יהונתן יצחק סמו

בירושלים נולד יהונתן יצחק סמו, בנם הבכור של איילת ומשה, ביום קר של כ' בטבת תשס"ב, 4 בינואר 2002. הבית בכרמי צור, יישוב קהילתי חם בלב גוש עציון, התמלא באור חדש. כשעיניו הגדולות והיפות נפקחו לראשונה אל העולם, הן כבר נשאו בתוכן ניצוץ של סקרנות ותום, וחיכו לגלות את כל מה שיש לו להציע. יהונתן גדל בבית שבו ריח קבוע של אוכל ביתי התערבב עם צלילי צחוק של ילדים ושיחות עמוקות סביב שולחן השבת. הוריו, משה עורך הדין ואיילת, הקיפו אותו באהבה וחינכו אותו על ערכים של עשייה, נתינה ומחויבות, ערכים שנטמעו בו עמוק מילדות והיו לחוט השני של חייו הקצרים והמלאים. הוא היה הבכור, אח גדול לבארי, לביא, תמר ואחינועם, ומהר מאוד למד לקחת על עצמו אחריות, להיות דוגמה, להשגיח ולדאוג. קולם של אחיו הקטנים היה פסקול קבוע בחייו, קריאות "יהונתן, בוא תראה!" או "יהונתן, עזור לי!" ליוו אותו בכל שעות היממה, והוא, בחיוכו הרחב והמרגיע, תמיד מצא זמן להקשיב, לייעץ ולשחק איתם, כאילו אין דבר דחוף יותר בעולם.

הילד יהונתן היה תמים במובן הטהור ביותר של המילה – ראיית עולם נקייה, לב פתוח ונכונות להאמין בטוב. הוא היה אדיב מטבעו, מחווה קטנה של עזרה למי שזקוק, מילה טובה למי שקשה לו, היו חלק בלתי נפרד מאופיו. זיכרונות רבים נותרו מאותם ימים ראשונים בכרמי צור: הליכה בבוקר אל הגן, אצבעותיו הקטנות אוחזות באצבע של אמו, מביטות בסקרנות בעלי השלכת הכתומים שהתפזרו על השבילים, או טיפוס על עץ התאנה בחצר, ידיו מתלכלכות ממיץ הפירות הדביק, וקריאות שמחה כשהצליח לקטוף את התאנה הבשלה ביותר. הוא זכר היטב את שמו השני, יצחק, שם שהוריו העניקו לו והפך לסוג של זהות סודית, חלק ממנו שהיה קנאי לו וקיבל עליו אחריות. כשהיה מציג את עצמו, תמיד הקפיד לומר "יהונתן יצחק", כאילו השם הכפול טמן בחובו הבטחה למשהו גדול יותר, עמוק יותר. אולי כבר אז, בילדותו, חש את משמעות ה"צחוק" הטמונה בשם, את השמחה הטהורה שביקש להפיץ סביבו, ואת ה"תן" שבשמו הראשון, שהעיד על נתינה אינסופית.

שנות בית הספר היסודי בכרמי צור היו מלאות בפעילות. יהונתן היה ילד חכם ומחונן, לא רק בלימודים, שם הצטיין בקלות יחסית, אלא גם ביכולתו לראות את הדברים מזוויות שונות, להבין אנשים ולהתחבר אליהם. הוא היה מנהיג טבעי, לא בכוחניות אלא בכריזמה שקטה ובדוגמה אישית. כששיחק כדורגל עם חבריו במגרש המאובק של היישוב, הוא לא היה זה שצעק הכי חזק, אלא זה שידע למסור את הכדור בזמן הנכון, לעודד את מי שהחטיא, ולחגוג את השער כאילו כל הקבוצה כבשה יחד. החברות הייתה עבורו ערך עליון. כל אחד מחבריו הרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו, תחושה שיהונתן יצר לאורך כל חייו בזכות יכולתו להקשיב באמת, לתת עצה כנה, ולהיות שם, פשוט להיות שם, ברגעים הטובים וגם ברגעים הקשים. הוא לא היה צריך מילים רבות כדי להביע את אכפתיותו; מבט בעיניו הגדולות, חיוך רחב, נגיעה בכתף – כל אלה אמרו יותר מכל נאום.

עם המעבר לחטיבת הביניים והתיכון, עזב יהונתן את כרמי צור לטובת לימודים בישיבה בקריית ארבע, ולאחר מכן בישיבת "נווה שמואל" באפרת. המעבר לא היה קל, אך יהונתן, שהיה נער מלא חיים ופעיל, ראה בו הזדמנות חדשה. הוא השתלב במהירות, יצר חברויות חדשות ובלט בגישתו האופטימית לחיים. בניגוד לרבים מבני גילו, הוא מעולם לא התלונן על קשיים. אם נתקל באתגר בלימודים, היה יושב ומעמיק עד שהבין. אם קונפליקט חברתי צץ, היה ניגש ישירות, מלבן את הדברים בסבלנות ובכנות, ותמיד מחפש את הדרך לפיוס. הוא היה רואה את הקושי כחלק מהדרך, כמעין שיעור שיש ללמוד, ולא כמכשול בלתי עביר. "לכל בעיה יש פתרון," נהג לומר, וחיוכו הרחב היה מפיח תקווה גם בלבבות הספקנים ביותר.

מעבר ללימודים, יהונתן אהב לטייל. הוא ניצל כל רגע פנוי לגלות פינות נסתרות בארץ ישראל, בין אם בטיולי שטח מאתגרים עם חברים בנחלי הנגב, בין אם בסיורים רגליים בשבילים העתיקים של ירושלים או בצפון הירוק. הוא אהב את תחושת החופש, את הרוח בפנים, את ריח האדמה אחרי הגשם ואת הנוף הנשקף מפסגת הר. כל טיול היה עבורו הרפתקה, הזדמנות ללמוד, לחוות ולהתחבר. אך אהבתו לטיולים לא הוגבלה רק לגבולות הארץ; הוא גם אהב לטייל בחו"ל, לחוות תרבויות חדשות, לפגוש אנשים שונים ולראות את העולם דרך עיניים רעננות. הוא חזר מכל מסע עם סיפורים מרתקים, עם תמונות נוף עוצרות נשימה ועם תובנות חדשות על החיים ועל מקומו בעולם.

במקביל ללימודיו ולטיוליו, יהונתן היה פעיל מאוד בתנועת הנוער "בני עקיבא". הוא הדריך קבוצות של ילדים צעירים, והיה עבורם מודל לחיקוי, אח גדול, אוזן קשבת ומקור השראה. הוא לא רק לימד אותם על ערכים ציוניים ודתיים, אלא גם הקנה להם ביטחון עצמי, את היכולת לעבוד בצוות ואת החשיבות של עזרה הדדית. הוא תכנן פעולות יצירתיות, הוביל משחקים סוערים, ישב איתם למעגלי שיח כנים, והצליח להעביר את המסרים החשובים ביותר דרך חוויה וכיף. "הכי חשוב שתהיו בני אדם טובים," היה אומר לחניכיו, "ותזכרו שגם כשקשה, תמיד יש סיבה לחייך." מעבר לבני עקיבא, הוא התנדב במסגרות רבות נוספות, תמיד מתוך רצון אמיתי לתרום, לעזור ולשפר. אם זה היה בסיוע לקשישים, באיסוף מזון לנזקקים או בארגון פעילויות לילדים עם צרכים מיוחדים, יהונתן ראה בכל התנדבות שליחות, דרך לבטא את אהבתו לאדם ולחברה.

כשסיים את לימודיו בתיכון, עמד יהונתן בפני צומת דרכים משמעותי בחייו – השירות הצבאי. אך לפני הגיוס, הוא בחר ללמוד במכינה הקדם-צבאית "אדרת" בשלוחת כפר סילבר. המכינה הזו, שהייתה ידועה במודל הייחודי שלה המפגיש בין דתיים לחילוניים, קסמה ליהונתן. הוא ראה בה הזדמנות לגשר על פערים, להכיר אנשים מכל קצוות החברה הישראלית, ולנהל שיחות עומק על זהות, ערכים ועתיד המדינה. הוא התערה במהירות, לא חשש להביע את דעותיו אך גם ידע להקשיב בכבוד ובסובלנות לדעות שונות משלו. במטבח, במהלך ארוחות משותפות, או בשיחות ליליות סביב המדורה, הוא יצר קשרים עמוקים עם חברים מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית, והרחיב את אופקיו. הוא למד שם לא רק על תולדות עם ישראל ועל אתגרי הביטחון, אלא בעיקר על כוחה של האחדות, על החשיבות של הכלה ועל היכולת של אנשים שונים כל כך למצוא שפה משותפת ומטרה אחת. תקופה זו חידדה בו עוד יותר את תחושת השייכות והמחויבות לעם ישראל על כל גווניו.

לקראת גיוסו, יהונתן התמיין לחיל המודיעין, תחום שדרש חשיבה חדה, יכולת ניתוח גבוהה וראייה מערכתית – תכונות שבהחלט היו בו. הוא עבר את המיונים בהצלחה, אך ליבו משך אותו לכיוון אחר. הוא התעקש לשרת שירות צבאי משמעותי כלוחם, דווקא בצנחנים. ההחלטה לא הייתה קלה, ובני משפחתו וחבריו ניסו להבין מדוע הוא מוותר על מסלול יוקרתי ובטוח יותר. אך יהונתן ידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא ראה את דודיו ובני דודיו, לוחמי צנחנים, ושאב מהם השראה. הוא לא רצה להיות מאחורי שולחן, הוא רצה להיות בשטח, להרגיש את האדמה תחת רגליו, לשאת בנטל הפיזי והמנטלי, להיות חלק מהחוד, להגן על מדינתו באופן הפעיל והישיר ביותר. הוא רצה להרגיש את הקרבה, את האחווה, את האתגר הפיזי והנפשי של לחימה. "אני רוצה להרגיש שאני עושה את ההבדל," אמר פעם לאביו, "לא רק לחשוב עליו, אלא ממש לעשות אותו." ועם הנחישות האופיינית לו, הוא אכן התגייס לחטיבת הצנחנים.

ביום 12 באוגוסט 2021, התייצב יהונתן בלשכת הגיוס, עמוס בציפייה ובנחישות. הריח החריף של הדלק באוטובוסים, הצפיפות בבקו"ם, ההמולה של הטירונים הצעירים – כל אלה היו חלק מהחוויה שהפכה אותו מנער לחייל. הוא עבר את הטירונות המפרכת, שבה כל שריר בגופו נמתח עד קצה גבול היכולת, וכל תא מוחו עבר אימון אינטנסיבי. הריצות הארוכות עם אלונקה על הגב, זחילות הבוץ, אימוני הירי האינסופיים שבהם אבק השריפה היה חודר לכל נקבובית – כל אלה היו קשים, אך הוא עבר אותם עם החיוך הרחב שלו, מעודד את חבריו, מושך אותם קדימה ברגעים של שבירה. הוא למד על משמעת, על עבודת צוות, על היכולת לדחוף את עצמך מעבר למחשבה שאפשר, ועל האחווה העמוקה שנרקמת בין לוחמים. לאחר מכן, שירת כלוחם מן המניין בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, ומהר מאוד בלט ביכולותיו, באחריותו ובמנהיגותו הטבעית.

לא עבר זמן רב ויהונתן קודם לתפקיד מפקד כיתה (מ"כ) של טירונים. הוא מצא את ייעודו בתפקיד הזה. אביו, משה, סיפר עליו בגאווה: "יהונתן היה מ"כ של טירונים. אחד הדברים שהתאפיין בהם היה העשייה – פחות דיבורים ויותר מעשים. הכותרת של מחברת המפקד שלו הייתה 'תוצאות, לא תירוצים'." הוא לא היה מפקד שצועק ונותן פקודות מרחוק, אלא כזה שהיה ראשון לכל משימה, שמוביל בדוגמה אישית, שמוכן להתלכלך ולעבוד קשה יותר מכולם. כשטירון התקשה במסע, יהונתן היה צועד לצידו, מציע את כתפו לתמיכה, מספר בדיחה כדי להפיג את המתח, או פשוט שותק ומעניק לו את הכוח לסיים. הוא לא סבל תירוצים, לא מתוך קשיחות אלא מתוך אמונה ביכולת של כל אחד להגיע ליעדים שהציב לעצמו. הוא דרש מצוינות, אבל גם ידע להעניק אמון ותמיכה אינסופית.

הוא היה דמות מרכזית בפלוגה. כשהמורל היה ירוד, כשהעייפות איימה להכריע את הלוחמים, יהונתן היה זה שהרים את הראשון, מחייך את חיוכו המפורסם ומזכיר לכולם את מטרתם. הוא היה מומחה ב"לראות גם את החיילים שלא רואים אותם", כפי שאביו הגדיר זאת. לא רק את הבולטים, החזקים או אלה שדורשים תשומת לב, אלא גם את השקטים יותר, המופנמים, אלה שנוטים להיבלע ברקע. הוא היה שם בשבילם, מציע עזרה, שיחה, או סתם שאלת שלום אישית שהייתה גורמת להם להרגיש נראים וחשובים. אם טירון היה נראה מודאג, יהונתן היה ניגש אליו בצד, שואל בעדינות "הכל בסדר, אחי? יש משהו שמטריד אותך?" ומקשיב בסבלנות, לא שיפוטי, מנסה למצוא דרך לעזור. הוא בנה אמון עמוק עם חייליו, שהעריצו אותו לא רק כמפקד, אלא גם כאדם, כחבר. הוא היה המפקד שכל אחד רצה לצידו, זה שידע לדרוש אבל גם ידע להעניק את כל כולו.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החלה כשיהונתן היה בפעילות צבאית בדרום הר חברון. בוקר שקט של חג, שהפך בן רגע לסיוט בלתי נתפס. בשעה שש וחצי, הופרה השלווה בירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה. יהונתן וחבריו הבינו מיד שמשהו חריג קורה. הודעות וואטסאפ החלו לזרום, תחילה בבלבול, אחר כך באימה. דיווחים על חדירת מחבלים, על טבח ביישובי העוטף, על מסיבת טבע שהפכה למרחץ דמים. הטלפון של יהונתן רטט ללא הרף, קריאות "הקפצה!" הדהדו באוויר. תוך רגעים ספורים, הוא ולוחמיו היו כבר בדרכם לדרום, אל התופת. לא היה זמן להיפרד, לא היה זמן לעכל. רק לרוץ, להתארגן, ולדהור אל הלא נודע.

תחילה הוקפץ יהונתן לשדרות, עיר שהייתה תחת מתקפה בלתי פוסקת, שם נחשף לראשונה למראות הזוועה. רחובות ריקים, בתים פגועים, קולות ירי ופיצוצים ברקע. משם, המשיך לקיבוצים כפר עזה ובארי, שמות שהפכו לסמל לטבח ולפגיעה הנוראית ביותר באזרחים מאז קום המדינה. הוא פעל בתפקיד קריטי של שליטה ובקרה (שוביס"ט) של חפ"ק המ"פ, המוח המבצעי של הכוח בשטח. זו הייתה משימה של אחריות עצומה – הוא היה אחראי על ניווט הכוחות בתוך הכאוס, על התיאום ביניהם, על העברת מידע חיוני בזמן אמת. על מסך קטן, מוקף בצעקות קשר ורעשי מלחמה, הוא ניווט את הכוחות, זיהה יעדים, הכווין ירי, ודאג שכל לוחם ידע היכן הוא, לאן עליו לנוע ומהי משימתו. הוא לחם עם הכוח הראשון, זה שפרץ פנימה, אל תוך התופת, כדי להציל חיים ולטהר את היישובים ממחבלים. הוא ראה את המראות הקשים ביותר שאפשר לדמיין: בתים שרופים, גופות אזרחים, ילדים. הריח המר של העשן והדם נצרב בזיכרונו. אך הוא לא נשבר. הוא המשיך לתפקד בקור רוח מדהים, ממוקד במשימה, לוחם בנחישות בלתי מתפשרת להגן על עמו ועל ביתו.

השבועות שחלפו מאז אותו יום שחור היו כחודש של לחימה בלתי פוסקת. יהונתן ולוחמיו נכנסו עמוק לתוך רצועת עזה, במטרה לטהר את השטח מקיני טרור ולהחזיר את הביטחון. ביום 8 בנובמבר 2023, במהלך פעילות מבצעית של לוחמי גדוד 202 באזור שיח' עג'לין שבצפון רצועת עזה, נתקלו הכוחות במארב של מחבלי חמאס. השקט של הבוקר נקרע בירי פתאומי ורצחני מטווח קצר. הקרקע רעדה מקולות הפיצוצים, האוויר התמלא בצרורות ירי ובצעקות קרב. הלוחמים הגיבו במהירות ובנחישות. יהונתן, בתפקידו כשוביס"ט, היה בליבת הקרב, מנסה לתאם את הכוחות, לזהות את מקור הירי, להכווין את הסיוע. "טנק, תתקדם עשרים מטר ימינה! מטוס, שגר תקיפה על המבנה שם!" קולו היה חד וברור, גם כשהכדורים שרקו מעל ראשו. הוא הכווין טנקים ומטוסים, פעל בשילוב כוחות, חתר למגע עם המחבלים, ולקח חלק פעיל בחיסולם.

בשיאו של הקרב, כשלהבות האש והעשן כיסו את השטח, נפגע יהונתן באורח אנוש. רגע אחד הוא תפקד במלוא הכוח, הרגע הבא – הוא קרס. חבריו מיהרו אליו, העניקו לו טיפול ראשוני בשטח, ופינו אותו במהירות תחת אש אל בית החולים "בילינסון". שם, במשך יומיים ארוכים וכואבים, נלחמו הרופאים על חייו בכל כוחם, אך פצעיו היו קשים מנשוא. ביום כ"ו בחשוון תשפ"ד, 10 בנובמבר 2023, נדם ליבו של סמל ראשון יהונתן יצחק סמו. בן עשרים ואחת בלבד במותו, בחור צעיר מלא חיים, חיוך ואופטימיות, שהותיר אחריו הורים שבורים, שני אחים ושתי אחיות כואבים, וחלל עצום בלב כל מי שהכירו ואהבו.

יהונתן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בטקס מרגש שבו השתתפו אלפים. שמי ירושלים בכו יחד עם בני המשפחה, החברים והמפקדים. על קברו הטרי ניצבו דגל ישראל, פרחים ודמעות. קולות ההספד תיארו גיבור אמיתי, לוחם אמיץ, בן אהוב וחבר נאמן, אך גם את החיוך שלא מש מפניו, את העיניים הגדולות והיפות, את שמחת החיים שסירבה לדעוך גם ברגעים הקשים ביותר.

גם ברגעיו האחרונים, יהונתן המשיך לתת. הוא היה חתום על כרטיס אדי, המעיד על רצונו לתרום מאיבריו לאחר מותו להצלת חיים. משפחתו, באצילות נפש ובגבורה שאין כדוגמתה, קיימה את רצונו. איבריו הושתלו בשישה אנשים, והעניקו להם הזדמנות שנייה לחיים. ליבו, ריאותיו, הכבד וכליה אחת הושתלו באנשים מבוגרים, הכליה השנייה הושתלה בילד בן עשר, ואונת כבד הושתלה בתינוקת בת שמונה חודשים. אמו של יהונתן, איילת, אמרה בדמעות אך בנחישות: "לא הייתה התלבטות בכלל אם לתרום את איבריו. זה היה יהונתן. כל דבר עשה בחיוך, מתוך הבנה, מחויבות ורצון לעזור. העובדה שחלק ממנו ימשיך לחיות ולעזור לאחרים, אין מרומם יותר מזה. בזכותו במהלך השבעה חתמו אנשים רבים על כרטיס אדי, ויחתמו עוד." מילותיה שיקפו את רוחו של יהונתן, נתינה אינסופית שהמשיכה גם לאחר לכתו.

אביו, משה, הוסיף ואמר: "יהונתן היה כשמו. הנתינה הראשונה שלו הייתה ביציאה למלחמה, כשנלחם למען הגנת העם והמולדת. בפעם השנייה, כשהוא זכה להטות חסד לשישה אנשים חדשים, מתינוקת בת שמונה חודשים ועד אדם בן חמישים... התרומות האלה שלו הן נקודות אור שיכולות להאיר לנו את הדרך במצב הלא פשוט." מילותיו נתנו ביטוי לתחושת הגאווה והנחמה המעורבת בכאב העצום. אחד מהנתרמים, שקיבל את מתנת החיים מיהונתן, אמר בכאב ובהכרת תודה: "הוא גיבור של עם ישראל, אבל הוא גם הגיבור האישי שלי." מתאמת ההשתלות בבית החולים "בילינסון" סיכמה זאת במילים מרגשות: "יהונתן נפל בהגנה על המולדת ומשפחתו כמו המשיכה את שמו יהו-נתן, נתנה חיים לשישה אנשים בהחלטה אצילית ומרגשת."

מורשתו של יהונתן יצחק סמו חיה ונושמת בכל אחד מששת האנשים שקיבלו חיים בזכותו. היא חיה בלבבות הוריו ואחיו, שנושאים את זכרו בכל יום. היא חיה בסיפורי הגבורה שמספרים חבריו ומפקדיו על לוחם אמיץ ומפקד למופת. בדצמבר 2023, מחלקה א' ביחידת לוחמי משמר הכנסת, שהייתה אמונה על שמירת הבית הלאומי, הקדישה את מסדר הבוקר שלה לזכרו של יהונתן, עדות והוקרה לגבורתו ולנתינתו. גם חברת היין "Wine & Friends" ייצרה לזכרו יין אדום, שעל תוויתו מופיעות תמונתו וציטוט מפיו, אמירה שהפכה לצוואה: "את השמחה אחי הם לא ייקחו ממך." מילים אלה, שנאמרו מתוך אופטימיות עמוקה וחיבור לחיים, מהדהדות היום כהבטחה. הבטחה לשמור על השמחה, על החיים, על הערכים שעליהם נלחם יהונתן.

יהונתן יצחק סמו, סמ"ר בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, היה יותר מסתם חייל. הוא היה הבן הבכור, האח הגדול, החבר המסור, המדריך המעורר השראה, המפקד הנערץ, האדם שנתן מעצמו ללא גבולות – בחייו ובמותו. מותו הותיר חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של גבורה, אנושיות ונתינה. הוא נפל כגיבור במלחמת התקומה, מלחמה על עצם קיומנו, על הזכות לחיות בארץ הזו בביטחון ובשלווה. סיפור חייו, הקצר אך העשיר, הוא תזכורת כואבת אך מעוררת השראה לכוחו של רוח האדם, ליכולתו של הפרט להשפיע, ולמחיר היקר שאנו משלמים על חירותנו. יהונתן יצחק סמו נצרב בזיכרון הלאומי כסמל לגבורה ישראלית, כדוגמה ומופת לדורות הבאים, ועל שמו, אנו ממשיכים לבנות, לחיות, ולשמור על השמחה.