יהודה גטו

בפרדס חנה-כרכור, בלב השקט הירוק של המושבה הוותיקה, נולד ביום קר של ינואר, בראשון לחודש בשנת 2002, ילד שקיבל את השם יהודה. הוא היה בנם של מוללין ונטרו, ניצן שביעי בעץ המשפחתי שכבר התפאר בשישה ענפים נוספים – טל, שרית, אנטנך, אנדועלם, אביטל אסתר וזכריה. הבית שלהם, בית עם חצר קטנה שהריחה תמיד מפריחה עונתית ומארוחות ביתיות, היה המרכז של עולם שלם, עולם שנבנה על אדני אהבה חזקה, כבוד הדדי ורעות עמוקה. כבר מראשית דרכו, יהודה ספג את הערכים האלה כמעט עם חלב אמו; הוא גדל לתוך משפחה שהייתה קשורה בקשר בל יינתק למקום, לאדמה הזאת, והכבוד למורשת ולאהבת המולדת לא היה סיסמה ריקה אלא דרך חיים שקטה ומופנמת, שהתבטאה בפרטים הקטנים של היום-יום.

הילדות של יהודה הייתה שזורה בשבילי פרדס חנה, בין רחובות הולנדיים עמוסי עצי פרי לבין שטחים פתוחים ששימשו מגרשי משחקים מאולתרים. הוא היה ילד חכם, וזה ניכר כבר ביכולתו ללמוד ולחקור, לשאול שאלות שלא תמיד הייתה להן תשובה ברורה, ולחבר פיסות מידע לתמונה שלמה. אבל לצד חריפות השכל, הוא היה גם ילד חרוץ, כזה שלא נרתע מעבודה קשה או ממשימות שדרשו ממנו מאמץ. אם היה צריך לעזור לאביו בעבודות הבית, או לסייע לאמו בסידור הכביסה, הוא היה מתייצב מיד, כפות ידיו הקטנות מושטות לעזרה, מבלי שיתבקש. האחריות הייתה תכונה שדבקה בו מגיל צעיר, לא כמשא אלא כהבנה פנימית שיש לו תפקיד, מקום, וכי תרומתו חשובה. הוא היה הילד שאפשר לסמוך עליו שיזכור להשקות את העציצים בחצר, או שישמור על אחיו הקטנים כשאמו יצאה לסידורים, והוא היה עושה זאת בחיוך, מלווה את מעשיו בשקט מחויב.

לצד כל אלה, ליהודה היה לב זהב, לב שהיה רגיש לזולת באופן יוצא דופן. הוא היה הילד שיבחין בחבר שיושב לבד בהפסקה ויגש אליו, לא במילים גדולות אלא בהצעה שקטה לשחק יחד כדורגל, או להחליף קלפים. הוא היה זה שיחלוק את כריך ארוחת העשר שלו עם מי ששכח להביא, ושידאג שגם אחיו ואחיותיו הגדולים והקטנים יקבלו את חלקם בכל טוב. השאיפה שלו לשמוח ולשמח אחרים הייתה כמו ניצוץ פנימי שהאיר את פניו. הוא לא היה ילד רועש או דרמטי; שמחתו הייתה שקטה, מדבקת, והתבטאה במבט עיניים טוב, בחיוך מאיר, וביכולת למצוא את נקודת האור גם ברגעים קשים. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, שם התגלו עוד ועוד רבדים באישיותו העדינה אך החזקה. חבריו אהבו אותו על טוב ליבו ועל יכולתו להשרות אווירה רגועה וחיובית, גם כשילדים אחרים רבו או התלוננו. הוא היה מעין עוגן שקט, שנוכחותו הייתה מורגשת גם כשהוא עצמו דיבר מעט.

כשעלה לכיתה ט', עבר יהודה ללמוד בישיבה התיכונית "אמי"ת נתיבות דרור" שבאור עקיבא. המעבר מהשקט המוכר של פרדס חנה אל מסגרת פנימייתית, עם לו"ז צפוף ודרישות לימודיות גבוהות, לא היה פשוט לילד הביישן והמופנם. אך גם שם, תכונותיו הבולטות אפשרו לו להשתלב במהרה ולהפוך לדמות אהובה. חדר הפנימייה המשותף, הלילות הארוכים שבהם למדו יחד למבחנים, והשיחות על עתיד וחלומות, הפכו אותו לחלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי. מנהל הישיבה, הרב רמי כדר, זכר אותו היטב. "ליהודה הייתה עין טובה ולב טוב," סיפר הרב, וקולו נשבר מעט בזכרונות. "על כן היה תלמיד חביב ואהוב על כולם, על חבריו ועל מוריו. נער צנוע שאהב את החיים, את משפחתו ואת עמו." יהודה לא היה מנהיג קולני, אך הוא היה מנהיג בשקט שלו, בדוגמה האישית, ביכולתו להקשיב לכל אחד, להבין את המצוקה שמאחורי המילים, ולתת עצה כנה ואמיתית, או סתם כתף תומכת. הוא אהב את חיי הפנימייה על אף הקשיים, אהב את הלימוד המשותף, את התפילות הקבועות, ואת תחושת הקהילתיות החזקה ששררה במקום. הוא מצא עונג בלמידת תורת ישראל, לא כמעמסה דתית אלא כדרך להבין את העולם, את האדם, ואת מקומו בתוך הסיפור הגדול. הוא היה יושב שעות ארוכות בספרייה, מעמיק בספרים, מתייעץ עם רבני הישיבה, ומחפש משמעות.

אבל יהודה לא היה רק תלמיד שקדן. הוא ידע לנצל כל רגע בחיים, והיה מלא שמחת חיים שקטה. כשהיה חוזר הביתה בסופי שבוע, הוא היה ממהר לים, לא משנה אם היה קיץ לוהט או חורף סוער. הוא אהב את המרחב הפתוח, את רחש הגלים המתנפצים על החוף, את מליחות האוויר ואת תחושת החופש שהים העניק לו. הוא היה יושב על החול, אוזניות על אוזניו, מנגן מוזיקה שאהב – שירים שהרעידו את הנשמה, שירים שהרימו את הרוח, שירים שסיפרו סיפורים. לעיתים קרובות היה מצטרף למשחקי כדורגל עם חבריו על הדשא המקומי. הוא לא היה השחקן המבריק ביותר, אבל הוא היה שחקן נשמה, כזה שרץ בלי הפסקה, נלחם על כל כדור, ומעודד את כולם. המגרש היה בשבילו עוד מקום לביטוי עצמי, לפורקן אנרגיות, ולחברות אמת. ובכל מוצאי שבת, אחרי שהשמש שקעה והשבוע החדש החל, היה מצטרף לשיעור תורה עם חבריו. זו לא הייתה חובה, אלא בחירה מודעת, רצון להתחבר לשורשים, ללמוד עוד, להעמיק את הבנתו. הוא הקפיד ללמוד את תורת ישראל בכל רגע פנוי, והלימוד הזה היה חלק בלתי נפרד מזהותו. בכל אשר עשה, בין אם בלימודים, בעבודות הבית, או במשחק, הפגין דבקות במטרה וחתירה למצוינות. הוא לא היה רודף כבוד או תהילה, אלא פשוט שאף לעשות את הטוב ביותר שהוא יכול, מתוך יושרה פנימית.

בשנת 2021, עם סיום לימודיו, הגיע תורו של יהודה להתגייס לצה"ל. הוא ניגש למשימה הזו בחרדת קודש, עם תחושת שליחות עמוקה שעיצבה את רוחו מילדות. הוא ידע שהצבא הוא לא רק שירות, אלא דרך לתרום באופן משמעותי יותר למולדתו, להגן על הבית שבו גדל ועל הערכים שהוטמעו בו. הוא שובץ לחיל הלוגיסטיקה, תפקיד שאולי נשמע לרבים כפחות זוהר, אך יהודה מצא בו גדולה. הוא הוכשר להיות נהג מבצעי, ועד מהרה מצא את עצמו משובץ ביחידות הקומנדו המובחרות, בהן יחידת "דובדבן" המיתולוגית. המעבר מחיי פנימייה שקטים אל עולם של מבצעים מורכבים, נסיעות ליליות מסוכנות ואחריות כבדה, היה דרמטי. אבל יהודה, עם שקטונו הפנימי וקור רוחו, התאים את עצמו במהרה. הוא אהב מאוד את התפקיד שקיבל, חש גאווה למלא אותו. ההגה בידיו לא היה רק אמצעי תעבורה, אלא כלי שבאמצעותו הוביל לוחמים אל משימות קריטיות והחזיר אותם בשלום. הוא הרגיש שכל נסיעה היא חלק מפאזל גדול של הגנה, ופעל מתוך תחושת שליחות עמוקה, אהבת הארץ ורצון אינסופי לנתינה.

היו ימים שבהם המתח היה כמעט מוחשי באוויר, ימים של שעות ארוכות בכוננות, של ציפייה דרוכה להוראות שיגיעו. יהודה היה יושב בתוך הרכב הממוגן, מנוע דולק, מוכן לכל קריאה, לכל תנועה. הוא למד להכיר את הרכב כמו את כף ידו, כל רעש, כל תזוזה, כל תגובה של ה"פנתר" הממוגן הייתה מוכרת לו. הוא ידע לנהוג בתנאים קשים, בדרכים משובשות, בחושך מוחלט, תחת לחץ זמן ואיומים מתמידים. כל משימה שהוטלה עליו, קיבל באהבה וללא תלונות. הוא לא היה מטיפוס המתלונן, אלא מזה שמפשיל שרוולים וניגש לעבודה. כשהיו שואלים אותו איך בצבא, איך הוא מסתדר עם הקשיים והאתגרים, היה עונה בחיוך המוכר שלו, חיוך קטן ומאיר עיניים: "יותר טוב מזה – נשתגע." זו הייתה לא רק תשובה, אלא פילוסופיה של חיים. ראיית הטוב בכל מצב, גם כשהוא רחוק מהבית, מותש מעייפות, או דרוך לקראת הלא נודע. הוא ידע למצוא את נקודות האור, את החברות בין הלוחמים, את הסיפוק שבמילוי משימה. בשל אופי היחידה בה הוצב, נדרש להיות תמיד מוכן לפעולה. לא פעם הוקפץ לבסיס רגע אחרי שחזר הביתה לסוף השבוע. הוא היה מגיע הביתה ביום חמישי בערב, מותש מהשבוע הארוך, מתרגש מהמפגש עם המשפחה, וכבר בשישי בבוקר, או אפילו באמצע הלילה, היה מקבל הודעה בווטסאפ: "הקפצה. מיד לבסיס." הוא היה קם, ללא היסוס, מנשק את הוריו, מחבק את אחיו ואחיותיו, ויוצא שוב אל הדרך, תמיד בשמחה, עם תחושת אחריות שאינה ניתנת לערעור.

מפקדיו ראו את המסירות הזו, את המקצועיות, את קור הרוח תחת אש, ואת הנכונות האינסופית לתת. על ביצועיו ועל האופן בו מילא את תפקידו, העניקו לו תעודת הצטיינות. זו לא הייתה הפתעה לאף אחד שהכיר אותו. הוא פשוט היה כזה. שקט, אך עוצמתי. צנוע, אך עשוי ללא חת. לאורך כל השירות, השתדל יהודה שלא להדאיג את משפחתו. הוא ידע כמה הם דואגים לו, כמה הם מתגעגעים. בשיחות הטלפון הביתה, הוא תמיד שמר על טון רגוע, מלא אופטימיות. הוא לא חלק איתם פרטים על המשימות בהן השתתף, על הסכנות האורבות בכל פינה. "אני קרוב לבית, אמא," היה אומר בקולו הרך, "הכל בסדר, לא קורה לי כלום מסוכן." הוא היה יודע איך לבחור את המילים הנכונות כדי להרגיע, כדי לשמור על שלווה בבית, גם כשבתוכו התחוללו סערות ומתחים. תחושת האחריות שלו כלפי משפחתו הייתה עמוקה לא פחות מתחושת האחריות שלו כלפי המדינה.

המשפחה, עבור יהודה, הייתה במקום הראשון, לפני הכל. הכבוד שרחש להוריו, למוללין ונטרו, היה מעורר השראה. הוא ראה בהם עמוד תווך, מקור לחינוך, לערכים, לאהבה. הוא תמיד עשה כל שביכולתו על מנת לא להטריח אותם, ושאף לעזור להם ולכל סובביו. כשהיה מגיע הביתה לחופשה מהצבא, כל רגע פנוי הוקדש למשפחה. הוא היה עוזר לאמו לבשל, לאביו לתקן דברים בחצר, משחק עם אחיו ואחיותיו הקטנים, מנהל שיחות ארוכות עם הגדולים. דודתו, עופרה, זכרה היטב את טוב ליבו ואת נכונותו לעזור. "הוא תמיד היה שואל אותי מה אני צריכה," סיפרה, וקולה נחנק מדמעות, "הוא היה מגיע לעזור בקניות, עושה בייביסיטר לילדים שלי, וגם אם הוא לא היה בבית, הוא דאג שחברים שלו יגיעו לעזור לי." הוא לא היה צריך שיבקשו ממנו. הוא פשוט ראה את הצורך, והיה שם. זו הייתה דרכו השקטה להביע אהבה, לדאוג, לתת. הוא היה עמוד תווך בלתי נראה, אבל מורגש היטב, בחיי כל מי שהיה סביבו.

יהודה היה ביישן, צנוע ומופנם. הוא דיבר מעט, לא היה מטיפוס המרצה או הדובר הגדול, אבל עשה הרבה. נוכחותו הייתה שקטה, אך עוצמתית, והצליח לסחוף אחריו את כולם. לא הייתה זו כריזמה קולנית, אלא סוג של מגנטיות שקטה, של אמת פנימית וטוב לב שהקרינו ממנו. כל מי שפגש אותו נכבש בקסמיו ורצה להיות בקרבתו. הוא מעולם לא אמר מילה רעה לאף אחד. הוא ראה את הטוב בכולם, גם באנשים שקשה היה למצוא בהם נקודות חיוביות. הוא קיבל כל אדם, ללא שמץ שיפוטיות, בלב פתוח ובנפש רחבה. הוא היה כמו קרן אור שקטה, מאירה את הפינות החשוכות, מפיצה חום ואהבה ללא תנאי. חבריו היו מתייעצים איתו, סומכים עליו, רואים בו אוזן קשבת וכתף תומכת. הוא ידע לשמור סוד, להקשיב בלב שלם, ולתת תחושה של ביטחון. היית יכול לספר לו הכל, והוא היה מקבל אותך בדיוק כמו שאתה, בלי ניסיון לשנות, לשפוט או לתקן.

ואז, בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום ה-7 באוקטובר 2023, השתנה הכל. בשעה שש וחצי בבוקר, כשאור ראשון החל להתפשט בשמי הארץ, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, וסיפק חיפוי לאלפי מחבלים שחדרו לשטח ישראל – יבשתית, ימית ואווירית. הם פתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, נפתחה מלחמת התקומה, מלחמה ששינתה את פניה של המדינה ואת חייהם של כל אזרחיה.

הידיעות הראשונות על המתקפה הגיעו ליהודה, כמו לכל עם ישראל, דרך צפירות האזעקה הבלתי פוסקות, דרך הודעות הווטסאפ המבוהלות, ודרך הדיווחים הראשוניים בתקשורת. הוא היה בבית, בחופשה, וחש את האדמה רועדת תחת רגליו, לא רק פיזית אלא גם רגשית. תוך שעות ספורות, הפך הבית השקט למרכז דאגה ואי ודאות. הטלפון לא הפסיק לצלצל, קרובי משפחה וחברים מכל קצוות הארץ ניסו להבין מה קורה. יהודה ידע שזה רק עניין של זמן עד שיקראו לו. יחידתו, שפעלה תחת חטמ"ר מנשה במרחב ג'נין וטולכרם, הייתה בחזית הלחימה מיומה הראשון של המלחמה. תפקידה היה קריטי – לסכל פעולות טרור במרחב ולמנוע את התפשטות המלחמה לזירת לחימה נוספת, למנוע פתיחת חזית נוספת בצפון השומרון, שעלולה הייתה לגרור את המדינה כולה למערכה רחבה ומסוכנת יותר.

ההקפצה הגיעה במהרה. הודעת ווטסאפ קצרה וחותכת, "כולם לבסיס. מיד." יהודה לא היסס לרגע. הוא ארז במהירות את התיק, בדק שכל הציוד שלו מוכן. המבט בעיני הוריו היה מלא דאגה, אך גם גאווה. "תישמר לי, בן שלי," לחשה אמו כשחיבקה אותו חיבוק ארוך וחזק. "אני חייב להיות שם, אמא," ענה לה, קולו נחוש, "אני חייב להגן עליכם." הוא יצא מהבית אל הלא נודע, אל הכבישים שפתאום נראו אחרת, אל המציאות החדשה והמרה. הוא ידע שזו לא עוד משימה שגרתית, אלא מלחמה על הבית, על הקיום. במשך חודשים ארוכים, יחידתו לחמה באינטנסיביות, לילה ויום, במבצעים מורכבים בלב מחנות פליטים וערים עוינות. יהודה, כנהג מבצעי, היה חוד החנית, מסיע את הלוחמים אל תוך הסמטאות הצרות, מנווט בין כפרים ועיירות, כשהוא מודע היטב לסיכונים המרחפים מעל ראשו בכל רגע. הוא ראה את פניהם המתוחות של הלוחמים, שמע את הפקודות המהירות בקשר, וחש את הלחץ האדיר בכל מבצע.

בינואר 2024, סיים יהודה את שירותו הסדיר, תקופה ארוכה של שלוש שנים מלאות אתגרים ומסירות. הוא יכול היה לחזור הביתה, להתאוורר, לחשוב על העתיד, על טיול שאחרי צבא, על לימודים. אבל המלחמה עדיין השתוללה, והוא לא יכול היה לעמוד מנגד. הוא גויס מיד למילואים, והמשיך להילחם ברציפות לאורך חודשים ארוכים. "אמרתי לו שיתאוורר, שייקח הפסקה," סיפר בן דודו, קולו רועד, "והוא אמר לי: 'אני חייב להיות שם'." המשפט הקצר הזה שיקף את כל מה שיהודה היה. את תחושת השליחות הבלתי מתפשרת, את הנכונות להקריב הכל למען הכלל, את האהבה העצומה לעמו ולארצו. הוא לא היה מסוגל להפקיר את חבריו, את המדינה, בשעתה הקשה. הוא נשאר בשטח, נהג בפנתר הממוגן, מוביל את לוחמי "דובדבן" אל תוך הקרבות, כשהוא מודע לכל צעד, לכל סכנה. הימים התערבבו, הלילות הפכו לימים, העייפות הצטברה, אך רוחו נותרה איתנה. הוא היה שם, תמיד, עם החיוך השקט והעיניים הטובות, עוגן של יציבות בתוך תוהו ובוהו.

ביום שני, 1 ביולי 2024, בשעה שאור הבוקר החל לפרוץ מעל הרי השומרון, יצא יהודה, כנהג, עם יחידת "דובדבן" לפעילות מבצעית נוספת. היעד היה מחנה הפליטים נור א-שמס, הסמוך לטולכרם, אזור שהיה ידוע כקן צרעות, זירת פעילות טרור בלתי פוסקת. יהודה ישב מאחורי ההגה של רכב ה"פנתר" הממוגן, ידו האחת על ההגה, השנייה על ידית ההילוכים, עיניו סורקות את הדרך, את הסמטאות הצרות, את הגגות שמעליהם. המתח היה דרוך באוויר, ריח שרוף של צמיגים, קולות רחוקים של צעקות. הוא הוביל את הרכב בזהירות, כל תנועה מדודה, כל פנייה מחושבת. הלוחמים מאחוריו סמכו עליו בעיניים עצומות. הוא היה העיניים והרגליים שלהם, זה שהביא אותם בבטחה אל היעד. אבל במציאות המורכבת והאלימה הזו, הסכנה ארבה בכל פינה, מתחת לכל אבן, מאחורי כל קיר.

לפתע, בום מחריש אוזניים. פיצוץ עז זעזע את הרכב כולו. רכב ה"פנתר" הממוגן, שעליו סמך יהודה כל כך, עלה על מטען חבלה רב עוצמה שהוטמן בדרך. הכל קרה בשניות בודדות. הרכב התרומם באוויר, נזרק, ואז צנח. העשן והאבק מילאו את האוויר. יהודה, שהיה מאחורי ההגה, ספג את מלוא עוצמת הפיצוץ. הוא נהרג במקום. בן עשרים ושתיים בנופלו. צעיר כל כך, מלא חיים, מלא תוכניות, מלא נתינה. הוא נפל בפעילות מבצעית, תוך כדי הגנה על המדינה שכה אהב, במקום שבו בחר להיות, כשהוא מקיים את הבטחתו לעצמו ולבני משפחתו – "אני חייב להיות שם." הבשורה המרה הגיעה לפרדס חנה-כרכור, לביתם של מוללין ונטרו, והטילה צל כבד על הבית ועל הקהילה כולה.

סמל ראשון יהודה גטו הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפרדס חנה, כשמאות מלווים אותו בדרכו האחרונה. השקט המוחלט ששרר בהלוויה נשבר רק על ידי קולות הבכי וההספדים. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, ושישה אחים ואחיות שאיבדו עמוד תווך, אח אהוב ונערץ. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל, אות הערכה אחרון על מסירותו, מקצועיותו וגבורתו. על מצבתו, חקקה המשפחה את המילים: "יהודה אהוב שלנו, תודה על האור והטוב שהורדת לעולם, אורך יאיר לעד." מילים אלה, פשוטות ועמוקות, תיארו בצורה מדויקת את מה שיהודה היה: מקור אור, מקור טוב, אדם שהאיר את דרכם של רבים.

ההספדים שנשמעו מעל קברו שיקפו את עוצמת האובדן ואת גודל הדמות שהותיר אחריו. דודתו, עופרה, ספדה לו בקול רועד, מלא אהבה וכאב: "אתה ענק, צנוע, כמה אתה מורגש בחדר שאתה נמצא בו. אתה חכם, פרח בר שלי. אתה יפה מבחוץ ומבפנים." היא דיברה על נוכחותו השקטה אך הכובשת, על חכמתו שמעולם לא התפארה, ועל יופיו הפנימי שהקרין החוצה. בן דודו, שנלחם לבלום את הדמעות, הוסיף: "איזה מלאך. בן אדם טוב. כל דבר שהוא נוגע בו הופך לזהב. מהיום הראשון שהוא הגיע לעולם הוא הקרין אור שאי אפשר לפספס. רק רצה לחבק, לתת מעצמו. קודם כול כולם, אחר כך יהודה. הוא סיים שירות והלך למילואים. אמרתי לו שיתאוורר והוא אמר: 'אני חייב להיות שם.' אנחנו אוהבים אותך יהודה. אתה אח בשבילי." המילים האלה, שנאמרו ממעמקי הלב, חשפו את מהותו של יהודה: נשמה טהורה, מלאך בדמות אדם, שכל חייו היו מסע של נתינה ללא גבולות.

מורשתו של יהודה גטו, על אף חייו הקצרים, נותרה חיה ונושמת. הוא מונצח באנדרטה לחללי חיל הלוגיסטיקה בתל חדיד, סמוך למחלף בן שמן, מקום שקט ומכובד המזכיר את פועלם של אלה שנפלו. משפחתו, עם כאב הלב האינסופי, יזמה פרויקט אדיר להקמת היכל "נצח יהודה" – מרכז לחינוך, השראה והעברת המורשת שהשאיר אחריו. זהו ניסיון להפוך את האובדן למגדלור של תקווה, להמשיך את דרכו של יהודה דרך חינוך הדורות הבאים לערכים של נתינה, אהבת הארץ ואחריות הדדית. בערב ב' בטבת תשפ"ה, בתאריך הלועזי של יום הולדתו העשרים ושלוש, ב-1 בינואר 2025, נערכה בבית הכנסת "אור ישרים" בפרדס חנה-כרכור הדלקת נרות קהילתית לזכרו, לציון נר שמיני של חנוכה. אור נרות החנוכה, המסמל את ניצחון האור על החושך, התחבר באופן סמלי לאורו של יהודה, שגם לאחר מותו ממשיך להאיר. המוזיקאי שחר מהרי, שנגע בסיפורו של יהודה, יצר שיר זיכרון עמוק ומרגש, שניתן להאזין לו ביוטיוב תחת השם "יהודה גטו", מנגינה ומילים הנושאות את זכרו. עמוד לזכרו נפתח גם באינסטגרם תחת השם: remember_yehuda_ghetto, המאפשר לרבים לזכור, להתגעגע ולחלוק רגעים מחייו. עמודי הנצחה נוספים נפתחו באתר "למלא את החלל" ובאתר memoriz.plus, כולם עדות חיה לחיים שנגדעו בטרם עת, אך השאירו חותם עמוק ובל יימחה. יהודה גטו, שקם והלך להגן על ביתו, על משפחתו ועל עמו, נפל כגיבור אמיתי, והותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אנושיות, אהבה, נתינה וגבורה שתישאר חקוקה בלבבות לעד, ותהווה השראה ותזכורת מתמדת לכוחה של הרוח הישראלית.