יהונתן אהרן שטיינברג

בצהרי יום חורפי אחד, סוף אוקטובר של שנת 1980, באוויר הירושלמי הצלול שריחף מעל רחובות האבן העתיקים והחדשים גם יחד, נולד תינוק קטן למשפחת שטיינברג. קראו לו יהונתן אהרן, והוא הגיע לעולם בט"ו במרחשוון, יום בהיר שהבטיח סתיו ארוך ונוף מתחלף של צהובים ואדומים. הוריו, יהודית ודניאל יוסף, קיבלו אותו בזרועות פתוכות ובשמחה מהולה בציפייה, אל תוך בית תוסס ועמוס אהבה, שבו כבר המתינו לו אחותו הגדולה אילת, ועד מהרה הצטרפו אליו גם אביטל, עמיחי וצופיה – חמישה ילדים שצבעו את הבית בקולות צחוק, ריצות ומשחקים אין-סופיים. ירושלים, עיר של ניגודים וחיבורים, של קדושה וחולין, הייתה הרקע הראשון לחייו, והאבנים העתיקות, השווקים הססגוניים, וקריאת המואזין שהתערבבה עם צלצולי הפעמונים, עיצבו בתוכו בלי משים תחושה עמוקה של שייכות ומורשת, של היסטוריה מתמשכת ושל עתיד הנבנה במו ידיים.

בבית שטיינברג בירושלים, החיים לא עצרו לרגע. ארוחות שישי היו סעודות רחבות ידיים, שולחן עמוס כל טוב ודיבורים שלא נגמרו, כשריחות החמין והקיגל התפשטו בכל פינה. יהונתן, גם כילד קטן, היה קשוב וערני, עיניו החומות סורקות את הסובבים אותו, קולט את הניואנסים הדקים שבשיחות המבוגרים, משנן את הסיפורים והבדיחות. הוא לא היה הילד הקולני ביותר, אך נוכחותו הורגשה, לעיתים באמצעות חיוך שובה לב, לעיתים באמצעות מבט חודר שחשף עומק מחשבה בלתי רגיל לגילו. הוא למד מהוריו, יהודית ודניאל יוסף, את חשיבות הנתינה והמחויבות, את כוחה של המשפחה כעוגן איתן, ואת הצורך לעמוד על העקרונות שבהם האמין. הם לא היו הורים שמרבים במילים גבוהות או בדרשות, אלא הדגימו דרך מעשיהם היומיומיים את הערכים שרצו להנחיל לילדיהם – עבודה קשה, יושרה, אהבת הארץ והאדם, ובעיקר, אהבה ללא תנאי זה לזה. יהונתן ספג את זה כמו ספוג, והדברים חלחלו עמוק פנימה, יצרו את התשתית לאישיותו המתגבשת. הוא זכר את אבא דניאל מתקן דבר מה שבור, בסבלנות ובמסירות, ואת אמא יהודית מטפלת בפצע קטן, מלווה את הטיפול במילות עידוד חמות. הוא ראה איך הם מקבלים כל אדם בסבר פנים יפות, איך הם מקשיבים באמת ובתמים, ואיך הם תמיד מוכנים להושיט יד.

כשהתבגר מעט, נהג יהונתן לטייל בסמטאות השכונה, ידיו הקטנות משתלבות בדרך כלל באלו של אילת הגדולה, או מחזיקות חזק בידה של אביטל. הוא אהב לחקור, להרים אבנים ולגלות מתחתן עולם של חרקים זעירים, להביט בעננים המתחלפים בשמיים הכחולים של ירושלים, ולדמיין צורות ודמויות. הוא בנה מגדלים מקוביות, שהיו תמיד יציבים וחזקים, והיה לו חוש מפותח למבנים וארגון. במשחקי הילדים עם אחיו, הוא לעיתים קרובות מצא את עצמו בתפקיד המנהיג, לא בכוחניות או בצעקות, אלא בכך שהיה זה שהציע את הרעיון הטוב ביותר, שפתר את המחלוקת, או שהוביל את הקבוצה למטרה משותפת. הוא זכר איך פעם, כשעמיחי הקטן נפל ושפשף את ברכו, הוא היה הראשון לרוץ אליו, להציע עזרה, להרגיע בחיבוק חם, ולאחר מכן גם למצוא פלסטר בארון התרופות. צופיה הקטנה, שהצטרפה אחרונה לחבורה, תמיד מצאה בו אוזן קשבת ואח גדול שאפשר לסמוך עליו, שיסביר לה בסבלנות את חוקי המשחק או יקרא לה סיפור לפני השינה. הקשר בין האחים היה עמוק ובלתי מתפשר, והם היוו עבורו רשת ביטחון ראשונית וקבוצת תמיכה לחיים. בתוך המשפחה הגדולה והחמה הזו, יהונתן למד את כוחה של אחדות, של דאגה הדדית, ושל היכולת להכיל ולתמוך גם כשהחיים מציבים אתגרים. הוא הבין מוקדם שהכוח האמיתי טמון לא רק בכישרון אישי, אלא ביכולת לחבר אנשים יחד למען מטרה משותפת.

שנות הנעורים הביאו עמן שינוי משמעותי בחייו של יהונתן. המשפחה עזבה את ירושלים ועברה להתגורר בקיבוץ שומריה, יישוב קהילתי בדרום הארץ, שהציע מרחבים פתוחים, שדות ירוקים ואווירה אחרת לגמרי. המעבר מהכרך הסואן של ירושלים אל השקט והמרחב של הקיבוץ היה עבור יהונתן חוויה מעצבת. הוא למד להכיר את ריח האדמה אחרי הגשם, את ציוץ הציפורים בבוקר, ואת הצללים הארוכים שהטילו עצי האקליפטוס בשעות אחר הצהריים. הוא מצא את עצמו נמשך לעבודת כפיים, לעזרה בחקלאות, למגע עם האדמה הלחה שנדבקה לכפות ידיו בבוקר מוקדם, כשהשמש החלה לבצבץ מעל האופק והטל כיסה את העשב. הוא אהב את רעש המנוע של הטרקטור בשדות, את תחושת הסיפוק האדירה בסוף יום עבודה פיזי ומתיש תחת שמש קופחת, כשהוא יודע שהיה שותף ליצירה, לגידול, להבטחת פרנסה. זו לא הייתה רק עבודה, זו הייתה דרך חיים, חיבור עמוק לארץ, לאדמה, לקהילה. הוא גילה את הכוח שבידיים עובדות, את הפשטות והיופי שביצירה, ואת המשמעות של להיות חלק ממשהו גדול יותר, מקהילה שבנתה את עצמה בעשר אצבעות. בקיבוץ, הוא התחבר גם לחיי החברה הפתוחים, למפגשים הספונטניים בחדר האוכל, ללילות הקיץ הארוכים תחת כיפת השמיים זרועי הכוכבים, כשקולות הצרצרים ממלאים את האוויר. הוא למד להכיר את שכניו, את סיפוריהם, והרגיש חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי העדין והחזק של המקום.

ככל שחלפו השנים, התגבשה ביהונתן ההבנה כי הוא רוצה לתרום את חלקו, להגן על הבית ועל הארץ שכל כך אהב. הבחירה להתגייס לצה"ל, ועוד לחיל הרגלים, לא הפתיעה איש. ב-18 ביוני 2000, כשהשמש הישראלית כבר החלה לטפס מעלה בשמי הקיץ, עמד יהונתן בתחנת האיסוף, עם תיק גדול על הגב ומבט נחוש בעיניים. הפרידה מהוריו הייתה קצרה, חיבוק חזק, לחיצת יד מאבא, מבט גאה מאמא, ומילים מעטות. הוא ידע שהם מבינים, שהם תומכים בדרכו. הפנים המוכרות של אחיו ואחיותיו הציצו מבין ההמונים, חיוכים מודאגים וגאים על פניהם. רגע לפני העלייה לאוטובוס, הוא הספיק לחטוף מבט אחרון באילת, אביטל, עמיחי וצופיה, שנופפו לו לשלום, והבטיח לעצמו שיהיה ראוי לאמון שהם נתנו בו. הריח של האוטובוס הצבאי, תערובת של סולר וזיעה, כבר סימן את תחילתו של פרק חדש ומשמעותי בחייו. מהרגע הראשון בבסיס הטירונים, יהונתן בלט. הוא לא היה רברבן או דומיננטי בכוח, אלא מנהיג טבעי, שקט אך סמכותי. כשהיה צריך לסחוב אלונקה, הוא היה הראשון לשים את הכתף. כשהיה צריך להרים את המורל, הוא היה שם עם מילה טובה או בדיחה בזמן הנכון. הוא הקפיד על הפרטים הקטנים, על הציוד המסודר, על הדיוק במשימות, והבין שגם הפרט הזעיר ביותר יכול להיות קריטי בשדה הקרב. הוא למד את ערכה של המסגרת הצבאית, את המשמעת הבלתי מתפשרת, ואת כוחה של קבוצה הפועלת כמקשה אחת. הטירונות הייתה קשה, פיזית ונפשית, אך הוא צלח אותה בנחישות, כשהוא מבין שכל צעד, כל ריצה, כל תרגיל, הוא עוד לבנה בחומה שהוא בונה בתוכו – חומת הגנה לעצמו, לחבריו, ולעם שלו.

השנים הראשונות בצה"ל עיצבו את יהונתן עמוקות. הוא עבר הכשרות רבות, טיפס בסולם הדרגות, והפך למפקד. הוא שירת במסלולים מאתגרים, התמודד עם סיטואציות מורכבות, ופיתח יכולת יוצאת דופן להבין את השטח, לקרוא את המפה האנושית והטקטית גם יחד. הוא לא היה מפקד שיושב במשרד ומצייר קווים על מפה; הוא היה מפקד שנמצא עם חייליו בשטח, נושם את אותו אבק, מתמודד עם אותם קשיים, ולעיתים קרובות מוביל לפניהם. הוא האמין במנהיגות אישית, בדוגמה אישית, וביכולת לחבר את חייליו למטרה המשותפת, להעניק להם תחושת משמעות ושליחות. הוא ידע לשלב קשיחות ודרישה בלתי מתפשרת עם אמפתיה עמוקה והבנה לצרכי הפרט. חייליו אהבו והעריכו אותו, לא רק בגלל דרגתו, אלא בגלל האיש שהיה – ישר, הגון, אמיץ, ותמיד שם בשבילם. הוא זכר שמות, פרטים אישיים, דאג לרווחתם, וראה בכל אחד מהם לא רק חייל, אלא אדם שלם עם סיפור חיים משלו. הוא ידע לזהות את הפוטנציאל בכל אחד, ולדחוף אותו קדימה, לפרוץ את גבולותיו. בשנים אלו, הוא גם פגש את יסכה. היא הופיעה בחייו כמו קרן שמש אחרי סערה, אישה חמה, חכמה, ועמוקה, שהבינה את עולמו הצבאי המורכב וקיבלה אותו על כל מורכבותו. הקשר ביניהם נבנה על יסודות איתנים של כבוד הדדי, אהבה כנה, והבנה עמוקה. הם מצאו זה בזו את השקט והביטחון, את המקום שבו אפשר להיות פשוט "אנחנו". הם חלקו חלומות, שאיפות, ותחושה משותפת של שליחות.

הנישואים ליסכה היוו נקודת מפנה נוספת בחייו של יהונתן. הוא מצא שותפה לחיים שהעצימה אותו, שהבינה את מחויבותו הצבאית ובמקביל בנתה איתו בית חם ואוהב. יחד, הם הקימו משפחה לתפארת, משפחה גדולה ועליזה, שבה ששת ילדיהם – שירה, אורי, נעמה, בניה, שילה ואחיה – מילאו את הבית בצחוק, בצעקות, ובשפע של אהבה. יהונתן, המפקד הקשוח והנחוש בשדה הקרב, היה בבית אבא אוהב, רך, ומשתתף פעיל בכל אספקט של חיי ילדיו. הוא ידע לשבת עם שירה על שיעורי הבית, לזרוק כדור עם אורי בחצר, לספר סיפורים לפני השינה לנעמה ובניה, לחבק את שילה כשהיא עצובה, ולשאת על כתפיו את אחיה הקטן. הוא לא ויתר על אף רגע פנוי, גם כשהשירות הצבאי תבע ממנו מחיר כבד של זמן והיעדרות. הוא הקפיד על ארוחות שישי משפחתיות, על טיולים בטבע עם הילדים, על שיחות עומק עם כל אחד מהם בנפרד. הוא לימד אותם את ערכי הקיבוץ והארץ – את אהבת הטבע, את חשיבות העבודה, את הכבוד ההדדי, ואת החובה לתרום לקהילה ולמדינה. הבית בשומריה היה מלא חיים, עם ריחות של בישולים, קולות של משחקים, וצלילי מוזיקה. יסכה ויהונתן יצרו יחד קן חם ומגן, בסיס איתן שממנו יכלו הילדים לפרוח ולגדול, כשהם יודעים שתמיד יש להם לאן לחזור. יהונתן מצא בתוך המורכבות של חייו – בין הדרישות התובעניות של הצבא לבין החום האינסופי של הבית – איזון עדין, שהתאפשר בזכות התמיכה הבלתי מסויגת של יסכה ובזכות ההבנה העמוקה שלו את סדר העדיפויות האמיתי בחיים.

השנים חלפו, ויהונתן המשיך להתקדם בסולם הפיקוד. הוא צבר ניסיון עשיר, ידע מקצועי עצום, ובעיקר – יכולת מנהיגותית יוצאת דופן שהוכחה פעם אחר פעם. הוא הוביל חיילים במבצעים מורכבים, קיבל החלטות תחת לחץ עצום, ותמיד שם את ביטחון פקודיו ומשימתם בראש סדר העדיפויות. הקריירה הצבאית שלו הייתה לא רק דרך מקצועית, אלא דרך חיים, שליחות של ממש. הוא היה מפקד שראה את התמונה הגדולה, אך גם את הפרטים הקטנים ביותר, והיה מסוגל לחבר ביניהם. הוא היה ידוע בקור רוחו, בחדות מחשבתו, וביכולתו להשרות ביטחון על סובביו גם ברגעים הקשים ביותר. ההחלטה למנות אותו למפקד חטיבת הנח"ל, אחת החטיבות המובילות והמאתגרות בצה"ל, הייתה טבעית והתבקשה. דרגת אלוף משנה על כתפיו לא שינתה את האיש שהיה: צנוע, עניו, אך נחוש ובעל יושרה בלתי מתפשרת. הוא לא חיפש כבוד או תהילה, אלא פשוט רצה לעשות את עבודתו נאמנה, להגן על מדינת ישראל ועל אזרחיה, ולהכשיר את הדור הבא של לוחמים ומפקדים. הוא ראה בחטיבת הנח"ל לא רק יחידה צבאית, אלא מפעל חינוכי, מקום שבו צעירים לומדים אחריות, מנהיגות, ומשמעות עמוקה של שירות. הוא הקדיש את כל מרצו וזמנו לתפקיד, מתוך אמונה עמוקה בדרכו ובחשיבותה.

בקיבוץ שומריה, יהונתן היה עמוד תווך. הוא לא היה רק "האלוף משנה" מהצבא, אלא יהונתן השכן, החבר, האב, בן הקהילה. הוא השתתף באסיפות הקיבוץ, תרם מזמנו ומניסיונו, והיה מעורב בחיי המקום. הוא אהב את השקט של שומריה, את האווירה הקהילתית, את המרחבים הפתוחים המאפשרים לילדים לגדול בחופשיות. הוא היה רואה אותו לפעמים בשעות הערב המאוחרות, אחרי שובו מיום עבודה ארוך בצבא, משוטט בשבילי הקיבוץ, נושם את אוויר הלילה הצח, מוריד מעליו את עול היום, ומתמלא מחדש בכוחות מהשקט והביטחון של ביתו. הוא היה חלק מהנוף, דמות מוכרת ואהובה, שתמיד ידעו שניתן לפנות אליה לעצה או לעזרה. הבית שלו ושל יסכה היה פתוח תמיד לאורחים, לחברים, לילדים של השכנים. הוא אהב את החיים הפשוטים של הקיבוץ, את החיבור לאדמה, את הידיעה שכל אחד תורם את חלקו, ושהביחד הוא כוח. כשהיה חוזר הביתה, הוא היה משיל מעליו את מדי הקצין, לובש בגדים נוחים, ומיד משתלב בחיי המשפחה – עוזר בשיעורי בית, מקשיב לחוויות היום של הילדים, משתף את יסכה במחשבותיו. הניגוד בין עולמו הצבאי התובעני לעולמו המשפחתי והקיבוצי השליו היה קשוח, אך הוא הצליח לגשר ביניהם בכשרון רב, בזכות אישיותו העוצמתית והרגישה כאחד.

ואז הגיע אותו בוקר, בוקר שבת של שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השמש זרחה בשומריה כבכל בוקר, מאירה את שדות הכותנה הלבנים ואת בתי הקיבוץ השקטים. יהונתן, בן ארבעים ושתיים, קם מוקדם, אולי יצא לריצה קלה, אולי ישב לשתות קפה עם יסכה כשהילדים עוד ישנים. אווירה של שלווה שבתית ריחפה באוויר. ואז, לפתע, נשמעו האזעקות. לא אזעקה רגילה, כזו שכולם כבר למדו להכיר ולחיות איתה, אלא רצף בלתי פוסק של אזעקות, קולות נפץ רחוקים שקרבו במהירות. הודעות הווטסאפ החלו לזרום, תחילה בבלבול, אחר כך באימה גוברת. "חדירת מחבלים", "ירי בלתי פוסק", "אירוע רב זירתי". יהונתן, שכל תא בגופו היה צבאי, מפקד בכל רמ"ח איבריו, הבין מיד את גודל האירוע, את הסכנה הממשית המרחפת מעל ביתו, מעל משפחתו, מעל הארץ כולה. הוא לא היסס לרגע. הוא לבש במהירות את מדיו, אולי בלחיצת יד חזקה ליסכה, מבט מהיר בילדים הישנים, או אולי כבר מתעוררים לקול האזעקות, מבלי לדעת שהם רואים את אבא בפעם האחרונה. הוא מיהר לרכבו, כשהוא מקבל הוראות, מבין את התמונה המלאה של מתקפת הטרור חסרת התקדים.

הוא יצא משומריה, היישוב שכה אהב, אל תוך התופת שהתחוללה מסביב. ככל שהתקרב לגבול, התמונה הפכה ברורה יותר, מזעזעת יותר. הוא ראה את ההרס, את הפחד בעיני האנשים, את הממדים הבלתי נתפסים של האסון. כמפקד חטיבת הנח"ל, הוא ידע שמקומו בראש הכוח, בחוד החנית, היכן שהקרב הוא הקשה ביותר. הוא לא שלח את חייליו קדימה, אלא הוביל אותם. הוא היה שם כדי להגן על היישובים, על המשפחות, על הילדים. הוא נכנס לקרב מול מחבלים, כשהוא מנסה להבין את הכאוס, לארגן את הכוחות, להציל חיים. קולות הירי היו בלתי פוסקים, פיצוצים הרעידו את האדמה, וצעקות נשמעו מכל עבר. יהונתן, בקור רוחו המפורסם, ניסה להשיב סדר לתוהו ובוהו, להכווין את חייליו, להציל כל מי שאפשר. הוא לחם באומץ לב עילאי, בנחישות בלתי מתפשרת, מתוך הבנה עמוקה של גודל השעה ושל המחיר שעלול להיות משולם. הוא לא חשב על עצמו, רק על המשימה – להגן על הבית. בתוך אש התופת, בתוך המאבק ההירואי להדוף את הפולשים, אלוף משנה יהונתן אהרן שטיינברג, מפקד חטיבת הנח"ל, נפל בקרב. הוא נפל כשהוא מגן על עמו, על ארצו, על ביתו, כשהוא עושה את מה שהאמין בו בכל ליבו ובכל מאודו. הוא היה בן ארבעים ושתיים בנופלו, מותיר אחריו אישה אהובה, שישה ילדים יקרים, הורים כואבים ואחים שבורים.

הידיעה על נפילתו הכתה בתדהמה את הקיבוץ, את צה"ל, ואת המדינה כולה. קולו של אל"ם יהונתן אהרן שטיינברג, שהיה פעם כה ברור וסמכותי בקשר, השתתק לנצח. החלל שהותיר אחריו היה עצום, בלתי ניתן למילוי. הלווייתו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל הייתה עצרת כאב והערכה. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, חיילים, מפקדים, אזרחים שבאו לחלוק כבוד לאיש שהיה סמל לגבורה, למנהיגות, ולמסירות נפש. דברי ההספד תיארו אדם יוצא דופן, מפקד למופת, אב אוהב ואיש קהילה מסור. אך מעבר למילים, ניבטה תחושה עמוקה של אובדן ושל גאווה. אובדן על חיים שנגדעו באיבם, על פוטנציאל אדיר שנגמר, ועל חלל שיישאר פעור לנצח בלבבות רבים. וגאווה – גאווה על גבורתו, על בחירתו לעמוד בראש, על מחיר חייו ששילם למען ביטחון ישראל.

מורשתו של יהונתן אהרן שטיינברג חקוקה עמוק. היא חיה בסיפורים שילדיו, שירה, אורי, נעמה, בניה, שילה ואחיה, ישמעו עליו שוב ושוב – סיפורי אומץ לב, יושרה, אהבה ללא תנאי. היא חיה ברוחה של יסכה, אשתו, שתמשיך לשאת את לפיד זכרו, לגדל את ילדיהם בדרכו, ולהנחיל להם את הערכים שבהם האמין. היא חיה בקיבוץ שומריה, שזוכר אותו כאחד מבניו המובחרים, איש עשייה ומסירות. והיא חיה בחטיבת הנח"ל ובצה"ל כולו, שאיבדו מפקד דגול, אך מורשתו המקצועית והערכית תמשיך להדהד במסדרונות הפיקוד ובשטחי האימונים, ותעצב את דורות המפקדים הבאים. יהונתן נפל כשהוא מגן על מדינת התקומה, מדינה שאותה אהב בכל מאודו, ואשר למענה הקדיש את חייו. זכרו יהיה חקוק לעד בספר דברי הימים של מדינת ישראל, כמי שהיה מנהיג אמיתי, לוחם אמיץ, ואדם במלוא מובן המילה, שגבורתו נבעה מעצם אנושיותו ומבחירתו להגן על ביתו בחירוף נפש. יהונתן אהרן שטיינברג ז"ל, גיבור ישראל, לא יישכח. הוא סמל לתקומה, לגבורה, ולרוח העם היהודי, שהבטיח לעצמו כי לעולם לא ייכנע. יהי זכרו ברוך.