ישראל נתן רוזנפלד

בליל חורף קריר של ינואר, עשרים וארבעה בחודש, שנת אלפיים וחמש, בלבה של אנגליה הערפילית, נולד תינוק קטן, ישראל נתן, בן לסמנתה ואברהם חיים רוזנפלד, שאותם כינו כולם סאם ואבי. הוא היה האח השלישי במשפחה, אחרי אליאורה הבכורה וזאב, ולפני שתבוא לעולם אתליה הקטנה, שהשלימה את פסיפס המשפחה. כבר בימים הראשונים, בתוך חום הבית הלונדוני שהדיף ניחוח עדין של תה חם וספרים ישנים, ניכרה בו שמחת חיים כובשת, ניצוץ של שובבות בעיניו הגדולות, שהבטיחו עולם שלם של צחוק. סאם ואבי, שניהם נצר למשפחות שחוו את תלאות המאה הקודמת – סבים וסבתות ששרדו את תופת אושוויץ והצליחו לבנות חיים חדשים מתוך האפר – נשאו בליבם כבר אז חלום גדול, חזון ברור על עתיד אחר לילדיהם, עתיד שייארג בארץ ישראל. הם דיברו על כך בארוחות הערב, כשהילדים מקיפים את השולחן העמוס, על תחושת השליחות העמוקה, על הרצון לנטוע את שורשיהם ואת שורשי ילדיהם באדמה שתהיה להם לעוגן, לבית אמיתי. הדיבורים האלה, המעורבבים בניחוחות של עוגות תוצרת בית ובקולות הצחוק המתגלגל של הילדים, היו חלק בלתי נפרד ממרקם ילדותו של נתן.

כך חלפו להן תשע שנים של ילדות באנגליה, שנים שבהן נתן גדל להיות ילד סקרן, מלא חיים, שתמיד מצא דרך להאיר את פניהם של הסובבים אותו. הוא היה ילד שאהב לרוץ בפארקים הירוקים, לרדוף אחרי כדורים במגרשי הדשא הרטובים, ולהמציא משחקים דמיוניים עם אחיו ואחיותיו. כבר אז, חיוכו היה ייחודי, חיוך רחב וכן שהגיע עד העיניים, והדביק כל מי שנקרה בדרכו. הוא לא היה הילד השקט או המופנם, אלא זה שתמיד היה במרכז העניינים, עם בדיחה מוכנה או רעיון חדש להרפתקה. בבית, האווירה הייתה חמה ותומכת, שילוב של סדר בריטי וחיות ישראלית שטרם מומשה, אך כבר פמפמה בעורקיהם של ההורים. סאם, מורה בנשמתה, הקדישה את ימיה לחינוך, ואבי, איש משפחה מסור, בנה את עולמו סביב ילדיו, סביב הערכים שעליהם גדל ושאותם רצה להנחיל הלאה. הם דיברו איתו ועם אחיו על חשיבות הקהילה, על עזרה הדדית, ועל הקשר ההולך ומתהדק בין יהודים באשר הם.

בשנת 2014, כשהוא כבר בן תשע, הגיע הרגע הגדול. משפחת רוזנפלד ארזה את חייה והחליטה לעלות לישראל, להגשים את חלומם. הם נחתו בארץ חמה ושונה, וקבעו את משכנם בעיר רעננה, עיר שהייתה אז, כמו היום, כור היתוך של עולים ותיקים. המעבר לא היה פשוט, אך נתן, עם חיוכו הכובש ורוחו הפתוחה, השתלב במהירות מפתיעה בהוויית החיים הישראלית. הוא קלט את השפה העברית במבטא מתגלגל, שלמד מהר מאוד לגלגל לצד המבטא האנגלי המולד. שמו, נתן, שצמד לו מהוריו כמתנה, ביטא את מהותו באופן מדויק: הוא היה מתנה אמיתית לכל מי שסבב אותו, ילד שהביא איתו טוב לב, נדיבות, ויכולת נדירה לראות את הטוב באנשים. אחיו ואחיותיו, שליוו אותו במסע הזה, יכלו להעיד ללא היסוס שזכו באח הכי טוב בעולם, אח שכולם היו רוצים – כזה שלא לוקח את החיים ברצינות רבה מדי, שתמיד ידע למצוא את הצד המואר בכל סיטואציה, ושחיוכו הייחודי, שהפך לסימן ההיכר שלו, היה פשוט בלתי נשכח. הוא היה הלב הפועם של הבית, המרכז שאליו התנקזו הצחוקים והחיבוקים.

נתן התחיל את דרכו החינוכית בישראל בבית הספר היסודי "ביל"ו" ברעננה, שם מיד מצא את מקומו בין חבריו החדשים. הוא היה ילד חברותי, שתמיד היה מוקף באחרים, משתף אותם במשחקים ובסיפורים. משם, המשיך ללימודיו בתיכון "מיתרים – ברנקו וייס" ובישיבת בני עקיבא ברעננה, מסלול ששילב לימודים כלליים עם העמקה בזהות יהודית, אך תמיד בדרכו שלו. במיתרים, הוא היה "הכוכב של החברים", כפי שכינו אותו. התיאורים עליו מהשנים האלה היו עקביים: הוא הקרין טוב לב בכל הווייתו, ופשוט הדביק את כולם בחיוכו ובשמחת החיים שלו. חבריו והמורים זכרו אותו כאדם מדהים, שמח, שתמיד היה מוקף בחברים. הוא היה מסוג האנשים שכאשר נכנס לחדר, הייתה תחושה מיידית שהביא איתו אנרגיה של אחדות, של משיכה, של שמחה טהורה. הוא אהב את החיים בכל נימיהם, אהב את החברים, ומעבר לשעות בית הספר העדיף לנצל את הזמן בעיסוקים מהנים יותר, כדבריו שלו. הוא לא היה תלמיד שקדן במיוחד במובן הקלאסי, ובבית, אמו סאם, המורה המסורה, נהגה להשכים אותו בבקרים בניסיונות יצירתיים, לעיתים אף שפכה עליו מים קרים כדי שיואיל בטובו לקום. אך נתן, עם חיוכו התמידי, היה משיב לה בעקביות ובחן: "אמא, למען הבריאות הנפשית שלי, אני לא הולך היום לבית הספר." הוא פשוט לא לקח את החיים ברצינות רבה מדי, והיה לו חוש הומור מפותח שאפשר לו להתמודד עם כל אתגר בחיוך. הוא ידע שלכל דבר יש את הזמן שלו, ושחיי החברה והכיף הם חלק בלתי נפרד מההתפתחות האישית.

אחרי התיכון, כשהגיע זמנו להתכונן לשירות משמעותי יותר, בחר נתן ללמוד במכינה קדם-צבאית חצי שנתית "כולנא" בירוחם. המכינה, ששמה כבר מרמז על רוח האחדות שבה, הייתה עבורו חממה של צמיחה והתפתחות. שם, בלב המדבר, הרחק מההמולה של רעננה, הוא מצא קבוצת אנשים שתאמה את רוחו. הוא התכונן לקראת שירותו הצבאי הצפוי, למד על מנהיגות, ערכים, ואחריות קהילתית. גם במכינה, "נתן הדביק את כולנו בחיוך שלו, בשמחת החיים שלו," ספדו לו חבריו מהמכינה, שהיו המומים מכאב. הוא היה "אחד משלנו," חלק בלתי נפרד מהמארג האנושי שיצר את רוח המקום. התקופה הזו, שבה התנתק מעט מהשגרה המוכרת וצלל לעומק של התבוננות וחיבור, חיזקה אצלו את תחושת השייכות ואת הרצון לתרום למדינה שאותה אימץ כביתו. הוא חזר הביתה מהמכינה עם ניצוץ חדש בעיניים, עם תחושת מטרה ברורה, מוכן לפרק הבא בחייו.

ואז הגיע אותו בוקר שחור, שחרט את עצמו בתודעה הלאומית ושינה את מסלול חייהם של אלפים, גם של אלה שטרם ידעו מה יהיה חלקם במערכה. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשברה השגרה באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שימש מסך עשן לחדירת אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר. הם חדרו אל יישובי עוטף עזה, אל שדרות, אופקים ונתיבות, אל מסיבת הטבע התמימה ליד קיבוץ רעים ונירים, אל בסיסי צה"ל, ואל כל מי שנקרה בדרכם בכבישי הדרום. בבתיהם, במכוניותיהם, נרצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים תמימים, לאחר שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נשרפו, רכוש נבזז והוחרב. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי ישראל. בוקר זה לא היה רק יום שבת רגיל, הוא היה קו פרשת מים, נקודה ממנה החלה מלחמה – מלחמת התקומה, כפי שתיקרא לימים. נתן, שהיה אז צעיר בן שמונה עשרה, עקב אחרי הדיווחים המזעזעים. הלב נחמץ, התמונות צרבו את הנשמה. פתאום, כל הדיבורים על שליחות, על הגנה על עם ישראל, על חלומם של סבא וסבתא ששרדו את אושוויץ והגיעו לארץ כדי לחיות בחופש – כל אלה קיבלו משמעות עמוקה וכואבת, דחופה ומיידית. ההחלטה להתגייס, שכבר הייתה קיימת, התחזקה והתעצמה והפכה למשימת חיים ברורה.

כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה, ביום 8.4.2024, התגייס נתן לצה"ל. הוא לא התגייס עם מחזור גיוס רגיל, אלא כחלק מגל של צעירים שהתנדבו לשרת את המדינה בעיצומה של מלחמה, מתוך הבנה עמוקה של השעה. הוא שובץ כלוחם בגדוד 601 בחיל ההנדסה הקרבית, יחידה שנודעה באומץ ליבה ובמקצועיותה, והיה חלק מצוות הקרב המשולב של גדוד 46 מחטיבה 401, חטיבה המכונה "עקבות הברזל". נתן שמח להתגייס, והוא ראה בכך הגשמה של מטרה נעלה – הגנה על עם ישראל. "אם הישראלים לא יגנו על המדינה, אף אחד לא יעשה זאת עבורם," אמר לאביו, הד מובהק לדבריו של אביו בהספד, וחיבור ישיר למורשת סביו ניצולי השואה. הוא אהב מאוד את שירותו בהנדסה הקרבית, הרגיש שזו משפחה אמיתית, אחים לנשק שסומכים זה על זה בעיניים עצומות. תמיד היה נכון למשימה, תמיד ראשון להתנדב, תמיד שם עבור חבריו, לצד ענווה יוצאת דופן שלא אפשרה לו להתהדר במעשיו. חבריו מהצבא סיפרו עליו ש"היה הדבק שמחבר בין אנשים," ושידע תמיד "לרומם את הרוח של כולם," גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה זה שתמיד מצא את הבדיחה, את המילה הטובה, את החיוך המדבק, שהפיח תקווה גם בתוך עשן הקרבות.

לאחר אימונים מפרכים והכשרה אינטנסיבית, שמטרתה להכין את הלוחמים לאתגרים הייחודיים של הנדסה קרבית בשדה הקרב, השתתף נתן בפעילות משמעותית ברצועת עזה. תפקידו כלוחם הנדסה קרבית היה קריטי: פריצת דרכים, סילוק מטענים, השמדת תשתיות טרור, וליווי כוחות לחימה אחרים באזורים רווי סכנות. זו הייתה עבודה מסוכנת, שדרשה אומץ לב, קור רוח, ומקצועיות ללא פשרות. כשחזר לחופשות קצרות מהלחימה, הביתה לרעננה, הוא לא סיפר הרבה על תפקידו בצבא. הוא דיבר על כך מעט מאוד, אולי רק כשיצא לשתות בירה קרה עם אביו בערב שקט, כששניהם מביטים אל השמיים, מילים ספורות, מבטים מבינים. אלה היו רגעים אינטימיים, שבהם אביו יכול היה לחוש את עומק השירות ואת המשמעות שנתן ייחס לו. כשהגיע לחופשות, תמיד ביקש שיאספו אותו מהרכבת. אלו היו דקות יקרות של זמן משותף, בדרך הביתה, שבהן יכול היה לחוש את החום והאהבה של משפחתו, לפני שישוב שוב אל התופת. הוא היה חוזר הביתה ילד עייף, אך עם ניצוץ של גאווה בעיניו, מודע לחשיבות מעשיו.

הימים חלפו והפכו לשבועות, השבועות לחודשים, והלחימה ברצועה נמשכה בעוז. נתן ולוחמי גדוד 601 המשיכו במשימותיהם המורכבות, מתמודדים עם אתגרים בלתי פוסקים, חום כבד ומטענים קטלניים. ביום שבת, ה-29 ביוני 2025, ג' בתמוז תשפ"ה, בשלהי חודש יוני החם, נתן היה עם כוחו בפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה, באזור ג'באליה. זה היה אזור רווי סכנות, שבו כוחות צה"ל נתקלו בהתנגדות עזה מצד מחבלים ובתשתיות טרור מתוחכמות. לפתע, ברגע אחד של תופת, נפגע הכוח שממנו פעל ממטען חבלה רב עוצמה. הפיצוץ הרעיד את האדמה, ולקח את נשמתו של נתן. רב-טוראי ישראל נתן רוזנפלד נפל בקרב, והוא בן עשרים בלבד במותו. היתה זו מכה אנושה למשפחתו, לחבריו, ולמדינה כולה. ההודעה המרה נמסרה למשפחתו ברעננה, והעולם שלהם, שהיה מלא באור של נתן, השתנה ללא הכר באותו רגע ארור.

הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה, בטקס צבאי מלא הוד והדר, מלווה באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. מעל קברו הטרי, בשמיים הכחולים של ארץ ישראל, נשמעו הספדים קורעי לב. לאחר נפילתו, הועלה נתן מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, הכרה באומץ ליבו, מסירותו, ותרומתו העצומה. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, סאם ואבי, ושתי אחיות ואח – אליאורה, זאב ואתליה – שלעולם לא ישכחו את אחיהם האהוב, את חיוכו ואת רוחו המיוחדת.

אמו, סמנתה, עמדה ליד קברו, קולה רועד אך חזק, וספדה לו בדמעות: "לא ייאמן כמה הצלחת להשיג בעשרים השנים הקצרות שלך, נתן. היינו כל כך גאים כשהתגייסת לצבא, חיכינו לרגע שבו תמצא את הייעוד שלך בחיים. בית הספר אף פעם לא היה בשבילך, ואני יכולה ממש לדמיין אותך עכשיו מסתכל על כולנו וחושב: 'ברצינות? מה אתם עושים?'. אין ספק שהיית צוחק... כמה פעמים ניסיתי להעיר אותך בבוקר, או כמה מים שפכתי עליך – והיית אומר לי בחיוך שלך, 'למען הבריאות הנפשית שלי, אמא, אני לא הולך'. אף פעם לא לקחת את החיים ברצינות מדי, וזו הייתה תמיד אחת התכונות שאהבתי בך יותר מכל. אנחנו מקווים שאתה תהיה הקורבן האחרון שמישהו ייאלץ לשלם למען הארץ והחירות שלנו. בצבא אין דתי, חילוני או חרדי – כולנו עם אחד, בלב אחד. זה המסר שלך, נתן, זו המורשת שלך. אתה איחדת אותנו, בחייך ובמותך." דבריה של סמנתה הידהדו באוויר, מנחמים ומנחמים בעוצמתם, מדגישים את האחדות שכל כך אפיינה את נתן ואת המדינה שלמענה נפל.

אביו, אבי, שעמד שם, שבור אך איתן, ניסה למצוא מילים, אך הן סירבו לצאת. "זה כנראה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי," אמר בקול חנוק. "לכתוב את הנאום הזה היה בלתי אפשרי. ניסיתי לנסח את המילים, אבל הכול הרגיש חסר חיים. זה לא נאום שמישהו מתכונן אליו – לא כשמאבדים את הילד שלכם. ילד יפה שלי, נתן. נישקתי אותך היום והרגשתי אותך פה. אמרתי לך שאני אוהב אותך. תמיד השגת מה שרצית. כמה אהבת את החברים שלך והם אהבו אותך בחזרה, אהבה אמיתית. אתה ילד מיוחד, נתן. הסבים והסבתות שלך היו באושוויץ והם שרדו, ואתה החלטת להתגייס לצבא, להגן על עם ישראל. אמרת שאם אנחנו לא נגן על המדינה, אף אחד לא יעשה את זה עבורנו. התגייסת להנדסה קרבית ומאוד אהבת את זה. הרגשת שזו משפחה, אחים. כשראינו אותך בחופשות היית כל כך שמח. אהבת את ישראל, את הצבא, את החברים, את המשפחה... אנחנו מדינה קטנה, וזו המדינה הכי יפה בעולם. אני כל כך גאה בך, נתן, אתה גיבור. זה לא לשווא, זה למען עם ישראל, כדי שזה יהיה מקום בטוח לדורות הבאים." דבריו של אבי היו צוואה, הבטחה, והכרה עמוקה בכך שנתן, בבואו מבריטניה ובהחלטתו להקריב את חייו, סגר מעגל שלם של היסטוריה יהודית, מעגל של תקומה.

החיוך של נתן, חיוך שהדביק את כולם, נצרב בלבבות. שמחת החיים שלו, טוב ליבו, יכולתו לחבר בין אנשים ולהפיח בהם תקווה – כל אלה הותירו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה. הוא היה הכוכב של חבריו ברעננה, הדבק של חבריו במכינה, והרוח המרוממת של לוחמיו בגדוד. הוא חי חיים קצרים, אך מלאים ומשמעותיים, חיים שבהם לא לקח דבר כמובן מאליו, ותמיד ביקש ליהנות מכל רגע. סיפורו של סמל ישראל נתן רוזנפלד הוא סיפור של נתינה ללא תנאי, של אהבת אדם ואהבת מולדת, של גבורה שנובעת מתוך פשטות ואנושיות. הוא היה גיבור לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל מעשיו, בגלל בחירתו להגן על ביתו ועל עמו. זכרו ימשיך להאיר את הדרך, סמל לתקומה ולגאווה ישראלית, הבטחה לכך שרוחו של עם ישראל לעולם לא תישבר.