יהונתן (ג'וני) קרן

בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן, ביום ט"ו באב תשס"ב, עשרים וארבעה ביולי של שנת 2002, נולד יהונתן, תינוק רך עם עיניים תכולות, שהיה עתיד למלא את ביתם של לילך ושי באור ובצחוק. הוא הגיע לעולם כאח קטן לאיתמר, שהיה כבר אז ילד פעוט, ומהר מאוד הפך למוקד של עניין ותשומת לב, במיוחד מצד אחיו הבכור שקיבל אותו בזרועות פתוחות ובסקרנות אין קץ. הבית בקיבוץ, שהיה טובל בירוק ומוקף בשדות חרושים, היה מלא בצלילים של משפחה צעירה – צחוקים, שיחות רכות, קולות משחק וריח של ארוחות ביתיות. יהונתן, שזכה לכינוי ג'וני כבר בינקותו, ספג את אווירת הקיבוץ הפסטורלית, את השלווה ואת הקשר ההדוק לאדמה ולקהילה מרגע לידתו.

את שנותיו הראשונות בילה ג'וני בגנון "לילך", מקום ששמו נצרב בזיכרונו לא רק בזכות חבריו הראשונים אלא גם בגלל התחושה הביתית והחמה שאפפה אותו שם. הוא זכר את ריח צבעי הגואש על הידיים הקטנות, את מגע קוביות העץ הגדולות שהרכיב מהן מגדלים מתנדנדים, ואת צליל שירת הילדים שהדהד במסדרונות. משם עבר לגן "תומר", גן רחב ידיים עם חצר גדולה שבה עץ תות עתיק שסיפק צל בימים חמים ופירות מתוקים בעונתם. בגן תומר, כבר ניכרה בו אותה תזזיתיות קופצנית שאפיינה אותו כל חייו; הוא היה הילד שרץ הכי מהר במגרש, המטפס הנועז על המתקנים, והיוזם של משחקי הדמיון הפרועים ביותר. חבריו הראשונים זכרו אותו כזה שקובע את הטון, שמצליח לשכנע את כולם ללכת אחריו להרפתקה הבאה, בין אם זו בניית מחנה סודי בפינת הגן או חיפוש אחר אוצר דמיוני מתחת לעץ הזית. הוא סיים את הגן ופתח בצעדיו הראשונים בעולם הלמידה הפורמלי בבית הספר היסודי "דקלים", ששכן בקיבוץ חמדיה הסמוך. שם, בין כיתות נמוכות לקריאת ספרים ראשונים, החל לפתח את סקרנותו הטבעית ואת חיבתו לסיפורים ולדיונים.

בשנת 2010, כשהיה ג'וני בן שמונה וסיים את כיתה ב', עברה משפחת קרן שינוי משמעותי בחייהם: הם עברו מקיבוץ מעוז חיים למושב מולדת שבגליל התחתון. המעבר היה כרוך בהתרגשות רבה, אך גם במידה של חשש מהלא נודע. עבור ג'וני, זו הייתה פרידה מחברים ומנופים מוכרים, אך גם פתח לעולם חדש של חוויות. המושב מולדת, עם בתיו הפזורים בין הגבעות הירוקות ושדות המרעה, הציע לו מרחבים חדשים לחקור. מכיתה ג' והלאה, הוא למד בבית הספר היסודי "עמק חרוד", ששכן בקיבוץ עין חרוד איחוד. המעבר לבית ספר חדש ולסביבה חברתית חדשה לא היה קל, אך ג'וני, עם חיוכו שובה הלב וקסמו האישי, מהר מאוד מצא את מקומו. הוא היה הילד החדש שתמיד היה לו משהו מצחיק לומר, שהיה מוכן להצטרף לכל משחק, ושבקלות יצר קשרים עם הילדים המקומיים. משם, היה זה טבעי שימשיך לתיכון הסמוך, בית הספר הרב תחומי השש-שנתי "עמל עמק חרוד", שם עתיד היה לבלות את שנות נעוריו המעצבות.

ג'וני היה נער עם תכול עיניים ששיקפו עולם פנימי של שמחה ואנרגיה בלתי נדלית. חיוכו היה שובה לב, קורן באופטימיות מדבקת, והוא נשא עמו קסם אישי שהיה קשה לעמוד בפניו. הוא היה קופצני, תזזיתי, ותמיד בתנועה, כאילו שיש לו יותר מדי אנרגיה כדי להכיל אותה בגוף אחד. הוא היה איש של אנשים, נהנה מהחברה ומהאינטראקציה, ולכן היה תמיד מוקף בחברים. קבוצת החברים שלו הייתה כמו מעגל שסבב סביבו, והוא היה לעיתים קרובות במרכז העניינים, המנוע שמפיח חיים בכל התכנסות. הומור היה כלי מרכזי בארסנל שלו; הוא ידע להפוך כל סיטואציה, גם המתוחה ביותר, למצחיקה, חיובית ואופטימית. הוא היה מסוגל למצוא את הניצוץ הקומי גם ברגעים משעממים, ובכך פיזר סביבו שמחה וקלות דעת. הוא טרף את החיים, ניצל כל רגע ורגע כאילו היה האחרון, עם תיאבון בלתי נדלה לחוויות חדשות, לצחוק, ולרגעים בלתי נשכחים עם האנשים שאהב.

אחרי שעות הלימודים, שבהן הצליח לשלב בין ריכוז ללימודים לבין הפסקות שבהן לא הפסיק להשתולל ולצחוק, ג'וני מצא פורקן לאנרגיה העצומה שלו בחוגים שונים. הוא שיחק כדורגל, רץ על מגרשי הדשא בלהט, כשהוא רודף אחרי הכדור בנחישות ובהתלהבות מדבקת. לאחר מכן עבר למגרשי הקט-סל, שם הפגין זריזות וקואורדינציה, מוסר אסיסטים מדויקים וקולע סלים ממרחק. בנוסף לעיסוקים הספורטיביים, הוא למד קראטה, שם למד משמעת עצמית, שליטה בגוף, וכבוד ליריב. כל אחד מהחוגים האלה לא היה רק פעילות ספורטיבית עבורו, אלא מקום ליצירת קשרים חדשים, ללמוד על שיתוף פעולה, ולפתח את תחושת המסוגלות העצמית. הוא לא היה רק משתתף פסיבי, אלא תמיד ניסה להצטיין, לדחוף את עצמו קדימה, ובעיקר – ליהנות מכל רגע. הוא היה הילד שגם באימון המתיש ביותר ימצא דרך לזרוק בדיחה או לחייך, ולהזכיר לכולם למה הם נמצאים שם.

ככל שגדל והתבגר, התחזקה בו התשוקה לתרומה משמעותית. כנער, הצטרף ג'וני לחוג כושר קרבי, שם התאמן עם בני גילו לקראת השירות הצבאי. הזיעה ניגרה על פניו, השרירים כאבו, אך הוא מעולם לא התלונן. הוא ראה בכל אימון אתגר שיש לכבוש, צעד נוסף בדרך להגשמת חלומו. הוא הביע את רצונו העמוק להשתלב בצבא בעשייה קרבית ומשמעותית ככל שניתן, כזו שתדרוש ממנו את המקסימום ותאפשר לו להגן על המדינה שכה אהב. הוא היה ציוני בנשמתו, בעל שורשים עמוקים, וערכים ברורים שהנחו אותו בכל צעד ושעל. את השירות הצבאי הקרבי הוא ראה כשליחות, לא כנטל, שליחות שנועדה להגן על הבית ועל האנשים שבו. אהבתו לארץ הייתה מוחשית, לא מופשטת. הוא למד אותה דרך הרגליים, בטיולים משפחתיים לאורכה ולרוחבה, כשהוא נושם את אוויר ההרים, מריח את פריחת השקדיות, וחש את אדמת הנגב תחת כפות רגליו. הוא נהג לצאת עם חברים לטבע, לחפש מעיינות נסתרים בתוך צמחייה עבותה, ולגלות נופים יפים ופראיים. במיוחד התגאה באזור מגוריו, הגליל התחתון, והיה נהנה להכיר לאנשים את השבילים הנסתרים, את נקודות התצפית המיוחדות שמהן ניתן היה לצפות בשקיעות עוצרות נשימה שצבעו את השמיים בגוונים של אדום וכתום, ולהרגיש את השייכות העמוקה למקום.

לצד ההומור והקלילות שאפיינו אותו, ג'וני ידע גם להיות רציני ומפוכח. הוא ניחן בשכל חריף ובחדות מחשבה ולשון, שיכלו להפתיע את מי שלא הכיר את עומקו. הוא היה דעתן מאוד, לא חשש לומר את דעותיו בקול רם, גם כשפחות התאימו לאחרים או נשמעו מנוגדות לזרם המרכזי. הוא לא אהב לעשות את מה שכולם עושים, אלא חיפש תמיד את דרכו הייחודית, את האמת שלו. תמיד היה אמיתי וכנה, ונשאר נאמן לערכיו ולעקרונותיו בכל מחיר, גם אם זה דרש ממנו לעמוד לבד מול הרוב. חבריו ידעו שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות; הם נהגו להתייעץ עמו בכל נושא, החל מבעיות אישיות ועד להתלבטויות לגבי העתיד, וידעו שתמיד ישמח לעזור, לתת את העצה הנכונה, וגם לומר את האמת הקשה כשצריך, גם אם היא לא הייתה נעימה לשמיעה. האותנטיות הזו, השילוב בין שמחת חיים עליזה למחשבה עמוקה ויושרה בלתי מתפשרת, הייתה אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר של אישיותו.

עם סיום לימודיו בתיכון, במקום ללכת ישר לצבא, בחר ג'וני במסלול יוצא דופן של התנדבות. הוא התנדב לשנת שירות ב"כישורית" – כפר טיפולי מיוחד במינו, הממוקם סמוך לכרמיאל, ומיועד לאנשים עם צרכים מיוחדים. ההחלטה הזו שיקפה את עומק נשמתו ואת רצונו לתרום לחברה במקום שבו הוא באמת יכול להשפיע. במסגרת ההתנדבות, הוא ליווה באופן אישי את אחד מדיירי הכפר, איש מבוגר יותר ממנו, ונוצר ביניהם קשר קרוב ומיוחד. ג'וני הקדיש את זמנו ומרצו לדייר הזה, סייע לו בפעילויות היומיום, יצא איתו לטיולים קצרים ברחבי הכפר, ובעיקר – הקשיב לו. הוא למד להכיר את עולמו הפנימי של הדייר, את רצונותיו, את חששותיו, ואת שמחותיו הקטנות. הקשר ביניהם היה עמוק כל כך, שאפילו לאחר תום שנת השירות, ג'וני המשיך לשמור על קשר. הוא היה משוחח איתו בטלפון, מתעניין בשלומו, ומגיע לבקר אותו בכפר בכל הזדמנות, כשהוא מביא איתו מתנות קטנות וחיוך רחב שמאיר את פניו של הדייר הנרגש.

החיים ב"כישורית" מילאו את ג'וני באושר וסיפוק עמוקים. העבודה בפינת החי של הכפר ובדיר העיזים חשפה בפניו עולם חדש ומסקרן. הוא התעורר בבוקר לקולות בעלי החיים, לריח החציר הטרי והאדמה הלחה. ידיו, שעד אז היו רגילות להחזיק כדור או ספר, התחילו להתרגל למגע של צמר העיזים, לליטוף פרוות הארנבים הרכה, ולניקוי הדיר. הוא למד על גידול בעלי חיים, על הצרכים שלהם, על המחזוריות של הטבע. הוא בילה שעות ארוכות עם העיזים, צפה בהן רועות בשלווה, האכיל אותן מבקבוק כשהיו גדיים קטנים, ואפילו היה עד להמלטות מרגשות. החוויה הזו הציתה בו עניין עמוק בחקלאות. הוא החל לחלום להקים בעתיד דיר עיזים משלו, לדמיין את עצמו קם כל בוקר עם הזריחה, מטפל בחיותיו, מייצר גבינות, וחי חיים פשוטים ומחוברים לאדמה. עבורו, אלו היו חיים של שליחות ציונית אמיתית, לא רק הגנה על גבולות המדינה, אלא גם עיבוד האדמה, בניית קהילה, וחיבור עמוק לארץ ישראל שאותה כה אהב. הוא ראה את עצמו חלק משרשרת הדורות שחוזרים אל האדמה, מחדשים את החקלאות העברית, ומגשימים את חזון ההתיישבות.

ב-5 בדצמבר 2021, הגיע הרגע שג'וני חיכה לו בכיליון עיניים. הוא התגייס לצה"ל, התחנה הבאה במסע חייו, ושובץ כלוחם בחטיבת "גבעתי". הרגע שבו לבש את מדי הזית וקיבל את הנשק היה רגע של גאווה עצומה עבורו ועבור משפחתו. הוא עבר את הגיבוש לסיירת "גבעתי", חוויה מאתגרת פיזית ונפשית, שבה נדרש לדחוף את גבולות היכולת שלו. הגיבוש היה רצוף בריצות מפרכות, אימוני כושר אינטנסיביים, משימות קבוצתיות שבדקו את יכולת שיתוף הפעולה תחת לחץ, ומבחני אופי שחשפו את מידת הנחישות והדבקות במטרה. ג'וני, בנחישותו הבלתי מתפשרת ובשמחת החיים שלו שאף רגעים קשים לא הצליחו לערערה, צלח את הגיבוש בהצלחה. בסיומו, הוצב ביחידה הרב-ממדית (רפאים 888) – יחידת קומנדו מיוחדת של זרוע היבשה, שנחשבה לחוד החנית של צה"ל ביכולותיה הטכנולוגיות והמבצעיות. זו הייתה הגשמת חלום עבורו, הזדמנות להיות חלק ממשהו גדול ומשמעותי באמת, במקום שבו יוכל לתרום את המקסימום.

מסלול ההכשרה ביחידת רפאים היה תובעני ואינטנסיבי, ודרש מכל לוחם יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן. ג'וני עבר את כל שלבי ההכשרה בנחישות ובמקצועיות, ובסיומו, מונה לתפקיד סמל של צוות צעיר יותר, שהיה בעיצומו של מסלול ההכשרה ליחידה. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבל תפקיד פיקודי, והוא ניגש אליו במלוא הרצינות והאחריות. הוא היה מודע לכך שהוא דוגמה אישית לחייליו, והשתדל להוות עבורם מודל לחיקוי בכל היבט. הוא לימד אותם את כל מה שלמד, הקפיד על משמעת, אך גם ידע לזהות מתי צריך להרפות ולתת מילה טובה או בדיחה שתפיג את המתח. תוך כדי ההכשרה, המפק"צ (מפקד צוות) של הצוות נאלץ לעזוב את תפקידו באופן פתאומי. בסיטואציה רגישה זו, ג'וני, שהיה כבר דמות פיקודית מוערכת ובעל יכולות מנהיגות בולטות, מונה כממלא מקומו. זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית, אחריות כבדה שהוטלה על כתפיו הצעירות, והוא קיבל אותה בחרדת קודש ובנחישות.

כמפקד, ג'וני היה מוערך מאוד על ידי חייליו ומפקדיו כאחד. הוא היה מרשים בנוכחותו, מחויב לחלוטין למשימה, ומסור בכל ליבו לחייליו. אהבתו לחייליו הייתה עמוקה ואמיתית; הוא ראה בהם לא רק פקודים, אלא בני אדם, חברים, ואחים לנשק. הוא תמיד תמך בהם, עזר להם בכל קושי, וייעץ להם בסבלנות ובחכמה. עבורם, הוא היה הרבה יותר ממפקד. הוא היה החבר הכי טוב שלהם, דמות אב שמספקת ביטחון והכוונה, ודוגמה אישית לחוסן נפשי, מקצועיות ללא פשרות, ודבקות במשימה. הוא הקפיד להיות הראשון בכל משימה, להוביל מהדוגמה האישית, ולא דרש מחייליו דבר שלא היה מוכן לעשות בעצמו. הם סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שהוא תמיד ידאג להם, ויאבק למענם. הוא ידע למצוא את האיזון העדין בין דרישות צבאיות מחמירות לבין יחס אנושי וחם, ובכך בנה צוות מגובש ומלוכד, שמוכן ללכת אחריו באש ובמים.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת רגילה. ג'וני היה בבסיס, מרוכז בהכנות האחרונות לקראת מסע המסכם של חייליו, שהיה אמור לצאת לדרך במוצאי השבת. האווירה הייתה דרוכה אך גם מלאה בציפייה ובגאווה על הדרך שעשו הלוחמים הצעירים. בשעה שש וחצי בבוקר, השקט נקרע. צליל האזעקות, שלא פסק לרגע, בישר על מתקפת פתע חסרת תקדים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפה רצחנית על ישראל, ובחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הודעות וואטסאפ החלו לזרום במהירות מסחררת, מילות קוד, פקודות חירום, ובעיקר – תחושת כאוס הולכת וגוברת. הטלפון של ג'וני לא הפסיק לרטוט, וקולות מפקדיו בקעו מהשפופרת עם הוראות ברורות: "הקפצה! כולם מתארגנים, ציוד מלא, עוטף עזה, עכשיו!"

הבסיס נכנס לכאוס מבוקר. חיילים רצו בין האוהלים, ארזו ציוד במהירות שיא, קולות נקישת נשקים ודיבורים עצבניים מילאו את האוויר. ג'וני, למרות המהומה, שמר על קור רוח. הוא אסף את חייליו, עיניו סרקו את פניהם בחיפוש אחר סימני פחד, אך ראה בעיקר נחישות. הוא נתן להם פקודות ברורות, וידא שכולם מצוידים, ודחף אותם לתוך הנגמ"שים. הדרך לאזור עוטף עזה הייתה מתוחה ומסוכנת. עשן שחור עלה מכל עבר, קולות ירי נשמעו ממרחק, ותחושת אימה אפפה את האזור. כשהגיעו לקיבוץ רעים, המראה היה קשה מנשוא. בתים בוערים, מכוניות מנוקבות בכדורים, וסימני הרס בכל פינה. הם נחתו היישר לתוך תופת. יחד עם חייליו, ג'וני נכנס לקרב עז ועיקש נגד מחבלי החמאס. הם לחמו שעות ארוכות, בלמו בגופם את ההתקדמות של המרצחים, והגנו על מה שנותר מהקיבוץ. הריח של אבק שריפה, צלילי הצעקות והיריות, והמראה של חבריו הלוחמים מטווח קצר, נצרבו בזיכרונו. הוא הוביל את חייליו באומץ לב, כשהוא מקבל החלטות גורליות תחת אש, תומך בלוחמים הפצועים, ומעודד את אלו שהיו על סף קריסה. הם היו שם, בתוך התופת, חומת מגן אחרונה.

בהמשך, כשהתמרון הקרקעי בשטח רצועת עזה החל, ג'וני היה בחוד החנית. הוא עדיין מילא את מקומו של המפק"צ, והאחריות הייתה כבדה מנשוא. הם נכנסו לתוך עזה, אל תוך שטח לא מוכר, מוקף באיומים בלתי נראים. הוא פעל ללא פחד, מתוך אמונה שלמה בצדקת הדרך, בידיעה ברורה שהם שם כדי להגן על עמם ועל ביתם. הוא הוביל את הצוות באומץ ובנחישות לכל משימה, בין אם זו סריקת מבנים חשודים, חיפוש פירי מנהרות, או התקלות עם מחבלים. קולו היה רגוע ויציב, גם ברגעים הקשים ביותר, והוא שידר ביטחון לחייליו. הוא היה קשוב לכל חשש, לכל בקשה, ותמיד שם דגש על ביטחונם של לוחמיו, תוך כדי השלמת המשימה. הוא זכר את כללי הלחימה, את תורת ההפעלה, אך מעל לכל, זכר את הערכים שהנחו אותו – הגנה על חפים מפשע, חתירה למגע, ואחדות צוותית.

בסוף דצמבר 2023, לאחר תקופה ארוכה של לחימה אינטנסיבית, יצא ג'וני לקורס קצינים. זו הייתה הזדמנות עבורו להפוך למפקד של ממש, להשפיע על דור שלם של לוחמים. הוא ביקש, מיד עם סיום הקורס, לחזור ולשמש כמפקד על לוחמים ביחידה, הרצון לפקד בשטח, להיות עם חייליו, היה חזק ממנו. במהלך הקורס, בתוך הלחץ והדרישות הגבוהות, פגש ג'וני את איה. היא הייתה קרן אור בתוך התקופה המורכבת, וההיכרות ביניהם הפכה במהרה לאהבה גדולה. הם בילו יחד כל רגע פנוי, למדו להכיר זה את זו, וחלקו חלומות ותקוות לעתיד. איה הייתה עבורו עוגן של שקט ורוגע, עולם חדש של אהבה וחיבור עמוק, שהעניק לו כוח להמשיך ולצלוח את האתגרים.

ביולי 2024, עם תום קורס הקצינים, אותו סיים בהצטיינות, שובץ ג'וני כקמב"צ (קצין מבצעים) לוחמים. זה היה תפקיד מטה חשוב, שדרש ממנו חשיבה אסטרטגית, תכנון מדוקדק, ויכולת לתאם בין כוחות רבים. ג'וני התמסר לתפקיד בכל מאודו, וביצע אותו על הצד הטוב ביותר. הוא עבד שעות ארוכות, עיין במפות, תכנן מסלולים, ודאג לכל פרט ופרט כדי להבטיח את הצלחת המבצעים ואת ביטחון הלוחמים. למרות שהיה בתפקיד מטה, ליבו נמשך לשטח. הוא חלם לחזור לפקד על צוות משלו, להיות עם הלוחמים בשטח, להוביל אותם. אחרי ארבעה חודשים בתפקיד הקמב"צ, הגשים את חלומו. הוא קיבל פיקוד על צוות לוחמים משלו, צוות חדש ורענן, שחיכה בכיליון עיניים למפקד חדש. יחד איתם, חזר ללחימה ברצועת עזה, הפעם כמפקד צוות מן המניין, עם דרגות סגן על כתפיו, ועם ניסיון מבצעי עשיר שצבר בחודשים האחרונים.

הצוות שלו היה צעיר, נחוש, ומלא מוטיבציה. ג'וני מצא בהם את אותה רוח לחימה ורצון עז לתרום שזכר מעצמו. הוא בנה איתם קשר חזק, שילוב של סמכות פיקודית עם חברות עמוקה. הוא דאג לכל אחד ואחד מהם, הקשיב לסיפוריהם, עודד אותם ברגעים קשים, ושימש להם מודל לחיקוי. הם פעלו יחד באזורים קשים ברצועה, נתקלו באיומים מורכבים, והתמודדו עם אתגרים מבצעיים לא פשוטים. בכל פעם מחדש, ג'וני הוביל אותם בבטחה, כשהוא מקבל החלטות מהירות ומדויקות תחת לחץ, ומוודא שכל לוחם בצוות מוגן ומבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר. הוא היה אדם שרואה את התמונה הגדולה, אך גם שם לב לפרטים הקטנים ביותר, אלה שיכולים לעשות את ההבדל בין חיים למוות בשדה הקרב.

בליל כ"ז בתשרי תשפ"ה, עשרים ותשעה באוקטובר 2024, יצא ג'וני עם חייליו לפעילות מבצעית לילית בעיר ג'באליה שבצפון הרצועה. המשימה הייתה פשיטה על אחד המבנים בעיר, שהוגדר כחשוד בפעילות טרור. הלילה היה חשוך, קולות ירי בודדים נשמעו מרחוק, והאוויר היה רווי במתח. הצוות התקדם בדממה, כל לוחם מרוכז בתפקידו, עיניהם סורקות את הסביבה בחשדנות. הם הגיעו למבנה, פרצו אותו בזהירות, והחלו לטהר את הקומה הראשונה. ג'וני הוביל את הכוח, בודק כל פינה, מוודא שאין איומים נסתרים. כשהקומה הראשונה טוהרה, הם עלו, כשג'וני בראשם, לטהר את הקומה השנייה. כל צעד היה מחושב, כל תנועה מדודה. הם ידעו שהסכנה אורבת בכל פינה, אך היו נחושים להשלים את משימתם.

ברגע זה, כשהם עלו במדרגות בזהירות, הופעל מטען רב עוצמה שהוטמן במקום. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, עיוור, ומטלטל. הכל הפך לרסיסים, לאבק, ולעשן. ג'וני, שהיה בחוד הכוח, נפגע ישירות מהפיצוץ. הוא נהרג במקום, בתוך שבריר שנייה. יחד איתו, נפלו בקרב שלושה מחייליו האהובים, שצעדו אחריו בנאמנות ובאומץ לב. הרגע הזה, שבו נגדעו חיים כה צעירים ומלאי תקווה, היה רגע של אמת אכזרית. הוא נפל כגיבור, כשהוא מגן על חייליו, מוביל אותם קדימה, נאמן לשליחותו עד הרגע האחרון. הוא היה בן עשרים ושתיים בנופלו.

סגן יהונתן (ג'וני) קרן הובא למנוחות בבית העלמין במולדת, המקום שבו בילה את שנות נעוריו ושאותו כה אהב. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דומעים, כואבים, אך גם מלאי גאווה על הדרך שבה חי ועל הקרב שבו נפל. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, לילך ושי, ואח, איתמר, שאיבד את אחיו הקטן והאהוב. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסגן לסרן, אות הערכה והוקרה על שירותו ומסירותו.

אימו, לילך, כתבה מילים נוגעות ללב, שמבטאות את הכאב העמוק ואת הגעגועים האינסופיים: "'אימא, אבא, הגעתי. לילה טוב!' ככה, מאז ולתמיד, זה הסיכום בין האימא שאני לבנים הנפלאים שלי. כשהם חוזרים, לא משנה מהיכן, לא חשובה השעה, דלת חדר השינה נפתחת: 'אימא, אבא, הגעתי. לילה טוב!' שלושה חודשים שאתה אינך, יהונתן שלי, הייתי נותנת הכול שוב לשכב דואגת, לחכות שתחזור!" המילים הפשוטות האלה חושפות עולם שלם של אהבה, דאגה, וקשר בלתי ניתן לניתוק. הן מהדהדות את החלל העצום שהותיר אחריו, את הרגעים הקטנים של היומיום שהפכו לזיכרונות יקרים מפז.

מורשתו של ג'וני, על אף חייו הקצרים, הולכת ומתרחבת. חייליו, אלה שהיו עמו באש ובמים, יזמו פרויקט לזכרו בשם "קרן אור". במסגרת הפרויקט, הם מחלקים משלוחי מנות ומצרכים לנזקקים לקראת שבתות וחגים. זוהי דרך מופלאה להמשיך את דרכו של ג'וני, שהיה איש של נתינה, של חמלה, ושל דאגה לזולת. "קרן אור" הפכה לסמל לתקווה ולחיבור, דרך להאיר את חייהם של אחרים באורו הבהיר של ג'וני. בנוסף, עמוד לזכרו נפתח באינסטגרם תחת השם remember_yonatan_keren, המהווה בית וירטואלי לזיכרונות, תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות. העמוד הזה הפך למקום מפגש לכל מי שאהב אותו, מכיר אותו, או סתם רוצה ללמוד על הגיבור שנפל. עמודי הנצחה נוספים נפתחו באתר storyofmylife ובאתר "קווים לדמותם", כולם יחד מהווים עדות חיה לחיים מלאי משמעות, לאדם שנגע בכל כך הרבה אנשים, ולחלל העצום שהותיר אחריו.

יהונתן (ג'וני) קרן היה יותר מסתם לוחם שנפל בקרב. הוא היה בן, אח, חבר, מפקד, ומאהב. הוא היה איש של ערכים, של שמחת חיים, של אומץ לב ושל נתינה אין סופית. הוא היה חלק בלתי נפרד מסיפורה של הארץ הזו, מסיפורם של האנשים שבוחרים שוב ושוב להגן עליה, לבנות אותה, ולשמור על רוחה. נפילתו היא אבדה קשה, פצע פעור בלב האומה, אך סיפור חייו הוא מקור השראה. הוא מזכיר לנו את הכוח של רוח האדם, את החשיבות של אהבת אדם ואהבת מולדת, ואת המחיר שאנו משלמים על חירותנו. הוא יהיה חקוק לעד בזיכרונם של משפחתו, חבריו, פקודיו, ושל עם ישראל כולו. שמו, "קרן אור", ימשיך להאיר את דרכנו, כסמל לתקומה, לגבורה, ולנצחון הרוח הישראלית. יהי זכרו ברוך.