ישי פיטוסי

השמש של סוף אוגוסט, שנת 2002, הכתה בבתי המושב קטיף, שבגוש קטיף, במלוא עוצמתה, אבל בתוך הבית של ענבל ויצחק פיטוסי, האוויר היה ספוג בציפייה ובשמחה מהולה בעייפות מתוקה. זה היה עולם אחר אז, עולם של חול וים, של קהילה קטנה ועוטפת שהתגבשה סביב אידאלים משותפים, של שדות ופרדסים שהשתרעו עד לקו האופק שבו נפגשו השמיים והים התיכון. בתוך החממה הזאת, ביום כ' באלול, נולד ישי, הילד החמישי למשפחה שהייתה כבר עשירה בבנים, ארבעה במספר – יאיר, נעם, אוהד ורעי – ושתי בנות שעתידות היו להצטרף אליהם בהמשך, טליה. הוא הגיע לעולם שקטף, עם ריח של מלח באוויר ורעש קבוע של גלי הים ברקע, היה לו בית, פינה של שקט ושלווה, מוקף באהבה חסרת גבולות של הורים ואחים גדולים שקיבלו אותו בזרועות פתוחות אל תוך מערבולת השמחה של ביתם.

שלוש שנים בלבד זכה ישי לטעום מטעמו של גוש קטיף. שלוש שנים שבהן חיל וים היו המגרש הטבעי למשחקי ילדות, שבהן ריח האדמה המעובדת והחולית נצרב בנשמתו הרכה, שבהן קולות השכנים והחברים היו חלק בלתי נפרד מהפסקול של חייו. הוא למד לזחול על הרצפות הקרירות של הבית, ללכת את צעדיו הראשונים על מרבדי השטיחים הפשוטים, ועד מהרה – לרוץ יחף על החול החם של חצר הבית, כשהשמש מלטפת את עורו העדין. הוא היה ילד סקרן, שעיניו הכחולות או החומות, תלוי באור, סרקו את העולם סביבו בחיפוש אחר הרפתקאות קטנות, אחר פרפרים צבעוניים או חיפושיות מתגלגלות בחול. הבית היה תמיד מלא חיים: צחוקם של האחים הגדולים שהתרוצצו בין החדרים, קולם הרגוע של ההורים שניווטו את הספינה המשפחתית בסבלנות ובאהבה, ריחות הבישול מהמטבח שהתערבבו עם ניחוחות הים שהביאה הרוח מהחוף. בתוך כל ההמולה הזאת, ישי הקטן היה נקודת אור שקטה, חיוך רחב כבר אז קבוע על פניו, קשוב לכל צליל, לכל מבט, סופג את האווירה הקהילתית המיוחדת של המקום שהיה יותר ממושב – הוא היה בית אמיתי, מושרש עמוק באדמת רצועת עזה.

אבל שקט זה לא נועד להימשך. כשמלאו לו שלוש שנים, בשנת 2005, נפלה על משפחת פיטוסי – כמו על אלפי משפחות אחרות – בשורת ההתנתקות. עבור ילד בגילו, המילים הגדולות והקשות האלה לא נשאו משמעות ברורה, אבל הוא חש את המתח באוויר, את הדאגה בעיני הוריו, את השקט שהחליף לעיתים את הצחוק בבית. הוא ראה את הארגזים שנערמו, את תכולת הבית נארזת בקפידה, את הפרידה הכואבת מהשכנים והחברים. העקירה מבית שבו נולד, מהנוף שהיה טבעי לו כמו נשימה, הייתה טראומה קולקטיבית שספג גם הוא, בדרכו הילדותית. הם עזבו את קטיף, הותירו מאחור את החול, את הים, את השדות, את כל מה שהכירו כבית, ויצאו למסע של חוסר ודאות. כמה חודשים של נדודים וחיפוש אחר עוגן, עד שמצאו תחנה זמנית ביישוב הקהילתי יד בנימין. שם, בין שדות ירוקים יותר ונוף שונה לחלוטין, ניסתה המשפחה לאסוף את השברים ולבנות מחדש, למצוא מזור לכאב הפרידה. ישי הקטן הסתגל, כפי שילדים מסתגלים, אך זרעי ההבנה לגבי מהותו של הבית, של השייכות לאדמה, ושל מחיר הקיום בארץ הזאת, כבר נטמנו בלבו הרך.

לבסוף, מצאה משפחת פיטוסי את מקומה ביישוב טלמון, שבהרי בנימין. זה היה שינוי נוף דרמטי: מהחולות המישוריים של גוש קטיף, אל ההרים הטרשיים והירוקים של השומרון, מהאוויר הלחות של הים אל האוויר היבש והצלול של הגובה. בטלמון, נבנה הבית מחדש, לא רק קירות וגג, אלא גם נשמה. הקהילה החדשה, החמה והתוססת, קיבלה אותם בזרועות פתוחות, וישי מצא שם את המגרש החדש למשחקיו, את השבילים החדשים לרוץ בהם, את העצים לטפס עליהם. הוא גדל בטלמון, מוקף באחים ואחיות, בבית שהיה תמיד פתוח לחברים, לדיונים, לצחוק ולעיתים גם לוויכוחים סוערים שהסתיימו תמיד בחיבוק. הוא היה ילד שאהב את החיים, עם חיוך שובה לב שמעולם לא ירד מפניו, גם כשהיה שובב במיוחד או כשהתמודד עם אתגרים. הוא למד מהוריו, ענבל ויצחק, את חשיבות הענווה, את הערך של עבודה קשה, ואת הכוח של קהילה מגובשת. הוא ראה איך הם בונים את חייהם מחדש, איך הם נוטעים שורשים עמוקים במקום החדש, וזה לימד אותו שיעור חשוב על חוסן ותקווה.

עם השנים, כשהתבגר והתעצב, נשלח ישי ללמוד בישיבה התיכונית בקריית ארבע. זה היה צעד טבעי עבורו, המשך ישיר לחינוך שקיבל בבית, אבל גם קפיצה לעולם חדש של לימודים אינטנסיביים, חיי פנימייה, ועיצוב אישיות בוגר יותר. בקריית ארבע, בין שיעורים בגמרא ללימודי היסטוריה, בין תפילות בבית המדרש לבין מסעות רגליים בשטח, רכש ישי את ערכי הציונות ואהבת המולדת. הוא לא היה תלמיד שהכל בא לו בקלות, היו רגעים של תסכול, של מאמץ בלתי נלאה כדי להבין חומר מורכב או להתמודד עם אתגר לימודי. הוא היה יושב שעות ארוכות מול ספר פתוח, מצחו מקומט במאמץ, לעיתים מתייאש לרגע קט, אך תמיד חוזר ונושם עמוק, נחוש לפצח את הקושי. חבריו למדו להכיר את העקשנות השקטה שלו, את היכולת שלו לא לוותר, גם כשהדרך נראתה ארוכה ותלולה. הוא לא היה רועש או מתבלט, אלא דווקא ההפך: בענווה גדולה ובלב פתוח, הוא הקשיב לאחרים, נתן יד לעזרה, והיה תמיד שם עבור מי שהיה זקוק לו. הוא הצטיין לא רק בלימודים, אותם סיים בהצלחה ובגאווה, אלא בעיקר בבניית גשרים בין אנשים, בהקשבה אמיתית ובנתינה שקטה. הוא היה רואה את אלה ש"שקופים" – את אלה שנוטים להישאר בצד, את אלה שקולם אינו נשמע – ומדבר אליהם בגובה העיניים, עם חיוך כובש שהיה מסוגל להמיס כל קרח. הוא הביא איתו לישיבה את חוש ההומור השופע שלו, את יכולתו לראות את הטוב בכל אדם ובכל סיטואציה, ואת הנכונות שלו תמיד ללכת קילומטר נוסף עבור חבר.

השנים בקריית ארבע חלפו ביעף, והגיעה העת עבור ישי להתגייס לצבא. באוגוסט 2021, עם תרמיל על הגב וציפיות גדולות בלב, התייצב בלשכת הגיוס, מוכן לתרום את חלקו. הוא ידע שזהו המשך טבעי לדרך שבה חונך, להגשים את אהבת המולדת לא רק במילים, אלא במעשים. הוא התגייס לחטיבת הנח"ל, שם עבר את הגיבוש המפרך, שבחן את כוחו הפיזי והמנטלי עד הקצה. הוא רץ עם אלונקה על הגב, זחל בבוץ, נשא משקלים כבדים, ובכל רגע של קושי, דמיין את הנופים של טלמון, את חיוכיהם של הוריו, את פני חבריו לבית המדרש, ושאב מהם כוח להמשיך. הוא סיים את הגיבוש בהצטיינות, הוכחה נוספת לעקשנותו ולנחישותו, ובעקבות כך הועבר לשרת ביחידת קומנדו. שנה שלמה עבר אימונים אינטנסיביים, שכללו ניווטים בשטח קשה, ירי מדויק, לוחמה בשטח בנוי, ואימוני כושר שדחפו את גופו ונפשו לגבולות חדשים. הוא למד להכיר את גבולותיו, ואז לדחוף אותם הלאה. הוא למד להכיר את חבריו לצוות לעומק, לפתח קשרי אחווה עמוקים שנוצרו תחת לחץ וסכנה, לדעת שחייו תלויים בהם ולהיפך. הוא היה לוחם שקט, ממוקד מטרה, ותמיד ערני לסביבתו, לא רק לאיומים חיצוניים אלא גם למצבו של חברו ליד.

לאחר שנה ביחידת הקומנדו, שובץ ישי לשרת בגדוד 13 שבחטיבת גולני. זה היה שינוי נוסף, מעבר מיחידה קטנה ואליטיסטית יותר, אל גדוד חי"ר סדיר וגדול, עם מסורת מפוארת. הוא הסתגל במהרה, הביא איתו את המקצועיות שרכש ביחידת הקומנדו, ואת רוח הנתינה והענווה שאפיינה אותו מילדות. הוא היה לוחם מצטיין, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שאינו מתלונן, שתמיד מוכן לבצע כל משימה, גם הקשה ביותר. הוא למד את האזור, את השגרה המבצעית, את השבילים הנסתרים, את עמדות התצפית. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מגדוד 13, לבורג חיוני במערכת הביטחון, כשהוא מגן על הבית, על המדינה, על אותם עקרונות ואותה אהבת מולדת שספג בקריית ארבע. הוא היה מגיע הביתה לטלמון בסופי שבוע, חיוכו הרחב מקדם את פניו של כל מי שפגש בו, וסיפר להוריו ולאחיו על חוויותיו, על הטירוף של הצבא, על החברים, תמיד עם ניצוץ בעיניים. הוא אהב את חייו, אהב את האנשים סביבו, ואהב את המשימה שלקח על עצמו. הוא היה סמ"ר ישי פיטוסי, בן 21, לוחם בגולני.

ואז הגיע הבוקר ההוא, שבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בוקר שמחת תורה. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, השמש החלה לעלות מעל קו האופק המזרחי, שולחת קרניים רכות על עוטף עזה. ישי ושישה לוחמים נוספים מהצוות שלו היו עסוקים בפעילות שגרתית באזור גדר הגבול, בסמוך לקיבוץ נחל עוז. הם נסעו בנמ"ר, רכב הנגמ"ש המשוריין, המנוע שלו מרעיש בעדינות ברקע, האוויר בפנים היה מעט חם ולח. אולי דיברו על תוכניות לסוף השבוע, אולי על האוכל שחיכה להם בבסיס, אולי על חג שמחת תורה שרק החל. השקט של הבוקר נראה כמעט מופרך, שקט שרק אז, במבט לאחור, יובן כמה היה מטעה.

השקט נשבר בבת אחת. לאט לאט, ואז בבת אחת, התחילו להגיע דיווחים, קולות ירי, פיצוצים עמומים שהלכו והתחזקו. ואז ראו אותם: מאות מחבלים, חמושים מכף רגל ועד ראש, חודרים את גדר הגבול, זורמים כשטף אנושי אל תוך שטחי ישראל. זה לא היה עוד פיגוע, לא עוד חדירה נקודתית – זו הייתה מתקפת פתע, בהיקף ובאכזריות שלא נראו כמותם. ישי וחבריו לא היססו לרגע. האימונים המפרכים, השנה בקומנדו, ההכשרה בגולני – הכל התנקז לרגע אחד של החלטה. הם חתרו למגע, רצו להגן, להדוף את הפולשים. בתוך הנמ"ר, הם פתחו באש כבדה לעבר המחבלים, מנסים לבלום את ההסתערות ההמונית, לזרוע בהם בהלה, להגן על הקיבוץ הסמוך.

הקרב היה עז וחסר פשרות. מכל עבר נורתה אש כבדה, והנמ"ר, על אף מיגוניו, הפך למטרה. לפתע, פיצוץ אדיר זעזע את הכלי. טיל נ"ט, שנורה על ידי המחבלים, פגע בנמ"ר, שיתק אותו במקום. כל המערכות הפסיקו לפעול, המנוע גסס, והדלתות, שהיו אמורות לספק הגנה, ננעלו הרמטית, לוכדות את הלוחמים בפנים. הבהלה הייתה גדולה, אבל לא השתלטה. המחבלים התקרבו אל הכלי המשותק, מנסים לפרוץ פנימה, לחדור, לפגוע בלוחמים הלכודים. זה היה רגע של ייאוש כמעט מוחלט, אבל אז, בתושייה מדהימה, הצליח הנהג להניע את הנמ"ר בהנעת חירום. המנוע השתעל, השתנק, אבל התחיל לפעול שוב, ולו לרגעים ספורים, מספיק כדי למנוע מהמחבלים לפרוץ את הדלתות. זה היה ניצחון קטן בתוך הכאוס הגדול, רגע של נשימה.

אבל הלחימה לא פסקה. בתוך הנמ"ר הפגוע, כשמסביב מאות מחבלים, הצוות המשיך להילחם. כל אחד ידע את מקומו, כל אחד ירה, כל אחד ניסה להגן על חבריו. ואז, בתוך ההמולה, הגיעה קריאה דרך הקשר: בסיס נחל עוז, הסמוך אליהם, הותקף. הם זקוקים לעזרה. ההחלטה הייתה מיידית: אף על פי שהנמ"ר היה פגוע והם עצמם תחת אש, הם חייבים להגיע לבסיס. הצוות התקדם עם הנמ"ר בנסיעה איטית ומקרטעת לכיוון הבסיס. כל מטר היה מאבק. בדרכם, נתקלו בעוד ועוד חוליות מחבלים, אלה שהיו מיועדות לקיבוץ סעד ולשובה, אלה ששטפו את השטח באלפים. ישי וחבריו, בתושייה ובגבורה, הצליחו לנטרל אותם, אחד אחרי השני, מונעים מהם להמשיך במסע ההרג אל תוך היישובים. הם היו כמו סכר אנושי, מנסים לבלום את השיטפון הקטלני.

כשהתקרבו לבסיס נחל עוז, המצב היה קשה. הבסיס בער, קולות ירי ופיצוצים נשמעו מכל עבר. המ"פ, מפקד הפלוגה, הוציא את ראשו מהצריח של הנמ"ר וירה לעבר המחבלים שהקיפו את הבסיס. בחילופי האש העזים, הוא נפצע בידו, פציעה קשה וכואבת. אך המ"פ, באומץ לב עילאי, סירב לוותר. הוא ידע שהלחימה מתוך הנמ"ר הפגוע אינה יעילה מספיק. בקול צרוד מכאב, הוא הורה לצוות לצאת מהרכב, "לפרוק!" הוא צעק, למרות פציעתו, מבין שרק כך יוכלו להשיג יתרון טקטי ולסייע ביעילות רבה יותר להגנת הבסיס.

הלוחמים פרקו מהנמ"ר אל תוך תופת של אש ארטילרית כבדה. הם היו חשופים לחלוטין, אבל לא היססו. בנחישות ובגבורה, שרק לוחמים מנוסים ועזי נפש מסוגלים לה, הם חיסלו עשרות מחבלים שהמשיכו לזרום לעברם. זו הייתה מלחמת הישרדות, קרב פנים אל פנים, שבו כל כדור, כל רימון, כל צעד, היה קריטי. ישי, עם חיוכו הקבוע שבוודאי נמחק מפניו ופינה מקום לריכוז עז ולנחישות, לחם כאריה, מגונן על חבריו, על עמו, על ביתו. הם התקדמו עוד, צעד אחר צעד, אל עבר הכניסה לבסיס, אל השער. ואז, ברגע אחד, צעק המ"פ: "הותקלנו!" המחבלים הפתיעו אותם מכיוון הש"ג, השער הראשי, ירו עליהם מטווח קצר. קרב פנים מול פנים התפתח במקום. ישי וחבריו, מותשים אך לא נכנעים, נלחמו עד כלות הכוחות. הם הצליחו להכריע עוד עשרות מחבלים, לדחוק אותם לאחור, למנוע מהם להשלים את משימתם. הם נלחמו בגבורה עילאית, עד שנהרגו.

סמל ראשון ישי פיטוסי, בן עשרים ואחת בלבד, נפל בקרב ההירואי הזה ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הוא נפל כשהוא מגן על בסיס נחל עוז, על תושבי עוטף עזה, על מדינת ישראל. תחקיר האירוע, שנערך לאחר מכן, אישר את גודל הגבורה שלהם. הלוחמים, וביניהם ישי, לחמו בעוז ובנחישות בקרב דמים אל מול מאות מחבלים. הם בגופם מנעו אסון גדול בהרבה, הם היו החומה האחרונה, הסכר האחרון, שעמד מול שטף הרוע והרצחנות. הם לא רק הגנו על הבסיס, הם הצילו יישובים שלמים מכיבוש ומטבח, הם הקנו זמן יקר לכוחות אחרים להתארגן ולהגיע.

ישי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים, העיר שכה אהב, העיר שערכיה ליוו אותו כל חייו. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, ענבל ויצחק, ושלושה אחים ושתי אחיות שבורי לב – יאיר, נעם, אוהד, רעי וטליה. הוא השאיר חלל עצום, לא רק בלב משפחתו וחבריו, אלא בלב האומה כולה.

אבל ישי לא נשכח. הוא זכור לכל מי שהכיר אותו כבחור שמח, נמרץ, עם חיוך תמידי על הפנים, חיוך שהיה מדבק ומרגיע גם יחד. הוא היה אדם בעל ענווה גדולה ולב ענק, כזה שהתייחס וקשוב לאנשים ה"שקופים", לאלה שקולם אינו נשמע, ותמיד דיבר אל כולם בגובה העיניים. הוא היה חבר נאמן, בן אהוב, אח תומך, ולוחם ללא חת. בני משפחתו, שחשו את גודל האובדן והצורך להנציח את דרכו ואת גבורתו, כתבו עליו שיר מרגש בשם "עד הכדור האחרון", והקליטו את עצמם שרים אותו. השיר, שזמין ביוטיוב, הפך למניפה של זיכרון וכאב, אך גם של גאווה בלתי מתפשרת. אמנית החול, רחלי בנדר, יצרה בחול את סיפור גבורתו של ישי, כפי שכתבה אימו, עבודה עוצרת נשימה שגם היא מונצחת ביוטיוב, משרטטת את קווי חייו ורגעיו האחרונים בגרגרי חול. עיריית ירושלים הקדישה פרק בפודקאסט "קול זיכרון" לסיפורו של ישי, כדי שקולו וסיפורו יגיעו לכמה שיותר אוזניים ולבבות.

אך מעבר לכל אלה, משפחתו של ישי פתחה במיזם הנצחה ייחודי ורב עוצמה, המגלם את רוחו ואת ערכיו העמוקים של ישי: "ספסלי אחדות". המיזם, שמופעל בבתי ספר ברחבי הארץ, מיועד לקידום שיח והידברות, ליישוב מחלוקות ולבקשות סליחה – ברוח האחדות המתגלמת בראשי התיבות של שמו: יחד שבטי ישראל. ישי, שבחייו גישר בין אנשים, שהיה קשוב לכל אחד, ממשיך גם לאחר מותו להיות גורם מאחד, סמל לאהבת האדם ואהבת הארץ. ספסלים אלה, הפזורים ברחבי הארץ, אינם רק אנדרטאות דוממות, אלא מקומות חיים שבהם רוחו של ישי ממשיכה לפעול, להשפיע, ולחבר לבבות. הם מזכירים לנו שגם בתוך הכאב העמוק והאובדן הבלתי נתפס, ישנה תמיד דרך לצמוח, לבנות, ולפעול למען עתיד טוב יותר, עתיד של אחדות ותקווה, כפי שישי פיטוסי ז"ל חלם ופעל למענו עד נשימתו האחרונה, עד הכדור האחרון. זכרו לעד.