יהונתן מלכה

בבאר שבע, עיר המדבר הגדולה, בין בתי אבן בהירים ורחובות שבהם העצים הצעירים עוד נאבקים להשתרש באדמה הצחיחה, נולד יהונתן מלכה, יוני בפי כל, ביום כ"א באדר א' תש"ס, ה-27 בפברואר 2000. לא סתם תינוק היה, כי אם חלק משלישייה, נס קטן ומרגש שהפציע אל ביתם של רונית ומשה ניסים, מביא עמו את אריאל ואת שירה, אחיו ואחותו התאומים, אל משפחה שכבר בורכה בשני בנים גדולים יותר, מיכאל ודניאל. הבית, כך מספרים, רחש חיים תמיד, צחוק ילדים התערבב בקולות סירי בישול ובשיחות סוערות על שולחן השבת, ויוני, הקטן והעדין מכולם, היה שם, סופג את כל האהבה והחום, עיניו הגדולות בוחנות את העולם בסקרנות שקטה. הוא גדל להיות ילד צנוע, תם לב, כזה שלא מחפש את אור הזרקורים, אלא מוצא את נחמתו בפינות השקטות של הגינה, בין עלי כותרת נושרים של פרחי בר שצמחו פרא, או בחצר האחורית, שם התבונן שעות בנמלים השקדות, צועדות בשיירה מסודרת, ולא העז להפר את דרכן. הוא למד במוסדות החינוך של חסידות חב"ד בעיר, שם ספג את יסודות העולם הרוחני שאפיין אותו, את הערכים של אהבת אדם ואהבת הבריאה, שעיצבו את מצפנו הרך ורחב הלב.

כשהגיע לגיל תיכון, עבר יוני ללמוד בישיבה התיכונית ביישוב שומריה, קצת מחוץ להמולה העירונית, שם מצא מרחב נוסף להתפתחות אישית. המעבר מהבית החם בבאר שבע אל הפנימייה, אל חברת נערים בגילו, היה עבורו הזדמנות לפרוש כנפיים, להעמיק את אישיותו העדינה. חבריו מאותה תקופה זוכרים אותו כבחור טוב לב במיוחד, כזה שתמיד התעניין בשלומם של הסובבים אותו, לא רק כנימוס, אלא באמת ובתמים. הוא היה מקפיד ללמד זכות על כל אחד ואחד, לחפש את הנקודה הטובה גם במי שנראה אולי פחות סימפטי, ותמיד הקפיד לשמור על לשונו, להימנע מרכילות ומכל דיבור שלילי. הייתה בו סוג של טוהר פנימי, כזה שגרם לו להיות ברומטר אנושי לסביבתו, משרה שלווה ורוגע על כל מי ששהה במחיצתו. בשומריה, אהבתו לטבע ולכל יצור חי קיבלה ביטוי מעשי ונוגע ללב: הוא הפעיל פינת חי קטנה בתחומי הישיבה, שם טיפל במסירות אין קץ בחיות השונות – ארנבים שהתחבאו בכלובים מרופדים בקש, תוכים צבעוניים שהשמיעו קריאות עליזות, ואפילו בעלי כנף פצועים שמצא בסביבה, להם דאג כאילו היו ילדיו. הוא ניקה את הכלובים, האכיל את החיות בזמנים קבועים, והיה יושב שעות ארוכות ומתבונן בהם, לומד את הרגליהם. לא רק מטפל היה, אלא גם מדריך בוגר לתלמידים הצעירים שהצטרפו לישיבה, מלמד אותם על אחריות, על חמלה ועל הקשר העמוק בין האדם לטבע, קשר שיוני עצמו חש בו בעוצמה רבה.

הדרך הובילה אותו משומריה אל ישיבת "נטע ימינך", ישיבה חקלאית באשתמוע שבדרום הר חברון, מקום שבו שילבו לימודי קודש עם עבודת אדמה יומיומית. המעבר היה טבעי עבור יוני, שכן הוא חיפש תמיד את החיבור העמוק לאדמה, לחיים הפשוטים והאמיתיים. כאן, הוא מצא את עצמו קם עם שחר, עוד לפני שהשמש טיפסה מעל ההרים, כשהאוויר עדיין צלול וקריר, והטל מכסה את העלים. ידיו, שעד אז עסקו בעיקר בדפי גמרא ובליטוף בעלי חיים, נגעו עתה באדמה הלחה, הרגישו את גרגרי החול, את הבוץ העשיר, את קשיחותם של סלעים ואת רכותם של שתילים רכים. הוא למד לעבוד בשדות, לשתול ולעשב, לקטוף ולגזום, להאזין לרעש המנוע של הטרקטור כשהוא חורש את התלמים, ולהרגיש את כאב הגב המתוק בסוף יום עבודה פיזית מאומצת תחת שמש קופחת או רוח פרצים מקפיאה. העבודה דרשה ממנו חריצות, התמדה, ואיתנות נפש, והוא ראה בה לא רק חובה, אלא זכות גדולה, דרך נוספת להתחבר אל הבריאה, אל העם, ואל המסורת. בשעות המאוחרות יותר של היום, לאחר שהאבק והעפר הוסרו מגופו, היה שב אל ספרי הקודש, אל לימוד הגמרא וההלכה, ומוצא בהם עונג והתעלות רוחנית. השילוב הזה, בין כפיים עובדות לראש לומד, היה בעיניו אידיאל חיים, והוא אף שקל ברצינות לחזור לישיבה אחרי שיסיים את שירותו הצבאי, ולהמשיך לחיות חיים של תורה ועבודה.

אוהביו, מי שהכירו אותו מקרוב, תיארו אותו כ"שילוב נדיר של אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל ואהבת התורה". הוא לא היה איש של סיסמאות או הצהרות גרנדיוזיות, אלא אדם שחי את הערכים הללו בכל נימיו, בכל מעשיו הקטנים והיומיומיים. הוא היה בחור חייכן, תמיד מאיר פנים, מברך את כולם בחיוך רחב ועיניים טובות, ונעים הליכות, כזה שאי אפשר היה שלא לחבב אותו מרגע המפגש הראשון. שמח בחלקו, הסתפק במועט, ומצא שמחה ואושר בדברים הפשוטים של החיים – בשיחה טובה, במראה נוף, בכוס קפה מהבילה. מה שבלט בו במיוחד הייתה הענווה העצומה והעדינות שאפיינו את כל התנהלותו. הוא לא חיפש כבוד או הערכה, אלא פשוט שאף לחיות חיים של אמת ושל טוב. לבו היה רחב, מכיל, ובו היה מקום לכולם, ללא הבדל. הוא היה נכון להקשיב לזולת הקשבה כנה ומסורה, כזו שהייתה בה נחמה גדולה בפני עצמה, גם ללא קשר לעצה שנתן לאחריה. אנשים היו נמשכים אליו, משתפים אותו בסודותיהם ובקשייהם, ויודעים שהוא יקשיב ללא שיפוט, יבין ללא ביקורת, ויעניק תמיכה שקטה וחמה. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" לא הייתה עבורו רק פסוק מספר החוקים, אלא נר לרגליו, דרך חיים, והוא הקרין את האהבה הזו על כל הסובבים אותו, וקיבל אותה בחזרה באותה מידה. הוא היה אהוב על כולם, מהילד הקטן ועד הזקן, והותיר רושם יחיד במינו על כל מי שהייתה לו הזכות להכיר אותו, כאילו השאיר חותם של אור וטוב לב בכל מקום שבו דרך.

מעבר ללימודיו ועבודתו, יוני היה איש של טבע בכל רמ"ח איבריו. הוא אהב את הטבע על כל גווניו – מעיינות צלולים וקרים שבהם היה טובל את רגליו ביום קיץ חם, בורות מים עתיקים שסיפרו סיפורים של דורות קדומים, מסלולי טיולים מאתגרים שבהם היה צועד שעות ארוכות, מטפס על סלעים וחוצה ערוצי נחלים, מתפעם מיופיים של צמחים נדירים ושלל בעלי חיים. הוא עסק בטיבוע ציפורים כתחביב, פעולה עדינה וסבלנית שדורשת ריכוז מוחלט ואהבת אמת לבעלי הכנף. היה מתעורר לפנות בוקר, מציב רשתות עדינות ביער או בשדה, ממתין בשקט מוחלט. כשנתפסה ציפור, היה אוחז בה בעדינות כה רבה, כמעט ביראת כבוד, מודד אותה, מלביש על רגלה טבעת זעירה, ומשחרר אותה לחופשי, מתבונן בה נעלמת באופק, נושאת עמה את הסיפור הקטן שלה אל מרחבי השמיים. הוא חלם להיות מדריך רכיבה טיפולית בחוות סוסים, שכן ראה את הכוח המרפא של הקשר בין אדם לחיה, ורצה להקדיש את חייו לעזור לאחרים באמצעות אהבתו הגדולה לבעלי חיים.

אבל יוני לא היה רק איש של טבע ורוח; הוא ידע גם ליהנות מהחיים ולפנק את סביבתו. אהבתו לקפה הייתה לשם דבר. היה לו פק"ל קפה מיוחד, ערכה ניידת ומאובזרת היטב, שכל הזמן דאג להשקיע בה, לשדרג אותה בפטנטים חדשים, במטחנת קפה איכותית או בקנקן מהודר. לא היה יוצא לטיול או למילואים בלי הפק"ל שלו, ותמיד דאג לפנק את חבריו בכוס קפה משובחת, עשויה באהבה ובקפדנות, מוגשת בחיוך רחב. ריח הקפה הטחון התערבב באוויר הפתוח, והרגעים הללו, של שתיית קפה משותפת, היו רגעים של חיבור עמוק, של שקט ושלווה, של חברות אמת. בבית, בארוחות משפחתיות או בהתכנסויות חברים, אהב יוני לשתות משקאות משובחים, ותמיד הוא היה זה שאחראי למזוג את המשקאות לכוסות של כולם, תוך כדי שהוא מרים "לחיים" עם החיוך שהיה שמור רק לו – חיוך ביישני מעט, מלא טוב לב ושמחת חיים, כזה שהיה מדליק אור בלב כל מי שראה אותו. הרגעים האלה, של שיתוף ושל פינוק, היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה, אדם שידע לחיות את הרגע, להעניק לסביבתו ולשמוח בשמחתו ובשמחתם של אחרים.

עם תום לימודיו בישיבה הגבוהה, כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, היה ברור ליוני שהוא לא ילך לשירות קל. הוא התנדב לשירות מלא כלוחם בחיל השריון, בחירה לא שגרתית לבחור ישיבה עדין וטוב לב כמוהו, אך כזו שהעידה על עוצמתו הפנימית ועל תחושת השליחות העמוקה שפעמה בו. הוא עבר הכשרות שונות, למד את רזי הטנק, את המורכבות הטכנית ואת העבודה המשותפת והדחוסה בתוך הקפסולה המשוריינת. הוא שימש כטען טנק ביגל"ן, בגדוד 82 שבעוצבת 'סער מגולן' (7), יחידה בעלת מורשת קרב מפוארת. התפקיד של טען בטנק אינו פשוט: הוא דורש כוח פיזי, זריזות, קור רוח תחת אש, ויכולת לתפקד היטב בלחץ עצום, כשהוא מזין פגזים כבדים אל קנה התותח, אחראי על תחמושת ועל תקשורת פנימית. מפקדיו, שראו בו חייל יוצא דופן, תיארו אותו כבחור חדור מוטיבציה ומסור, כזה שחש שליחות עמוקה בשירותו הצבאי. הם ראו את השילוב הלא שגרתי הזה – העדינות והרגישות מחד, והנחישות והמקצועיות של לוחם מאידך. בפנקסו האישי, בין רישומים של מסלולי טיולים ורשימות ציוד לפק"ל קפה, נמצאה מנטרה שכתב לעצמו, מילים שהפכו למוטו שלאורו פעל, שהנחו את כל חייו כלוחם: "לוחם לא עושה את מה שהוא אוהב, הוא מוצא את האהבה במה שהוא עושה". המשפט הזה לא היה רק סיסמה, אלא דרך חיים עבורו. גם ברגעים הקשים ביותר, כשהעייפות איימה להכריע והקשיים הפיזיים והנפשיים היו בלתי נסבלים, יוני מצא את הדרך לחפש את הטוב, את המשמעות, את האהבה שבמעשה ההגנה על עמו ועל ארצו, והצליח להפוך את השירות למקור של סיפוק ועשייה.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה ה'תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד לפני שהשמש הספיקה לזרוח במלוא הדרה, נפתחה מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל כל מי שנקרה בדרכם. בוקר זה לא היה רק בוקר של פיגוע, אלא בוקר שבו פרצה מלחמה, מלחמה שתשנה את פני המדינה. יוני, באותה שבת שחורה, היה בביתו בבאר שבע, מסופח זמנית ליחידת ר"ם 2, יחידה רפואית, עד להחלמה מלאה מפציעה ברגלו. חופשת השחרור שלו הייתה צפויה להתחיל מיד לאחר החגים, בתזמון כמעט מושלם עם תאריך ההחלמה המשוער, ולכן הניח שכבר לא ישוב לפלוגה, אלא ישתחרר משירות סדיר היישר מיחידת ר"ם 2. הוא ראה את החדשות, קרא את עדכוני הווטסאפ, שמע את האזעקות הבלתי פוסקות, והבין, במהירות שבה רק אדם בעל תחושת שליחות עמוקה יכול להבין, את גודל השעה ואת הסכנה הנוראה המרחפת מעל עמו.

ההבנה הזו הכתה בו בעוצמה, והוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. למרות הפציעה ברגל, למרות הציפייה לשחרור, יוני החליט שהוא חייב לעשות כל שביכולתו כדי לחזור לחבריו, אל הטנק, אל קו האש. הוא החל במסע אישי נחוש ובלתי מתפשר: טלפונים אין ספור למפקדים, לאנשי רפואה, לאנשי לוגיסטיקה, לנסות לקבל אישור רפואי לחזור ללחימה, לדרוש את הסיפוח חזרה ליחידתו המבצעית. זה לא היה קל; הבירוקרטיה הצבאית אינה גמישה, ופציעה ברגל היא סיבה מספקת להישאר בעורף. אבל יוני לא ויתר. הוא התעקש, לחץ, שכנע, ובמקביל החל לאסוף את הציוד הנדרש לו – אפוד, קסדה, ווסט, הכל בעצמו, כאילו אין איש אחר שיעשה זאת. הוא עשה הכל כדי להצטרף לחבריו, שלבינתיים כבר נכנסו להילחם בתוך רצועת עזה, במרכז התופת. בדרך נס, או אולי בזכות נחישותו הבלתי מתפשרת, הצליח יוני להשיג את מבוקשו. הוא עלה על הסעה, או אולי טרמפ, אל עבר גבול הרצועה, וכאילו מעצמו הופיע בשטח. הוא הפתיע את מפקדו, שנתקל בו בתוך רצועת עזה, מבלי שהבין איך יוני, הפצוע, הצליח לעקוף את כל המחסומים והפרוטוקולים ולהגיע פנימה. היה זה מפגש שהעיד יותר מכל על רוחו של יוני – רוח של לוחם שאינו נסוג, שאינו מוותר, שמרגיש אחריות עמוקה כלפי חבריו ועמו.

יחד עם חבריו, שב איתם אל הטנק, אל המקום שבו הרגיש שייך. הוא תפס את עמדת הטען בטנק המ"מ, טנק מפקד המחלקה, והחל להילחם. הלחימה ברצועת עזה הייתה קשה ואכזרית. קולות הירי לא פסקו, עשן מילא את האוויר, וכל תנועה הייתה כרוכה בסכנה. בתוך הטנק, במרחב הדחוס והלוהט, יוני פעל בקור רוח מדהים, מזין פגזים אל קנה התותח בזריזות ובדיוק, עוקב אחר פקודות המפקד, ותוך כדי כך שומר על קשר עין עם חבריו לצוות. הריח של אבק השריפה, של הדיזל, של זיעת הלוחמים, נמהל באוויר הסמיך. הוא לחם כתף אל כתף עם חבריו, חווה איתם את רגעי הפחד והמתח, אך גם את תחושת השליחות והאחדות. כך נמשכה הלחימה עד להפסקת האש הראשונה, כשהטנק שלו וצוותו היו בחזית. כשיצאו מהרצועה, ניתנה לו ההזדמנות יחד עם בני מחזורו לעזוב את הפלוגה ולצאת הביתה, שכן הם כבר היו משוחררים רשמית משירות סדיר. החופשה המיוחלת, זו שיוני ציפה לה כל כך, הייתה ממש בהישג יד. אבל יוני, בדרכו המיוחדת, סירב. הוא לא רצה לעזוב את חבריו ברגעים גורליים אלו. כחייל ותיק, הוא חש אחריות עמוקה כלפי חבריו לצוות, כלפי הצעירים יותר, כלפי המשימה. הוא בחר להישאר איתם, להמשיך להילחם, להמשיך להגן. למרות הזדמנויות נוספות שנקרו בדרכו לחזור הביתה, יוני לא הסכים. הוא התעקש להישאר ולתרום את חלקו, להוכיח שוב ושוב את אהבתו לעמו ולמולדתו, את נאמנותו לצוותו, ואת אמונתו בצדקת הדרך.

גם במהלך הלחימה, הרגישות העצומה שאפיינה את יוני מעולם לא קהתה. אימו סיפרה סיפור אחד שנוגע ללב, כזה שמדגים את השילוב הנדיר שבו – "ליוני הייתה רגישות עצומה, אך בד בבד הוא היה גם 'פייטר' גדול". באחת מהפעמים שיצא הביתה לזמן קצר, הפסקה קצרה מהלחימה התובענית, שמע יוני קולות יבבה חלשים ועמומים, בוקעים מעומק פיר ביוב סמוך לביתם. הוא ניגש ובחן את הפיר, וגילה חתול קטן שנלכד עמוק בפנים, מפוחד וחסר אונים. בלי היסוס, בלי לחשוב פעמיים, החל יוני במבצע חילוץ פרטי. הוא השקיע שעות רבות, מנסה בכל דרך אפשרית להוציא את החתול. הוא ירד על ברכיו, הושיט ידיים, ניסה להגיע אליו בעזרת כלים מאולתרים, כל זאת כשהוא לבוש עדיין במדי צה"ל, עייף ורצוץ מהלחימה. רק לאחר מאמצים אדירים, כשהוא מלוכלך כולו, הצליח לחלץ את החתול המבוהל. הוא לא נח עד שניקה אותו היטב, האכיל אותו במזון שהכין, ווידא שהוא בסדר גמור, רק אז הרשה לעצמו לנוח. זוהי ההתנהגות שאפיינה אותו – חמלה אינסופית כלפי כל יצור חי, גם הקטן והחלש ביותר, לצד נחישות בלתי רגילה ואומץ לב של לוחם. הוא היה לוחם בטנק, אך גם מטפל מסור בחתול אומלל; איש ענוו וצנוע, אך גם "פייטר" שלא מוותר עד שהצדק נעשה והטוב מנצח.

הלחימה המשיכה, ויוני המשיך להילחם, נחוש ומסור, מלווה את חבריו ואת הטנק שלו בנבכי הרצועה. ה-5 בדצמבר 2023, כ"ב בכסלו תשפ"ד, היה יום קרבות קשה באזור ח'אן יונס, עמוק בתוך רצועת עזה. המשימה הייתה ברורה: להילחם בארגוני הטרור ולהשיב את החטופים משבי החמאס. הטנק של יוני, כחלק מכוח גדול יותר, נע בשטח עוין, מתקדם באיטיות, סורק אחר איומים, כשהצוות כולו דרוך ומוכן לכל תרחיש. בלהט הקרב, לפתע, פגע בטנק טיל נ"ט. הפגיעה הייתה ישירה וקטלנית. בתוך המהומה, העשן והאש, איבד יהונתן מלכה את חייו. הוא נהרג במקום, בן עשרים ושלוש בנופלו, צעיר כל כך, מלא חיים, מלא תקוות וחלומות לעתיד. הרגע הזה, בתוך הטנק המבוצר, בלב שדה הקרב, היה רגע שבו נגדעו חיים שלמים, חיים של טוב לב, של מסירות ושל אהבה ללא תנאי. הוא נפל כגיבור, במותו ציווה לנו חיים, הגן על ביתו, על עמו, ועל ערכיו, עד נשימתו האחרונה.

הידיעה על נפילתו של יוני נפלה על משפחתו וחבריו כרעם ביום בהיר. באר שבע התעטפה באבל כבד, וכל מי שהכיר אותו התקשה לעכל את הבשורה המרה. סמל ראשון יהונתן מלכה, כך נקרא אז, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בטקס מרגש שבו ליוו אותו אלפים – משפחה, חברים, מפקדים, פקודים, ועם שלם שבא לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, רונית ומשה ניסים, את אחותו שירה ואת אחיו אריאל, מיכאל ודניאל, משפחה גדולה וחמה שנותרה עם חלל עצום ובלתי נתפס. לאחר נפילתו, הועלה יוני לדרגת רב-סמל, אות הערכה והוקרה על שירותו המסור ועל גבורתו במערכה.

אביו, משה ניסים, ספד לו במילים קורעות לב, מילים ששיקפו את העדינות והעוצמה שאפיינו את בנו: "עלם חמודות שהפך לגבר צעיר ויפה, רגיש עם מידות של צדיק". הוא ראה בו את הנער הטוב שהיה, ואת הגבר האציל והלוחם שהפך להיות, שילוב של תום לב ויושר עם נחישות ואומץ. אמו, רונית, שספדה לו בקול חנוק מדמעות, תיארה את האור שהיה יוני עבורה ועבור העולם: "הילד הכי שמח בעולם, בעל מאור פנים, חמלת אין קץ. העדינות, האצילות, המתיקות, והרוך הם חלק בלתי נפרד מהווייתך". היא זכרה את חיוכו הבהיר, את עיניו הטובות, את הדרך שבה נגע בלבבות של כולם, והעידה על נשמתו הטהורה שהייתה כולה חסד ואהבה.

אך מותו של יוני לא היה סוף הסיפור, אלא תחילתה של מורשת, של אור שהמשיך להאיר גם לאחר לכתו. לזכרו התקיימו ומתקיימות יוזמות הנצחה שונות, כולן ברוחו, בכוונה להוסיף ולהפיץ את אורו בתקופה כה מורכבת בתולדות עמנו. משפחתו, עם כאבה העצום, מצאה כוח להקים עמותה לזכרו, "קשת יהונתן לא נסוג אחור", עמותה שדרכה היא פועלת לרכז את כל הפעילות, להמשיך את דרכו ולספר את סיפורו. השם "קשת יהונתן" מבטא את אהבתו לטבע, את צבעוניות אישיותו ואת התקווה והחיבור שייצג.

בין שלל הפעילויות, נחנך בית כנסת בשם "קשת יהונתן" בעיר קטוביץ שבפולין, מקום שמסמל גם הוא חיבור עמוק – בין עבר להווה, בין קהילות. בית הכנסת נמצא בתוך "בית ישראלי" שנועד לשמש את הסטודנטים הישראלים הלומדים במקום, ולתת להם תחושה של בית חם, של קהילה תומכת, בעת שהייתם בחו"ל. במקום רחוק, בלב אירופה, ממשיך האור של יוני להאיר, לחבר בין אנשים, ולהפיץ את ערכי אהבת ישראל ואהבת אדם.

בתיכון אמי"ת בבאר שבע, המקום שבו אימו של יוני מנהלת את החטיבה העליונה, התקיים יריד חסד מיוחד לזכרו. היריד, שהיה כולו רוח של נתינה וקהילתיות, מכר תוצרת חקלאית טרייה ויפה משדות עוטף עזה, מחוות של חקלאים שנקלעו למצוקה, ובכך יוני, בדרכו, המשיך לחבר בין עם לאדמתו, בין חקלאים לצרכנים, ובין קהילות. הכספים שגויסו ביריד יועדו להמשך פעולות ההנצחה, למען שימשיך לחיות בזכרונם של רבים. באותו תיכון, אמי"ת בבאר שבע, הוקם גם בית מדרש שנקרא "אח"י יהונתן". בית המדרש נועד להפגיש את התלמידים עם טקסטים מארון הספרים היהודי, ללמוד ולדון ברוח התקופה, אך בעיקר, מטרתו הייתה לבנות גשרים ולחבר בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, להילחם בקיטוב ובשסעים, ולהעמיק את תחושת האחדות – בדיוק כפי שיוני עצמו חי, אדם שידע לחבר בין כולם, לראות את הטוב בכל אחד, ולאהוב את כולם ללא תנאי.

יהונתן מלכה היה קשת של צבעים, של גוונים עדינים ושל עוצמות חבויות. הוא היה אדם שחי חיים מלאים ומשמעותיים, שנגע בלבבות רבים, והותיר אחריו שובל של טוב, של אהבה ושל השראה. סיפור חייו, מילדותו בבאר שבע, דרך ספסלי הישיבה ושדות אשתמוע, ועד עמדת הטען בטנק הלוחם ברצועת עזה, הוא סיפור של מסירות, של ענווה, ושל גבורה אנושית ואמיתית. גבורה שאינה מתבטאת במילים גבוהות, אלא במעשים קטנים וגדולים כאחד, בבחירות יומיומיות ובנחישות עילאית. הוא נפל בהגנתו על עמו, על ארצו, על ביתו, והוא ימשיך לחיות בלבבות, בסיפורים, ובכל יוזמת חסד ואור שתישא את שמו. יהונתן, "קשת יהונתן", לעולם לא נסוג אחור. זכרו ברוך.