יהודה דרור יהלום

הבית שבו נולד יהודה דרור יהלום בח' בכסלו תשס"ג, ביום השלושה עשר בנובמבר של שנת 2002, היה בית אבן עתיק ומחבק בלב היישוב היהודי בחברון, שריח של תבלינים טריים וספרי תורה פתוחים נישא בו תמיד. הוא נולד למשפחה גדולה וענפה, עשירי מבין אחד-עשר ילדיהם של רבקה תהילה ומשה, שכל חייו ידע את המולת האחים והאחיות סביבו: מבשרת, ישראל, נחלה, דוד, אלישיב, בועז, חנה, רות, תחיה ושלמה – שרשרת ארוכה של ילדים שכל אחד מהם הביא עמו גוון ייחודי לבית התוסס, אבל כולם יחד ארוגים היו במארג עדין של אהבה וחיבור עמוק. עוד בטרם הספיק לפתוח את עיניו ולהכיר את העולם, נחרט שמו בזיכרון הקהילתי של חברון בצל אירוע קשה שפקד את העיר יומיים בלבד לאחר לידתו: מפקד חטיבת חברון, אלוף-משנה דרור וינברג, נפל בקרב בציר המתפללים, ובנפילתו הותיר חלל עצום. כשהוריו, משה ותהילה, בחרו להעניק לבנם הטרי את השם "דרור" כשמו השני, הם לא רק העניקו לו זהות, אלא הטמיעו בו כבר מראשית דרכו תחושת ייעוד עמוקה, מחויבות לקהילה ולעם. הם סיפרו לו, שוב ושוב, על דרור וינברג, על גבורתו, על מסירותו לחברון ולתושביה, ועל כך שהוא, יהודה, הוא ה"דרור" הראשון שנקרא על שמו של המפקד האגדי. שם זה לא היה רק אות, אלא מורשת, נטל קדוש שיהודה נשא בכבוד ובהבנה עמוקה, כשהוא סופג לתוכו את משמעותו עם כל נשימה.

בילדותו, בעודו מתרוצץ בין סמטאות האבן הצרות של חברון העתיקה, כשקולות הצחוק של אחיו ואחיותיו מהדהדים באוויר, התגלה יהודה כילד שקט ועניו, אך גם עמוק ואמיץ בדרכו. בניגוד לרבים מאחיו, שאולי היו קולניים ופעלתנים יותר, יהודה העדיף לעיתים קרובות להתבונן, להקשיב, ולספוג את העולם מסביבו. הוא ישב שעות ליד חלון הבית, מתבונן בנוף ההררי של יהודה, בבתים העתיקים, באנשים החולפים, ובמעוף העיטים מעל ראשי ההרים, ותמיד היה בו שקט פנימי, מעין יציבות לא אופיינית לגילו הצעיר. הוריו, משה ותהילה, היו עמודי תווך בחייו, ומהם ינק את ערכיו – אהבת הארץ, אהבת העם וכיבוד הזולת – לא כסיסמאות, אלא כדרך חיים מוחשית. הוא ראה את אביו עמל בפרנסת המשפחה, את אמו דואגת לכל צרכיהם של אחד-עשר ילדיה, ותמיד היה נוכח בביתם חום אנושי עוטף, המאפשר לכל ילד למצוא את מקומו. הקשר עם אחיו ואחיותיו היה הדוק במיוחד; יהודה, על אף שקט נפשו, היה תמיד כתף תומכת, אוזן קשבת, ומוכן לעמוד לצידם בכל עת. זכורים היו ימים רבים בהם ישב עם אחותו הקטנה, תחיה, ולימד אותה לקרוא, או עזר לאחיו דוד בעבודות חקלאיות קטנות בחצר האחורית, כשהוא מלכלך את ידיו באדמה וחש את הסיפוק של יצירה ועשייה. הוא כיבד את הוריו באופן יוצא דופן, והסב להם נחת לא רק בהצטיינותו בלימודים, אלא גם בהתנהלותו היומיומית, במעשיו הצנועים ובחיוכו המאיר.

ככל שגדל, התגלו ביהודה ניצנים מובהקים של כושר מנהיגות, לא מנהיגות מתלהמת או דומיננטית, אלא מנהיגות שקטה, כזו שסוחפת אחריה מתוך דוגמה אישית, יושרה, וחיבור עמוק ואותנטי לארץ ישראל. הערך של ההתיישבות בער בעצמותיו, לא כאידיאולוגיה מופשטת, אלא כצורך קיומי, כחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא התחבר לתנועת "בני עקיבא" בסניף חברון, שם היה חבר בשבט "הנני", ופעילויות התנועה, הטיולים הרגליים בטבע, והשיחות סביב המדורה חיזקו בו את התחושה שאין דבר חשוב יותר מאשר לבנות, ליישב ולעבד את הארץ. הוא זכר היטב טיול אחד לגוש עציון, כשהיה בן עשר בערך, במהלכו עזרו בני השבט לחקלאי מקומי לקטוף זיתים. יהודה, שהיה בדרך כלל שקט, חש לפתע התרגשות עצומה כשידיו נגעו בענפים הכבדים, כשהוא מריח את ריח עצי הזית העתיקים, ומרגיש את השמן הקל על קצות אצבעותיו. באותו רגע, משהו התעורר בו, הבנה עמוקה ש"תורה ועבודה" אינם רק סיסמה, אלא נר לרגליו, דרך חיים שלמה המשלבת רוח וחומר, לימוד ועשייה, אמונה ומעשה. הוא ראה בעיני רוחו את האדמה הזו, שבה גדל, כחלק ממנו, ורצה להטביע בה את חותמו, להפריח אותה, ולראות אותה פורחת.

את לימודיו התיכוניים עשה יהודה בישיבה הגבוהה "מור דרור" בקצרין, שם שקד על לימודי התורה בהתמדה ובמסירות. האווירה השקטה של הישיבה, מרוחקת מעט מהמולת חברון, אפשרה לו להתעמק בסוגיות תלמודיות, לצלול לעומקי המחשבה היהודית, ולפתח את עולמו הרוחני. אך גם שם, בין דפי הגמרא העבים, לא שכח את הצורך בעשייה. הוא לא היה רק תלמיד ישיבה שיושב ולומד; הוא התנדב באופן קבוע בקהילה המקומית, סייע לקשישים, עזר בשיפוץ בתי כנסת, ותמיד היה הראשון להתייצב לכל משימה הדורשת מאמץ פיזי ונתינה. חבריו לישיבה תיארו אותו כמעין עוגן שקט, נוכחות יציבה שמשרה רוגע, אך גם מפיחה השראה. הוא לא דרש תשומת לב, אך תמיד היה שם, מוכן להקשיב לחבר שמתמודד עם קושי, להציע עזרה בלי שיבקשו, ולחלוק את הידע שלו בענווה. הוא אהב את הדיונים בישיבה, את הפלפול התלמודי, אך באותה מידה אהב את הרגעים שבהם יכל לצאת אל הטבע המקיף את קצרין, לשאוף את אוויר הגולן הצלול, ולחבר בין הלימוד הרוחני לעולם המעשה.

התחושה הזו של חיבור לאדמה, של צורך בעשייה פיזית, רק התחזקה בו עם סיום הישיבה התיכונית. יהודה, שמעולם לא הסתפק בתיאוריות מופשטות, החליט להפוך את חלומו למציאות. הוא ידע ש"תורה ועבודה" אינן רק סיסמה, אלא דרך חיים שצריך ליישם אותה הלכה למעשה. כך, עם נחישות שקטה ומסירות עמוקה, הקים סמוך לבית לחם את "חוות העיטם". זו לא הייתה סתם חווה חקלאית; היא הייתה ביטוי מוחשי לפילוסופיית חייו, מקום ששילב בין לימודי תורה לבין עבודה חקלאית. הוא לא פחד מעבודה קשה, והיה הראשון לקום עם שחר, כשידיים מיומנות מושכות את האדמה הלחה שטרם התחממה מקרני השמש הראשונות של הבוקר. הוא שמע את רעש המנוע של הטרקטור כשהוא מניע אותו, חש את הרטט עובר דרך גופו, וראה בעיני רוחו את התלמים הנפתחים באדמה הכהה, מבטיחים יבול עתידי. השמש הקופחת של הצהריים לא התישה אותו, אלא רק חיזקה את תחושת הסיפוק של יום עבודה פיזי, מפרך אך מתגמל. הוא בנה את החווה במו ידיו, נטע עצים, הקים גדרות, ובכל לבנה ובכל שתיל הטביע את נשמתו. חבריו ומכריו, שראו את המסירות הבלתי מתפשרת שלו, תיארו את החווה כ"הדלק", הכוח המניע בחייו, המקום שבו מצא את משמעותו העמוקה ביותר. היא הייתה עבורו יותר מסתם פרויקט; היא הייתה בית, דרך, הגשמה.

למרות אופיו השקט והצנוע, יהודה היה אדם אהוב על הבריות ומוקף חברים מכל קצוות הקשת. ליבו היה פתוח לכל אדם, והוא ידע להקשיב באמת, להתעניין בכנות, ולהיות שם כדי לעזור ללא כל תמורה. לא היה אכפת לו מגיל, סטטוס או רקע; הוא התחבר באותה קלות לבני חמש-עשרה שבאו לעזור בחווה, כמו לבני שישים שבאו לשוחח עמו על ענייני דיומא ועל נושאים רוחניים. מאור פניו ונועם הליכותיו כבשו את לב כל מי שפגש, והוא העניק לכל אדם את התחושה שהוא שייך ואהוב. הוא לא היה מסוג האנשים שהיו יוזמים שיחות ארוכות או מרעיפים מחמאות, אך נוכחותו השקטה והמכילה יצרה סביבו מעגל רחב של אנשים שחיפשו את חברתו. כשהיה מקבל שיחת טלפון מחבר שצריך עזרה עם טרקטור שהתקלקל, או עם עצה בנוגע לעבודה חקלאית, הוא היה משאיר את הכל בצד, לוקח את המפתחות, ונוסע, ללא היסוס, כדי להושיט יד. הוא האמין בחיבור אנושי פשוט וטהור, ובעיניו, כל אדם שפגש היה עולם ומלואו, ראוי להקשבה ולכבוד.

התקופה שקדמה לגיוסו לצה"ל הייתה רצופת דילמות פנימיות עבור יהודה, שכן לימודי התורה והעבודה החקלאית היו יקרים לליבו, אך גם ההגנה על הארץ והעם. הוא היה נחוש להתגייס לתפקיד קרבי, ולא הסכים להתפשר על כך. הוא נאבק עד שהשיג את מבוקשו, כשעמד על שלו מול פקידי המיון, ושיקף את נחישותו הבלתי מתפשרת. ביום כ"ב במרץ 2023, כשהוא עומד על מפתן הבקו"ם, לבוש במדים ירוקים שטרם התרגלו אליו, התגייס יהודה לצה"ל, כלוחם בסיירת חטיבת "גולני". המסע הצבאי החל עבורו כמו רבים אחרים – בבסיס טירונים, עם משמעת נוקשה ודרישות פיזיות גבוהות. בתחילת המסלול, אופיו השקט והמופנם ניכר היטב. הוא היה תלמיד טוב, מילא את המוטל עליו בדייקנות, אך לא בלט במיוחד. הוא העדיף להקשיב ולהפנים, להתבונן וללמוד, ורק לאחר מכן לפעול. מפקדיו וחבריו לצוות ראו בו בחור רציני ומסור, אך מעטים יכלו לחזות את העוצמות שהיו חבויות בתוכו. אולם, ככל שהזמן עבר, וככל שהמסלול הקרבי דרש ממנו יותר ויותר, יהודה החל להיפתח. השקט הפנימי שלו הפך לשקט של ריכוז, הענווה שלו הפכה לענווה של מנהיגות שקטה, והאור והעוצמות שאצורים היו בו החלו להיחשף. הוא הפך ללוחם מוערך, כזה שניתן לסמוך עליו בכל מצב, וכזה שגם ברגעים הקשים ביותר, שמר על קור רוח ועל אנושיות. מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הגלום בו, והחלו להעריך את יכולותיו המיוחדות, את נחישותו, ואת הדרך המיוחדת שבה ידע לחבר בין עולמות.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של החג התנפץ ברעש מחריש אוזניים של ירי רקטות בלתי פוסק מרצועת עזה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית, שפלשה לישראל ביבשה, בים ובאוויר. אלפי מחבלים חדרו ליישובים בדרום, טבחו באזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, במסיבות טבע תמימות, וחטפו מאות ישראלים לרצועת עזה. בתים נבזזו, הועלו באש, ומאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. יהודה, שהיה באותה עת בהכשרה צבאית, חש את ההלם והזעזוע כמו כל אזרח במדינה, אך גם את הדחיפות והצורך המיידי לפעול. ההכשרה, שהייתה אמורה להיות תקופה של למידה והתפתחות, הפכה לפתע למבחן אמת של כל מה שלמד וכל מה שהאמין בו. הוא לא היסס לרגע. עם יחידתו, יחד עם שאר לוחמי סיירת גולני, הוא הצטרף מיד ללחימה, קופץ אל תוך התופת, חדור מטרה להגן על בני עמו ועל ביתו.

החודשים הראשונים של המלחמה היו אינטנסיביים וקשים. יהודה ויחידתו נלחמו ללא הרף, עברו מגזרה לגזרה, מתמודדים עם מציאות קשה ומורכבת. באמצע הלחימה, נשלח יהודה לקורס מ"כים – קורס מפקדי כיתה. זו הייתה הזדמנות עבורו לממש את יכולות המנהיגות השקטות שלו, שצמחו מתוך הענווה והמסירות. חבריו לנשק זכרו אותו כמפקד מסור ומלא מוטיבציה, שלא ויתר לעצמו לרגע, ודרש מעצמו יותר מכל אחד אחר. הוא ידע להעצים את פקודיו ברגעים קשים, למצוא את המילים הנכונות כדי להפיח בהם תקווה וכוח, ולשמש להם דוגמה אישית של אומץ לב וקור רוח. הוא היה שם עבורם לא רק כהיררכיה פיקודית, אלא כחבר, כאח גדול, כמי שהבין את הקשיים והאתגרים של כל אחד ואחד. הוא הקפיד על הפרטים הקטנים, דאג לרווחתם של חייליו, ותמיד וידא שכולם מוגנים ומצוידים היטב. הוא חזר לצוותו כמפקד, כשעל כתפיו אחריות כבדה, אך גם תחושת שליחות עמוקה, שהתחזקה עם כל יום שעבר במלחמה. הוא הפך להיות עמוד תווך בצוות, מי שהיה ניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות.

במהלך שירותו הצבאי, בין קרב לקרב, בין אימון לשטח, פגש יהודה את שחר מאיתמר דרך חברים משותפים. זו הייתה פגישה ששינתה את חייו, והאהבה ביניהם פרחה במהירות, כפרח בודד הצומח מתוך עיי החורבות של המלחמה. שחר תיארה אותו כ"עלם חמודות", בחור עניו, עם קסם אישי שובה לב ועיניים טובות, כאלה שמשקפות נשמה טהורה. היא קראה לו "קופסת הפתעות", כי בכל פעם שבילו יחד, התגלו בו מידות טובות חדשות, תכונות אופי שלא היית מצפה למצוא באדם כה צעיר, אך הדהדו את כל מה שאנשים אחרים כבר ידעו עליו. הוא היה קשוב, מכיל, ובעיקר, ידע להעניק לה תחושה של ביטחון ושלווה בתוך הסערה. הם חלמו יחד על עתיד משותף, על בית שקט ורגוע שיקימו בארץ ישראל, על משפחה שתגדל ברוח הערכים ששניהם האמינו בהם. הם תכננו לגור בחוות העיטם, החווה שיהודה הקים במו ידיו, ובה כבר העמידו קרוואן קטן וצנוע, שנועד להיות ביתם הזמני, עד שיוכלו לבנות את ביתם הקבוע. הדיבורים על החיים שאחרי המלחמה, על השקט שיבוא, על הקמת המשפחה בחוות העיטם, היו עבור שניהם עוגן של תקווה בתוך הכאוס.

האהבה הזו הגיעה לשיאה ביום י"א באב תשפ"ד, כשיהודה ושחר נישאו בחתונה צנועה אך מרגשת, שנערכה בחוות העיטם עצמה, תחת כיפת השמיים, מוקפים במשפחה וחברים קרובים. זו הייתה חתונה שסימלה את ניצחון החיים והאהבה על פני המלחמה והמוות, הצהרה אילמת על המשך הדרך ועל בניית עתיד. אולם, שמחת הנישואין הייתה קצרת מועד. רק חודשיים לאחר החתונה, ולמרות פציעה בכתף שסבל ממנה במהלך הלחימה, יהודה לא היסס לרגע. הוא התעקש לחזור מיד אל צוותו בסיירת גולני, אל חבריו לנשק, ואל הקרבות בלבנון. אביו, משה, סיפר בגאווה על נחישותו הבלתי מתפשרת: "למרות פציעה שהיתה לו בכתף וחודשיים אחרי החתונה, הוא התעקש לחזור ולהצטרף לצוות שלו בסיירת גולני לקרבות בלבנון." הוא היה חדור מטרה, בעל תחושת שליחות עמוקה, והרגיש שאין לו פריבילגיה להישאר מאחור כשחבריו נמצאים בחזית. הוא האמין בכל ליבו כי מקומו איתם, להגן על הארץ, על העם, ועל שחר שלו, על העתיד המשותף שרק החל להיבנות. הוא נפרד משחר בחיבוק חזק, מבטיח שישוב, כששניהם יודעים את המחיר האפשרי, אך גם את החובה העליונה.

בערב חג סוכות תשפ"ה, ביום השישה עשר באוקטובר 2024, שהה יהודה ויחידתו בדרום לבנון. האוויר היה ספוג במתח, בריח עפר ואבק, ובתחושה שהסכנה אורבת בכל פינה. הכוח, שמנה חמישה לוחמים, ויהודה בתוכם, נכנס לסרוק בניין באחד הכפרים הסמוך לגבול – משימה שגרתית לכאורה, אך טומנת בחובה סיכונים עצומים. הם צעדו בדריכות, מודעים לכל צל, לכל רחש, כשחושיהם מחודדים. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, נתקל הכוח במארב קטלני. אש עזה נפתחה לעברם מכל כיוון, צרורות כבדים שרטו את האוויר, והרעש היה מחריש אוזניים, מערבולת של מוות. בתוך הכאוס והטירוף, יהודה לא איבד את עשתונותיו. הוא נלחם בגבורה עילאית, משיב אש, מנסה לחפות על חבריו, כשהוא מבין היטב את גודל הסכנה. באותם רגעים קריטיים, הוא הבחין באחד מחבריו שנפצע. ללא היסוס, מתוך אינסטינקט של מפקד ושל אדם, הוא רץ אל הפצוע, וכשכדורים שורקים מעל ראשו, החל לטפל בו, מנסה לעצור את הדימום, להציל חיים. הוא הספיק לטפל בפצוע, להעניק לו עזרה ראשונה חיונית, כשבידיו מיומנות של איש צבא ובליבו אהבת אדם. אך גם גבורתו הבלתי רגילה לא יכלה לו. ירייה אחת, קטלנית, פגעה בו, והוא נהרג במקום, בן עשרים ואחת בלבד במותו. באותה תקרית אומללה, נפלו ארבעה לוחמים נוספים, שחברו לגורל דומה. סמל יהודה דרור יהלם נפל בקרב, והותיר אחריו חלל עצום, אישה, הורים, חמש אחיות וחמישה אחים, וקהילה שלמה כואבת והמומה.

הבשורה המרה הכתה בחברון, באיתמר, ובכל הקהילות שיהודה נגע בהן, כרעם ביום בהיר. האוויר בבית משפחת יהלום נהיה כבד, רווי בצער שאי אפשר להכיל. יהודה הובא למנוחות בבית העלמין בחברון, עיר הולדתו, עיר שכל כך אהב ופעל למענה. מעל קברו הטרי, כשדמעות חונקות את הגרונות, הועלה לדרגת סמל-ראשון, כאות הערכה והוקרה על שירותו ומסירותו. דברי ההספד שנאמרו על קברו ובימי השבעה שיקפו את דמותו הייחודית. אייל גלמן, ראש המועצה המקומית חברון, ספד לו במילים חמות, "יהודה היה מלח הארץ. גיבור נועז שבשנה האחרונה לחם בכל גזרות הלחימה עם יחידתו. יהודה פעל רבות לבנייתה של חברון וארץ ישראל. בשעה קשה זו אנו מחבקים את אשתו, שחר היקרה, את משה ותהילה ואת כל משפחת יהלם ונעמוד לצידם בכל שיידרש." דבריו של השר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, הדגישו את נחישותו ואת היותו חלוץ בכל דרכיו: "נולדת למשפחה של גיבורים... לא עצרת אפילו לשנייה. אתה תמיד ראשון במאבקים, במשימות, בהתיישבות. נלחמת כדי להגיע רחוק, כדי לעזור, לפעול ולהכות את האויב." כל מילה הייתה הדהוד למעשיו, לערכיו, ולרוח הבלתי מתפשרת שאפיינה אותו.

המורשת שהותיר אחריו יהודה דרור יהלום אינה רק זיכרון כואב, אלא צוואה של עשייה, של חיבור לארץ, ושל אהבת אדם. לזכרו, וכהנצחה לדמותו המיוחדת, הוחלט לבנות שלושה בתי כנסת בנקודות התיישבות שונות בארץ, כשכל אבן בבתי הכנסת הללו תספר את סיפור מסירותו לתורה וליישוב הארץ. בחברון, העיר שבה גדל ושאותה אהב, נקרא בניין על שמו, כאנדרטה חיה לפעילותו ולתרומתו לבנייתה. ביישוב איתמר, המקום ממנו הגיעה שחר אשתו, נחנך מצפה לזכרו של יהודה. במקום הוצבה אבן זיכרון עליה חקוק סיפור חייו, והמצפה כולו הוא סמל לנתינה ולחיבור הקהילתי שאפיינו את יהודה, מקום שבו יוכלו המבקרים להביט אל הנוף הפתוח, ולשאוב השראה מרוחו. גם יין הופק לזכרו, יין אדום, חזק ובעל אופי, המסמל את עומק נשמתו ואת החיים שביקש לנטוע. ועל מדבקות קטנות, שמופצות מאז נפילתו, מופיע המשפט המזוהה עימו: "בוא נוריד את הפאניקה" – משפט פשוט, עממי, אך כזה ששיקף את קור רוחו, את יכולתו להרגיע גם ברגעים קשים, ואת אמונתו בכוחה של השלווה הפנימית. יהודה מונצח גם באנדרטה ובמוזיאון חטיבת "גולני" בצומת גולני, שם יסופר סיפורו לדורות הבאים, כחלק משרשרת הגבורה של לוחמי החטיבה. הוא ימשיך לחיות לא רק בזיכרונות הקרובים, אלא בכל בית כנסת שייבנה, בכל אבן שתישמר, בכל יין שיישתה לזכרו, ובכל אדם שיבחר, כמוהו, לחיות חיים של משמעות, של נתינה, ושל אהבה עמוקה לארץ ולעם. סיפורו של יהודה דרור יהלום ז"ל הוא סיפור של תקומה, של אומץ לב אנושי, ושל מסירות שאין לה גבולות, סיפור שיישאר חקוק לנצח בליבנו, כנוף הררי עתיק, איתן ומרגש.