יהונתן יוסף ברנד

בבית עתיק בירושלים, בין סמטאות אבן וריחות של תבלינים, נולד ילד ביום ה' באייר תשנ"ה, חמישה במאי 1995, ונקרא יהונתן יוסף. הוא היה בנם של יוכבד וחנן ברנד, ובן למשפחה שהייתה עוגן של ידע, אמונה וחום אנושי. הרב חנן, אביו, היה דמות מוכרת בעולם הציונות הדתית, בוגר ישיבת מרכז הרב, מי שהתמחה בכשרות ארצית ועמד בשורה הראשונה של מערך הכשרות לצד הרב הראשי לישראל, הרב אברהם שפירא זצ"ל. בביתם לא היה רגע דל: שבעה ילדים – רחל, שלמה, יאיר, פנינה, רות ופנחס איתן – מילאו את החללים בצחוק, בוויכוחים עליזים ובשיחות עמוקות. יוני, כפי שכולם כינו אותו, גדל בתוך המארג הצפוף והאוהב הזה, כשקירות הבית סופגים שיעורי תורה לצד סיפורי יומיום, וריח חלות השבת נישא באוויר לצד ניחוחות ספרי קודש ישנים. האווירה הייתה חמה ומעוררת מחשבה, כזו שמעודדת סקרנות, שואפת לאמת ומחנכת לנתינה, לא רק במילים אלא במעשים קטנים ויומיומיים. הוא למד מהוריו שערכים אינם רק רעיונות מופשטים, אלא דרך חיים שמתבטאת בכל אינטראקציה, בכל מבט ובכל מילה.

את שנותיו הראשונות בילה יוני בין ספסלי תלמוד תורה "מורשה", שם נחשף לאותיות הראשונות של השפה העברית ולסיפורי בראשית, כשידיו הקטנות משחקות בחול שבחצר בית הספר בהפסקות, ועיניו הגדולות בולעות את העולם. ככל שהתבגר, עבר לישיבה התיכונית "נתיב מאיר", מסגרת ששילבה לימודי קודש עם לימודי חול, ועיצבה בו את היכולת לחבר בין העולמות – בין הלימוד העיוני לבין החיים המעשיים. שם התחילו להתגבש בו התכונות שלימים הפכו לסימן ההיכר שלו: יושרה בלתי מתפשרת, טוב לב שופע, צניעות עמוקה ואהבת אדם אמיתית, כזו שלא מבחינה בין אדם לאדם. הוא לא היה ילד שחיפש את אור הזרקורים; את המשמעות מצא דווקא במעשים השקטים, באוזן קשבת, במילה טובה שנאמרה ברגע הנכון. כשהיה בכיתה ט', החל להתנדב באופן קבוע, מניע שהפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא סייע בחלוקת מזון למשפחות נזקקות, ואפשר היה לראות אותו בשעות הבוקר המוקדמות, כשהאוויר עוד קריר ומלא בטל, פורק ארגזים כבדים של ירקות טריים ולחמים חמים, כשהוא מניח אותם בעדינות על מפתן הדלתות, מלווה בחיוך ביישני. הוא רתם למשימה גם את אחיו ואחיותיו, את חבריו לספסל הלימודים, והפך את הפעילות הזו למסורת משפחתית וחברתית שנמשכה למעלה מעשר שנים, הרבה אחרי שרוב בני גילו עברו לעיסוקים אחרים. הוא האמין בכל ליבו במשפט שאמר לעצמו ולסובביו לא פעם: "להאמין שיש טוב בעולם ולהאמין שאתה יכול להוסיף פה קצת טוב", ואת המוטו הזה הפך לדרך חיים. הוא תמיד חיפש משמעות, רצה להוסיף אור בעולם, והיה נכון לעזור לכל חבר, להקשיב בסבלנות ולתת עצה כנה, לא מתיימרת. הצניעות הייתה נר לרגליו, והוא פעל מתוך הערך "הצנע לכת" – רוב מעשי החסד הרבים שלו נותרו עלומים, לא ידועים אפילו לבני משפחתו הקרובים או לחבריו, אלא רק לאלו שקיבלו את עזרתו השקטה והמסורה. הוא התנדב במספר ארגונים ועמותות, בהם "יד שרה", שם סייע בשינוע ציוד רפואי לנזקקים, בעמותת "על"ה" שפעלה למען ילדים ונוער עם צרכים מיוחדים, ובארגון "ידידים", שם נתן עזרה בדרכים – החלפת גלגל, התנעת רכב או סיוע קטן אחר ששינה את יומו של אדם זר.

לאחר שסיים את לימודיו בישיבת "שבי חברון", בה העמיק את לימודיו והתעמק בסוגיות רוחניות ותורניות, הגיע הרגע שבו לבש יוני מדים, צעד משמעותי בחייו שחיבר בין עולמותיו. הוא התגייס לצה"ל, לחיל השריון, שם שירת כלוחם וכמפקד טנק. המעבר מהספסל העיוני של הישיבה אל המציאות הפיזית והתובענית של הטנק היה חד, אך יוני אימץ אותו במלוא הרצינות. הוא למד את רודפי הברזל, את רעש הזחלים שמחריש אוזניים, את ריח הסולר, את החום הלוהט בקיץ ואת הקור המקפיא בחורף בתוך כלי הפלדה הענק. הוא התחבר במהרה לאנשי הצוות שלו, כפי שתמיד ידע לעשות, והפך לחלק בלתי נפרד מהם. בתוך הטנק הסגור, בחלל המצומצם, נרקמו קשרי אחווה עמוקים, והוא היה שם בשבילם – מילה טובה, בדיחה קטנה ברגע של מתח, אוזן קשבת ללבטים. הוא פיקד על הטנק במקצועיות ובאחריות, מבין היטב את כובד המשימה ואת הערך של שמירה על חייהם של אנשיו ושל אזרחי ישראל. הוא ידע שגם כאן, בשדה הקרב, אפשר וצריך להוסיף טוב לעולם.

עם שחרורו מהצבא, לא חיפש יוני דרך קלה או נוחה, אלא בחר להמשיך בדרך הנתינה והעזרה. הוא מצא את מקומו בעמותת "אבוקת אור", שם עבד כמדריך בדירה ששימשה בית לאנשים עם קשיי ראייה, שגם התמודדו עם מוגבלויות נפשיות או פיזיות. זו הייתה עבודה תובענית, שדרשה סבלנות אין קץ, אמפתיה עמוקה ויכולת למצוא את הדרך אל ליבם של אנשים שחיים בעולם אחר. יוני, כדרכו, הצטיין בכך. הוא ידע למצוא שפה משותפת עם כל אחד ואחד מהחניכים, בין אם זה היה דרך מגע עדין, קול רגוע, או הבנה שקטה של הצרכים הייחודיים שלהם. הוא לא הסתפק רק בליווי שלהם בדירה, אלא הרחיב את עולמם: לקח אותם לים, שם יכלו להרגיש את הרוח והגלים על פניהם, ולרכיבה על אופניים מיוחדים, חוויה של חופש ותנועה שרבים מהם לא יכלו לדמיין. לעיתים קרובות, גם לאחר שעות העבודה, נהג להישאר איתם בדירה, מתוך תחושת מחויבות אמיתית, או שהקפיד להתקשר ולדרוש בשלומם גם כשהיה רחוק. הוא לא ראה בכך "עבודה", אלא שליחות, חלק בלתי נפרד מהאור שרצה להוסיף לעולם.

מעבר למסירותו לאדם, יוני היה חובב טבע מושבע, כזה שחי את הטבע ונושם אותו. הוא אהב לטייל ברגל בשבילי הארץ, להרגיש את האדמה תחת כפות רגליו, לטפס על פסגות הרים ולצפות בנוף עוצר נשימה שנפרש מתחתיו, לצלול לעומק הים הכחול ולגלות עולם שקט וקסום, ולרכוב על סוסים, כשהוא מרגיש את עוצמתו של בעל החיים והרוח מלטפת את פניו. בכל אחת מהפעילויות הללו, הוא מצא שקט פנימי, חיבור עמוק לבריאה ולתחושה של חופש. הוא לא שמר את האהבה הזו לעצמו, אלא רצה להנחיל אותה גם לאחרים. לשם כך, עבד כמדריך סנפלינג, לוקח קבוצות אל קצות מצוקים, מלמד אותם את רזי הטיפוס והגלישה, ובעיקר – מעניק להם את הביטחון להתגבר על הפחד ולחוות את הריגוש שבהתמודדות עם האתגרים שבטבע. לראות את החיוך על פניהם של אלה שירדו בפעם הראשונה, את ניצוץ הניצחון בעיניהם, היה עבורו תגמול גדול לא פחות מהחוויה האישית שלו.

הצורך שלו לטפל באנשים ולעזור להם הוביל אותו לבחירה טבעית של מקצוע: פיזיותרפיה. הוא החל את לימודיו באוניברסיטת אריאל, ושוב, גם בספסל הלימודים, בלט יוני. הוא לא היה רק סטודנט חרוץ ומעמיק, אלא תמיד היה הראשון להציע עזרה לחבריו, להסביר חומר קשה, להכין יחד למבחנים, או פשוט להיות אוזן קשבת למי שזקוקה לכך. חבריו לספסל הלימודים יכלו להעיד על ליבו הטהור והזהב, על האהבה הגדולה שלו לדברים החשובים באמת בחיים. הוא ראה את הטוב בכל דבר ובכל אדם, ולא רק שלא שפט, אלא חיפש תמיד את נקודת האור בכל מפגש. בתקופת הלימודים, התגורר בכפר הסטודנטים "קדמה" במושב מכורה שבבקעת הירדן. למרות שהצטרף לכפר רק באמצע שנת הלימודים, הוא התחבב במהרה על כל הסטודנטים האחרים. עם חיוכו הענק, מבטו הישיר והכנה, ויכולתו המופלאה למצוא שפה משותפת עם כל אחד, הוא הפך עד מהרה למרכז החבורה. יוני אהב מאוד את חבריו, את הקשרים האנושיים, והיה לו כישרון נדיר לגרום לכל אדם בסביבתו להרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו, שהוא נראה, נשמע ומוערך. הוא הקרין חום, אופטימיות ושמחת חיים, והאור שהאיר כל חדר שבו נכנס, נצרב בלבבות.

ואז הגיעה שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. הבוקר של אותו יום עמד בניגוד מוחלט לשמו של החג – שמחת תורה, חג של אחדות, של ריקודים עם ספרי תורה ושל התרוממות נפש. בשעה שש וחצי בבוקר, כשקרני השמש הראשונות ניסו לפרוץ דרך ענני הבוקר, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ומתחת למסך האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדר הגבול הפרוצה, ימית דרך חופי הדרום, ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה. הם פתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השקטים, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על בסיסי צה"ל באזור, על אלפי מבלים תמימים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, ועל כל מי שנקלע לדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – ילדים, נשים וקשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב במלחמתם על הגנת התושבים. בבוקר הנורא ההוא החלה מלחמה.

באותה השבת, יוני היה בירושלים, מבלה עם חברים, אולי משוחח על תכניות לעתיד, אולי צוחק על זיכרונות משותפים, או סתם נהנה מהשקט של חג. כשהתחילו להתפשט השמועות הראשונות, הדיווחים המקוטעים, ותחושת האיום התחילה לחלחל, יוני לא היסס לרגע. בלי לחשוב פעמיים, ובעיקר בלי לחשוב על עצמו, הוא נפרד מחבריו וחזר במהירות לבית הוריו כדי לאסוף ציוד הכרחי. תחושת הדחיפות בערה בו, והוא ידע שזקוקים לו. הוא נכנס למכוניתו ונסע דרומה, אל תוך האש, אל תוך הכאוס, אל המקום שבו מדינת ישראל נלחמה על חייה. בדרך, הגיע צו 8, צו החירום, והוא גויס לשרת כמפקד טנק בגדוד 52, עוצבת "עקבות הברזל" (חטיבה 401), חיל השריון. הימים הראשונים היו ימי היערכות מתוחים בשטחי הכינוס. בתוך ההמולה, בין מאות חיילי מילואים שהגיעו מכל קצוות הארץ, פגש יוני את חבריו לצוות, את פניהם המעורבים של נחישות וחשש. הם עברו תדרוכים, בדקו ציוד, הכינו את הטנק, והתאמנו לתרחישים בלתי צפויים. האווירה הייתה כבדה, אך גם מלאה ברוח לחימה.

רגע לפני הכניסה לרצועת עזה, כשגורלם היה נתון בידי שמיים ובידי נחישותם, מצא יוני את הזמן לכתוב כמה מילים, ששיקפו את עומק נפשו ואת המניעים העמוקים שדחפו אותו קדימה. "צמאה לך נפשי לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלוקים," כתב, מילים שמבטאות כמיהה רוחנית עזה, חיבור עמוק למקור החיים, לאלוהות, גם ברגעים הקריטיים והמסוכנים ביותר. ואז, מילים שהן צוואה רוחנית וקריאת קרב כאחד: "בשם עם ישראל אני יוצא למלחמת הקיום של העם היהודי. שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד." אלו לא היו מילים של מליצה ריקה, אלא ביטוי אמיתי ואותנטי של אדם שראה את עצמו חוליה בשרשרת הדורות, מגן על עמו ועל מורשתו. הוא לא נלחם רק על פיסת אדמה, אלא על עצם הקיום, על הרוח, על הזהות. במקביל, בשיחה עם בן דודו, ביטא יוני את תמצית תפיסת עולמו במילים פשוטות ועוצמתיות: "צריך גלגל, אני גלגל." במשפט הזה טמונה כל מהותו – ההבנה העמוקה שהוא חלק ממכונה גדולה יותר, חוליה חיונית, גלגל הכרחי בתנועה קדימה. הוא לא ביקש להיות הנהג או המנהל, אלא גלגל, חלק חיוני שמאפשר למערכת כולה לתפקד. זו הייתה תמצית הצניעות, המסירות וההבנה של מקומו במערכה. הוא היה מוכן להיות ה"גלגל" הבלתי נראה, זה שעושה את העבודה הקשה בשטח, מתוך הבנה שכל חלק חיוני.

ואז, ביום חמישי, השני בנובמבר 2023, י"ח בחשוון תשפ"ד, יוני וצוותו, כחלק מהכוחות המתמרנים, נכנסו עמוק יותר לצפון רצועת עזה. הם נעו בשטח עוין, מודעים לכל צל, לכל תנועה חשודה. הטנק היה ביתם, עולמם הצפוף, שבו כל תנועה וכל צליל מקבלים משמעות. דרך הפריסקופים, הם סרקו את הסביבה, כשהאוויר בתוך הטנק מתוח וספוג בריח אבק שריפה ומתכת חמה. במהלך פעילות מבצעית, נתקל הכוח במחבלים. הכל קרה במהירות מסחררת, בשברירי שנייה. חילופי אש פרצו, עזים וקטלניים. קולות ירי, פיצוצים, צעקות. בתוך הכאוס והאש, במאמץ נואש להגן על חבריו ועל משימתם, נפגע יהונתן. הוא נהרג בקרב, בן עשרים ושמונה בלבד בנופלו. נפילתו הייתה מכה אנושה לצוותו, למשפחתו ולעם ישראל כולו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בירת הנצח שעליה הגן. מעל קברו הטרי, נפרשו שמי ירושלים הכחולים, עדים שקטים למעשה גבורה ואומץ לב. לאחר נפילתו, הועלה יוני מדרגת רב-סמל לדרגת רב-סמל ראשון, אות הוקרה על מסירותו ומקצועיותו. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, ושישה אחים ואחיות המומים, שמעתה יחיו עם החלל העצום שהותיר אחריו.

החלל שנותר היה עצום, והדהד בכל פינה. אחותו רחלי, במילים שבורות אך נוקבות, ספדה לו: "יהונתן היה הבנאדם הכי מדהים בעולם, רק רוצה לעזור לכולם, איש שיחה שדורש אמת ועומק, הצליח לנהל שיחה בשניות עם כל אחד, חבר ואח הכי טוב בעולם." היא הוסיפה וסיפרה על נחישותו: "היה לו מאוד מאוד חשוב להיכנס לעזה ולהיות משמעותי," מילים שחיברו את ההבנה של "אני גלגל" עם הצורך העמוק להשפיע. חבריו לספסל הלימודים, שזכרו את חיוכו הרחב והמדבק, את האור שהפיץ בכל מקום, מצאו נחמה במילים: "האור שהאיר כל חדר עם החיוך הענק שלו יישאר דולק לנצח." הוא לא היה רק חבר, אלא עמוד תווך, מגדלור של טוב לב.

מורשתו של יוני, עמוקה ורחבה, החלה לקרום עור וגידים עוד כשהכאב היה טרי. בחודש אפריל 2024, התאחדות הטיפוס בישראל, מתוך הכרה באהבתו העצומה לטבע ולטיפוס, ערכה יום טיפוס וחוויה מיוחד במצוק זנוח, לזכרו. במהלך היום המרגש הזה, נפתחו מסלולי טיפוס חדשים שנשאו את שמו – "המצוק של יוני", כשבני משפחתו וחבריו של יוני נושאים דברים לזכרו, מתארים את אהבתו לגבהים, לאתגר, לרוח החופשית שהייתה בו. במקביל, כפר הסטודנטים "קדמה", המקום שבו מצא בית שני וחברים לדרך, יזם הקמת מצפה להנצחת פועלו ומורשתו. המצפה הוקם בבקעת הירדן, נושק לנופים עוצרי נשימה, והוא משמש מקום התכנסות וזיכרון עבור משפחה וחברים, סטודנטים ותושבי האזור. השלט שהוצב במקום נושא את הכיתוב: "יוני שלנו, נשמה של חסד ללא גבולות, עבד השם, וחבר לדברים של אמת מתוך פשטות ונעם." מצפה נוסף, עדות נוספת לאהבה הרבה שרחשו לו, הוקם לזכרו ביישוב תקוע, ובשלט שהוצב במקום נכתב "יוני היה חבר לדיבור של אמת, חסד, פשטות ונעימות." למרגלות המצפה, ניטע כרם, סמל לחיים ולצמיחה, לזכר יהונתן, שאהב את הארץ והיה קשור לאדמתה.

חבריו מהאוניברסיטה, אלה שחלקו איתו את ספסל הלימודים ואת החלומות, הוציאו סיכה מיוחדת לזכרו, עליה הוטבעה תמונתו, וחוקקו המילים "חסד. אמת. חיים." שלוש מילים שסיכמו את מהותו, את הדרך שבה חי ואת הערכים שהנחו אותו בכל צעד ושעל. סיכה קטנה, אך בעלת משמעות אדירה, שנשאה את זכרו לכל מקום שאליו הלכו. בערב כניסתו לעזה, צירוף מקרים מצמרר, חל יום השנה לפטירתו של ר' שלמה קרליבך, המלחין והזמר שהיה סמל לשמחה, לאחדות ולחיבור רוחני. יהונתן, שאהב את ניגוניו של קרליבך ואת ה"התוועדויות" – המפגשים המוזיקליים והרוחניים – ביקש מחבריו שיתוועדו בשמו בהילולה שכל כך אהב. אחד הניגונים שחבריו שלחו לו היה "שים שלום", שיר שביטא את נפשו של יוני, שתמיד חיפש את השלום בתוכו ופעל למען שלום בין אנשים. במלאת שנה לנפילתו, עיבדו חבריו את השיר והוציאו אותו מחדש, לעילוי נשמתו, בתפילה שהניגון שלו, ניגון של שלום ואהבה, ימשיך וילווה את כולם. השיר, כמו חייו, זמין כיום להאזנה באתר "יוטיוב", מהדהד את צלילי נשמתו.

המשפחה, מתוך רצון להמשיך ולהפיץ את אורו, הפיקה חוברת בשם "בגובה הלב". החוברת כללה קטעים מיומניו של יהונתן, שנתגלו רק לאחר נפילתו. ביומנים אלו, התגלו מחשבות ותובנות עמוקות על החיים, על משמעות, על חיבור ועל הנקודה הפנימית המניעה את הכל. אלו היו מילים שנכתבו מתוך כנות מוחלטת, חלון הצצה לעולמו הפנימי העשיר והמורכב. באזכרה במלאת שנה לנפילתו, הוקרן סרט מרגש בשם "הנקודה שבלב". הסרט, שחשף את סיפורו ודמותו של יהונתן, קיבל את שמו מתוך כתביו, שם כתב: "הדבר היחידי שאני ודאי כלפיו ומוביל אותי לדברים טובים זאת הנקודה שבלב, הגרעין של הכול. ממנה אני הולך ואליה אני חוזר." "הנקודה שבלב" – ביטוי זה סיכם את המצפן הפנימי שלו, את המצפן שהוביל אותו לחיים מלאי חסד, אמת ונתינה, ובסופו של דבר, הקריב את חייו למען עמו. הסרט, כמו ניגונו, זמין לצפייה באתר "יוטיוב", וממשיך להאיר את הדרך לרבים, להזכיר את הכוח שבפשטות, בטוב לב ובאמונה בטוב שבעולם. יהונתן יוסף ברנד נפל בקרב, אך רוחו, מורשתו ואורו ממשיכים להאיר, מזינים את התקווה והגאווה הישראלית, ומזכירים לכולנו את מחיר החיים, את ערך האדם, ואת הגבורה שקיימת בלב הפועם של מי שבחר להיות "גלגל" במלחמת הקיום של עמו.