יצהר הופמן

בבית מרווח, טובל בירק של עפרה, בין מדרונות גבעות בנימין שצבען משתנה עם עונות השנה – ירוק עז אחרי גשמים, חום זהוב בקיץ – נולד יצהר ביום כ"ד בסיוון תשמ"ז, ה-21 ביוני 1987. הבית לא היה רק מבנה של אבן ובטון, אלא קן שוקק חיים, מלא בצחוק ובהמולה עדינה של שבעה ילדים. לאה ויונה שמעון, הוריו, בנו אותו לא רק במו ידיהם אלא ברוחם, מלאים באהבה ובתחושת שליחות שחלחלה לכל פינה. יצהר היה הצעיר מבין כולם – רינה, עידית, עינב, שמרית, אלון ואושרת כבר היו שם לפניו, קבוצת אחים גדולה ומלוכדת שהקיפה אותו מרגע בואו לעולם בהגנה ובסקרנות. הוא היה "הקטן של כולם", וספג מהם את החום והביטחון שעיצבו את אופיו כבר מראשית דרכו. בשנים הראשונות, הבוקר בעפרה היה מתחיל תמיד בריח של קפה טרי מתערבב עם ארומה של אדמה רטובה, ובקולות ההכנות ליום חדש. יצהר הקטן היה מתעורר לקול שיחותיהם של אחיו הגדולים סביב שולחן המטבח, עורמים צלחות חלב וקורנפלקס, ממהרים לבית הספר או לחברים. הוא, כילד רך, היה מוצא את מקומו בחיק אימו, או משתרבב אחרי אביו לחצר, שם היה יונה מטפל בגינה, מסביר על כל ענף ועלה, ושותל ביצהר הקטן את האהבה לשורשים, לאדמה, לחיים שצומחים מתוך עמל כפיים.

הוא גדל להיות ילד סקרן, עם עיניים גדולות ונוצצות שסרקו את העולם סביבו במבט חודר, ועם חיוך נדיב שכבש את כולם. "ילד אמיץ ומלא בטחון" – כך תיארו אותו, והאומץ הזה לא היה רק העדר פחד, אלא נבע מתוך תחושה פנימית חזקה של יכולת ושל וודאות. כשהיה מטפס על עץ התאנה בחצר, גבוה יותר מכל אחיו, היו הוריו צופים בו מלמטה בחרדה מעורבת בגאווה, וידעו שהלב הפועם בבנם הצעיר הוא לב של חוקר, של פורץ דרך. הוא לא חשש לנסות דברים חדשים, בין אם זה היה ללמוד לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר לפני שאר בני גילו, או לארגן משחקי כדורגל סוערים במגרש השכונתי, כשהוא מלהיב את חבריו ומכתיב את הקצב. הוא ידע לאסוף סביבו חברים, להיות המנהיג הטבעי, אך לעולם לא מתוך כוחניות, אלא מתוך כישרון אמיתי להקשבה, להבנה ולדחיפה עדינה קדימה. כשהיו חברים רבים מתאספים בביתם, הבית היה רועש מתמיד, מלא בשיחות, צחוקים וריח של עוגיות שאמו לאה הייתה אופה. יצהר היה יושב במרכז, קשוב לסיפורים, משתתף בדיונים, כבר אז מפגין עניין אמיתי באנשים ובמה שמניע אותם.

את שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי בעפרה בילה יצהר בהצטיינות, לא רק בלימודים אלא גם ביצירת קשרים חברתיים עמוקים. הוא היה תלמיד פיקח, שאהב ללמוד ולהבין, אך מעל לכל אהב את ההפסקות, את המשחקים, את הזמן הפתוח שבו יכול היה לרוץ, לקפוץ וליצור. כשעלה לחטיבת הביניים בבית אל, עבר את הגבולות הפיזיים של עפרה, ופתח את עולמו לחברים חדשים, למורים חדשים, ולאתגרים חדשים. תקופת ההתבגרות החלה, והוא התמודד איתה באותה נחישות ובטחון שאפיינו אותו מילדות. הוא היה נער ספורטיבי, חובב טיולים בטבע, ותמיד עם ספר ביד או דיון מעמיק עם חבר. האהבה לאדמה, לטבע, למרחבים הפתוחים, שהושרשה בו על ידי אביו, התפתחה והתחזקה. הוא היה מסתובב בשדות, מכיר כל שביל, כל סלע, כל צמח, וחש תחושת שייכות עמוקה למקום שבו גדל.

אבל לא רק שמחה ואופטימיות מילאו את שנות ילדותו ונעוריו. כשיצהר היה בכיתה ח', נפלה צל כבד על הבית והקהילה. בן דודו, פיני כהן, קצין בגבעתי, נפל בקרב בעזה. זו הייתה מכה קשה, אירוע שהטביע חותם עמוק בנפשו הרכה של יצהר. הוא זכר את הלוויה, את ההמונים, את הפנים המיוסרות של בני המשפחה, את השקט הכבד שירד על עפרה. הוא ראה את הכאב, את ההקרבה, את המחיר הנורא של הביטחון. הדמות של פיני, הקצין הגיבור, הפכה למודל, לא רק של גבורה צבאית, אלא של אחריות, של מסירות. יצהר לא דיבר על זה הרבה, אבל האירוע הזה חלחל פנימה, עיצב את תפיסת עולמו, והטמיע בו את ההבנה העמוקה שהחיים אינם מובנים מאליהם, ושעל הארץ הזו צריך להילחם ולהגן. הוא ראה את הנחישות של משפחתו להתמודד עם האובדן, את הדרך שבה הקהילה התגייסה לתמוך, וגם את הדרך שבה הכאב הפך לכוח, למחויבות עמוקה יותר.

כשהגיע לתיכון בנווה שמואל, כבר היה נער מגובש, בעל עקרונות ברורים ורצון עז לתרום. הוא הצטיין בלימודים, אך מוקד העניין שלו היה תמיד מעבר לכתלי הכיתה. הוא היה מעורב בפעילויות חברתיות, בוויכוחים סוערים עם חברים ומורים על ענייני השעה, וחיפש תמיד את הדרך להשפיע, להוביל. הוא לא היה מסתפק במענה פשוט לשאלה, אלא חקר את שורשיה, את ההשלכות שלה, את משמעותה הרחבה. הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, ללמוד את ההיסטוריה שלה, את האנשים שחיים בה, את השילוב המורכב של מסורת וחדשנות. הוא היה חוזר הביתה מלא סיפורים, עם עיניים בוערות מהתלהבות, משתף את הוריו ואחיו במראות ובחוויות שצבר.

השלב הבא בדרכו הטבעית של יצהר היה המכינה הקדם-צבאית 'בני דוד' בעלי. שם, בין נופי המדבר המרחיבים את הדעת, ובין חברים שחלקו איתו את אותו רצון עז לשרת ולהשפיע, התעצם בו החיבור העמוק לערכים של עם, ארץ ומדינה. המכינה לא הייתה רק מסגרת לימודים, אלא כור היתוך של אישיות, מקום שבו בחנו את הגבולות הפנימיים, את האמונות, את היכולת להתמודד עם קשיים פיזיים ונפשיים. יצהר מצא שם את מקומו הטבעי. הוא הקשיב, למד, התאמן, ובעיקר הפך את הרצון שלו לתרום למציאות מוחשית. הוא אהב את הדיונים הארוכים אל תוך הלילה, את הלימוד המעמיק, את מסעות הניווט המפרכים בשטח, שבהם נאלץ לסמוך על עצמו ועל חבריו, למצוא את הדרך גם כשהראות הייתה אפסית והעייפות איימה להכריע. הוא למד מהי חברות אמת, מהי מנהיגות שנובעת מתוך דוגמה אישית, ומהי המחויבות העמוקה לכלל. החוויה במכינה חיזקה את ההכרה שלו שייעודו הוא לשרת ביחידה מובחרת, לתרום את המקסימום, בדיוק כפי שעשה בן דודו פיני. לא היה ספק בקרב משפחתו וחבריו – יצהר נועד לדברים גדולים.

כשהגיע הרגע להתגייס, אף אחד לא הופתע. יצהר, עם הביטחון השקט שלו והנחישות הבוערת בעיניו, כיוון ליחידות העלית, ושם, מתוך מגוון האפשרויות, בחר בשלדג. הוא עבר את הגיבושים המפרכים, את הסלקציות הקפדניות, עם חיוך קטן של נחישות על שפתיו, ועם אמונה בלתי מתפשרת ביכולותיו. הוא לא דיבר על הקשיים, אלא על המטרות, על הרוח המיוחדת של היחידה, על האנשים שפגש. הוא מצא בשלדג בית שני, משפחה נוספת של אחים לנשק, אנשים שחלקו איתו את אותו סט ערכים ואת אותה נכונות להקריב. הוא הפך ללוחם, ואחר כך לקצין, "קצין נערץ ולוחם אהוב". אהוב לא רק בגלל כישוריו המבצעיים יוצאי הדופן, אלא בגלל אנושיותו. הוא היה קשוב לחייליו, דאג לכל אחד ואחד מהם כאילו היה אחיו הצעיר. הוא ידע לזהות את הלחצים, את הפחדים, את הרצונות, והיה שם בשבילם, עם מילה טובה, עם עצה חכמה, ועם דוגמה אישית שלא הותירה מקום לספק. הוא הוביל מתוך ענווה, מתוך הבנה שהפיקוד הוא בראש ובראשונה אחריות עצומה, ולא רק סמכות. הוא היה הראשון לרוץ קדימה, האחרון לחזור, וזה מה שהפך אותו למנהיג טבעי, כזה שחייליו היו הולכים אחריו בעיניים עצומות. הוא עבר אימונים מורכבים, לקח חלק במבצעים מסווגים, והפך לחלק בלתי נפרד מליבת הביטחון של המדינה.

אבל החיים של יצהר לא היו רק מדים וקרבות. במקביל לשירותו הצבאי התובעני, הוא בנה את חייו האישיים, מתוך אותה שלמות פנימית ואמונה באהבה ובמשפחה. הוא פגש את זוהר, והיה זה חיבור מיידי, עמוק, כזה שמרגיש כאילו נועד להיות. זוהר, עם חיוכה הרחב ועיניה החמות, השלימה אותו, העניקה לו את המנוחה, את השקט, את הבית האמיתי שאליו תמיד שאף לחזור. הם בנו יחד קן חם ומלא אהבה, קודם ביישוב אשחר, ולאחר מכן בביתם החדש, שבו חלמו להקים משפחה. הבית שלהם היה תמיד פתוח לחברים, למשפחה, למפגשים ספונטניים. ריח תבשיליה של זוהר היה מתערבב בשיחות עמוקות על החיים, על תכניות לעתיד, על חוויות מהעבר. יצהר היה יושב ומקשיב, נוכח לגמרי ברגע, מניח ללחצי הצבא בצד, ומתמקד באנשים שסביבו. הוא אהב את השקט של הערב, אחרי שיום העבודה נגמר, לשבת עם זוהר על המרפסת, לשתות כוס תה, ולדבר על הכל ועל כלום, רק להיות יחד.

האושר הגדול ביותר בחייהם הגיע עם לידת ילדיהם, בארי והראל. יצהר, הלוחם הקשוח והמפקד הנערץ, הפך לאבא רך ואוהב, כזה שעיניו נוצצות מאושר בכל פעם שבארי הקטנה הייתה קוראת "אבא!", או כשראל הקטן היה מטפס על ברכיו בחיפוש אחר חיבוק. הוא היה אבא פעיל, מעורב, שאינו חושש להתלכלך בבוץ במשחקי כדורגל עם הילדים, או להשקיע שעות בהרכבת פאזלים מורכבים. הוא היה מספר להם סיפורים לפני השינה, ממציא עולמות שלמים של גיבורים ואבירים, ושותל בהם את אותם ערכים של אומץ, אמת ואהבת הארץ שעיצבו את חייו. הוא לימד אותם לטייל בטבע, להכיר את העצים, את הפרחים, את החיות, להרגיש את האדמה תחת רגליהם. ימי שישי היו קודש למשפחה, עם ארוחות שישי חגיגיות, שבהן היו מתאספים כל בני המשפחה המורחבת, צוחקים, שרים, מספרים סיפורים. יצהר היה יושב בראש השולחן, מוקף באהבה, ומרגיש את השלמות, את המשמעות העמוקה של חייו. הוא לא היה רק לוחם, הוא היה עוגן, איש משפחה, חבר קהילה, אדם שנוכחותו מילאה את החלל סביבו בחום ובטוב.

גם כשכבר היה רב-סרן במילואים, מפקד פלגה ביחידת שלדג, תחושת השליחות לא דעכה בו לרגע. הוא המשיך להתאמן, לשמור על כושר, להיות מוכן לכל קריאה. הוא ידע שלמרות חייו האזרחיים המלאים, תמיד יהיה לו מקום בחזית, תפקיד להגן על הבית. הוא תמיד דאג לשמור על קשר עם חייליו, גם אלה ששוחררו, והיה עבורם מנטור, אוזן קשבת, ודמות אב. הם היו מתקשרים אליו להתייעץ בענייני צבא וחיים, ויצהר תמיד היה שם, זמין, עם עצה חכמה וחיוך מעודד. הוא היה שילוב נדיר של אדם חם ואנושי, ושל מפקד קשוח ובלתי מתפשר כשזה נגע למקצועיות ולביטחון.

ואז הגיע הבוקר הנורא מכל, ה-7 באוקטובר 2023. השבת השקטה, שבת חג שמחת תורה, נקטעה באחת. יצהר וזוהר ישנו בביתם באשחר, כשצפירות האזעקה החלו לקרוע את השקט. מיד לאחריהן הגיעו הדיווחים הראשוניים, המעורפלים, על חדירת מחבלים. עוד לפני שהבינו את מלוא גודל האסון, יצהר כבר היה ערני, דרוך, מבין שמשהו חמור מתרחש. הודעות הווטסאפ החלו לזרום, תחילה בקבוצות החברים, אחר כך בקבוצות היחידה. תמונות קשות, סרטונים מחרידים, דיווחים על טבח בקיבוצים וביישובים הסמוכים לגבול עזה. הלב נחמץ, הבטן התהפכה, והמוח כבר החל לעבוד בקדחתנות. הוא ידע שזהו רגע האמת, הרגע שלמענו התאמן כל חייו.

הוא ניגש לזוהר, פניה חיוורים, ידיה רועדות. "אני חייב ללכת," אמר בקול שקט אך נחוש, "אני נקרא לדגל." זוהר הביטה בו בעיניים דומעות, מבינה שאין ויכוח, שזה חלק ממי שהוא, חלק מהייעוד שלו. הם התחבקו חיבוק ארוך, חזק, כזה שנושא בתוכו אלף מילים של אהבה וחרדה. הילדים עדיין ישנו, ויצהר התכופף מעליהם, נישק את מצחם הרך, לחש להם מילות אהבה, מנסה לספוג את חום הקרבה שלהם, את התמימות שהולכת להישבר. הוא ידע שהוא הולך אל הלא נודע, אל תופת, אבל לא הייתה לו שאלה לרגע. הוא ארז במהירות תיק קטן, בדק את הציוד, וברגע שלפני שיצא, שלח הודעת ווטסאפ אחרונה לקבוצת המשפחה, מילה קצרה, "אוהב אתכם. שומר על עצמי." ואז, באותה נחישות שקטה שאפיינה אותו, נכנס לרכב ונסע דרומה, אל התופת.

הדרך דרומה הייתה סיוט. שיירות של רכבים צבאיים נסעו במהירות מסחררת, מלוות באמבולנסים שחזרו צפונה. הדי פיצוצים נשמעו מרחוק, ועשן שחור עלה מהאופק. יצהר, יחד עם לוחמי פלגתו, הגיעו במהירות לאזור העוטף, אל תוך כאוס בלתי נתפס. המשימה הראשונה שלהם הייתה קיבוץ בארי, אחד ממוקדי הזוועה. הם נכנסו לקיבוץ הבוער, המלא בגופות, בזעקות, בריח עשן ודם. מחבלים עוד הסתובבו בין הבתים, יורים לכל עבר, מתבצרים. יצהר הוביל את חייליו בנחישות, תחת אש תופת, מבית לבית, משחרר בני ערובה, מחלץ פצועים, מנטרל מחבלים. הוא לא חשב על הסכנה האישית, רק על המשימה, על הצלת חיים. הוא זחל בין שיחים, פרץ דלתות נעולות, והורה לחייליו לפעול במהירות, בנחישות, תוך שמירה על קור רוח תחת לחץ בלתי נתפס. הוא ראה מראות שלא ישכח לעולם – משפחות שנרצחו במיטותיהן, ילדים שרופים, זוועות שלא ניתן לתאר במילים. אבל יצהר לא נתן לייאוש להכריע אותו. הוא הפך למכונת לחימה, מפקד שקול ומדויק, שקיבל החלטות גורליות בשברירי שנייה, שהציל חיים רבים. הוא לחם מבוקר השבעה באוקטובר בבארי, שעות ארוכות, ימים שלמים, עד ששחרר את הקיבוץ ואת אנשיו מידי מחבלי החמאס.

לאחר הקרב הקשה בבארי, כשנשמרו הריחות והמראות בנפשו, יצהר לא נח. הוא המשיך להילחם בעומק רצועת עזה. הוא הוביל את חייליו במנהרות, בבתים ממולכדים, בהיתקלויות יומיומיות עם מחבלים. הוא היה תמיד בחוד החנית, דוגמה ומופת של אומץ לב, של מקצועיות, ושל דאגה לחייליו. הוא ידע לדבר איתם, להרגיע אותם, לחזק את רוחם גם ברגעים הקשים ביותר. "אנחנו פה בשבילם," היה אומר, מתכוון לאזרחי ישראל, למשפחות בבית, "אין לנו ברירה אלא לנצח."

אבל למרות הניצחונות וההצלות, נשא יצהר בליבו משא כבד. כמה שבועות לאחר הטבח בבארי, כשלרגע הייתה הפוגה בלחימה, הוא עשה מעשה יוצא דופן, כזה שמעטים מסוגלים לו. יחד עם לוחמיו, הוא הגיע לביקור אצל קהילת בארי, ששהתה אז בים המלח. הוא עמד מול הניצולים, מול המשפחות השבורות, עם עיניו הכחולות מלאות כאב, ובקול רועד ביקש סליחה. "אנחנו מצטערים שלא הצלחנו להציל יותר," אמר. "עשינו כל שביכולתנו, אבל זה לא הספיק." הדברים הללו, שנאמרו מפי לוחם עטור שבחים, מפקד שסיכן את חייו שוב ושוב, הדהדו בחדר. זו לא הייתה התנצלות של כישלון, אלא של אחריות עמוקה, של אמפתיה בלתי נתפסת, של צניעות שאין לה גבולות. הוא הרגיש את כאבם של הניצולים כאילו היה כאבו שלו, ונטל על עצמו את משא הבלתי אפשרי. מילותיו נגעו ללבבות כולם, חיבקו את הפצועים, והעידו על עומק נפשו, על היותו אדם יוצא דופן, כזה שמעבר לדרגות ולתפקידים, הוא בראש ובראשונה בן אדם.

הלחימה בעזה נמשכה, וגם יצהר נפצע. כדור פגע ברגלו במהלך אחת ההיתקלויות. הוא פונה לבית החולים, עבר ניתוח, והחל בתהליך שיקום. אבל רוחו לא נשברה. הוא היה חסר סבלנות, לוחץ על הרופאים והפיזיותרפיסטים, דורש לחזור כמה שיותר מהר ללחימה. "החברים שלי שם," אמר שוב ושוב, "אני חייב להיות איתם. אני לא יכול להשאיר אותם לבד." הוא לא המתין להחלמה מלאה. עוד לפני שהשתקם לחלוטין, מתוך תחושת שליחות בלתי מתפשרת, התעקש לחזור לחזית, אל חייליו, אל המשימה. הוא חזר ללחימה כשהוא עדיין צולע מעט, כשהכאב מלווה אותו, אך רוחו הייתה חזקה מתמיד. הוא ידע שכל יום, כל שעה, כל לוחם, קריטיים במלחמה הזו.

ביום כ"א בשבט תשפ"ד, ה-31 בינואר 2024, חודשים ספורים אחרי פרוץ המלחמה, בגיל 36, נפל רס"ן (במיל') יצהר הופמן בקרב. הוא הוביל את לוחמיו בפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה, בלב עיר עזה, באזור שבו המנהרות היו עמוקות והאויב חמקמק. הפלגה שלו נתקלה בחוליית מחבלים. הקרב היה קצר ואכזרי. יצהר, כמנהגו, היה בחוד הכוח, מוביל, מגן על חייליו. הוא לחם בגבורה עילאית, חיסל מספר מחבלים, ובהתנהלותו המקצועית והנחושה הציל חיים רבים מלוחמיו. אבל באותה היתקלות, כשעמד בראש, כדור מחבל מצא את דרכו אליו. הוא נפל במקום. הרגעים האחרונים היו רצופים באומץ לב ובנחישות להגן על חבריו, על עמו, על הבית.

הבשורה המרה הגיעה לזוהר ולילדים, להוריו ולאחיו, כרעם ביום בהיר, והרעידה את אדמת עפרה ואת כל מי שהכירו ואהבו אותו. הבית השוקק חיים, שהיה תמיד מלא בצחוק ובשמחה, התמלא באבל כבד. יצהר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, לצד גדולי האומה, מקום של כבוד הולם לאיש שכל חייו היו מסע של נתינה, של אומץ לב, של אהבת אדם ואהבת מולדת. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, עדות חיה ונושמת להשפעתו העצומה על חייהם של רבים כל כך.

הוא הותיר אחריו את זוהר, אהבת חייו, עם שני ילדיהם הקטנים, בארי והראל, שיישאו את זכרו ואת מורשתו. הוא הותיר הורים שבורים, אחים ואחיות המומים, אך גם מלאי גאווה על הדרך שבה בנם ואחיהם חי ונפל. יצהר הופמן ז"ל אינו עוד שמו של חלל שנפל במערכה. הוא סיפור חיים, סיפור של אדם, ילד שובב מעפרה, נער סקרן, לוחם אמיץ, מפקד נערץ, אב אוהב, ואיש קהילה מסור. גבורתו לא הייתה רק ברגע נפילתו, אלא בכל יום ויום מחייו – בבחירותיו, בערכיו, ביכולתו לראות את האחר, באחריותו האינסופית. הוא היה מי שהיה, אדם שפעל מתוך אמונה עמוקה בטוב, בצדק, ובחובה להגן על הבית. הוא היה עוגן של יציבות ואומץ, שהפיח תקווה בכל מי שפגש. שמו, יצהר, יישאר חרוט לא רק על מצבה, אלא בלבבות של משפחתו, חבריו, חייליו, ושל כל עם ישראל. הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור המתחדש של מלחמת התקומה, סיפור של גבורה אנושית, של הקרבה למען הדורות הבאים, של רוח בלתי מנוצחת. מורשתו, שהיא מורשת של אהבה, אומץ, צניעות ומסירות, תמשיך להאיר את דרכנו, ותהווה תזכורת נצחית לכך ש"איפה ישנם עוד אנשים כמו רס״ן במיל׳ יצהר הופמן?" – אנשים שאת כל מהותם הקדישו לחיים, למשפחה, ולמדינה. יהי זכרו ברוך.