיולים בארץ ובעולם. על הדגל הודפס המשפט "היה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד", משפט שיואב בחר יחד עם חברו הטוב, כסיכום מראש ביניהם, שאם יקרה משהו לאחד מהם, ישתמשו במילים אלו מתוך השיר "מודה אני" של מאיר אריאל – שיר תודה עמוקה על החיים עצמם, מעין תפילה מודרנית שמקבלת את החיים על כל מורכבותם. משפט שמהווה תזכורת מתמדת לאופטימיות ולשמחת החיים שאפיינו אותו.

הנצחתו של יואב לא הסתכמה רק במילים ובתמונות. מוקירי זכרו ארגנו טורניר של המשחק "קטאן", המשחק שכל כך אהב, שבו התחרו חברים ובני משפחה, צוחקים ומתחרים בדיוק כמו שיואב היה עושה. בשל אהבתו לרכיבת אופניים ורוח הנתינה שלו, יזם מנהל קבוצת הרכיבה שבה התנדב ועבד, יריד קהילתי לתיקון אופניים. היריד כלל גם שוק "קח-תן" לאביזרי אופניים, כסמל לרוח הנתינה שכל כך אפיינה את יואב. ברשת החברתית "אינסטגרם" הועלה עמוד לזכרו, @remember__yoavfeffer, ובו תמונות, הקדשות והנצחות, המאפשרות לכל מי שהכיר ואהב אותו להמשיך ולחלוק זיכרונות.

יואב פפר, הילד מהרצליה עם החיוך הכובש והלב הרחב, שהפך ללוחם בסיירת נח"ל, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבת אדם, נתינה, אופטימיות בלתי מתפשרת וגבורה שקטה. חייו, על כל רגעיהם, היו ניצחון של הרוח האנושית, של היכולת להתעלות על פחדים ולהאמין בעצמך, של החיבור העמוק לאנשים ולמקום. הוא חי במלוא העוצמה, ללא פשרות, ובנפילתו הגן על הבית שכה אהב. זיכרונו, כניצוץ שאינו כבה, ממשיך להאיר את הדרך למשפחתו, לחבריו ולכל מי ששמע את סיפורו, מזכיר לנו את מחיר החופש ואת כוחה של האהבה, ומהווה חלק בלתי נפרד מהתקומה והגאווה הישראלית. החיים ממשיכים, לצד הכאב, אך גם עם החיוך של יואב, זה שנותן תקווה ומזכיר לנו לחיות במקסימום, בדיוק כפי שיואב היה רוצה.