יחזקאל עזריה

האוויר בפתח תקווה של שנות השבעים היה ספוג בריח אדמה רטובה אחרי גשם וצלילי משחקי ילדים. אל תוך התפאורה הזו, ביום כ"ג בתמוז תש"ל, עשרים ושבעה ביולי 1970, נולד יחזקאל עזריה – בנם הרביעי של כרמלה פרחה וסלח. הוא נכנס למשפחה חמה, לצד אחותו הגדולה רימל ואחיו רחמים וניסים, והביא איתו מיד ניצוץ של חיים. ביתם, שהיה שוקק פעילות וצחוק, עיצב את עולמו של יחזקאל הצעיר. הוא לא היה ילד שקט; רימל, אחותו, תזכור אותו לימים כ"ילד יפה תואר... לא רגוע", תיאור שתפס את מהותו כבר אז. הוא היה מלא סקרנות, תמיד בתנועה, נמשך לכל פינה בבית ובשכונה, מנסה לפרק ולהרכיב, להבין איך דברים עובדים. סלח, אביו, שהיה איש עמל, לימד אותו את ערך העבודה והידיים היוצרות, וכרמלה, אמו, ספקה לו את החום והביטחון, את המעטפת הרגשית שאפשרה לו לפרוח. בפתח תקווה גדל והתחנך, בין שיעורים בבית הספר לבין שעות ארוכות שבילה בחצר, בונה מגדלים מחול, מפרק צעצועים ישנים כדי להבין את מנגנוניהם הפנימיים, או פשוט רץ ומשתולל עם חבריו עד שעת ארוחת הערב, כשקולה של כרמלה קרא לו לחזור הביתה. כבר אז בלטה בו תכונה של חוסר מנוחה חיובי, רצון עז לחקור, לגעת, לעשות. הוא לא היה מסוג הילדים שיושבים בחיבוק ידיים וממתינים. אם משהו עניין אותו, הוא היה ניגש אליו במלוא המרץ, עם ברק בעיניים וחיוך רחב.

השנים חלפו, ויחזקאל מילד סקרן הפך לנער מלא תעוזה. את עודפי האנרגיה והרצון לתרום הוא מצא בעשייה מעשית, כשהתנדב למשמר האזרחי בעיר. הוא היה שם, צעיר וחדור מוטיבציה, מרגיש את החורף הישראלי נושב בפניו בסיורים ליליים, או את השמש הקופחת בסיורי יום, כשמדי המשמר האזרחי מעניקים לו תחושה של שייכות ומטרה. במסגרת ההתנדבות הזו, בין דיווחים בקשר למרכז לבין עזרה לאזרחים, פגש את אביבה. היא הייתה שם, חלק מהמערך, ובין שירות לשירות, בין מבט חטוף לחיוך ביישן, נרקם ביניהם קשר ראשוני. זה לא היה קשר של מילים רבות, אלא של הבנה שקטה, של שותפות דרך, של נוכחות תומכת. במקביל לפעילותו ההתנדבותית, ידי הזהב שלו כבר החלו להתגלות במלוא עוצמתן. הוא נמשך לכל מה שקשור לחשמל ואלקטרוניקה, והבית היה מלא בחוטים, מכשירים מפורקים וכלים שונים. לא היה מכשיר מקולקל שלא ניסה לתקן, לא היה רעיון טכני שלא ניסה להגשים. הוא בנה מכונות קטנות, התעסק במכוניות ואופנועים ישנים שהצליח להשיג, למד את סודות המנוע והמערכות החשמליות. הריח של שמן מנוע, החשמל הסטטי שבאוויר, צליל הכלים המתנגשים זה בזה – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מעולמו. הוא לא רק אהב לתקן; הוא אהב ללמוד. כל תקלה הייתה עבורו חידה, כל מכשיר – הזדמנות להרחיב אופקים. הוא היה שוקע שעות ארוכות בסדנה קטנה שהקים לעצמו, מנסה, טועה, מתקן, עד שהיה מצליח להחזיר חיים למכונה דוממת, או ליצור יש מאין. תחושת הסיפוק הזו, של היכולת ליצור ולתקן, הייתה חלק מרכזי באישיותו.

עם סיום לימודיו, היה זה אך טבעי שיחזקאל יתגייס לצה"ל. הוא בחר בחיל השריון, מקום שבו שילוב של מכניקה כבדה, טכנולוגיה מתקדמת וצורך במיומנויות מעשיות תאמו את אופיו במדויק. הוא שובץ כנהג טנק צנטוריון, המוכר יותר כ"שוט". המפגש הראשון עם הענק המתכתי, ריח הסולר, צליל המנוע העוצמתי והרעש הבוקע משרשראות הפלדה שנעו על הקרקע – כל אלה הלהיבו אותו. הוא למד את הטנק כמו את כף ידו, הרגיש את תנועותיו, את כוחו העצום ואת פגיעותו. הוא לא היה רק נהג; הוא היה חלק בלתי נפרד מהמכונה, מבין כל בורג וכל חיבור. שירותו הסדיר עיצב אותו, חידד את יכולותיו הטכניות והקנה לו משמעת ורעות. הוא למד מהי אחריות, מהי עבודת צוות, ומהי החשיבות של כל פרט במערכת גדולה ומורכבת. השעות הארוכות בשטח, תחת שמש קופחת או קור מקפיא, לימדו אותו את ערכה של עמידות, של התמדה ושל אופטימיות גם ברגעים קשים. הוא סיים את שירותו הסדיר עם דרגות על כתפיו, ועם תחושת סיפוק עמוקה.

אבל השירות הצבאי לא נגמר עבור יחזקאל עם השחרור מהסדיר. הוא שובץ בגדוד 129 של חטיבה 8, והמשיך לשרת במילואים כנהג טנק שוט. בין קריאה לקריאה, הוא ואביבה מיסדו את הקשר ביניהם ונישאו. הם קבעו את ביתם בפתח תקווה, העיר שבה גדלו שניהם. אביבה הביאה איתה את בתה נטלי, שיחזקאל אימץ אל ליבו מיד, וביחד הרחיבו את המשפחה כשנולדו להם שני ילדים נוספים – אידן ואריאל. הבית בפתח תקווה הפך למרכז חייו. יחזקאל היה איש משפחה מסור בכל נימי נפשו. הוא היה אב אוהב, דואג ומכיל. לא רק דאג לצרכים הפיזיים של ילדיו, אלא היה גם חבר אמיתי עבורם. הוא שימש להם אוזן קשבת לכל דבר ועניין, מייעץ בסבלנות ובתבונה, תמיד עם חיוך מאיר פנים. אידן, בנו, יזכור לימים שאפילו כשהוא כבר היה גבר בן עשרים וחמש, אביו היה שואל אותו כל בוקר איך הוא מרגיש, פרט קטן שמעיד על עומק הקשר והדאגה האינסופית. יחזקאל היה העוגן של הבית, הסלע היציב שכולם ידעו שניתן לסמוך עליו. הוא דאג שלא יחסר להם כלום, עודד אותם לקום בכל בוקר עם אנרגיה מחודשת, לשאוף לטוב, להצליח. הוא השרה ביטחון ושלווה בכל פינה, וידע להפוך כל קושי לאתגר שניתן להתגבר עליו.

את שעות הפנאי שלו, המעטות יחסית, הקדיש יחזקאל לאהבה נוספת – הטבע. הוא אהב את הארץ ואת נופיה, את השבילים הנסתרים, את הפריחה המשתנה מעונה לעונה, את השקט המרגיע של המדבר מול הים הסוער. הוא העביר את האהבה הזו גם לילדיו. טיולים משפחתיים הפכו למסורת קבועה. כשהיו יוצאים לטייל, יחזקאל היה מראה להם את הפרטים הקטנים, את הצמחייה המקומית, את עקבות החיות, את עוצמת הנוף. הוא היה מתאר להם את ההיסטוריה של המקום, מספר סיפורים, מלמד אותם להתחבר לאדמה ולשקט. בשעות אלה, כשפניו שזופות מהשמש וצחוקו מהדהד בעמק, הוא היה במיטבו. הוא היה סקרן מטבעו, אהב ללמוד ולהרחיב אופקים, ותמיד עודד את ילדיו לשאוף לידע ולהתפתחות אישית. הוא האמין שדלתות נפתחות בפני מי שמעז ללמוד, לחקור, לא לפחד מחדש.

במקביל לחיי המשפחה והעבודה בתחום החשמל והאלקטרוניקה, חיי המילואים המשיכו למלא תפקיד חשוב בחייו. בתחילת שנות האלפיים, עברו שינויים בחיל השריון. טנקי השוט הוצאו משימוש ובמקומם נכנסו טנקי המרכבה המתקדמים יותר. שינוי זה גרם לרבים מהנהגים הוותיקים להשתחרר משירות מילואים, שכן ההסתגלות לטנק חדש דרשה הכשרה מחודשת ומאמץ. אבל יחזקאל לא היה מוכן לוותר. הוא חש תחושת שייכות עמוקה לפלוגה, לגדוד, לדרך. הוא ביקש להמשיך, להתחבר לפלוגה החדשה, הצעירה, וללמוד לנהוג בטנק המרכבה. למרות גילו, שהיה מבוגר משמעותית מרוב החיילים הצעירים, הוא התחבר אליהם בקלות יוצאת דופן. לא היה זרם של ניכור או פער דורות; יחזקאל ידע לדבר עם כולם, להקשיב, לצחוק, ולתת תחושה של אבא או אח גדול. הוא הפך במהרה ל"אבא והלב של הפלוגה", כינוי שדבק בו ונאמר בפי כל.

הכינוי הזה לא היה סתמי. יחזקאל היה תמיד בתנועה, תמיד עוזר. לא היה אחד בגדוד שלא הכיר אותו. הוא היה הראשון להתנדב לכל משימה שאחרים לא רצו לעשות, בין אם מדובר בטיפולים מורכבים בטנק, בתיקון ציוד שהתקלקל, או פשוט בעזרה בהקמת אוהל. בזכות הידע הטכני העצום שלו, ידי הזהב שפיתח עוד מילדותו, וכישרונו לאלתר פתרונות, הוא הצליח לתקן דברים שהתבלו או התקלקלו במצבים בלתי אפשריים. הוא ידע למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות פשוטות ומורכבות כאחד. כך, למשל, באחד האימונים הקפואים בצפון, כשכולם קפאו מקור והתלוננו על המים הקרים במקלחות, יחזקאל לא התייאש. הוא התרוצץ בין המגורים, חיבר צינורות, התעסק עם גופי חימום ישנים, ודאג שלכולם יהיו מים חמים במקלחת. בפעם אחרת, כשהאוכל התקרר במהירות בשטח, הוא בנה פלטה חשמלית מאולתרת לחימום האוכל, שהפכה מיד למוקד עלייה לרגל. הוא גם דאג שיהיו מספיק שקעי חשמל זמינים להטענת הטלפונים של החיילים, מצרך חיוני בימינו. אלעזר שטראוס, חברו לשירות קרוב ל-15 שנה, סיפר עליו: "כל דבר שצריך תמיד היה עוזר, ותמיד ראשון בכל דבר. היה הוותיק בפלוגה וגם הלב שלה במלוא מובן המילה. היה בן אדם טוב, שלא התלונן על כלום, וגם אם היו משימות שלא היה כיף לבצע אותן היה אומר 'בואו נעשה, אחר כך נתעצבן'". הוא פשוט חי בצניעות, בפשטות, גם בחייו האישיים וגם בשירות הצבאי, ותמיד ראה את הטוב בכל אדם. הוא התחבר לכל אחד, בין אם היה מבוגר או צעיר, דתי או חילוני, ללא שיפוט או הבדל.

כשהגיע יחזקאל לגיל ארבעים, הוא כבר לא היה מחויב בשירות מילואים פעיל. הוא יכול היה לתלות את המדים ולהתמסר כולו למשפחתו ולעיסוקיו. אבל עבור יחזקאל, המילואים לא היו רק חובה, אלא תחושת שליחות עמוקה. הוא בחר להמשיך ולהתנדב, מתוך אמונה פנימית בצורך להגן על המדינה. הוא הגיע לכל משימה שאליה נדרש, תמיד עם אותו חיוך אופטימי, אותה נכונות לעזור. הוא ביצע את תפקידו במקצועיות ובאחריות שאין שנייה לה, והתעקש להמשיך ולשרת כנהג טנק, תפקיד שאהב והרגיש בו בבית. מפקד הגדוד שלו ספד לו לימים: "עזריה, אתה פשוט החלטת להישאר עם תום הילדות. למעלה משלושים שנה של שירות סדיר ומילואים כנהג טנק לוחם ומקצועי אבל את הלב השארת בעוצמה של ילד מתוק." הוא היה "שומר האמונים הכי גדול", נאמן למשפחתו, לאביבה ולילדים שתמיד היו בליבו, ונאמן לפלוגה. "כמה אנשים עברו בפלוגה ועזריה עומד על משמר האמונים. פשוט עוגן פלוגתי נצחי." יחזקאל חי על פי המשפט "מצווה גדולה להיות בשמחה", והוא אכן היה איש שמח ואופטימי בכל מצב. הוא מעולם לא נתן לקשיים ולאתגרים להכניע את רוחו, תמיד מצא את האור בקצה המנהרה, ותמיד העניק אותו גם לסובבים אותו. הוא היה אדם צנוע, שמעולם לא ביקש לעצמו פרסום או הכרה, ופעל תמיד מתוך רצון כן לעשות טוב ולתרום לחברה, למשפחה ולחברים. הוא היה אדם של עשייה, של נתינה, של נוכחות.

ואז הגיע אותו בוקר של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. יחזקאל, כמו רבים אחרים בישראל, התעורר לקולות אזעקות ולידיעות ראשוניות על מתקפת פתע חסרת תקדים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפה רצחנית מרצועת עזה, כשאלפי מחבלים חודרים לישראל ביבשה, בים ובאוויר. ההודעות בטלפון החלו לזרום, הדיווחים התחילו להיערם, והתמונה המזעזעת התבהרה במהירות: יישובי עוטף עזה הותקפו, אזרחים נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, במסיבות טבע. בסיסי צה"ל נכבשו, מאות נחטפו, ובתים נהרסו ונבזזו. בבוקר הזה, המציאות השתנתה. מלחמה פרצה. יחזקאל, עם כל ניסיונו ושנותיו במערכת הביטחון, הבין מיד את גודל השעה ואת מצב החירום הלאומי. הוא לא המתין לקבלת צו התייצבות רשמי. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. בתנועות מהירות אך שקטות, הוא סידר תיק קטן, ארז את הדברים החיוניים, וכשסיים, ניגש אל בני משפחתו. הוא חיבק ונשק לכולם בזה אחר זה, מבטו מביע נחישות ודאגה כאחד. "אני יוצא להגן על המדינה ועל עם ישראל," אמר להם, קולו יציב. לא הייתה שאלה, לא הייתה התלבטות. זו הייתה קריאה פנימית, בלתי ניתנת לערעור, והוא ענה לה מיד.

מאז אותו בוקר שחור, יחזקאל לא שב הביתה. הוא התייצב ביחידתו והצטרף לכוחות הלוחמים. המלחמה, שהחלה בדרום, התפשטה במהירות גם לצפון, ויחזקאל מצא את עצמו מוצב במרגליות, מוצב קטן וחשוף על גבול לבנון, שהפך לחזית פעילה. שבועות ארוכים עברו עליו שם, הרחק מהבית, מהמשפחה, מהשגרה המוכרת. ימים של מתח תמידי, של כוננות בלתי פוסקת, של קור חודר עצמות ושל דאגה עמוקה. אבל גם שם, בתוך הכאוס והאי-ודאות, יחזקאל נשאר יחזקאל. הוא היה הלב של הפלוגה, דואג לכולם, משרה אופטימיות גם כשקשה. הוא שידר עסקים כרגיל, סיפר בטלפון למשפחתו שהמלחמה קשה, אבל תמיד עם חיוך, תמיד עם רוח חיובית. "הוא אף פעם לא פחד משום דבר," יעיד בנו אידן. הוא היה העוגן גם שם, במוצב המרוחק, בונה פלטות חימום, דואג למים חמים, מטעין טלפונים, מתקן כל תקלה, ומעל הכל – מקשיב, מחבק ומחזק.

שבוע לפני נפילתו, זכה יחזקאל למפגש קצר ומרגש עם בני משפחתו. הם הדליקו יחד נרות חנוכה, האור המרצד של החנוכייה מאיר את פניהם, רגע נדיר של חום ומשפחתיות בתוך ימי המלחמה הקשים. הוא חיבק אותם, התמלא באנרגיה מהמפגש, ושב למוצב. יום לפני האירוע הטרגי, שוחח איתם בטלפון. קולו היה כהרגלו, אופטימי, מעודד, מלא ביטחון. איש לא שיער שזו תהיה השיחה האחרונה. בבוקר אותו יום שבת, ה-16 בדצמבר, דקות ספורות לפני נפילתו, שלח יחזקאל לבני משפחתו ברכת "בוקר טוב" בווטסאפ. הודעה פשוטה, יומיומית, מלאה באהבה. תשובתם לבטח הגיעה, אך היא כבר לא זכתה למענה.

באותו יום שבת, בשעות הצוהריים, נשמעה התרעת "צבע אדום" במוצב מרגליות. כלי טיס בלתי מאויש (כטב"ם) חדר לגזרה. זו הייתה אזעקה שונה, מתוחה יותר, מבשרת על איום מיידי. יחזקאל, עם ניסיונו הרב ותחושת האחריות העמוקה שלו, פעל באופן אינסטינקטיבי. מחשבתו הראשונה הייתה לדאוג לשלומם של אחרים. הוא רץ בין המגורים, מוודא שכולם יוצאים למקום מוגן, מזרז אותם, קורא להם. רק לאחר שווידא שכל החיילים יצאו, שאיש לא נשאר מאחור, יצא גם הוא. הוא רץ, מנסה להגיע למקום בטוח, אך לא הספיק. הכטב"ם, שנשא חומר נפץ, התרסק בסמוך אליו. רנ"ג (במיל') יחזקאל עזריה, לוחם שריון בגדוד 129, חטיבה 8, נפל בפעילות מבצעית במרחב מרגליות, בן 53 במותו. הוא נהרג כשעשה את הדבר שהכי אהב – להגן על המדינה ועל עם ישראל, ודאג לכולם לפני שחשב על עצמו.

הבשורה הנוראה הכתה במשפחה כרעם ביום בהיר. אידן, בנו, יתאר את הרגע: "בהיוודע לי הבשורה נפלתי לרצפה. קרעתי את החולצה והתחלתי באבל." אבל לצד הכאב העצום, לצד החלל הבלתי נתפס שהותיר אחריו יחזקאל, עמדה גם תחושת גאווה עצומה. גאווה באיש שהיה, בדרך שבה חי, בערכים שהנחיל. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, העיר שבה נולד, גדל, הקים משפחה וחי את כל חייו. מעמד ההלוויה היה מורכב מכאב ומהערכה, כשמאות אנשים – משפחה, חברים, אנשי צבא – באו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו את אביבה רעייתו, את ילדיו נטלי, אידן ואריאל, נכדה אהובה, את אמו כרמלה, אחותו רימל ואחיו רחמים וניסים. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מרב-סמל בכיר לרב-נגד, אות כבוד והערכה על שירותו רב השנים ותרומתו העצומה.

בהספדים שנשאו בני משפחתו ומפקדיו, ציירו כולם את אותה דמות יחזקאל – איש של לב זהב, של ידי זהב, של שמחה ואופטימיות בלתי נלאית. אידן ספד לו, קולו נשנק מדמעות אך מלא גאווה: "אבא אהוב שלי... היה לך חיוך של מלאך, גיבור ישראל. נהרגת כשעשית את הדבר שהכי אהבת – להגן על המדינה... תמיד היית זקוף ואיתן, עטוף מדי צה"ל. הרגשת מחויב לאדמתנו ונהרגת גיבור. דאגת לכולם לפני שחשבת על עצמך, כמו האריה שאתה. היית הלב של הפלוגה... אתה סבא מושלם, אבא מדהים והבעל הכי טוב בעולם... לימדת אותי מה זה להיות גבר אמיתי. לקום בכל בוקר, לנשוך שפתיים ולעשות את מה שצריך. היית ואתה עדיין העוגן של הבית... היה לך לב מזהב. ידי זהב. כל מה שעשית היה על הצד הטוב ביותר." מפקד הגדוד, בקול רועד, ציין: "עזריה אהובנו, כן, אהובנו... אם תשאלו בפלוגה ח' מי הוא אהובנו כולם ישאגו ביישור קו: עזריה! ... אתה שומר האמונים הכי גדול שאני מכיר. שומר אמונים למשפחה אביבה והילדים תמיד בליבך, שומר אמונים לפלוגה. כמה אנשים עברו בפלוגה ועזריה עומד על משמר האמונים. פשוט עוגן פלוגתי נצחי... אני עומד כאן עזריה באופן רשמי עם הדרגות... ומצדיע לך. אתה מופת בשבילי. בשביל כולנו." רימל, אחותו, נזכרה בילד היפה והלא רגוע שהפך לדמות לתפארת, עם לב רחב ורוח התנדבותית, שהקים משפחה למופת עם המון השקעה ונתינה אינסופית.

סיפורו של יחזקאל עזריה הוא סיפורה של מסירות עמוקה, של אהבת אדם ואהבת הארץ, של עשייה שקטה ומשפיעה. הוא הונצח בסיפור "ידי הזהב של עזריה" במסגרת הפרויקט "מלחמה של גיבורים", שהתאר את כישוריו וכישרונותיו הייחודיים ששימשו את פלוגתו ואת המדינה כולה. דמותו המיוחדת, זו ששילבה תום ילדותי עם מקצועיות בלתי מתפשרת, אופטימיות חסרת גבולות עם חוש אחריות עליון, וחיוך תמידי עם נחישות ברזל, תישאר חקוקה בלבבות רבים. יחזקאל עזריה לא חיפש כבוד או פרסום, אלא פשוט עשה מה שצריך, תמיד עם לב פתוח וידיים מוכנות לפעולה. הוא היה עוגן, גם למשפחתו וגם לפלוגתו, וגם למדינה כולה. נפילתו היא אובדן עצום, אך מורשתו – של נתינה ללא תנאי, של שמחה גם מול אתגרים, ושל מחויבות עמוקה – תמשיך להאיר את הדרך, ולהיות מקור השראה לדורות הבאים, עדות לרוח התקומה הישראלית.