ידידיה אליהו

בירושלים נולד, ביום ג' בכסלו תשנ"ח, השני בדצמבר 1997, ידידיה אליהו, בן לזיוה ויורם, ילד שברגע הולדתו כבר נשא עמו ניצוץ של שקט ושל חיות פנימית. הוא היה הילד השלישי מתוך משפחה שתלך ותתרחב, שתמנה עשרה אחים ואחיות בסך הכל – אוריה, מיכל, צופיה, יצחק, אליאב, רויטל, דוד, משה, אריאל ויאיר – בית שוקק חיים, תמיד מלא צחוק, דיבורים ורעש עדין של ארוחות משותפות ושל דלתות נפתחות ונסגרות. בתוך ההמולה הזו, בלב שכונת קריית משה, מצא ידידיה את מקומו, ילד בעל עיניים בוחנות, קשוב לכל מה שסביבו, אוגר רשמים ובונה לעצמו עולם פנימי עשיר. הבית היה קרקע פורייה לצמיחתו, מקום שבו ערכים של מסורת ועשייה נשמו באוויר כמו ריח תבשילים חמים, והוא ספג אותם לתוכו באופן טבעי, כמעט בלי משים, כחלק בלתי נפרד ממי שהיה. אימו, זיוה, הייתה נוהגת לומר עליו בחיבה, כשהייתה נזכרת בימים ההם, ש"ידידיה היה ילד קל לגידול, חלום של כל אימא. ילד עם הרבה רגשי קודש, כולו שירה, כולו נחת. אני לא זוכרת שהפסיד תפילה, גם בגיל הנעורים". היא לא התכוונה רק למילוי חובה דתית, אלא לטבע עמוק ומהותי שהיה בו, סוג של חיבור פנימי לשקט, ליופי, לסדר מסוים בעולם, שבא לידי ביטוי מוקדם ביכולתו למצוא שלווה גם בתוך בית רועש, ובהתמסרותו לטקסים היומיומיים שהעניקו לו עוגן. הוא לא היה ילד סוער או מרדני, אלא כזה שחיפש משמעות, ומצא אותה ברכות של שירה שקטפה ממנו אמו, ובנחת שהביא עמו, כמו רוח קרירה ביום קיץ חם.

את שנות ילדותו המוקדמות ואת ימי חטיבת הביניים בילה ידידיה בין כתלי תלמוד תורה "מורשה" בירושלים. הוא לא היה רק תלמיד חרוץ ומוכשר, כזה ששקד על לימודיו והצטיין בהם, אלא גם נער רגיש וקשוב, שתמיד ידע להבחין בניואנסים קטנים אצל חבריו, להציע מילה טובה או אוזן קשבת. כשעלה לתיכון, עזב את ירושלים המוכרת ועבר ללמוד בישיבה התיכונית במושב נווה, השוכן במועצה האזורית אשכול. המעבר מהעיר הסואנת אל נופי הדרום הפתוחים, אל שדות חרושים ואל שקט כפרי, היה עבורו שינוי מרענן, הזדמנות לנשום אוויר אחר, לחוות דרך חיים שונה. בישיבה בנווה, בין כותלי בית המדרש ובין מרחבי הטבע, המשיך ידידיה לפתח את אישיותו הייחודית. הוא היה נער שאהב ללמוד, לא רק כדי לרכוש ידע, אלא מתוך סקרנות פנימית עמוקה, רצון להבין את העולם ואת מקומו בו. הוא לא הסתפק בתשובות מובנות מאליהן, אלא חקר, שאל, התעמק, ובנה לעצמו תפיסת עולם מגובשת, המשלבת את עולם הרוח עם המציאות היומיומית. חבריו לישיבה זוכרים נער צנוע, חייכן, שתמיד ידע לשלב הומור עדין בשיחות העמוקות ביותר, ולפרוט על נימי הנפש של כל מי שסביבו.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, כשהגיע צומת דרכים של בחירה, בחר ידידיה להמשיך את מסעו בעולם התורה והרוח. הוא פנה צפונה, אל העיר צפת, ונרשם לישיבת ההסדר המקומית. צפת, על סמטאותיה הצרות, בתיה העתיקים, ורוחניותה המיוחדת, קסמה לו מיד. זו לא הייתה עוד ישיבה, אלא מקום בעל אופי מובהק, שמשלב בתוכו את עומק הלימוד עם ניחוח חסידי, עם שאיפה "להביא רוח חדשה ומרוממת בעבודת ה'". ידידיה מצא שם בית רוחני, צלל לתוך גמרא וספרים אחרים, למד בדבקות ובהתלהבות, לא ככפייה אלא מתוך תשוקה אמיתית להבין, להתפתח, להתרומם. הוא היה יושב שעות ארוכות בבית המדרש, כשספר פתוח לפניו, קולו משתלב במנגינת לימוד של עשרות בחורים אחרים, אבל עיניו היו שקועות עמוק בטקסט, מחפשות את המשמעות הנסתרת, את הרעיון הגדול. הוא לא חיפש רק ידע, אלא דרך חיים, אופן שבו ניתן לחבר את העולם הגבוה אל המציאות הפשוטה, להכניס קדושה ומשמעות לכל רגע. הוא שאף להתגדל בתורה, לא רק כבקיאות, אלא כצמיחה אישית, כבניין של מידות, כעיצוב של נפש. צפת, עם האוויר הצלול והנוף הפתוח, עם הלימוד העמוק והאווירה המיוחדת, הייתה עבורו כור היתוך של רוח ושל חומר, והוא התמסר לה בכל ליבו.

כשהגיע זמנו להתגייס, הניח ידידיה לרגע את ספרי הגמרא, ועשה את המעבר החד אל עולם המדים. הוא התגייס לצה"ל, בחר לשרת בחיל ההנדסה הקרבית, חיל שדורש הן חשיבה חדה והן עבודת כפיים, הן הבנה טכנית והן נחישות פיזית. לאחר שעבר מסלול הכשרה מפרך, שכלל אימוני שטח אינטנסיביים, לימוד על חומרי נפץ וציוד כבד, הוא שובץ כקלע ביחידתו. גם כאן, בתוך הקשיחות הצבאית, בלט ידידיה באישיותו. הוא לא היה רק חייל מסור ומלא מוטיבציה, אלא גם חבר אמיתי, שתמיד התנדב לביצוע המשימות המאתגרות ביותר, ראשון להרים את היד כשאחרים היססו, ונכון בכל עת לסייע לחבריו, לתת כתף, להקשיב. הוא לא ראה בשירות חובה בלבד, אלא שליחות, הזדמנות לתרום, להיות חלק ממשהו גדול ממנו. הוא התמודד עם האתגרים הפיזיים והמנטליים של השירות ביחידה קרבית בנחת ובשלווה שאפיינו אותו, וגם ברגעים קשים, ידע למצוא את נקודת האור, את הסיבה לחייך, את המילה הטובה שתרומם את רוח חבריו. לאחר שסיים את שירותו הסדיר, המשיך ידידיה לשרת במילואים פעיל ביחידה, קשר בל יינתק למסגרת ולחברים שרכש שם.

עם שחרורו מהשירות הסדיר, שב ידידיה אל צפת, אל הישיבה ואל עולם הלימוד שכה אהב. הוא חזר אל הספסל בבית המדרש, אל ריח הספרים הישנים, אל מנגינת הלימוד המוכרת. הוא אהב את דרך לימוד התורה המיוחדת לישיבה הזו, את העומק, את הרצון לחבר את הרוחני אל המעשי, את התיאוריה אל חיי היומיום. ידידיה היה בעל רצון עמוק להתקדם ולהשתלם, לעמול ולהתמיד בתורה ובמידותיו, הוא חש חיבור פנימי להלכה ולערכים שבבסיסה, לא ככפייה חיצונית, אלא כדרך פנימית לחיים מלאים ומשמעותיים. הוא פעל בכל עת בנחת, בחיוך ובשלווה המיוחדת לו, תמיד מנסה להבין, להכיל, לקבל. חבר קרוב שלו, שזכר אותו היטב מימי הישיבה, סיפר עליו: "ידידיה היה אדם טוב. עבד רבות עם עצמו כדי לצמוח, לא ויתר אף פעם. הייתה לו דרך מיוחדת להתקדם, לדעת, לתת לכל כוח בחיים את המקום שלו בלי שיפריע לכוח אחר. אדם ישר במידות בדרך ארץ, בתורה וביראת שמיים. בעל אישיות מקרינה על הסובבים והכל עם ענווה טבעית". הוא התכוון לכך שידידיה לא היה אדם שחי על פי נוסחאות קבועות, אלא כזה שפיסל את אישיותו בעבודת פנים מתמדת, מחפש את האיזון העדין בין תחומי חיים שונים – בין הלימוד המעמיק לעשייה, בין הרוח לחומר, בין הבדידות של הלימוד לחיבור עם אנשים. הוא היה ישר דרך, לא רק במובן הדתי, אלא במובן האנושי העמוק, אדם שאפשר לסמוך על מילתו, שפעל מתוך יושרה פנימית, שפשטותו וענוותנותו רק העצימו את עוצמת השפעתו על סביבתו.

שנת 2019 הייתה נקודת מפנה בחייו של ידידיה, השנה שבה נישא למיתר. השניים נפגשו באמצעות שידוך, אבל מהר מאוד התברר שמדובר בחיבור עמוק ואמיתי, באהבה שפרחה באופן טבעי ומהיר. מיתר סיפרה על הרגעים הראשונים של ההיכרות, על התחושה הברורה שאחזה בה: "חברה שלי מהמדרשה שידכה בינינו, ומההתחלה ידעתי שזה זה. הסתכלתי עליו, היה לו מין אור כזה, וחשבתי – 'זה יותר טוב ממה שדמיינתי'. אני זוכרת שחזרתי למדרשה ופגשתי את החברה ששידכה בינינו, ואמרתי לה, 'זה בעלי, זהו'. אבל לו לקח עוד קצת זמן להבין, לקח לו עוד בערך חודש. ואז התחתנו". היא ראתה בו מיד את בן זוגה לחיים, את השותף המושלם למסע, את האור המיוחד שביקשה. ידידיה, בטבעו המהורהר והשקול יותר, לקח את הזמן, בחן את הדברים בעדינות ובקשב, עד שהגיע גם הוא לאותה הבנה ברורה, לאותה ודאות פנימית. החתונה הייתה אירוע שמח ומרגש, שסימן את תחילתו של פרק חדש ומרתק בחייהם המשותפים. הם הקימו את ביתם בצפת, בין סמטאות האבן העתיקות, ובנו שם קן חם ומלא אהבה. במרוצת השנים, התרחבה המשפחה הקטנה, ונולדו להם שתי בנות מקסימות – מאור-זיוה ואביגיל. ידידיה היה אבא נוכח ומעורב מאוד בחיי בנותיו. הוא לא הסתפק בתפקיד המסורתי של מפרנס, אלא ראה באבהות חלק מהותי מזהותו, חשוב היה לו לחוות אותה במלוא הדרה. הוא לקח חלק פעיל בגידולן, החל מהחלפת חיתולים וסיפורי לילה טוב, דרך משחקים בגן וטיולים בטבע, ועד לשיחות עמוקות על העולם. הוא היה שותף מלא בבית ובעשייה היומיומית, בן זוג ואב מכיל ומפנק, מסור ואוהב, שראה בהקמת המשפחה ובטיפוחה את אחת המשימות החשובות ביותר בחייו.

כדי לפרנס את הבית, החל ידידיה לעבוד בתחום הבנייה. היו לו ידיים טובות, כפי שתיארו אותו כולם, ויצירתיות מתפרצת שלא ידעה גבולות. הוא לא היה רק פועל, אלא אומן בנפשו, כזה שרואה את הפוטנציאל בחומר הגולמי ומעצב אותו בכישרון ובאהבה. מיתר תיארה אותו במילים מדויקות: "איש של רוח, תורה, שירה וכתיבה אך גם איש של עשייה, בעל ידי זהב. עבד בבנייה, ביצירה של דברים, ואהב במיוחד בנייה באבן מקומית. גם לבית שלנו בנה במו ידיו ספסל אבן לחצר". הוא מצא בבנייה, ובמיוחד בעבודה עם אבן מקומית, דרך לחבר את אהבתו לארץ ולטבע עם הצורך המעשי. הוא אהב את מגע האבן, את חספוסה, את צבעיה המשתנים עם האור, ואת היכולת להפוך גוש סלע קשה ליצירה שימושית ויפה. הספסל שבנה במו ידיו לחצר ביתם בצפת לא היה רק רהיט, אלא סמל מוחשי לאהבתו, למסירותו ולכישרונו, פינה שקטה שבה יכלו לשבת יחד, להביט בנוף, ולחלום על העתיד. העבודה הפיזית לא הייתה עבורו רק אמצעי פרנסה, אלא גם דרך ביטוי, יצירה, חיבור עמוק לאדמה ולחומר, המשך ישיר לעולמו הרוחני העשיר.

במקביל ללימודיו בישיבה ולעבודתו בבנייה, החל ידידיה בלימודי הוראה. תחום החינוך היה קרוב לליבו באופן מיוחד, מילדותו הייתה לו נטייה טבעית להדריך, להשפיע, לראות את הטוב בכל אדם ולעזור לו לפרוח. חלומו היה להשתלב במסגרות המיועדות לנוער בסיכון, מתוך הבנה עמוקה לצורך לתת תקווה וכלים לאלו שמזלם לא שפר עליהם. הוא החל להדריך בתנועת "אחריי!" במעון אמונה בצפת, וראה בכך הזדמנות פז להשפיע ולתמוך בנערים ונערות, להעניק להם מסגרת, ערכים ותחושת מסוגלות. רכזי התנועה זכרו אותו היטב, וסיפרו שידידיה, הודות לכישוריו הנדירים, היה מקבל להדריך את הקבוצות המאתגרות ביותר, אלו שאחרים התקשו להתמודד איתן. הוא ניגש אליהם בסבלנות אינסופית, בהקשבה אמיתית, ביכולת לראות מעבר לקליפה הקשה, אל הילד הפגיע והכמה. הוא לא ויתר עליהם, אלא האמין בכוחם הפנימי, ודחף אותם בעדינות ובנחישות לפרוץ גבולות, פיזיים ונפשיים. אימו סיפרה, בעיניים נוצצות, ש"ברור היה לנו שאת החיים שלו הוא ייעד לחנך, להצמיח ולגדל ילדים ונוער. זה היה הכיוון שלו מילדות". הוא לא רק לימד, אלא שימש דוגמה אישית, אדם שחי את ערכיו, שמאמין בעשייה, שרואה בחינוך שליחות עמוקה, דרך לבנות לא רק בתים, אלא גם נשמות.

שנת 2023 הביאה עמה פרק חדש בחיי המשפחה. ידידיה, מיתר ובנותיהם עברו מצפת הקסומה אל רמת גלעד שבשומרון, יישוב צעיר ומתפתח, שהציע להם התחלה חדשה, קהילה חמה ונוף פתוח. הם התרגשו מהמעבר, מההזדמנות לבנות את ביתם ביישוב חדש, לנטוע שורשים במקום שונה. גם ברמת גלעד, המשיך ידידיה לבטא את אהבתו לעבודת כפיים וחיבור לאדמה. הוא נהנה לבנות רהיטים מאבן מקומית לביתם החדש, וראה בכך זכות גדולה, לא רק עבודה. כל אבן שהניח, כל פיסת עץ שעיבד, הייתה טבועה באהבה ובמסירות, חלק מתהליך בניית הבית והקהילה. מעבר לעבודה, אהבה המשפחה לטייל בארץ, לגלות פינות חבויות, ליהנות מנופיה הקסומים. הם היו יוצאים לטיולים ארוכים, מפסגות ההרים ועד לעמקים הירוקים, מריחות המדבר ועד לבריזה של הים. ידידיה אהב את הארץ בכל נימיו, אהב ללכת בה, להרגיש את אדמתה תחת רגליו, ללמוד את סיפוריה דרך הנוף.

בזמנו הפנוי, כשלא למד, לא עבד ולא היה עם משפחתו, ניגן ידידיה על כלי הקשה שונים. התופים, הדרבוקות ושאר כלי ההקשה היו עבורו דרך לבטא את נפשו השירית העמוקה, את הקצב הפנימי שפעם בו. דרך הצלילים והמקצבים, הוא שחרר את עולמו הפנימי העשיר, את השירה שבו. הוא היה חברותי ואהוד על כולם, אדם שקל היה להתחבר אליו, שהקרין חום ואהבה. הוא שמר על קשרים טובים עם חבריו מתקופות חייו השונות – מירושלים, מנווה, מצפת, מהצבא – ונהנה לארח ברוחב לב ובנדיבות. הבית שלו היה תמיד פתוח, מלא באנשים, בשיחות, בצחוק ובמוזיקה. כל אחד מחבריו הרבים, בעלי רקעים מגוונים, הרגיש שאיבד את חברו הקרוב ביותר, כי ידידיה ידע להתחבר לכל אדם בנפרד, לראות בו עולם ומלואו. תמיד נהג להסתכל על המציאות בעין טובה, גישה אופטימית ואוהדת שסחפה אחריה. הוא ניהל את חייו בנחת וברוגע, גם כשהיו אתגרים, ונהג לענות כששאלו אותו לשלומו – "חי את החלום". זו לא הייתה סתם אמירה, אלא פילוסופיית חיים שלמה: הכרת תודה עמוקה, סיפוק מהטוב שזכה לו, ויכולת למצוא את היופי והמשמעות גם בדברים הקטנים ביותר. הוא היה אדם מלא הכרת טובה, שלם עם עצמו ועם דרכו, שהקרין את השלמות הזו על כל מי שסביבו.

ואז, ביום שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפץ החלום. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה. המציאות כפי שהכירו אותה, התהפכה באחת.

במוצאי החג, כשעוד ניסו כולם לעכל את גודל האסון, נקרא ידידיה לשירות מילואים. הוא לא היסס לרגע. ההודעה הגיעה לטלפון הנייד, ומייד התארגן, נפרד לשלום ממיתר ומבנותיו בחיבוק חזק, ויצא אל הלא נודע. הוא התייצב בבסיס, כחלק מגדוד 8170 של חיל ההנדסה הקרבית, חדור מוטיבציה עזה ומונע מתוך תחושת שליחות עמוקה ורצון עז לסייע ולתרום בהגנה על המדינה שכה אהב. חבריו למילואים, שפגשו אותו באותם ימים ראשונים של בלבול ואימה, סיפרו כי רוחו הייתה מרוממת. הוא לא נתן לפחד או לייאוש להשתלט עליו, אלא היה מגדלור של אופטימיות ושקט. הוא חיבר בין כל החיילים, ידע לדובב, להקשיב, ולמצוא את המילה הנכונה שתעלה את הרוח והמורל. גם ברגעים קשים, כשחדשות קשות זרמו מכל עבר, הוא שמר על קור רוח, על חיוך, ועל אמונה בצדקת הדרך, אמונה שהפיחה תקווה גם בליבותיהם של חבריו.

לאחר כשלושה שבועות מתחילת המלחמה, החל צה"ל בתמרון קרקעי ברצועת עזה. הכניסה הקרקעית הייתה אירוע דרמטי, צעד משמעותי במלחמה. מיתר סיפרה שידידיה לא היה צפוי להיכנס עם הכוח לעזה. הוא היה חלק מהסבבים, אבל לא ברשימה הראשונה לכניסה. אלא שרגע לפני היציאה, התפנה מקום באחד מכלי הרכב המשוריינים, וידידיה, בלי לחשוב פעמים, היה הראשון להתנדב לאיישו. הוא ראה בכך הזדמנות לקחת חלק פעיל בלחימה, להגן על עמו ועל ארצו, להיות בחזית המאמץ. הוא לא היה מסוג האנשים שיעמדו מהצד כשיש צורך לפעול. החלטתו הייתה עדות נוספת לאומץ ליבו, למסירותו ולתחושת השליחות הבלתי מתפשרת שלו.

עם כניסתו לרצועה, לחם ידידיה עם יחידתו בצפון הרצועה. הם מנהלו קרבות עזים מול עשרות מחבלים, נלחמו בתוך שטח בנוי, מוקש וממולכד, וחיסלו חוליות טרור רבות. זה היה קרב קשה, מורכב ומסוכן, שדרש תעוזה, דיוק ונחישות. ידידיה נלחם בגבורה ובאומץ רב, כשהוא מפעיל את הכשרתו כקלע, את הבנתו כהנדסאי, ואת קור רוחו כאדם. במהלך הלחימה העזה, בימים של מתח וחוסר ודאות, ידע ידידיה לעודד את חבריו בשעות הקשות ביותר. הוא היה אדם שנסך ביטחון, שהצליח להרים את המורל בצוות גם כשהכוחות היו על סף תשישות. האמירה שהייתה שגורה בפיו – "מה יש לפחד? ה' איתנו" – לא הייתה אמירה דתית גרידא, אלא ביטוי של אמונה פנימית עמוקה בצדקת הדרך, תחושה של ייעוד ושל הגנה עליונה, שהעניקה לו ולחבריו כוח עצום. הוא לא רק אמר זאת, אלא חי זאת. הוא הלך עם ראש מורם, גם כשהסכנה ארבה מכל עבר, ועל מורשתו זו המשיכו חבריו להילחם, כפי שהעידו חיילים רבים לאחר מכן. נוכחותו העניקה להם עוגן, תזכורת לכך שהם לא לבד, ושיש מטרה גדולה יותר מאשר הפחד האישי.

היום ההוא, י"ט בחשוון תשפ"ד, השלישי בנובמבר 2023, היה יום קרב נוסף, כפי שהיו רבים לפניו. ידידיה וחבריו היו בפעילות מבצעית, בלב שטח אויב. בשלב מסוים, כלי הרכב המשוריין שבו נסעו ספג פגיעה ישירה. מדובר היה בירי מאסיבי של פצמ"רים שפגע בכלי הרכב, ומיד אחריו גם ירי צלפים. ידידיה, שבדיוק תפס תנומה קלה, מנוחה חטופה בין משימה למשימה, נהרג במקום, בבת אחת, בלי לחוש דבר. שני חיילים נוספים שהיו עמו ברכב נפצעו. בן עשרים וחמש היה בנופלו. החדשות המרות הגיעו במהרה למשפחתו בקרני שומרון. יגאל להב, ראש מועצת קרני שומרון, ליווה בלב כבד את נציגי צה"ל לרעייתו מיתר, כדי למסור לה את הבשורה הקשה מכל. קרני שומרון כולה, שכונת רמת גלעד בפרט, וישראל כולה, איבדו בן יקר, גיבור, אדם של עשייה ושל רוח. ידידיה הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שבה נולד, מול נופיה שעליהם חלם ובהם טייל.

ידידיה הותיר אחריו חלל עצום. הוא הותיר אישה הרה, מיתר, ושתי ילדות קטנות – מאור-זיוה ואביגיל – שאיבדו את אביהן האהוב בטרם עת. הוא הותיר הורים ועשרה אחים ואחיות, משפחה גדולה והדוקה, שבורה וכואבת. ארבעה חודשים בלבד לאחר נפילתו, נולד בנו – פורת אביה. מיתר, באומץ לב ובכוח נפש יוצא דופן, סיפרה כי השם "פורת" היה שם שידידיה אהב במיוחד, אשר ביטא עבורו חן וחיבה, ופורת בגימטריה מסמל את המשפט "ובחרת בחיים". השם "אביה", אב-יה, ניתן לבנם לזכרו: "אבי התינוק אשר נמצא כעת ליד אלוהים". הלידה של פורת הייתה קרן אור בתוך האפלה, סמל לתקומה ולחיים שנמשכים, להבטחה של עתיד, גם אם מלא כאב וגעגוע.

אחיו אליאב ספד לו במילים נוגעות ללב, שתיארו את מהותו: "ידידיה היה תלמיד חכם גדול. עובד השם. שילוב מיוחד של תורה וערכים שספג מהבית, מהישיבה בנווה ומהישיבה בצפת. אחרי שהתחתן, המשיך ללמוד עד שעבר לשומרון. מעבר לזה – נהג לנגן בכל מקום. משמח, מצחיק, מלא הומור. כל מקום שאליו הגיע, היה מלא ניגון". הוא היה אדם שחיבר בין העולמות, בין הלימוד העמוק לבין שמחת החיים הפשוטה, בין הרוחני למעשי, בין הרצינות להומור.

אוהביו, חבריו ומשפחתו, שביקשו להנציח את דמותו הייחודית, ספדו לו במילים שציירו תמונה שלמה של מי שהיה: "ידידיה היה אדם אשר שילב בחייו תורה, עבודה ודרך ארץ. איש חינוך מוכשר שעבד בבנייה. מאוד אהב לעסוק בעבודת כפיים, לבנות. חלם לבנות את הבית שלו, לאשתו. איש פשוט וטוב לב. רגיש ועדין נפש. מעולם לא שמעו אותו מרים את הקול. אדם מתבונן, בעל מסור ומדהים. אבא למופת. שותף פעיל ומלא בגידול הבנות. היה אוהב הארץ, אוהב תורה, אוהב אדמה. אהב את מולדתו ועמו, הקפיד לבנות רק מאבנים מקומיות וטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ". הוא היה איש שלם, שכל חלק באישיותו השתלב בהרמוניה עם האחר. הוא לא היה אדם של קיצוניות, אלא של איזון, של נחת, של חיבור. אהבתו לארץ באה לידי ביטוי לא רק בטיולים, אלא גם בעבודת כפיים, בבנייה באבן מקומית, בהשתרשות עמוקה בנוף ובתרבות.

לזכרו של ידידיה, יצא סרט זיכרון נוגע ללב הנושא את השם "חיים את החלום", ובו משפחתו וחבריו מספרים על דמותו הייחודית, על החיוך שלא מש מפניו, ועל הערכים שהובילו אותו בחייו הקצרים אך העשירים. הסרט, הזמין לצפייה באתר יוטיוב, הוא צוהר לעולמו הפנימי, לעוצמת רוחו ולשפע הטוב שהותיר אחריו. לקראת יום השנה לנפילתו, הלחינו חבריו שיר שידידיה עצמו כתב, ששמו "רגבי האדמה". מילותיו, שנובעות מנפשו הפואטית והאוהבת, הן: "איך הם מתייפים / אלו רגבי האדמה / האדמה הטהורה / שאין עיני ה' אלא בה / וזו כל השנה / איתנו אחת בחטיבה / ירוק בעיניים / פריחה של ניגון / פריחה של קדושה / ארץ עם טבע של אהבה / ירוק בעיניים / פריחה של ניגון / פריחה של קדושה / הריעו לה' / כל הארץ // ... לך אבא מזמור לתורה". הלחן, פרי יצירתו של שליו שאול, עטף את המילים ברכות ובאופטימיות, בדיוק כמו נפשו של ידידיה. על הפרויקט סיפרו חבריו: "במהלך העבודה ניסינו לשמור על השיר פשוט ומלא אופטימיות כמו הנפש המיוחדת של ידידיה. השיר מבטא את האהבה שלו לארץ ישראל, את הפשטות שבאדמה והשמחה שבהתחדשות. מי ייתן והשיר הזה יהיה כבשורה רעננה לנפש הכואבת של כולנו שמתגעגעת לתום ולפשטות. תודה לידידיה על שירת חייו המיוחדת, טעימה מן הנצח שיבוא". סרטון של השיר, המשלב קטעי וידאו מרגשים של ידידיה עם שתי בנותיו, זמין גם הוא לצפייה ביוטיוב, ומאפשר הצצה אל האושר המשפחתי שנגדע באחת.

שיר זה הוא רק אחד מתוך עשרות שירים נפלאים שידידיה כתב, המעידים על נפשו העשירה, העמוקה והמרוממת. חלקם מופיעים בחוברת שמיתר פרסמה לזכרו, עדות נוספת לכוחה ולמסירותה. ידידיה מונצח גם באתר ההנצחה remember.bio, שם ניתן למצוא את תמונתו ודברים שכתבו לזכרו. אוהביו הקימו דף לזכרו באתר male-halal, ובו תמצית קורות חייו, דברים שכתבו ותמונות מתחנות חייו השונות, תיעוד ויזואלי למסע חייו הקצר. חבריו הוציאו מדבקות לזכרו הנושאות את תמונתו ובהן כיתובים המצטטים את דבריו, את אותן אמירות שהפכו לחלק בלתי נפרד מאישיותו ומורשתו: "מה יש לפחד? ה' איתנו", "זה לא סוד שאני אוהב אתכם", "חי את החלום", "אך כל שבר יש לו ייעוד". אמירות אלו מהוות תמצית של תפיסת עולמו, של אמונתו, של אהבתו לאדם ולחיים. ביישוב קרני שומרון, שבשטחו בנו את רמת גלעד, חנכו מצפה מיוחד שהוקם לזכר הנופלים בני המקום, ובהם ידידיה. כמו כן, הולכת ונבנית בריכה וסביבה מתקני ישיבה לזכרו, פינה של שקט ושל התחדשות, שתשמש את הקהילה ותזכיר לכולם את האדם המיוחד שהיה, את הרוח שהביא עמו, ואת החלום שחי. ידידיה אליהו, האיש שחי את החלום, הפך בעצמו לחלום, לזיכרון מתוק וכואב, שהותיר אחריו שובל של אהבה, השראה ותקווה, תקומה וגאווה ישראלית.