יהודה נתן כהן

בכפיפה אחת, תחת שמי הבקעה הבהירים, במושב שדמות מחולה, נולד יהודה נתן כהן ביום ל' בכסלו תשנ"ח, שהיה עשרים ושמונה בדצמבר של שנת 1997. הבית שבו גדל, ביתם של תהילה וזאב דב כהן, היה מושרש עמוק באדמת הארץ, ספוג בתורה, ביראת שמיים ובתחושת שליחות שעיצבה כל פינה. שדמות מחולה, נקודת יישוב עברית בלב בקעת הירדן, הייתה יותר מסתם כתובת; היא הייתה עדות חיה לחזון, למסירות נפש, ולרצון עז להיאחז באדמה, לטפח אותה ולהפריח אותה. בתוך הבית הזה, שהיה תמיד פתוח לרווחה – תמיד מארח בחורי ישיבה, תמיד תוסס משיחות עמוקות שחצו את גבולות השולחן אל מרחבי הישיבה והמחשבה – צמח יהודה, כבן שביעי מתוך שבעה אחים ואחיות: שלמה, עדי, לאה, ורד, יסכה ומעיין. אוויר הבקעה החם, הריחות של מטעי התמרים המבשילים, והשקט הפסטורלי, לוו את שנות ילדותו והיוו רקע לשיחות הערכיות, ללימוד המשותף, ולתחושת הקהילתיות העוטפת. הבית היה כור היתוך של אחוות אחים, של ויכוחים סוערים לצד צחוקים מתגלגלים, ושל אהבה שקטה ובלתי מתפשרת שנתנה ליהודה את יסודותיו האיתנים.

כבר מילדותו ניכרה בו אישיות מיוחדת, שילוב נדיר של צניעות עמוקה עם אידאליזם בוער. הוא היה ילד חכם, ברוך כישרונות, ששמחת חיים וחוש הומור שובה לב האירה את פניו. בכל מקום אליו הגיע, מקבוצת המשחק עם בני גילו ועד לבית הספר היסודי "שקד" בקיבוץ שדה אליהו, היה מקובל ואהוב. לא היה בו שמץ של יהירות, רק רצון אמיתי ללמוד, להבין, ולתרום. הוא אהב את הסיפורים הקטנים של החיים, את הניואנסים שבאנשים, ובתוך כל זה, התבונן בעולם בעיניים בוחנות, מלאות סקרנות. הקשר המיוחד שלו עם סביו וסבתותיו, ניצולי שואה, חרט בו חותם עמוק. שעות ארוכות היה יושב איתם, מקשיב בקשב רב לזיכרונותיהם, לסיפורי המסע וההישרדות, למד מהם על ההיסטוריה העשירה והכואבת של העם היהודי. הוא הרגיש בר מזל, מעין שליח של הדורות, שניתנה לו הזכות לחיות בדור של גאולה, להגשים את חלומם של יהודים במשך אלפיים שנות גלות, כפי שכתב פעם לחבר. השיחות הללו, על רקע נוף הבקעה השליו, העמיקו בו את תחושת השייכות, את האחריות למסורת, ואת ההבנה שאין דבר מובן מאליו. הן נטעו בו את ההכרה שהחיים הם מתנה, ושעליו למלא אותם במשמעות, בעשייה ובטוב.

בנערותו, כשעבר ללמוד בישיבה התיכונית "חיספין" ברמת הגולן, התגלו עוד רבדים באישיותו. מעבר ללימודים, שבהם הצטיין בחכמתו וברוחב דעתו, יהודה פיתח שתי אהבות גדולות: קריאת ספרים עמוקה ושחמט. הוא היה תולעת ספרים אמיתית, שקוע שעות ארוכות בספרי הגות, היסטוריה ופילוסופיה, ממלא את מדפי חדרו בידע ובמחשבה. לוח השחמט, לעומת זאת, היה עבורו זירת התמודדות אינטלקטואלית שבה כישרונו הבריק מעל כולם. מדי שנה נערכה בישיבה תחרות שחמט, ויהודה, עם יכולות הניתוח האסטרטגי שלו וראיית כמה מהלכים קדימה, זכה במקום הראשון שלוש שנים ברציפות, מכיתה ט' ועד י"א. כשהגיע לכיתה י"ב, קיבל החלטה מפתיעה: הוא לא יתחרה השנה. כשנשאל מדוע, הסביר בפשטות שהוא רוצה לאפשר לתלמידים נוספים לזכות במקום הראשון, לתת גם להם את ההזדמנות לטעום מההצלחה. המחווה הזו, שהעידה על ענווה יוצאת דופן ועל דאגה לזולת, הייתה אופיינית לו. הוא לא חיפש תהילה אישית, אלא שמח בשמחתם של אחרים וחתר ליצור מרחב שבו כולם יוכלו לפרוח.

מעבר לעיסוקים האינטלקטואליים, יהודה היה גם ספורטאי מצטיין, כדורסלן מחונן ששיחק בקבוצת כדורסל ברמת הגולן. על מגרש הכדורסל, מנהיגותו לא הייתה שקטה כלל, אלא התפרצה באנרגיה ובנחישות. חבריו לקבוצה תיארו אותו ככוח מניע: הוא ידע לחלק הוראות מדויקות, להניע את השחקנים קדימה גם ברגעי שפל, לארגן מהלכי התקפה והגנה מורכבים, ולאלתר פתרונות יצירתיים בהתאם למצב המשתנה במשחק. "כל השחקנים חלקו תמיד את הידיעה שכשיהודה על המגרש קשה יותר לעצור אותנו מלהגיע לסל", אמר אחד מחבריו, כשקולו מהדהד את הביטחון שהשרה. מחוץ למגרש, אותה מנהיגות קיבלה גוון אחר, שקט יותר, אך לא פחות משמעותי. הוא ידע למצוא שפה משותפת עם כל אחד, בין אם היה דתי אדוק או חילוני גמור, וליצור שיח אמיתי ומכבד. הוא חיבר וקישר בין השחקנים, גרם לפערים ולשוני להיראות קטנים ופחות משמעותיים, והצליח לבנות קבוצה מגובשת שהתעלתה מעל ההבדלים. הייתה בו יכולת נדירה לראות את האדם שמאחורי התווית, לאהוב אותו על מה שהוא, ולגרום לו להרגיש שייך ומוערך.

כשסיים את לימודיו בישיבה התיכונית, עשה יהודה צעד נוסף בדרך לעיצוב אישיותו ולמימוש ערכיו. הוא הצטרף למכינה הישיבתית הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי, שנה אחת שהייתה עבורו משמעותית במיוחד, אבן דרך בבניית עולמו הרוחני והמעשי. בשנה הזו, הוא העמיק את לימוד התורה, שיכלל את דרכי מחשבתו, וחיזק את הערכים שספג בבית ובחיספין: אהבת התורה, הארץ והעם, הנאמנות לקיום המצוות ואהבת כל אדם באשר הוא. בני משפחתו הרגישו שהתורה ממש החייתה אותו, שזו הייתה תקופה של צמיחה רוחנית עזה. הם אף חשבו שאולי כדאי שישאר עוד קצת, להעמיק ולהשתקע. אך יהודה, שהיה תמיד מכוון למעשה, רצה כבר "לחיות את התורה, ליישם אותה, לא רק לשמוע על עם ישראל וארץ ישראל אלא לעבור לעשייה". הלהט הזה, לתרגם את הלימוד למעשים, את התיאוריה למציאות, בער בו בעוצמה, והוביל אותו אל השלב הבא בחייו – השירות הצבאי.

ב-23 ביולי 2017, התגייס יהודה לצה"ל, כשהוא בוחר לשרת כלוחם בסיירת "גבעתי". כבר בטירונות, בלטו יכולותיו הפיזיות והמנטליות. הוא לא היה עוד טירון, אלא חייל בעל מוטיבציה יוצאת דופן וחזון ברור. באחד הערבים, בזמן מנוחה קצרה בין אימונים מפרכים, פנה לאחד מחבריו ואמר במבט נחוש: "החלום שלי הוא להיות מ"פ (מפקד פלוגה), להקים בית ולהתחתן. אני לא עוצר במ"כים (מפקדי כיתה) – עוצר במ"פ". בדברים אלו גילה לא רק את שאיפתו הפיקודית, אלא גם את תפיסת עולמו השלמה, שבה בניין הבית הפרטי וביניין האומה שלובים זה בזה. הוא היה לוחם אמיץ ומקצועי, שלא נרתע מאתגרים, גם כשהגיע לקצה גבול היכולת הפיזית והנפשית. גם ברגעים קשים, כשהעייפות איימה להכריע, תמיד מצא כוחות פנימיים לעזור לחבריו, להושיט יד, לתמוך במילה טובה או במעשה קטן. חבר לשירות סיפר על ערב אחד, לאחר תרגיל מתיש, כשכולם חזרו לבסיס מותשים והתארגנו לישון. אחד מחברי הצוות, שהיה אחראי על סידור השמירות, ישב להכין כמה סידורים חשובים, אך מרוב עייפות החל להסתבך. בעוד שאר החיילים היו שקועים בעצמם, יהודה שם לב למצוקתו, ניגש אליו בשקט ועזר לו להשלים את המשימה, על חשבון שעות שינה יקרות. המעשה הקטן הזה, שנעשה ללא ציפייה לתמורה, אלא מתוך דאגה אמיתית, המחיש את ליבתו הרחבה ואת מחויבותו העמוקה לחבריו.

במהלך השירות, נפגעה מעט שמיעתו של יהודה. הדבר לא השפיע על תפקודו היומיומי כלוחם, אך הוביל להורדת פרופיל צבאי, ובעקבות כך, לא אושר לו לצאת לקורס קצינים – חלום חייו. עבור יהודה, שכל חייו כיוון לפיקוד ולשליחות, ההחלטה הייתה מכה קשה. אך יהודה לא היה אדם שמוותר בקלות. הוא פנה למפקדיו, לגורמים הרפואיים בבסיס, בניסיון עיקש לשנות את ההחלטה. פעם אחר פעם נתקל בדלתות סגורות, עד שלבסוף אמרו לו מפקדיו: "עשינו כל מה שיכולנו, אנחנו מאפשרים לך לפנות לגורמים נוספים שאולי יוכלו לעזור". יהודה לא היסס לרגע. הוא פנה ישירות למח"ט "גבעתי", מפקד החטיבה. הוא כתב לו מכתב אישי, מכתב שבו שפך את ליבו, תיאר את תחושותיו, את המוטיבציה הבוערת בו, את הרצון לתרום ככל יכולתו, ואת העובדה שאינו רואה את עצמו משתחרר מצה"ל מבלי להיות קצין. הוא לא התחנן, אלא הציג את הדברים בעוצמה ובשכנוע, מתוך אמונה בצדקת דרכו. בקשתו התקבלה, והוא קיבל אישור מיוחד, חריג, לצאת לקורס הקצינים המיוחל. הרגע הזה, שבו נפרצה הדרך, היה רגע של ניצחון אישי, שהוכיח פעם נוספת את נחישותו הבלתי מתפשרת ואת כוח רצונו העצום.

לאחר שסיים את קורס הקצינים בהצטיינות, שימש יהודה כמפקד צוות, ולאחר מכן מונה למפקד פלוגת טירונים בגדוד "שקד". התפקיד הזה, שבו קיבל אחריות על עיצוב דור הלוחמים הבא, מילא אותו תחושת שליחות עמוקה. עם כניסתו לתפקיד, כתב: "להיות מ"פ טירונים בשנת 2022, לשיר 'התקווה' במסדר הדגל השבועי ולדעת שאתה חלק מהחבורה הייחודית שבוחרת להיכנס מתחת לאלונקה". המילים הללו שיקפו את תפיסת עולמו: הפיקוד כזכות וכחובה, כהזדמנות להשפיע, לחנך, ולהוביל את הצעירים אל לב העשייה למען המדינה. אחד הטירונים שהיו תחת פיקודו סיפר על חוויה מכוננת. לקראת סוף ההכשרה, יועד החייל לצאת בעצמו לקורס פיקוד, אך הוא התנגד לכך נחרצות. יום אחד, זומן לפגישה אצל המ"פ יהודה, והגיע עם המון התנגדויות, משוכנע מראש מה ייאמר לו ומה תהיה תוצאת הפגישה. להפתעתו, יהודה ביקש קודם כול לשמוע אותו. הוא הקשיב בסבלנות, בעומק ובכבוד, למחשבותיו, לחששותיו וללבטיו של הטירון, התעניין בו לעומק, ולא מיהר לשפוט או לכפות את דעתו. בסופו של דבר, בעקבות השיחה הארוכה והכנה, החייל השתכנע, יצא לפיקוד, והשלים שירות משמעותי שמילא אותו בגאווה. לדבריו, יהודה תמיד דיבר בגובה העיניים, מעולם לא התייחס לפערי הדרגות או לסמכות כאל מכשול, וכך הצליח לרתום את חייליו ולהשפיע עליהם לעומק, גם הרבה אחרי שסיים לפקד עליהם. הוא ידע לגעת בנפשם, לעורר בהם את המוטיבציה הפנימית, ולהפוך אותם ללוחמים ומפקדים טובים יותר.

עם סיום תפקידו כמ"פ טירונים, שימש יהודה כקצין אג"ם (אגף מבצעים) ב"גבעתי", תפקיד שדרש ממנו ראייה מערכתית, תכנון קפדני ויכולת תפעולית גבוהה. לאחר מכן, יצא לחופשה ללא תשלום (חל"ת) לקראת התפקיד הבא. התקופה הזו, שבה יכול היה לקחת הפסקה מהשגרה הצבאית האינטנסיבית, הייתה עבורו הזדמנות לחזור אל בית המדרש. הוא הצטרף לתוכנית "אנשי אמונה בעולם המעשה" בישיבה בעלי, שם למד תורה מפי רבותיו. זו הייתה תקופה של התמלאות רוחנית, של חזרה אל המקורות שכל כך אהב. אך יהודה, כהרגלו, לא הסתפק רק בלימוד. בשאר הימים, נהג לעבוד ברפת – "בשביל הנשמה", כפי שהגדיר זאת. המגע עם האדמה, עם החיות, עם העבודה הפיזית הפשוטה, היה עבורו עוגן, דרך להתחבר למציאות, לקרקע, ולתחושת הסיפוק שבעבודה כפיים. ובזמן שנותר, מילא את חייו בפעילויות נוספות שאהב: שיחק כדורסל, התאמן בחדר כושר, השתתף בתחרויות שחמט מקומיות, בילה זמן איכות עם משפחתו, ופינק את כולם בארוחות ערב מושקעות שבישל בעצמו. הוא היה איש אשכולות אמיתי, שידע למצוא איזון בין רוח לחומר, בין לימוד תורה לעשייה פיזית, ובין חובות למשפחה ולעצמו.

אחרי שלושה חודשי חופשה, הגיע תפקיד חייו: יהודה מונה למפקד פלוגה בסיירת "גבעתי". זה היה שיא שאיפותיו, הגשמת חלום ילדות. הוא היה מפקד מבריק, שהביא הן אל כיתת הלימוד, בהכשרת חייליו, והן אל שדה הקרב עצמו, את הכלים שפיתח כשחקן שחמט מחונן: יכולת ניתוח אסטרטגי מעמיק, ראייה של מספר מהלכים קדימה, והבנה של השלכות כל החלטה. מעל לכול, ראה את עצמו כמחנך. הוא עשה הכול כדי להעצים ולפתח את חייליו, לא רק כלוחמים אלא כבני אדם. הוא הוביל אותם בעוז וברגישות, היה קשוב לצרכיהם, מחובר אליהם מאוד, ויצר קשר עמוק של אמון והערכה. הם מצידם, אהבו אותו אהבה עזה וסמכו עליו בעיניים עצומות. הוא היה עבורם לא רק מפקד, אלא דמות אב, אח גדול, ומודל לחיקוי. ולאורך כל השירות, גם בתקופות העמוסות והתובעניות ביותר, שמר על קשר קבוע עם הישיבה בעלי. בכל רגילה, בכל חלון זמנים קצר, היה חוזר לבית המדרש, ממשיך ללמוד בכל הזדמנות – כטירון, כלוחם, כמפקד צוות, וכמפקד פלוגה. בית המדרש היה עבורו עוגן רוחני, מקור כוח והשראה, שאיפשר לו לשמור על צלילות דעת ובהירות דרך גם בתוך המורכבות והלחצים של החיים הצבאיים.

יהודה היה אידיאליסט אמיתי. הוא התייחס ברצינות ובמסירות לכל מה שעשה, והודה על הזכות שניתנה לו להשפיע על אנשים. הוא התנהל תמיד בפשטות, בצניעות ובכנות, ועל כן התחבר בקלות לאנשים מכל גיל וסגנון חיים. נהנה לעסוק בנושאים כבדי משקל, ברומו של עולם, כמו גם בנושאים קלילים ומשעשעים. בשולחן השבת, לאחר הקידוש והסעודה, היה מנהל שיחות עמוקות ומשמעותיות עם הוריו, אחיו ואחיותיו, שיחות שהיו יכולות להימשך שעות, על סוגיות תורניות, על אתגרי החברה, על ההיסטוריה והעתיד. חמש דקות לאחר מכן, היה משתחרר לחלוטין, משיל מעליו את רצינות העולם, ומשחק "תופסת" בחצר עם אחייניו בני החמש, קול צחוקו המתגלגל ממלא את האוויר. ומאוחר יותר, היה מתיישב לשחק שחמט עם אדם מבוגר בן שבעים, מקשיב בסבלנות לסיפורי חייו, ומנהל עמו דו-שיח אינטלקטואלי מרתק. זו הייתה דמותו של יהודה: אדם רחב אופקים, מלא נתינה, שידע לגשר על פערים, לחבר בין אנשים, ולמצוא את המשותף והיפה בכל מפגש אנושי. הוא היה איש אמת, נאמן לעצמו, ועשה תמיד את מה שאהב ואת מה שהאמין בו.

השבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, החלה כשבת רגילה, שקטה, מלאה בשמחה ובתפילה. אך בשעה שש וחצי בבוקר, נשבר השקט באחת והפך לגיהינום. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי ובלתי פוסק של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, שכיסו שטחים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה חסרת תקדים על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים אכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחי ישראל. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

עם פרוץ המתקפה, בשעה שהאזעקות נשמעו בבקעת הירדן והדיווחים הראשוניים החלו לזרום, זינק יהודה מביתו. הוא לא היסס לרגע. הוא הספיק לומר לאביו, הרב דב כהן, את המילים הקצרות והטעונות: "תתפללו", ויצא דרומה, נוהג כמו מטורף, מבין את גודל השעה ואת הדחיפות שבמעשיו. יחד עם חייליו, וכחלק מסיירת גבעתי, נשלח יהודה לקיבוץ נחל עוז, שהיה תחת מתקפה אכזרית. הוא הגיע לשם במהירות שיא, וכבר ברגעים הראשונים, סייע למפקד הסיירת בתכנון אסטרטגית הלחימה. מוחו החד, שהוכשר בשחמט לראות מהלכים קדימה, ניתח את זירת הלחימה המורכבת. הוא למד את המתרחש בנחל עוז, את מבנה היישוב, את מיקום המחבלים ואת כוחותיהם. בעזרת המידע הזה, בנה אסטרטגיה והכין את המהלכים הנדרשים לפני שנכנס ללחימה ממש. הפלוגה שהוביל לחמה באומץ לב עילאי, בנחישות שאין כדוגמתה, והצילה רבים מתושבי הקיבוץ. נחל עוז, שהייתה צמודה לבארי, יכלה הייתה להסתיים באסון כבד בהרבה. אך בזכות הלחימה העיקשת והגבורה של יהודה ופלוגתו, הסתיימו האירועים בנחל עוז בעשרה הרוגים וחמישה חטופים, כשחייליו שבים בשלום.

אחת התושבות שחולצו מהקיבוץ, שבורה ומיואשת, אך מלאת הכרת תודה, ביקשה מאוחר יותר להודות ליהודה. היא הציעה להעביר לחיילים ציוד או מזון, כל דבר שיוכל לעזור להם בלחימה. יהודה, שהתרגש מהשיחה איתה עד דמעות, ביקש רק דבר אחד: שתכתוב לו את כל מה שאמרה, כדי שיוכל להעביר לחייליו ולרומם את רוחם. הוא ידע כמה חשובה התמיכה מהעורף, כמה המילים הפשוטות של אזרחית שניצלה יכולות להפיח תקווה בלב הלוחמים. כשבני משפחתו שאלו אותו מאוחר יותר על הלחימה ביישובי העוטף, ענה יהודה בצנעה שאפיינה אותו, וכדי לא להדאיג אותם: "עשינו שמירות". רק שבוע לאחר מכן, כשהתפרסמה כתבה שאליה התראיין יחד עם מפקדים נוספים, הבינה המשפחה את גודל המעשים שביצע באותו יום. הוא, ש"לא היה לו אגו", הפסיק לספר לגיסו, תמיר, את סיפורי הגבורה, כי לא רצה להתגאות במעשיו. בצניעותו, הפך את מעשי הגבורה למובנים מאליהם, חלק מהשליחות. למנחם אנסבכר, אביו של גיסו וגיבור מלחמה בעצמו כמפקד מוצב תל סאקי במלחמת יום הכיפורים, כתב יהודה: "רק אחרי שנרגעו הרוחות התחלתי לנסות לעכל, ושם הרגשתי את עוז הרוח והגבורה שלכם לפני חמישים שנה מחלחלת לתוכנו. שנזכה להמשיך את שרשרת הדורות בצורה ראויה". במילים אלו, חיבר את עצמו ואת חייליו לשרשרת דורות של לוחמים ומגינים, נושא על כתפיו את מורשת העם.

בשבועות שלאחר מכן, מילאה הפלוגה של יהודה משימות מבצעיות שונות, ערכה אימונים אינטנסיביים, והתכוננה לשלב הבא והקשה עוד יותר – הלחימה הקרקעית ברצועת עזה. המתח היה באוויר, הציפייה דרוכה. ערב כניסתם לרצועה, כינס יהודה את חייליו. בקולו השקט אך הנחוש, אמר להם שמסורת צה"ל היא שמפקדים הולכים בראש, "וטוב שכך". הוא ידע שהמחיר עלול להיות כבד, וכי המפקדים חשופים לאש האויב באופן מיוחד. מתוך אחריות עמוקה, השאיר להם הוראות מדויקות מה עליהם לעשות אם ייפגע. אחד מחייליו סיפר כי הרגיש שזו זכות עצומה ללכת בעקבותיו, וכי דבריו נטעו בו ביטחון עמוק ש"יש מי שדואג לי, שאני לא עוד 'מספר במלחמה' אלא שותף במלחמת מצווה עם המפקדים הכי ראויים שיש". תחושה זו, של שליחות משותפת, של אמון מוחלט במפקד, היא שהובילה אותם אל תוך הקרב.

ביום שישי, שלושה בנובמבר, לאחר שבוע של לחימה אינטנסיבית ומאתגרת בצפון הרצועה, עמוק בתוך שטחי האויב, זיהה הכוח שהוביל יהודה תנועה חשודה באחד המבנים. הבקעה הייתה שקטה באופן מחשיד, והחושים המחודדים של יהודה אותתו על סכנה. ללא היסוס, החליט יהודה להיכנס לבדוק את המבנה. יחד עם שני לוחמים נוספים, צעד פנימה, כשהוא מוביל את הדרך, כהרגלו. בתוך המבנה, נגלתה בפניהם תמונה קשה: מחבלים רבים, חמושים בכמויות אדירות של נשק ותחמושת, אורבים להם. קרב פנים אל פנים, עקוב מדם, התפתח במהירות. יהודה, בתושייה ובאומץ לב, ניהל את הקרב, מגיב במהירות לכל איום. במהלך חילופי האש, נפצע יהודה קשה. הכדור פגע בו בעוצמה, אך גם פצוע, כשהכאב מקנן בגופו, לא איבד יהודה את צלילות דעתו ואת תחושת האחריות. הוא דיבר עם המג"ד בקשר, בקול עמוק ונחוש, ונתן תיאור מדויק של המבנה, של מיקומי המחבלים, ושל מה שהתרחש בתוכו. המידע הקריטי הזה, שנמסר תחת אש ובמצב של פציעה אנושה, איפשר לכוחות שהיו בחוץ לדעת בדיוק לאן להגיע ומה מצפה להם שם. זמן קצר לאחר מכן, מת יהודה מפצעיו. הוא נפל בקרב, בן עשרים וחמש בנופלו, כשהוא מגן בגופו על חייליו, על עמו ועל ארצו. המידע שסיפק, ברגעיו האחרונים, הוביל לחיסול המחבלים במבנה ומנע אסון גדול בהרבה, שהיה עלול לגבות חיי לוחמים רבים נוספים. סגנו כתב לאחר נפילתו, במילים מצמררות: "יהודה הציל את כל הפלוגה במוות שלו, לא מילימטר פחות". גבורתו לא הייתה רק בקרב, אלא גם ברגעיו האחרונים, כשהפך עצמו למקור מידע מציל חיים.

סרן יהודה נתן כהן הובא למנוחות בבית העלמין במחולה, המושב שבו נולד וגדל, ביום י"ט בחשוון תשפ"ד, שלושה בנובמבר 2023. הוא הותיר אחריו הורים ושישה אחים ואחיות, משפחה שלמה המומה וכואבת, אך גם מלאת גאווה על הדרך שבה חי ועל הקרבן שהקריב. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סרן, אות הערכה והוקרה על מנהיגותו, אומץ ליבו ותרומתו העצומה. אחותו, ורד, ספדה לו במילים קורעות לב: "יודי, אח יקר ואהוב שלנו... היה לנו קשר של שיתוף, של צחוקים בלי סוף. היית לנו איש אדמה ויציבות שאפשר להישען עליו. כל מדף הספרייה שלך היה מלא בספרי הגות והיסטוריה. איש אמת, היית נאמן לעצמך ועשית מה שאתה אוהב. אנחנו מלאי גאווה במי שהיית בחייך ובמותך". אחיו, שלמה, הוסיף בכאב: "אחי האהוב, מתגעגע ואוהב. לא מאמין שאתה לא איתנו. דאגתי לך שנים, ובעיקר בשבועות האחרונים. היית צדיק אמיתי, הקפדת לחיות חיים של קדושה. איש אשכולות ומפקד עם לב אבהי, שחקן שחמט. במותך ציווית לכולנו חיים של שליחות, נתינה ואכפתיות". המילים הללו, שיצאו ממעמקי הלב, ציירו את דמותו השלמה – איש רוח ומעשה, ענו וגבור, מפקד ואח, שחי חיים מלאים ומשמעותיים.

מורשתו של יהודה נתן כהן ממשיכה לפעום. משפחתו, יחד עם חבריו ושותפיו לדרך, הקימה לזכרו מיזמים רבים, המנציחים את רוחו ואת ערכיו. מיזם "עוז ליהודה" הוא פרויקט ארצי של לימוד תורה בזוגות, המחבר חיילים וחיילות לאנשים בקהילה, ומספק להם עוגנים רוחניים לאורך השירות הצבאי, בדיוק כפי שיהודה עצמו הקפיד לעשות. זוהי דרך להמשיך את הקשר הבלתי פוסק שלו עם בית המדרש, ולהפיץ את אור התורה גם בתוך המציאות הצבאית. חברי הצוות המקורי שלו מסיירת "גבעתי", בשיתוף עם משפחתו ותושבי שדמות מחולה, יזמו הקמת מצפה ובוסתן לזכרו בסמוך למושב, מקום של יצירה, צמיחה והתבוננות, המשקיף על נופי הבקעה שכל כך אהב. בקבוצת הוואטסאפ "ניצוצות חיים מיהודה", שהוקמה בעקבות סיפורים רבים שעלו לאחר נפילתו, נשלח מדי שבוע "ניצוץ" המאיר פינה נוספת בדמותו המיוחדת, וממשיך להדהד את השפע שהותיר אחריו. פודקאסט "שמעו סיפור" הקדיש פרק לזכרו, שנקרא "הגיבורים שלנו: יהודה כהן", וניתן להאזין לו בכל פלטפורמות הפודקאסטים, כדי שעוד ועוד אנשים ילמדו על סיפור חייו מעורר ההשראה. עמודים לזכרו נפתחו באתרים "למלא את החלל", remember.bio ו-memoriz.plus, ובנוסף, יזמה המשפחה הקמת אתר אינטרנט ייעודי לזכרו. כל אלה הם רק חלק קטן מהדרכים שבהן זכרו של יהודה נתן כהן ממשיך לחיות, להשפיע ולעורר השראה, ולהוות עדות חיה לגבורה ענווה, למנהיגות אמיתית, ולאהבת אדם, תורה וארץ שאינה תלויה בדבר. הוא היה גיבור של דור התקומה, שחי ופעל מתוך אמונה עמוקה וחרף את נפשו למען עמו, והותיר אחריו שובל של אור ומשמעות, שיאיר את דרכנו עוד שנים רבות.