יפתח יעבץ

יפתח נולד ביום קר של חורף, ארבעה עשר בפברואר שנת אלפיים, בעיר תל אביב, כשהעולם כולו נשם את נשימותיו הראשונות של אלף חדש. הוא היה בנם של שירה וגלעד יעבץ, ילד שני למיכל הבכורה, ועם השנים הצטרפו למשפחה עוד תמר, יעל, אלה ודן, ויפתח מצא את עצמו בתוך המולה תוססת ושמחה של שישה אחים ואחיות, בית שוקק חיים ברמת השרון, מלא בצחוק, ויכוחים סוערים על שטויות של ילדים, ריחות של ארוחות משפחתיות גדולות ורעש בלתי פוסק שרק משפחה כה גדולה יכולה לייצר. הוא גדל בין קירות הבית הזה, סופג את הניגודים וההרמוניות שבחיים משותפים, לומד את אמנות הוויתור וההתעקשות, את החשיבות של קשר בלתי מתפשר, את הכוח של השייכות. אמו, שירה, אישה בעלת נפש רחבה ואהבה עמוקה למילים, נטעה בו כבר מילדות את זרעי האהבה לספרים ולשירה. הוא זכר את הריח המיוחד של ספריות ישנות כריכות עור, את רשרוש הדפים ואת הקול הרך שלה מקריאה לו סיפורים לפני השינה, קולה מלווה אותו למסעות דמיוניים אל מקומות רחוקים וזמנים אחרים. "יפתח," הייתה אומרת לו לפעמים, כשהיה מתרוצץ בחצר עם שאר הילדים, "בוא שב רגע, בוא נטייל קצת בעולמות אחרים." והוא, למרות אהבתו הגדולה לריצה ולמשחק, היה מתיישב לצידה, נשבה בקסם המילים, ומגלה עולמות שלמים בתוך דפים כרוכים.

הבית ברמת השרון היה לא רק מקום לינה, אלא כור היתוך של ערכים. הוריו, שירה וגלעד, למרות דרכיהם הנפרדות בהמשך, הקפידו להנחיל לילדיהם תחושת אחריות, סקרנות וחיבור עמוק לסביבה ולאנשים. יפתח, כילד, היה רגיש במיוחד. לא אחת היה יושב ליד חלון חדרו, צופה בגשם שוטף את העצים בחוץ, או מנסה לפענח את סודות נגינת הפסנתר שהיה ניצב בסלון. קצות אצבעותיו הקטנות היו מחפשות את הקלידים, מנסות לחקות את המנגינות ששמע ברדיו, או את אלו שאמו הייתה מנגנת בערבים שקטים. הוא אהב את הצלילים, את ההרמוניה שהם יצרו, את היכולת של מוזיקה לגעת במקומות עמוקים בנפש. לצד רגישות זו, התגלתה בו כבר בגיל צעיר מנהיגות טבעית. בין שפע האחים, הוא ידע לא פעם לאסוף סביבו את הקטנים יותר, לארגן משחקים בחצר, להתוות דרך, ליישב סכסוכים, ותמיד עם חיוך שובב בעיניו. הוא לא היה ילד שצרח פקודות, אלא ילד שמעשיו דיברו בעד עצמם, ששאב אחריו את האחרים בכוח אישיותו. כשהיה משחק כדורגל עם חבריו בשכונה, תמיד היה זה יפתח שרץ ראשון לכדור, שהתעקש על עוד מסירה, שדחף את כולם קדימה גם כשהיו כבר עייפים.

ככל שגדל, כך התחזקה בו גם אהבת הארץ – לא אהבה מליצית, אלא אהבה פיזית, מוחשית. הוא לא דיבר על "אדמת קודש" אלא על שבילי העפר של רמת השרון, על עצי האקליפטוס הגבוהים שצלליהם נמתחו עם שקיעה, על הריח המיוחד של האדמה אחרי הגשם הראשון. הוא אהב לטייל, ללכת לאיבוד בשדות הפתוחים שעדיין היו קיימים אז, לרוץ עם הכלב המשפחתי עד שהלשון השתלשלה מצמא. אביו, גלעד, לקח אותו לא פעם לטיולים רגליים ארוכים בצפון ובדרום, והוא למד לזהות את הצמחייה, להכיר את בעלי החיים, להרגיש את השינויים בטמפרטורה ובאוויר. הוא התחבר לכל פינה, לכל אבן, לכל עץ. זו הייתה האהבה שלו לארץ – אהבה שצמחה מתוך מגע ישיר, מתוך חוויות חושיות עמוקות. אולי זו הייתה אהבה שזיקקה את כל רכיבי אישיותו – הרגישות, החיבור לסביבה, המנהיגות שדחפה אותו קדימה, והספורטאי המצטיין שבו. הוא היה שחקן כדורסל וטניס מחונן, עתיד מזהיר נפרש לפניו בתחום, מאמנים זיהו את הפוטנציאל העצום שבו, את הקואורדינציה המדהימה, את הנחישות המיוחדת שלו לנצח, את היכולת שלו לסחוף אחריו את הקבוצה. הזיעה על המצח, הכאב בשרירים, תחושת הסיפוק אחרי אימון מפרך או משחק צמוד – כל אלה היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה.

אבל יפתח לא היה רק ספורטאי. הוא היה איש של מילים ורעיונות, כפי שאמו זכרה. בכל שבת, כשהיה חוזר הביתה מהשירות או נשאר בסופ"ש, הייתה מתקיים ביניהם טקס קבוע: "שיר לשבת". שניהם היו שולחים זה לזה שיר, פיסה של שירה שהדהדה בנפשם באותו רגע. "מי מכיר עוד לוחם מצטיין," הייתה שירה מספרת אחר כך בחיוך מהול בעצב, "ששולח לאמא שלו שיר של עמיחי? או מכריח אותה לקרוא את 'חיים קטנים', ספר בן שבע מאות עמודים, כי הוא הספר הכי טוב שקרא בחייו?" הוא אהב את הספרים הגדולים, המורכבים, אלה שדרשו ממנו מחשבה וסבלנות, שפתחו בפניו צוהר לעולמות רגשיים עמוקים. הוא היה יכול לשבת שעות, כרוך בתוך כורסה נוחה, אבוד בין דפי ספר עבה, ולצאת ממנו אחר כך עם פנים מהורהרות, מוכן לשיחה עמוקה על משמעות החיים, על יחסים בין בני אדם, על האמת והיופי. הוא לא חיפש את הקל, את הרדוד. הוא תמיד חיפש את העומק, את האתגר, את הדבר האמיתי.

חבריו היו מכל קצוות הקשת הישראלית. בביתו ברמת השרון, על ספת הסלון, אפשר היה למצוא חבר דתי מיהודה ושומרון, חבר חילוני מקיבוץ בצפון, חבר מהפריפריה וחבר מהמרכז. הוא לא ראה הבדלים, רק אנשים. "זה לא משנה מאיפה אתה בא," היה אומר לפעמים, "מה שמשנה זה מי אתה, ומה שאתה עושה." הם היו מבלים יחד שעות ארוכות, משחקים כדורסל בחצר, מתווכחים על פוליטיקה, צוחקים על בדיחות פנימיות, מתכננים טיולים. הוא ידע לחבר בין כולם, ליצור קשרים אמיתיים, עמוקים, כאלו ששורדים מרחקים ודעות שונות. הוא היה הדבק, המאחד, מי שהצליח לראות את הטוב בכל אחד, ולתת לכל אחד להרגיש שייך ומוערך. אביו גלעד תיאר אותו כ"סמל של החיבור בחברה הישראלית," והדברים לא היו מליצה. יפתח באמת חי את הערך הזה, הנכיח אותו בכל פעולה, בכל שיחה, בכל חיוך.

ההחלטה לזנוח את הקריירה הספורטיבית המבטיחה לטובת שירות קרבי משמעותי הייתה אירוע מכונן בחייו. היא לא הגיעה ביום אחד. היו שיחות ארוכות עם הוריו, עם מאמניו, עם חבריו. "אבל יפתח," היה אומר לו מאמן הכדורסל שלו, קולו מלא אכזבה, "אתה יכול להגיע רחוק, אתה יכול להיות שחקן מקצועי!" ויפתח היה מביט בו במבט רציני, בוהה לרגע בחלל, ואז עונה בקול שקט אך נחוש: "אני יודע, אבל יש דברים אחרים שחשובים יותר עכשיו." הוא הרגיש קריאה פנימית חזקה, צורך עמוק לתרום, להיות חלק ממשהו גדול יותר. התחושה הזו, שנדמה שהייתה טבועה בו מילדות, התגבשה לכדי החלטה ברורה. הוא ראה את המציאות סביבו, את האתגרים הביטחוניים, והרגיש אחריות אישית. זה לא היה רק "ללכת לצבא" אלא "להילחם", כפי שהגדיר זאת אביו. זו הייתה בחירה מודעת, עמוקה, ששיקפה את כל מה שהיה – המנהיג, הספורטאי, הרגיש, אוהב הארץ והאדם.

וכך, ביום האחרון של חודש מרץ בשנת 2019, התגייס יפתח לצה"ל. הוא לא חיפש את הדרך הקלה, אלא את המאתגרת ביותר. הוא התמיין ליחידות המיוחדות, ועם כוח רצון בלתי נדלה, נחישות שאפיינה אותו בכל תחומי חייו, ויכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן, התקבל ליחידת מגלן, יחידה מובחרת בחטיבת הקומנדו. הטירונות הייתה קשה, מפרכת, אך הוא מצא בה אתגר וסיפוק. הוא אהב את המסעות הארוכים, את אימוני הכושר המתישים, את הדיוק הנדרש בכל פעולה. הוא אהב את תחושת האחווה שנבנתה בין הלוחמים, את ההבנה שכולם תלויים זה בזה, את העובדה שכולם דוחפים אחד את השני לקצה, ואז עוד קצת. הוא מצא במגלן בית. הוא אהב את היחידה ואת הצוות שלו אהבה עמוקה, כפי שתיאר אביו. לא אהבה עיוורת, אלא אהבה שמבוססת על אמון, על מקצועיות, על ידיעה שכל אחד מהחברים שלו הוא הטוב ביותר בתחומו, ושביחד הם בלתי מנוצחים.

במהלך שירותו, התבלט יפתח במהרה. הוא עבר קורס קצינים, והיה לקצין אג"ם ביחידה. תפקידו דרש ממנו להיות חד, ממוקד, בעל יכולת תכנון וביצוע מדויקים, ועם זאת, קשוב לצרכי הלוחמים שלו, מנהיג שיודע להוביל מהחזית אבל גם להקשיב בלב פתוח. הוא שילב את הרגישות שאפיינה אותו עם הכוח והנחישות שנדרשו ממפקד ביחידה מיוחדת. הוא זכה להערכה רבה ממפקדיו ופקודים כאחד. אחד מרגעי השיא בשירותו היה במהלך מבצע "מגן וחץ" בג'נין, שם קיבל תעודה על פעילותו המצטיינת. ג'נין הייתה אזור מורכב, רווי מתח וסיכונים, ונדרשו שם קור רוח, תעוזה ותכנון מוקפד. יפתח הוכיח את כל אלה. הוא הוביל את כוחותיו באומץ ובמקצועיות, ביצע את משימותיו ללא דופי, ודאג לשלומם של חייליו תוך כדי עמידה במטרות המבצע. הוא לא ראה בכך "גבורה עילאית" אלא "סטנדרט", כפי שכתב אחר כך במכתבו – הסטנדרט שהוא ציפה מעצמו ומסביבתו.

לפני שיצא לאחד המבצעים המסוכנים באזור ג'נין, אותו מבצע שעלול היה להיות קטלני, יפתח השאיר אצל חבר הודעה סגורה למשפחתו. הוא לא רצה שהם יקבלו אותה לפני הזמן, רק אם יקרה הגרוע מכל. המכתב הזה, שהיה גנוז במשך תקופה ונגלה למשפחתו רק לאחר נפילתו, היה עדות מרגשת לאיש שהיה, לפילוסופיית חייו, ולנפשו הבהירה. הוא כתב במילים מדויקות, כנות, נטולות פאתוס מיותר, את מה שהתחולל בראשו ובלבו ברגעים קריטיים שלפני פעולה מסכנת חיים. "הרבה מחשבות מתרוצצות בראש על למה אנחנו, למה עכשיו, למה שם," פתח יפתח את מכתבו, וקולו נשמע דרך המילים, קולו המהורהר אך הנחוש. הוא תיאר את המתח באוויר, את הבדיחות השחורות שנועדו להפיג מעט את החרדה, את התדרוך האחרון שבו הודגשו הפרטים הקטנים והגדולים כאחד: "לעבוד לאט, להיות ערניים, לסרוק כל הזמן." הוא ידע לקראת מה הוא בא, ידע שהאויב מכיר את השטח ומכין הפתעות, אך למרות זאת, הוא הביט סביבו, אל פני חבריו, אל פני לוחמיו, והיה "מאוד בטוח בעצמנו." הם היו חדים, הם התכוננו היטב, הם כבר היו במרחב הזה כמה פעמים. הוא ניסה לדמיין את השעות הקרובות, את מה שיבוא. "להוביל את הדבר הזה, להיות שם ראשון בחלק הכי מורכב – זה בדיוק מה שחינכתם אותי לעשות." ובמשפט הזה, הוא לא רק פנה להוריו, אלא למעשה סיכם את כל מסלול חייו, את הערכים שספג, את האישיות שבנה. זו הייתה המהות שלו. "וכשהמחשבות מעט בורחות, למה אנחנו ולמה עכשיו, על זה אני חושב, ופתאום התשובה ברורה לי מאוד. להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזו, זאת לא גבורה עילאית – זה סטנדרט. ואם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר. אוהב אתכם." המילים הללו, פשוטות ועמוקות כל כך, שיקפו את הדרך שבה חי, את הבחירות שעשה, את האמת הפנימית שלו. הוא לא ראה את עצמו כגיבור על-אנושי, אלא כאדם שעומד בסטנדרט, בציפייה מעצמו, בערכים שעיצבו אותו. והסטנדרט הזה, כפי שהתברר, היה גבוה מכל שיעור קומה.

השבת ההיא, שבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, נפתחה בבוקר קסום, אך עד מהרה הפכה לסיוט בלתי נתפס. השמש עלתה מעל עוטף עזה, מאירה שדות ירוקים, בתים שקטים, ופתאום – שאון בלתי נסבל של ירי רקטות בלתי פוסק, צפירות אזעקה עולות ויורדות, וקולות ירי שנשמעו קרובים, קרובים מדי. יפתח, כמו רבים מחבריו, התעורר לקול האזעקות. הטלפון שלו לא הפסיק לרטוט. הודעות וואטסאפ זרמו בקצב מסחרר, קריאות "הקפצה", "כולם להתייצב", "אירוע רב זירתי". הוא לא היסס לרגע. האווירה בבית ברמת השרון הייתה מתוחה. הוריו, אחיו ואחיותיו – כולם היו מודאגים, אך ידעו שאין דרך אחרת. הוא לבש במהירות את מדיו, ארז את הציוד החיוני, והחליף מבטים מהירים ועמוקים עם בני משפחתו. "אני חייב ללכת," אמר, קולו שקט ונחוש, "זה מה שאני צריך לעשות." לא היו צורך במילים נוספות. כולם הבינו. הם חיבקו אותו חזק, חיבוק שיזכרו לנצח, חיבוק שנושא בתוכו תפילה שקטה, ציפייה דרוכה.

הוא נכנס לרכבו, כשהבוקר עוד לא הפיץ את אורו במלואו, והצטרף לשיירה של רכבים צבאיים ואזרחיים שדהרו דרומה, אל עבר התופת. הדרך הייתה מלאה בבלבול, בשמועות, בחששות כבדים, אך בתוך הכאוס, יפתח שמר על קור רוח. הוא ידע שכל שנייה חשובה. המידע שהגיע היה מקוטע וקשה לעיכול: חדירת מחבלים המונית, טבח ביישובים, קרבות קשים. כשהגיע לשטחי הכינוס, כבר היה ברור שהמצב חמור מכל דמיון. הוא פגש את חבריו ליחידה, את לוחמיו. המבטים שהחליפו היו מלאי נחישות, הבנה שזה "הדבר", הרגע שלמענו התאמנו כל כך הרבה שנים. הוא, כקצין אג"ם, עבר במהירות על התוכניות, הקשיב לתדריכים האחרונים, ווידא שכל פרט ברור. הוא הרגיש את המתח באוויר, אותו מתח שתיאר במכתבו, אך גם את הביטחון ביחידה, בלוחמים, בעצמו. "אנחנו חדים, התכוננו היטב," הדהדו בראשו המילים שכתב.

הפקודה הייתה ברורה: יחידת מגלן נעה אל נחל עוז, אחד הקיבוצים הראשונים שנפגעו באופן קשה, שם התחולל טבח נורא וקרבות עזים נגד מחבלים שחדרו לתוך בתי התושבים. יפתח הוביל את כוחותיו בהסתערות, ראשון בחלק המורכב ביותר, בדיוק כפי שראה את תפקידו. הם נכנסו לקיבוץ הבוער, המלא בצרחות, קולות ירי, עשן וריח של מוות. הדילוג בין הבתים, הסריקה המדוקדקת של כל פינה, האש שנפתחה עליהם מכל עבר – כל אלו היו חלק מקרב הירואי, עיקש, על כל בית, על כל פיסת אדמה, על חיי התושבים שנותרו בבתיהם. יפתח פעל בקור רוח מופתי, מנווט את לוחמיו, מזהה איומים, מקבל החלטות הרות גורל בשברירי שנייה. הוא לא חשב על עצמו, רק על המשימה, על לוחמיו, על האנשים שהיו תחת אש. הוא ראה את פני המחבלים, את הרוע הטהור, וידע שאין דרך חזרה.

במהלך הקרב העיקש והמר, כשהוא מוביל את לוחמיו בחזית, סרן יפתח יעבץ נפל. הוא היה בן עשרים ושלוש בלבד, במלוא פריחתו, במלוא כוחו. הוא נפל כשהוא מגן על ביתו, על עמו, על הסטנדרט שעל פיו חי. נפילתו הייתה מכה אדירה למשפחתו, ליחידתו, ולכל מי שהכירו ואהבו. הידיעה על מותו הגיעה למשפחתו ברמת השרון כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום וכאב בלתי נתפס. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, שם נטמן בין גדולי האומה, בין אלו שמסרו את נפשם למען ביטחונה. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסגן לסרן, כמחווה להוקרה על מנהיגותו, גבורתו ותרומתו העצומה.

החלל שיפתח השאיר אחריו הוא עצום, אך מורשתו חיה ונושמת בכל מי שנגע בו. הוריו, שירה וגלעד, ואחיו ואחיותיו – מיכל, תמר, יעל, אלה ודן – נושאים את זכרו בכל יום. שירה, אמו, ממשיכה לשלוח לו "שיר לשבת" בדמיונה, קוראת בשבילו את "חיים קטנים" ומספרת לכל מי שמוכן לשמוע על הלוחם המצטיין שאהב שירה. היא מדברת על הרגישות שלו, על אהבתו למילים, על היכולת שלו לראות את היופי שבעולם גם מתוך מציאות קשה. גלעד, אביו, סיכם את מהותו של יפתח במילים נוגעות ללב: "יפתח הוא ילד שאהב את הארץ, אהב את היחידה ואת הצוות שלו, הוא היה ילד שאהב את הספר, הוא היה ילד רגיש, מצד אחד הנהיג והיתה לו את הרגישות לקרוא שירה, נגינה על פסנתר, הוא היה ספורטאי מצטיין והוא בחר לזנוח את הספורט ולהילחם. הוא הצטרף למגלן, הוא היה סמל של החיבור בחברה הישראלית, חברים הכי טובים שלו היו מכל המגזרים, דתיים, חילונים, מכל הארץ, הוא אהב אותם כל כך, הוא היה ילד יוצא דופן. אנחנו תמיד נבחר בדרך שהוא יאיר לנו."

חבריו של יפתח, מכל המגזרים, ממשיכים לשאת את דמותו כדמות מופת, כסמל לאיחוד, לחיבור, לאהבה טהורה לאדם ולאדמה. הם זוכרים את צחוקו המתגלגל, את עיניו החכמות, את יכולתו להקשיב ולהבין. הם זוכרים את הדיאלוגים האינטלקטואליים לצד משחקי הכדורגל הסוערים, את הרצינות שבה התייחס לכל דבר, ואת קלילות הדעת שבה ידע להפיג מתחים. יפתח לא היה גיבור אגדות, אלא גיבור אנושי, מציאותי, שגבורתו נבעה מתוך מידותיו, מתוך בחירותיו, מתוך הסטנדרט הגבוה שהציב לעצמו. הוא האיר את דרכם של רבים, והבטיח שגם אחרי לכתו, האור הזה ימשיך לבעור. הוא השאיר אחריו לא רק כאב, אלא גם תחושה עמוקה של גאווה ישראלית – גאווה באיש שחי חיים מלאים, משמעותיים, ובחר להגן על ביתו בחירוף נפש, גאווה באיש שהוכיח מהי אהבת אמת לארץ ולחברה, ומהו אותו "סטנדרט" שבלעדיו, אין לנו קיום. זכרו יהיה נצור בלב האומה לעד, כסמל לתקומה ולרוח בלתי מנוצחת. יפתח יעבץ, סרן, בן עשרים ושלוש בנופלו, שמו חרוט לנצח בספר החיים של מדינת ישראל.