ירון ויקטור שחר

בימים ההם, כשרוח הקיבוץ עוד נשבה במלוא עוזה וצבעה את החיים בגוונים של שיתוף וקהילה, נולד ירון ויקטור שחר. זה קרה ביום ב' באייר תשל"ב, 16 באפריל 1972, בלב הנגב הצפוני, בקיבוץ רעים – פיסת אדמה ירוקה שצמחה מתוך המדבר הצהוב. אסתר ומאיר, הוריו, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, עטופים באהבה ובתקווה שהילד הרך הזה ימלא את ביתם, ואת הקיבוץ כולו, בצחוק ושמחה. הוא לא איכזב. ירון היה אח בכור ללילך ולירן, ושלושתם גדלו יחד, תחת שמיים כחולים ורחבים, בין שדות ירוקים שהשתנו עם עונות השנה, ובין בתי הילדים שהיו עולם ומלואו.

ילדותו של ירון הייתה שזורה בריחות האדמה הלחה אחרי גשם, בצל המטעים שמילאו את האוויר בניחוח מתוק של פרי הדר באביב, ובקולות המנועים של הטרקטורים שחרשו את השדות עם שחר. הוא למד ללכת על השבילים הכבושים של הקיבוץ, כשכפות רגליו הקטנות סופגות את חום האספלט בקיץ ואת קרירות הטל בבוקר. בבית הילדים, שם בילה את רוב שעות היום עם בני גילו, הוא בנה את עולמו הראשון. היה שם מגרש משחקים רחב ידיים, עם נדנדות שזינקו לשמיים ואט אט התחילו להתגלות בו ניצני האישיות הכובשת שלו. ירון היה ילד מצחיק, כזה שהיה מסוגל להפיח חיים בכל סיטואציה, גם כזו שנראתה אפרורית. בדיחות קטנות, חיקויים שנונים של המטפלות או של חברי הקיבוץ המבוגרים, ועיניים נוצצות שמיד הסגירו את כוונתו להצחיק. הוא היה מוכשר, לא רק בהצחקה, אלא גם ביכולת לקלוט דברים במהירות, בין אם זה היה משחק כדורגל עם חבריו על מגרש הדשא המאובק, או הרכבת דגמי מטוסים קטנים מפלסטיק שדרשו סבלנות ודיוק. חכם היה, לא רק בציונים, אלא בחכמת חיים שבה הבחין גם בפרטים הקטנים ביותר, וביכולת להתחבר לאנשים מכל קצוות החברה הקיבוצית.

האופטימיות שלו הייתה מדבקת. גם כשמשחק הכדורגל נגמר בהפסד כואב, או כשמגדל הקוביות שהשקיע בו שעות קרס לפתע, ירון היה מוצא את הדרך להרים את רוחו שלו ושל חבריו. "לא נורא, בפעם הבאה ננצח!" היה קורא בקול, או "בואו נבנה משהו עוד יותר יפה!" הוא אהב את החיים בכל נימיו, בכל רגע ורגע. אהב את חום השמש על עורו, את טעם אבטיח קר ביום קיץ לוהט, את צלילי ציפורי הבוקר ואת שירת הצפרדעים בערב. אהב את האנשים סביבו, את חברי הקיבוץ, את משפחתו, ובאופן מיוחד, אהב את קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב". האהבה הזו לא הייתה סתם חיבה חולפת של ילד. היא הייתה עמוקה, יוקדת, וליבתה בו תשוקה שמעטים יכלו להבין. מגיל צעיר, ירון היה אוסף את כל פיסות המידע האפשריות על הקבוצה. הוא היה מחכה בכיליון עיניים לעיתוני הספורט שהגיעו לחדר האוכל, קורא כל מילה, מנתח כל מהלך, וחי את האדום-לבן בכל תא בגופו. כשעבר ליד אוהדי הפועל אחרים בקיבוץ, לא היה צריך לדבר. הוא פשוט היה מניף את ידיו בתנועת הפטיש והמגל המוכרת, סמל הקבוצה, ואז היה מתחולל ביניהם שקט של הבנה, של שותפות סוד, של אחווה אדומה.

השנים חלפו, וירון הקטן הפך לנער. הוא עבר מבית הילדים למוסדות הלימוד האזוריים, שם פגש חברים חדשים מקיבוצים ומושבים אחרים באזור. המעבר פתח לו צוהר לעולם רחב יותר, אך השורשים הקיבוציים נשארו נטועים עמוק. הוא המשיך לבלוט בכיתה, לא רק בכישוריו הלימודיים, אלא גם ביכולתו להפוך כל שיעור, גם את המשעמם ביותר, למעניין יותר באמצעות הערה שנונה או שאלה פרובוקטיבית. בשיעורי היסטוריה, כשהמורה הייתה מנסה להסביר את מורכבות המזרח התיכון, ירון היה מצליח לשזור בדיחה על כדורגל, ובכך להרגיע את האווירה וגם להשאיר את חותמו. הוא היה חבר טוב, כזה שאפשר לסמוך עליו, תמיד מוכן להקשיב, לייעץ, או פשוט להיות שם. כשחבר היה עובר יום קשה, ירון היה הראשון לגשת אליו, להגיש כתף, ולנסות להעלות חיוך על פניו.

השבתות בקיבוץ רעים היו שקטות בדרך כלל, נטולות המולת השבוע. ירון היה מנצל אותן למפגשים עם חברים, למשחקי כדורגל ארוכים עד שכמעט לא היה רואים את הכדור בחושך המתקרב, ולטיולים רגליים בשדות המקיפים את הקיבוץ. הוא אהב את המרחבים הפתוחים, את תחושת החופש שהם העניקו. לפעמים, היה מוצא פינה שקטה מתחת לעץ אקליפטוס, עם רדיו קטן שהיה משדר את משחקי הליגה, ושם היה שקוע בעולמו האדום. הוא היה יודע לנתח כל מסירה, כל בעיטה, כל החלטת שופט, כאילו הוא עצמו על המגרש. כשהפועל תל אביב ניצחה, חיוך רחב היה נמתח על פניו והוא היה מתהלך בקיבוץ בתחושת ניצחון אישית. כשהפסידה, הוא היה מדוכדך לכמה שעות, אבל האופטימיות המובנית שלו תמיד הייתה מרימה אותו, ומזכירה לו ש"במחזור הבא כבר יהיה טוב יותר".

עם סיום לימודי התיכון, כמו כל בני גילו, הגיע תורו של ירון להתגייס לצה"ל. הרגע היה רציני, כבד משקל. הוא נפרד מהוריו, מלילך ומלירן, בחיבוק חם, עם הבטחה לשמור על קשר. הכניסה למסגרת הצבאית, על משמעת הברזל והדרישות הפיזיות והמנטליות שלה, הייתה שונה מאוד מהחופש היחסי של הקיבוץ. אבל ירון, עם אופיו הנחוש והאופטימי, מצא את דרכו גם שם. הוא התגייס לשירות קרבי, בחירה טבעית לבחור קיבוץ שגדל על ערכים של תרומה והגנה. בשירותו, הוא הפך מנער לבחור בוגר, מפתח כישורי מנהיגות, אחריות ורעות. הוא למד להכיר את הארץ דרך העיניים של חייל, לחוות את הקשיים והאתגרים יחד עם חבריו לנשק. הלילות הארוכים בשמירה, המסעות המפרכים, התרגילים המתישים – כל אלה חישלו אותו והפכו אותו לאדם חזק ומעמיק יותר. הוא בנה קשרים עמוקים עם חבריו ליחידה, קשרים של אמת שהצבא יודע ליצור, קשרים של אחים לנשק. גם בשירות הצבאי, הוא לא ויתר על רוחו המצחיקה. גם ברגעים של מתח, הוא היה מוצא את הדרך לשחרר את האוויר בבדיחה קטנה, בחיוך, בהערה שנונה, שזכתה לתשואות מחבריו. הוא היה מורל של היחידה, נקודת האור ברגעים הקשים.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי, חזר ירון לקיבוץ רעים. הוא חזר כאדם אחר, עם ניסיון חיים עשיר יותר, עם הבנה עמוקה יותר של העולם ושל מקומו בו. אבל הוא גם חזר אל השדות המוכרים, אל השקט הקיבוצי, אל הריחות והקולות של הבית. הוא עבד בענפים שונים בקיבוץ, מחדש את הקשר עם האדמה ועם הקהילה שבה גדל. בתקופה זו, החיים הובילו אותו אל עינת. עינת, בת קיבוץ ניר יצחק, יישוב סמוך, השוכן גם הוא בנגב המערבי, קרוב מאוד לגבול עם רצועת עזה. המפגש ביניהם היה כמו שני נהרות שזרמו כל אחד בדרכו, והתחברו לזרם אחד חזק וסוער. האהבה פרחה במהירות, והיה ברור לשניהם שהם נועדו זה לזו. הם התאהבו באופיו המיוחד של ירון – חוש ההומור שלו, הלב הרחב, העיניים הטובות, והאופטימיות ששטפה כל חלקה טובה.

הם נישאו בטקס קיבוצי פשוט ומרגש, תחת כיפת השמיים, מוקפים במשפחה וחברים משני הקיבוצים. לאחר נישואיהם, קיבלו ירון ועינת החלטה משותפת לבנות את ביתם בניר יצחק, הקיבוץ של עינת. המעבר לניר יצחק היה עבור ירון תחילתה של פרק חדש ומרגש בחיים. הוא השתלב במהרה בקהילה החדשה, מביא איתו את רוח הקיבוץ שאפיינה אותו מרעים, ואת יכולתו המופלאה להתחבר לאנשים. הבית שבנו בניר יצחק היה קן חם ואוהב, שעם השנים התמלא בצחוק, שובבות ואור. במרוצת השנים, נולדו להם שלוש בנות אהובות: זוהר, ענבר ואופיר. כל לידה הייתה עולם ומלואו עבור ירון. הוא הפך להיות אבא במלוא מובן המילה, אבא מסור, רגיש ואוהב עד אין קץ.

משפחתו הייתה הדבר היקר ביותר לליבו. הבית היה תמיד מלא במוזיקה – לפעמים זוהר הייתה משמיעה את בילי אייליש, ולפעמים ירון היה מכיר להן את אמינם, כפי שסיפרה זוהר בכאב. הוא אהב לנסוע עם בנותיו ברכב, כשהמוזיקה מתנגנת ברקע, חלונות פתוחים והרוח מלטפת את פניהן, שרים יחד שירי ילדות ושירי רוק ישנים. הנסיעות האלה, שהיו נראות שגרתיות, היו רגעים קסומים של חיבור, של שיתוף, של אהבה. בבוקר, לפני שהבנות היו יוצאות לבית הספר, ירון היה דואג להכין להן סנדוויצ'ים, משאיר פתק קטן עם בדיחה או חידה שתלווה אותן במהלך היום. הוא היה אבא שמתכופף לגובה העיניים של ילדותיו, מקשיב בסבלנות לסיפורים שלהן מהגן או מבית הספר, מחבק ומנחם כשצריך.

הוא היה שותף מלא לגידול הבנות, לא רק בחינוך אלא גם במשחק. מגרש הדשא מאחורי הבית הפך לממלכה פרטית שלהן, שם ירון היה מלמד אותן לבעוט בכדור, מסביר להן את חוקי הכדורגל, ומעודד אותן להתמודד עם אתגרים. הוא היה תמיד שם עבורן, ללוות אותן לחוגים, לאסוף אותן מחברות, או פשוט לשבת איתן על הספה ולצפות בסרט מצויר, מחבק כל אחת מהן בתורה. בערבים, כשהבנות היו מתכוננות לשינה, ירון היה יושב על קצה המיטה, מספר סיפורים, ממציא חידות, או סתם משוחח איתן על היום שעבר. צחוקו המתגלגל היה ממלא את הבית, מעניק תחושה של ביטחון ושלווה. החיוך שלו, רחב וכן, היה משקף את האושר העצום שמילא אותו מהיותו אב ובעל. הוא היה עמוד התווך של המשפחה, הרוח החיה, הלב הפועם.

ירון היה גם חבר פעיל בקיבוץ ניר יצחק. הוא לא היה מסוג האנשים שישבו מן הצד. תמיד היה מעורב, תמיד תרם, תמיד הציע את עזרתו. הוא השתלב בצוותי עבודה שונים, בוועדות חברתיות, ובכל מקום שהייתה דרישה לידיים עובדות וראש חושב. הוא הביא איתו לכל מקום את האנרגיה החיובית שלו, את יכולתו לגשר על פערים, ואת האופטימיות הבלתי נלאית. הוא האמין בכוחה של הקהילה, וחי את הערכים האלה בכל יום. שיחות עם שכנים על כוס קפה, עזרה הדדית בקטיף או בתיקון משהו בבית, השתתפות פעילה באסיפות הקיבוץ – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מחייו. הוא היה אדם שראו בו מנהיג טבעי, כזה שאפשר לסמוך על שיקול דעתו ועל טוב ליבו.

בשנת 2021, הקהילה של ניר יצחק בחרה בירון לתפקיד רכז הביטחון השוטף – הרבש"צ של הקיבוץ. זה היה מינוי טבעי, כמעט בלתי נמנע. ירון, עם ניסיונו הקרבי, עם אחריותו המולדת, ועם הקשר העמוק שלו לקהילה, היה המועמד המושלם. הוא קיבל על עצמו את התפקיד הזה לא רק כעבודה, אלא כשליחות. הוא ידע היטב את המשמעות של להיות רבש"צ בקיבוץ גבול, מטרים ספורים מרצועת עזה. המתח באזור היה תמיד באוויר, לעיתים דליל, לעיתים סמיך ומאיים. ירון לקח את האחריות הזו ברצינות תהומית. הוא היה העיניים והאוזניים של הקיבוץ, המגן שלו. הוא דאג לתחזוקת הגדרות, לעדכון תוכניות האבטחה, לאימוני כיתת הכוננות, ולקשר עם גורמי הביטחון הצבאיים והאזרחיים. הוא היה זה שקיבל את ההחלטות הקשות בשעות החירום, זה שהיה צריך להרגיע את הרוחות, וזה שדאג שכולם יידעו מה לעשות במקרה של אזעקה או חדירה. הוא היה זמין עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, הטלפון שלו תמיד בהישג יד, מוכן לכל קריאה. לעיתים קרובות, היה יוצא לסיורים בשעות הלילה המאוחרות, לבד, לוודא שהכל בסדר, שהשקט של הקיבוץ נשמר. הוא הכיר כל פינה, כל שביל, כל שיח בגבולות הקיבוץ, והיה ערני לכל שינוי קל בנוף. הוא היה חברו הטוב ביותר של השקט המדומה, שקט שידע שעלול להתנפץ בכל רגע.

כך, בין עשייה קהילתית, טיפוח משפחה אוהבת, ואחריות ביטחונית כבדה, נמשכו חייו של ירון ויקטור שחר. הוא היה איש משפחה לדוגמה, חבר קהילה מסור, ומנהיג שקט וחזק. הוא היה ירון, עם חיוכו הכובש, בדיחותיו השנונות, אופטימיותו הבלתי מתפשרת, ואהבתו העצומה לחיים, למשפחה, ול"הפועל תל אביב" שלו.

ואז הגיע אותו בוקר. שבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בוקר שמחת תורה. בוקר שהחל כמו כל שבת אחרת, עם השקט המבורך של הנגב המערבי, עם ציוץ ציפורים, עם ריח קפה שהתחיל להתפשט בבתי הקיבוץ. ירון היה בביתו, כנראה מתעורר לאיטו, אולי מתכנן את היום עם עינת והבנות, אולי כבר עם הטלפון ביד, בודק תוצאות כדורגל או חדשות. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשנשמע המטח הראשון. לא רק רקטה אחת או שתיים, אלא מטח כבד, ירי מסיבי של טילים ורקטות, קולות נפץ שלא נשמעו כמותם מעולם. קירות הבית רעדו, והשקט התנפץ לרסיסים.

ירון, כרבש"צ, ידע מיד שזה לא עוד סבב לחימה רגיל. זה היה שונה, עוצמתי, מאיים. הוא רץ אל הממ"ד עם עינת והבנות, דואג לוודא שהן בטוחות, מחבק אותן חזק, מנסה להרגיע אותן במילים חמות. אבל במקביל, המוח שלו כבר פעל בקדחתנות. הוא תפס את הטלפון, ידע שהזמן הוא קריטי. הודעות וואטסאפ נשלחו במהירות הבזק לקבוצת כיתת הכוננות של הקיבוץ. "להתייצב מיד! יש חדירה!" הקול שלו היה נחוש, חד, נטול פאניקה, ממוקד במטרה. הוא הקפיץ את כיתת הכוננות שתחת פיקודו, אנשי הקיבוץ שאימנו יחד איתו במשך שנים לרגע הזה – רגע שאף אחד לא באמת האמין שיגיע בעוצמה כזו.

הם יצאו החוצה, אל תוך התופת שהתחוללה בחוץ. קולות ירי מנשק קל החלו להישמע, קרובים יותר, מטרידים יותר. ריח אבק השריפה היה באוויר. "סריקות ברחבי הקיבוץ!" הורה ירון בקול רם, כשעיניו סורקות כל פינה, כל שיח, כל צל. הוא הוביל את חברי כיתת הכוננות, מצוידים בנשקם האישי, בתוך הקיבוץ השקט והמנומנם בדרך כלל, שהפך באחת לשדה קרב. תחושת המחויבות שלו הייתה עמוקה, כמעט גופנית. הוא חש אחריות עצומה לקהילת הקיבוץ, לכל משפחה ומשפחה. הוא חש אחריות למשפחתו שלו, שישבה בממ"ד, ועל כך שיצליח להגן עליהן, עליהם ועל כולם. הוא ידע שכל שנייה חשובה, שכל צעד שלהם יכול להציל חיים. הם סרקו את השבילים, את בתי הילדים, את בתי המגורים, מחפשים סימני חדירה, מחפשים את האויב הבלתי נראה. המתח היה בלתי נסבל, כל רשרוש, כל צל, כל תנועה חשודה הייתה עלולה להיות סופנית.

בשעה 09:25 הגיעה הקריאה הדרמטית. "מחבלים בשער! מנסים לחדור!" ירון לא היסס לרגע. הוא הורה לחלק מחברי כיתת הכוננות להישאר בסריקות פנימיות, ועם קבוצה קטנה של לוחמים נחושים, רץ אל עבר השער הראשי של הקיבוץ. השער, שעד לפני רגע היה סמל לפתיחות ושלום, הפך באחת לנקודת ההגנה האחרונה. כשהגיעו, המראה היה קשה. מחבלים חמושים ניסו לפרוץ את הגדר, לחדור פנימה, אל תוך הבתים, אל תוך הממ"דים שבהם הסתתרו הילדים והמשפחות.

ירון וחבריו נכנסו מיד לקרב. זה היה קרב קשה, אכזרי, מטווח קצר, מול אויב עדיף במספרים ובחימוש. קולות הירי היו חירשים, הדהדו בין עצי האקליפטוס. ירון לחם בגבורה עילאית. הוא הוביל את חבריו, נתן פקודות, ירה לעבר האויב, מבלי לחשוב על עצמו, רק על המטרה – להדוף את המחבלים, למנוע מהם להיכנס ולפגוע באנשים שבפנים. הוא ראה את פני האויב, את הרוע הטהור, וידע שאין ברירה אלא להילחם עד טיפת הדם האחרונה. הוא היה חומה בצורה, מגן אנושי, עומד בין הרוע לבין היקר לו מכל.

כחצי שעה של קרב תופת נמשכה. כל שנייה הייתה נצח. חברי כיתת הכוננות, בהנהגתו של ירון, לחמו ללא חת, באומץ לב שקשה לתאר במילים. הם ירו, כיסו אחד את השני, התקדמו, נסוגו, שוב התקדמו. בסופו של דבר, הם הצליחו. הם הדפו את המחבלים, מנעו מהם את הכניסה הקטלנית לתוך הקיבוץ. ניר יצחק ניצל. אך המחיר היה כבד מנשוא. במהלך הקרב הקשה, ירון ויקטור שחר נפגע ונפל. הוא נפל כשהוא מגן על ביתו, על משפחתו, על קהילתו. הוא נפל כשהוא נאבק, כשהוא מוביל, כשהוא גיבור אמיתי.

רב-סמל ראשון ירון ויקטור שחר נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בן חמישים ואחת בנופלו. הבשורה המרה הגיעה לביתו, אל עינת ולבנותיו זוהר, ענבר ואופיר, אל אביו מאיר, ואל אחותו לילך ואחיו לירן. עולמם התהפך ברגע אחד. הבית שבו שמעו את צחוקו המתגלגל, שבו ניגנה המוזיקה שהוא אהב, שבו סיפר בדיחות וחידות, נדם.

הוא הובא למנוחות בבית העלמין בניר יצחק, הקיבוץ אותו אהב והגן עליו בחירוף נפש. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, כששמי הנגב בוכים יחד איתם. הקהילה כולה, המרוסקת והכואבת, עמדה שם, נושאת את הכאב העצום של האובדן, אך גם את הגאווה על גבורתו.

זוהר, בתו הבכורה, כתבה לו מילים שנצרבו בלבבות: "אבוש, אני מתגעגעת אליך ברמות מטורפות. אתה אפילו לא יכול לתאר כמה. אתה לא מבין כמה קשה בלעדיך. בלי הצחוק שלך, החיוך שלך, הבדיחות, החידות, המוזיקה, הנסיעות, הספורט. כל כך הרבה דברים שפשוט אי אפשר בלעדיך." המילים האלה, שנכתבו מדם ליבה של נערה צעירה שאיבדה את עמוד התווך של חייה, משקפות את האדם שהיה ירון – אדם מלא חיים, שופע שמחה, שאהב לשתף את עולמו עם בנותיו.

"זוכר שרצינו לטוס להופעה של בילי אייליש (אני רציתי ואתה זרמת) ואז לאיזה משחק כדורגל או משהו? אבל עכשיו אני לא יכולה לשמוע אותה בלעדיך, או את אמינם, שאתה הכרת לי..." הזיכרונות הקטנים, היומיומיים, הם אלה שכואבים יותר מכל. תוכניות לעתיד, חלומות משותפים, שיחות על מוזיקה וספורט – כל אלה נקטעו באכזריות. ירון, שהיה סוחף ברוחו, שהיה זורם עם הרצונות של בנותיו, הותיר חלל עצום שאי אפשר למלא.

"אבא, אני מתגעגעת אליך. אין יום שעובר ואני לא חושבת עליך ועל מה היית עושה או אומר אם היית פה איתי. אין יום שאני לא חושבת על מה שעבר עליך שם באותו יום, על כמה הצלת אותנו ואת כולם. אתה הגיבור שלי, אין ספק. אתה החבר הכי טוב שלי, האבא הכי טוב שאפשר לבקש. זכיתי לארבע-עשרה שנים מושלמות, וחבל ושלא יותר." במילים אלה טמונה כל המהות של ירון: הגיבור, לא רק בקרב, אלא גם בחיי היום-יום; החבר הטוב ביותר, האבא המושלם. ארבע-עשרה שנים, כמו פסיפס של רגעים יקרים, של אהבה ללא תנאי, של צחוק ושמחה, של ביטחון ושלווה. השנים האלה, שהיו אמורות להימשך עוד ועוד, נקטעו באיבן, והותירו אחריהן כאב בלתי נתפס.

ירון ויקטור שחר ז"ל לא נפל לשווא. הוא נפל כשהוא מגן על חיי אדם, כשהוא עומד איתן מול הרוע. גבורתו לא הייתה גבורה של מילים גבוהות, אלא גבורה של מעשים. גבורה של אדם שבחר להגן על ביתו ועל משפחתו, על קהילתו, גם במחיר חייו. הסיפור שלו הוא סיפור של חיים מלאים, של אהבה, של מחויבות, ושל קורבן עילאי. הוא היה איש של שורשים עמוקים באדמת הנגב, איש של קהילה, איש של משפחה. הוא היה ירון – הרבש"צ, האבא, הבעל, הבן, האח, החבר, אוהד הפועל תל אביב הנצחי.

מורשתו של ירון ממשיכה לחיות. היא חיה בלבבות בנותיו, עינת, אביו ואחיו ואחותו, ובכל מי שהכיר ואהב אותו. היא חיה בסיפורי הגבורה של ניר יצחק, ברוח התקומה של הקיבוץ שהצליח להדוף את המחבלים בזכות אנשים כמוהו. היא חיה בהחלטה הבלתי מתפשרת של הקהילה לחזור ולבנות מחדש, לחזור אל הבית, אל השדות, אל החיים. ירון ויקטור שחר הוא סמל לאומץ לב, למסירות, ולאהבת הארץ והאדם. זכרונו יהיה נצור לעד, והוא ימשיך להאיר את הדרך, ככוכב בהיר בשמי הנגב, תזכורת נצחית לכוחה של הרוח האנושית, גם מול החושך הגדול ביותר.