יהונתן (ברנש) צור

ביום סגריר של כ"ב בתשרי, שמחת תורה של שנת תשפ"ד, כשבחוץ השמש עוד לא הספיקה לפזר את מעטה הטל מעל עלי הגפן שבחצר ביתו בקדומים, נדם ליבו של יהונתן (ברנש) צור. הוא היה בן שלושים ושלוש, נשוי לראשית ואב לנטע, ארבל ודגן. מותו לא היה שקט, הוא היה שאגה של קרב, התנגשות של אומץ עילאי מול רשע בלתי נתפס, רגע שבו נשמה גדולה עמדה על משמר הארץ שכל כך אהב. אבל סיפורו של ברנש לא מתחיל שם, הוא מתחיל בבית אחר, על גבעות אחרות, הרבה לפני שהעולם הכיר את שמו המלא.

יהונתן נולד בי"ט בכסלו תש"ן, ב-17 בדצמבר 1989, ביישוב יצהר, בנם הבכור של רבקה וחיים. עוד לפני שהפך למפקד נערץ, עוד לפני שהיה לאב ולבעל, הוא היה ילד יחיד במינו, שהאנרגיה שבו הייתה כמעיין מתפרץ. הבית ביצהר, על המדרונות הירוקים והטרשים שסביב, שימש לו כר פורה לדמיונות ולמשחקים. הוא לא היה סתם ילד, הוא היה מנהיג מלידה, כזה שמושך אחריו את צרויה, אחינועם, עשהאל, אוריה, נתנאל, שיר, אביגיל ויסכה – שמונת אחיו ואחיותיו הצעירים – לכל הרפתקה אפשרית. אמו רבקה זכרה היטב איך הפעלתנות הבלתי נלאית שלו הובילה אותו לא פעם לפציעות קלות. פעם אחת, תוך כדי ירידה תלולה באופניים, הבלמים כשלו. במקום להיבהל, הוא נפל, נפצע מתחת לשפה, וחור קטן נפער. כשהתאושש, במקום להתלונן על הכאב, הוא צחק בקול גדול ואמר לאחיו המודאגים שעכשיו הוא יכול לשתות עם קשית ישירות דרך החור. הסיפור הזה, יותר מכל, סיפר עליו הכל – על רוח השטות, על היכולת להפוך כל מכשול לבדיחה, ועל האופי הבלתי מתפשר.

יצהר, על נופיה הפראיים, הייתה מגרש המשחקים הפרטי שלו. הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, ולא סתם לטייל – לחוות, לגעת, לטפס. הוא היה מטפס על הגבעות התלולות, על צוקי הסלע, כשידיו נצרבות מהשמש ומהאחיזה בסלעים המחוספסים, והרוח הפראית מכה בפניו. הוא רכב על סוסים, חש את קצב הדהירה ואת רעמת הסוס מתנופפת ברוח, צלל למעמקי המים, כשהשקט התת-ימי עוטף אותו ומאפשר לו להתבונן בעולם אחר, שקט ומופלא. ידיו לא ידעו מנוח. היו אלה "ידי זהב", כפי שכינו אותן בני משפחתו. הוא לא רק אהב לטייל, הוא אהב ליצור. הוא התמסר לנגרות, כשריח העץ המנוסר מילא את נחיריו ותחושת החומר הגולמי בכפות ידיו העניקה לו סיפוק עצום. הוא צרף תכשיטים, הפך מתכות פשוטות ליצירות אמנות קטנות, וטיפח גינות, כשהוא חש את האדמה הלחה בין אצבעותיו, מריח את ריח הרעננות של האדמה ורואה את הצמחייה פורחת תחת ידיו המיומנות. כל כישרון שבוער בו – טיפוס, נגרות, צורפות, גינון – הוא חקר לעומק, עד שהבין אותו עד תום. חכם, סקרן ורב-תחומי, כזה היה יהונתן.

שנות נערותו חפפו לתקופה סוערת בישראל. הוא למד בישיבת "חיצים" באיתמר, שם רכש קבוצת חברים שתלווה אותו נאמנה עד יומו האחרון. תקופת ההתנתקות מגוש קטיף, עם הכאב והשבר הלאומי, הותירה בו חותם עמוק. הוא היה שותף פעיל במחאות, חש את התסכול ואת תחושת העוול בוערות בו. הלבטים סביב הגיוס לצה"ל היו קשים. הכעס והאכזבה מהמדינה היו גדולים, אך אביו, חיים, שהיה לו מגדלור של חוכמה, אמר לו משפט שנצרב בליבו: "אסור לפרק את המפעל הציוני על כעס כזה או אחר." המילים האלה הידהדו בו, והביאו אותו להחלטה נחושה: להשפיע מבפנים, להיות חלק משמעותי במערכת הביטחון. הוא סגר את התיקים הפליליים שנפתחו נגדו בעקבות המחאות, ביצע אלף שעות עבודה למען הקהילה, ותוך כדי כך התאמן ללא הרף. הוא רץ בשבילי יצהר, טיפס על סלעים, דחף את גבולות היכולת הפיזית והנפשית שלו. היה לו ברור: הוא יגיע ליחידה הטובה ביותר שאפשר.

ביום 4 בדצמבר 2007, כשהוא חדור מטרה, התגייס יהונתן לצה"ל. הוא שובץ כלוחם ביחידת "שלדג" בחיל האוויר, יחידה מובחרת שמעטים זוכים להגיע אליה. כבר במסלול ההכשרה הוא התבלט והצטיין, לא רק בכושר הפיזי שלו, אלא גם בכושר המנהיגות הטבעי שלו, ביצירתיות שלו בפתרון בעיות וביכולת התגובה המהירה למצבים משתנים. הוא המשיך למסלול פיקודי, יצא לקורס קצינים, ועם סיומו שובץ כמפקד צוות ביחידת הקומנדו "רימון" בחטיבת "גבעתי". שם, בין האימונים המפרכים והמבצעים המסוכנים, הוא זכה לכינוי שילווה אותו לאורך כל חייו הצבאיים ומעבר להם: "ברנש". קיצור חיבה לשם משפחתו המקורי – ברנשטיין – שהפך לשם נרדף למנהיגות, עוצמה וחיוך כובש.

השירות הצבאי היה עבור ברנש מסע של צמיחה אישית. הוא לא ראה בו רק עבודה, אלא שליחות, דרך חיים. הוא היה מפקד דומיננטי ומוערך, לא רק בזכות כישוריו הצבאיים יוצאי הדופן, אלא גם בזכות האנושיות שלו. הוא שימש לפקודיו דמות אב, חבר ומורה דרך. הוא דאג לגיבוש החברתי שלהם, הנחיל בהם ערכים ונתן דוגמה אישית. לא משנה אם היה זה לוחם צעיר, קצין ותיק, נגד או חייל מפקדה – ברנש היה יושב איתם לסיגריה, משוחח בגובה העיניים, מקשיב ומייעץ. "הוא היה המפקד שתמיד האמנת בו, ידע להוביל, לתת פתרונות ולתמוך בכולם," תיאר אחד מחייליו, ובמילים אלה נגעה מהותו כמפקד. הוא לא "סרטן" לתפקידים צדדיים, כפי שנהג לומר, אלא צעד תמיד קדימה, מחפש את התפקיד המשמעותי הבא.

אחרי ששימש כמפקד צוות, מונה ברנש למפקד פלגה ביחידת "רימון", ואז יצא לקורס מפקדי פלוגות (מ"פים). עם סיום הקורס, חש צורך לעצור לרגע, לחשב מסלול מחדש. הוא יצא לחופשה ללא תשלום, חופשה שתשנה את חייו. יחד עם חבר טוב, הוא יצא לטיול אופנועים של ארבעה חודשים בארצות הברית. הם רכבו מניו יורק, דרך נופים אינסופיים, ועד אלסקה הקפואה. ביום הזיכרון, כשהיו עמוק בתוך אדמת אלסקה, נקלעו לסופת שלגים עזה. הם מצאו מחסה בבקתה מבודדת, מוקפים בלבן אינסופי ובקור מקפיא עצמות. שם, בלב השממה, תלו דגל ישראל קטן שהביאו איתם, ובכו על החברים הטובים שאיבדו בקרבות. באותו רגע, הרחק מכל המוכר והאהוב, הרגיש ברנש "כאפה של משמעות". "הבנתי מה אני צריך לעשות," סיפר לימים, "את החשיבות של התפקיד." באותה בקתה נידחת, כשהשלג נערם בחוץ והקור חודר לעצמות, הוא קיבל את ההחלטה לחזור לקריירה צבאית, נחוש מתמיד להמשיך להגן על הארץ.

עם שובו ארצה, נקלט ברנש שוב בתפקידי פיקוד בחטיבת גבעתי וביחידת שלדג. הוא שימש כמפקד בפלוגת הסיור (פלס"ר) החטיבתית, קצין אג"ם וקצין מדור בענף המבצעים של שלדג. הוא היה מפקד שראה את התמונה הגדולה, אך לא זנח את הפרטים הקטנים. הוא ידע להתמודד עם כל אתגר בהבנה מלאה של המשמעות, וכל מטרה שהציב לעצמו – לא הרפה עד שהגשים אותה. הוא לא רק הוביל מבצעים, הוא בנה אנשים, עיצב לוחמים.

במהלך שירותו ביחידת רימון, פגש יהונתן את ראשית, בת קדומים, והעולם שלו השתנה. הוא ניסה להרשים אותה במלוא עוצמתו: הציג את עצמו כלוחם מ"שלדג", על האופנוע המרשים שלו, ועל מכונית "פולקסווגן חיפושית" הישנה והכחולה שלו. "הוא אמר לי 'אני בשלדג, יש לי אופנוע ויש לי חיפושית'," נזכרת ראשית בחיוך רחב. "שלדג לא הרשים אותי, גם לא האופנוע, אבל מול החיפושית כבר לא יכולתי להישאר אדישה." החיפושית המקרטעת, עם הפטנט המפורסם שבו הצופר היה מצפצף בכל פעם שלחצו על הבלם, הפכה לסמל למסעותיהם המשותפים לאורכה ולרוחבה של הארץ. ראשית מתארת סיטואציות מצחיקות, שבהן כל תאונה קטנה או עצירה פתאומית היו מלוות ברעש מחריש אוזניים של הצופר הסורר ובמבטים המומים של עוברים ושבים. "היא אילפה את סוס הפרא," סיפרו בני משפחתו על ראשית, שכן היא הייתה היחידה שהצליחה לראות מעבר ללוחם העוצמתי, אל הנפש הרגישה והעדינה שבו.

אחרי שחזר ברנש מהמסע בארצות הברית, נישאו בני הזוג ועברו להתגורר ביישוב קדומים שבשומרון. בידיהם המוכשרות, הוא בנה במו ידיו חלק ניכר מהרהיטים בביתם, כשהוא מקדיש מחשבה ורגישות לכל פרט. במהלך השנים נולדו לזוג שלושה ילדים – נטע, ארבל ודגן – שהפכו למרכז עולמו. המשפחה עברה להתגורר בשכונת הר חמד שבקדומים, על קצה צוק המשקיף לנוף פראי עוצר נשימה. בית החלומות הזה, שעצבו ובנו יחד, היה מקום של שלווה ויופי. ברנש בנה את הגינה במו ידיו, ושתל גפן בכניסה לבית, כסמל לצמיחה ולחיים. "יהונתן אהב מאוד את הגפן הזו," מספרת ראשית בעיניים נוצצות. "בכל פעם שהיה שב מהצבא, היה זורק בכניסה את התיק והנשק ורץ לטפל בגפן. 'תראי איך היא גדלה', היה מתפעם בכל פעם מחדש." אחרי הטיפול המסור בגפן, היה מכין איזה סטייק טוב במנגל במרפסת, סועד עם כוס יין ממערת היינות שבנה, ואז חוזר שוב לעבוד בגינה עד הלילה. הגינה הייתה אשתו השלישית, כפי שקראה לה ראשית, וברנש היה מאוד גאה בה.

ברנש היה מעורב עמוקות בחיי הקהילה החדשה בהר חמד. בבית הכנסת קרא בתורה בקול צלול וברור, במסיבות השכונתיות צלה בשר במעשנה שהקים, כשריח העשן העשיר נישא ברוח ומזמין את כולם לחגיגה. הוא עזר בחפץ לב לכל מי שנזקק, ויזם מבצעי גינון בשכונה, בשיתוף הנוער, כשהוא מלמד אותם לא רק איך לשתול ולטפח, אלא גם איך לבנות קהילה. הוא היה איש של אנשים, עם חיוך כובש ולב רחב, "ידיים מברזל ולב מזהב," כפי שתיאר אותו חבר.

בשנת 2017, יצא ברנש ללימודים אקדמיים במסגרת הצבא, תקופה של שלוש שנים שבה השקיע את זמנו במשפחה ובהגשמת חלומות נוספים. בתקופה זו, יחד עם חברו הקרוב יהודה הרמן – "אשתו השנייה של יהונתן," כפי שראשית כינתה אותו – שיפץ משאית ישנה והפך אותה לצימר מפואר, עמוס בפטנטים ובהפתעות. עם המשאית הזו, ששימשה כבית על גלגלים, טיילו במשך חודש וחצי בכל רחבי הארץ, יוצרים זיכרונות משפחתיים יקרים שילוו את ילדיו לנצח. הרמן היה אחד האנשים הבודדים בעולם שברנש העריץ באמת, והקשר ביניהם היה עמוק ומיוחד.

קשרים טובים שררו בין ברנש לבין הוריו, אחיו והמשפחה המורחבת. הוא דאג לכולם, גם בתקופות קשות, והחיבוק החם והעוטף שלו היה בלתי נשכח. הוא היה העוגן של המשפחה, המספר האגדי של המעשיות, זה שתמיד ידע להפוך כל חוויה, גם השגרתית ביותר, לסיפור מרתק ומצחיק. "גם כשהייתי חווה בעצמי עם יהונתן איזו חוויה, הייתי תמיד שמח לשמוע אותו אחר כך מספר עליה," אמר אחיו עשהאל. "זה תמיד היה הרבה יותר טוב מהמציאות עצמה, בגלל שהוא היה מספר את זה נפלא."

רכותו של ברנש התבטאה במיוחד כלפי סבתו חנה, שאותה אהב והעריץ אהבה עמוקה. בשנות מחלתה הקשות, כשלחמה בסרטן, הוא סעד אותה במסירות אין קץ. הוא היה זה שהופקד על תורנות הטיפול בה, וכשדאג לגופה, דאג גם לנפשה. הוא הכין רשימת משאלות עבורה, ביניהן להיות בהופעה של הזמר הנערץ עליה, חוליו איגלסיאס. ברנש עמל וטרח כדי להגשים כל משאלה, מתוך אהבה וכבוד עמוקים. הוא היה מגיע אליה לשבתות יחד עם חברים, וסבתא חנה הייתה מפנקת את כולם באוכל טעים ובסיפורים. לאחר שהלכה לעולמה, הקים ברנש במו ידיו צריף קטן בסמוך לביתו, לו קרא "סבתא חנה". הצריף הזה שימש פינת פינוק ומרגוע לחיילים, פינה שבה יכלו למצוא קפה חם, עוגיות, מנוחה ותמונה של סבתא חנה לצד מילים מרגשות שכתבו ברנש וראשית, המודות לחיילים ומנציחות את זכרה. קשה להבין איך אדם שהקדיש את חייו לצבא כמפקד בכיר, מצא את הזמן והנפש להפעיל פינת פינוק לחיילים בחופשותיו הקצרות, אך זה היה ברנש – איש של ניגודים, איש של לב ענק.

ברנש היה איש עקרונות, דעתן ומאמין בצדקת דרכו. אישיותו הקורנת והכריזמה שלו השרו על סובביו תחושת ביטחון. הוא נתן השראה למי שהכירו ושימש דוגמה ומופת. עם זאת, ידע להתחבר גם לאנשים שדעותיהם היו שונות מאוד משלו, ורצה להבין את תפיסותיהם ואת רגשותיהם. היו לו חברים מכל קצוות הקשת הפוליטית ומכל הסגנונות, שכן בעיניו, האדם היה חשוב יותר מהדעות. הוא ידע ליהנות מהחיים, העריך אוכל משובח ואהב לטייל. הוא היה מסמר הערב, מצחיק ושטותניק, אך גם איש חזק, איתן ועוצמתי עם נוכחות בלתי מתפשרת. מאחורי חזות הלוחם הקשוח הסתתרה נפש רגישה ועדינה, נפש שחיפשה משמעות. עדות לכך ניתן למצוא בשירים שכתב, שהיוו צוהר לעולמו הפנימי. "לשם מה הרחקתי נדוד? לשם מה להתרחק כל כך מהמוכר ואהוב? לשם מה רוכב אני בשבילי הטבע המתפתלים עד אין קץ? לשם מה מטפס אני על הגבוהה שבגבעות כשיודע אני שבעוד דקות מספר ארד חזרה? למה שאלך בדרך בה כולם הולכים ואותה סללו לי? למה הטבע יותר מושך לפעמים מבני אדם? למה באתי לעולם הזה? מהי משמעות חיי?" השאלות הללו, שנבעו מתוכו, שיקפו את חיפושיו אחר עומק וטעם, את נשמתו הפילוסופית שפעמה מתחת למדים. ראשית, אשתו, נשבתה בקסמיו לאחר שהקריא לה את שיריו, וראתה בו את האדם השלם – חזק ורך כאחד. "הייתה בו עדינות אינסופית," היא אמרה, "קשה להבין את המורכבות הזו. יהונתן הוא איש חזק באופן קיצוני, הוא סחב לבד משאות כבדים מאוד, וביד אחת שלו היה יכול להרוג אדם בקלות, אבל הוא גם איש רך, רגיש וחכם."

במהלך שירותו, חווה ברנש אובדן קשה של חברו הטוב, בניה. הוא ספד לו על קברו, והתקשה להתאושש מהאובדן. כמה חודשים לאחר מכן, הוצעו לו שני תפקידים: מפל"ג בשלדג, היחידה שבה התחיל את דרכו, או פיקוד על סיירת גבעתי, תפקיד משמעותי שבו יוכל למלא את המשבצת שהותיר אחריו בניה. עם כל היוקרה של שלדג, לברנש היה ברור שהבחירה הנכונה עבורו היא ללכת למלא את מקומו של חברו, להמשיך את דרכו. זו הייתה בחירה שמילאה אותו במשמעות עמוקה.

הודות לכישוריו הצבאיים יוצאי הדופן שהפגין, למנהיגות שגילה בשדה הקרב, לשיתוף הפעולה הפורה עם מפקדים אחרים וליכולתו לנהל מבצעים במצבי לחץ קיצוני, מונה ברנש במאי 2022 לתפקיד מפקד גדס"ר (גדוד סיור) נח"ל. זה היה שיא בקריירה הצבאית שלו, תפקיד שבו יכול היה לממש את כל כישרונותיו. את המבצעים שהוביל תכנן באופן מקיף ויסודי, עם חשיבה מעמיקה וראייה רחבה, והכין את הכוחות במקצועיות גבוהה, תוך הקפדה על כל פרט ופרט. הוא חש שליחות עמוקה במעשיו – למען הגנת הארץ ועתיד ילדיו, למען המפעל הציוני שאביו דיבר עליו. "הוא תמיד היה אומר 'אני לא אשאר בצבא כדי לבזבז את הזמן'," סיפרה אמו, "לא היה לו כוח לכל מלחמות הקידום בצבא. הוא היה אומר 'אם תיתנו לי תפקיד מצוין, אם לא - יש לי כל כך הרבה דברים לעשות בחוץ. אני צועד רק קדימה, אני לא אסרטן לתפקידים צדדיים'." המילה "לסרטן" שהמציא, ללכת הצידה, שיקפה את נחישותו הבלתי מתפשרת להתקדם רק אל עבר היעדים המשמעותיים ביותר.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התהפכו חייו של ברנש, וחייהם של אלפי ישראלים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

את אותה השבת בילה יהונתן עם משפחתו בביתם שבקדומים, מוקף באהבה ובשלווה של הבית שבנה במו ידיו. הציוץ הראשון של האזעקות, שנשמע קצת אחרי שש בבוקר, קרע את הדממה. הטלפון צלצל ללא הפסקה. שיחה מהיחידה. לא היה לו שהות להתלבט. הוא לבש מדים במהירות, תפס את הנשק, נישק את אשתו וילדיו במבט נחוש, ונסע ברכבו במהירות גבוהה דרומה. יעדו היה קיבוץ כרם שלום, שבגזרת החטיבה הדרומית של אוגדת עזה, שם ידע שחיילי יחידתו, גדס"ר נח"ל, כבר נלחמים, ואל מפקדו, מפקד חטיבת הנח"ל. בדרכו, כשהוא דהר על הכביש הבוער, ניהל את האירוע בטלפון – שלח נקודות ציון קריטיות, שוחח עם מפקדים אחרים, הקפיץ כוחות נוספים לשטח, וניסה להבין את ממדי התופת שנפרסה מולו.

בשעה שמונה ורבע בבוקר, כשהגיע לאזור צומת מעון הסמוך לקיבוצים ניר עוז ומגן בעוטף עזה, נתקל ברנש במארב של מחבלים. הם המתינו בצד הדרך, חמושים וכפופים, מוכנים לטבוח בכל מי שיעבור. בלי לחשוב פעמיים, בלי להתמהמה לרגע, הוא שעט עם רכבו לעבר אופנוע של מחבל ופגע בו בעוצמה. אך הוא הבין שזה לא מספיק. מספר המחבלים היה רב, והם המשיכו להתקדם. באומץ לב ובתושייה עילאית, הוא קיבל החלטה של שבריר שנייה. הוא התנגש חזיתית, באמצעות רכבו, ברכב של מחבלים, והשבית אותו לחלוטין. ההתנגשות הייתה אדירה, אך המעשה הזה, מעשה של גבורה עילאית, הצליח לגרום לעצירת התקדמות המחבלים לעבר בסיס חשוב באזור, ולהסגתם לאחור. הוא הציל נפשות רבות. באותו רגע, בלב התופת, סגן-אלוף יהונתן בנימין (ברנש) צור נפל בקרב. הוא היה בן שלושים ושלוש במותו. הוא לחם בחוכמה ובגבורה, עד נשימתו האחרונה, כפי שראשית ידעה בוודאות.

יהונתן הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקדומים, ביישוב שבו בנה את ביתו וגידל את ילדיו. הוא הותיר אחריו את ראשית, אשתו, את שתי בנותיו נטע וארבל, ואת בנו דגן, שהיה אז רק בן כמה שנים. הותיר אחריו גם את הוריו, חיים ורבקה, וארבע אחיות וארבעה אחים, משפחה גדולה ואוהבת שבורה וכואבת. "לפעמים גם גיבורים מתים," אמרה ראשית לדגן הקטן, ששאל איך ייתכן שאבא שלו הגיבור מת. השיר שברנש כל כך אהב, השיר שהוא צחק עליו שזה השיר ללוויה, הושמע בלופ בסיום ההלוויה, מילותיו מהדהדות בשקט הכואב.

אבל סיפורו של ברנש לא נגמר ביום מותו, הוא רק מתחיל מחדש. מורשתו חיה ונושמת בכל פינה. במסגרת מיזם "אות.חיים" עוצב גופן על שם יהונתן, בהתבסס על כתב ידו המיוחד, וכך מילותיו ממשיכות לחיות ולהשפיע. החיפושית הישנה והכחולה שלו, שבה חרש את הארץ עם ראשית, שופצה בשיתוף פעולה עם "עמותת מצילי מכוניות", והיא מוצגת בגאווה ליד ביתו, כסמל לרוח ההרפתקנית והשובבה שלו. מהדורת יינות הושקה לזכרו של יהונתן, וכותרתה "ברנש – ממשיכים בעשייה", מבטאת את רוח הנצח של האיש שמעולם לא ויתר. מוקירי זכרו הוציאו מדבקה עם תמונתו והכיתוב המהדהד: "מאמין בזכותנו הבלתי מתפשרת על הארץ הזאת", משפט שמסכם את כל מה שהיה.

בספר "יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים" הוקדש פרק שלם ליהונתן, מנציח את סיפור גבורתו. דפי אינטרנט לזכרו הועלו באתר של עמותת יוצאי יחידת שלדג ובאתר המועצה האזורית שדות נגב, מפיצים את סיפורו הרחק. למעלה מחמישה-עשר תינוקות שנולדו אחרי נפילתו נקראו על שמו, נושאים את שמו בגאווה ובתקווה לעתיד. מלגות לימוד על שמו הוענקו לכמה סטודנטים, ממשיכים את דרכו של לומד סקרן ורב-תחומי. בפינה לחיילים שהקים יהונתן בהר חמד, "סבתא חנה", נבנה מצפה לזכרו, מקום שבו יוכלו חיילים לנוח, להביט בנוף, ולזכור את המפקד שדאג להם. לבית הכנסת בהר חמד הוכנס ספר תורה לעילוי נשמת יהונתן, מקדש את זכרו. ליד מקום נפילתו בצומת מעון, בצד הדרך, הוקם אתר זיכרון מרגש – אנדרטה ממתכת בצורת מגן דוד כחול, שבתוכה נכתב "ברנש".

יהונתן (ברנש) צור היה מפקד אגדי עוד בחייו, איש של עוצמה ורכות, של אדמה ושמיים, של מעשיות ושל מעשים. הוא היה העוגן של משפחתו, מגדלור לחבריו ומודל לחיקוי לפקודיו. הוא הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת אדירה של אהבת אדם, אהבת ארץ, גבורה ואומץ לב. סיפורו, סיפור של חיים מלאים ומשמעותיים, הוא סיפור של תקומה, של אדם שבחר להגן על ביתו ועל עמו, ושילם על כך בחייו. זכרו יהיה חקוק לעד בלב האומה.