ירון אורי שי

בבוקר קר אחד, ביום י"ב בכסלו תשס"ב, 13 בדצמבר 2001, נשם ירון אורי שי את נשימתו הראשונה בניו ג'רזי שבארצות הברית, והביא איתו אור חדש לחייהם של הוריו, הילה ויזהר, ולאחיו הגדולים, שיר, ליאור ואופיר. הוא היה הצעיר שבחבורה, שמיד עם בואו מילא את הבית בצחוק תינוקי מתגלגל ובנוכחות שקטה אך מלאת קסם. ארבע שנים חלפו במהירות בארץ זרה, וכשמלאו לו ארבע שנים, ארזה המשפחה את חפציה, את זיכרונותיה ואת תקוותיה, ועשתה עלייה לישראל, היישר אל נוף השרון הירוק של קדימה-צורן. הבית החדש, עם ריח של עצי הדר בגינה וקריאות ילדים משחקים ברחוב, הפך במהרה לממלכה הקטנה של נוני, שם התחילה להתעצב אישיותו הייחודית. הוא היה ילד יפה תואר, עם עיניים כחולות עמוקות ופנים שקרנו למרחקים, שובה את ליבם של כל מי שפגש בו. היה בו שילוב נדיר של עדינות וחוזק, של שובבות ורצינות, ושל צניעות שגרמה לאנשים להתאהב בו כמעט באופן מיידי.

בקדימה-צורן, בין השבילים המרוצפים ועצי הפיקוס הגבוהים, החל ירון את דרכו החינוכית בבית הספר היסודי "יגאל אלון". כבר אז, בגיל צעיר, התגלו בו ניצני מנהיגות ונחישות יוצאת דופן. בכיתה ג', כשהיה עדיין קטן ורבים סברו כי הוא צעיר מכדי להבין את משמעות הדבר, החליט להתמודד על ראשות מועצת התלמידים. מורים ומבוגרים ניסו לרמוז לו אולי לחכות קצת, לתת לגדולים ממנו את הבמה, אך ירון התעקש. הוא ראה מטרה לנגד עיניו, האמין ביכולותיו, ובאופן שקט אך נחוש רתם את חבריו לכיתה ולבית הספר. הוא ניצח בבחירות, והוכיח כבר בגיל כה רך שהגיל הוא רק מספר, ושרוח התמדה ואמונה עצמית יכולות לפרוץ כל גבול. הבית היה תמיד מלא בחום ובאהבה, נוני היה "הילד של הבית" – זה שהצחיק את כולם בשנינות ובחוש הומור דק, זה שחיבק ברגע הנכון, שהפיץ אור ושמחה בכל פינה. עם הוריו, הילה ויזהר, נרקם קשר מיוחד במינו. אביו, יזהר, שעם השנים הפך לאיש ציבור מוכר, היה רואה בו את הילד המושלם, זה שכל הורה יכול רק לחלום עליו. אמו, הילה, תיארה את החיבור ביניהם כה עמוק, עד כי די היה במבט קצר שהחליפו כדי להבין זו את זה, ללא צורך במילים. הוא היה הבן הצעיר, אך לאורך כל הדרך היה מעין עוגן רגשי עבור כולם. אחיו הגדולים העריצו אותו; אופיר סיפר כי למרות שירון היה צעיר ממנו, הוא שאב ממנו השראה רבה, וליאור הגדיר אותו כחברו הטוב ביותר, למרות פער הגילאים, והדגיש עד כמה היה חכם, חד וטוב יותר מבני גילו. הדינמיקה המשפחתית הזו, שבה נוני היה מוקד של אהבה והערכה, עיצבה אותו לאדם בוטח בעצמו, אוהב אדם ובעל יכולת נתינה עצומה.

שנות הנעורים הביאו עמן התפתחות נוספת באישיותו של ירון. הוא למד בחטיבת הביניים בבית הספר האמריקאי הבינלאומי באבן יהודה, ששם נחשף לתרבויות ודרכי חשיבה שונות, ובהמשך עבר ללמוד ב"תיכון עודד" שבקדימה. חבריו לתיכון זוכרים אותו כנער חכם באופן יוצא דופן, חברותי ומלא קסם אישי. הוא היה בעל שנינות מהירה וחוש הומור משובח, שמיד הפכו אותו למנהיג טבעי של כל חבורה שבה היה. אנשים פשוט רצו בקרבתו, חיפשו את חברתו, והמתינו למוצא פיו. הייתה לו דרך מיוחדת להוביל, בשקט ובצניעות, מבלי לדרוש את מרכז הבמה, אך תמיד מושך את כולם אחריו. המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו, פסקול קבוע לכל תקופה. מילדותו ועד לסיום כיתה י"ב, ישב שעות ארוכות ליד הפסנתר, אצבעותיו מרחפות על הקלידים, מפיקות מנגינות שנעו בין קלאסיקה לנגיעות עכשוויות. הוא מצא נחמה, ביטוי ויצירה בעולם הצלילים, ואהבה זו למוזיקה תלווה אותו לאורך כל חייו, ותתבטא גם בקעקוע מפתח סול שעשה לעצמו, המסמל לא רק את אהבתו למוזיקה אלא גם את ראשי התיבות של שמות אחיו באנגלית – שיר, אופיר וליאור – שהתחברו למילה SOL.

במקביל ללימודיו ולעיסוקו במוזיקה, היה ירון פעיל נלהב בתנועת "הצופים". הוא החל את דרכו כחניך בשבט "תמיד", וכשהתבגר, הפך למדריך אהוב ונערץ. חניכיו ראו בו מודל לחיקוי, השראה גדולה. הוא לא רק הוביל פעולות וטיולים, אלא היה אחראי על פרויקטים משמעותיים בשבט, ותמיד דאג להעלות את המורל, להפיח רוח חיים בכל משימה. המדורה הבוערת, ריח האדמה אחרי הגשם, קולות השירה המשותפת – כל אלה היו חלק מהווייתו, מהמקום שבו הרגיש שייך ומשפיע. באותה תקופה, בין שיעורים, פעולות בצופים ואימוני פסנתר, פגש ירון את מיקה. אהבה יפה, טהורה וכנה נרקמה ביניהם במהרה. הם היו זוג יפה ושמח, שהתאים באופן מושלם, משלימים זה את זו. מיקה סיפרה שמעולם לא הצליחה לכעוס עליו, כי ירון ידע תמיד להרגיע, לרגש ולהצחיק אותה בכל מצב. ארבע וחצי שנים של זוגיות עמוקה ומרגשת ליוו אותם, שנים של צחוק, תמיכה הדדית וחלומות משותפים. חלומות שנגעו גם לאהבה נוספת ובוערת בחייו של ירון – קבוצת "הפועל תל אביב". אצל נוני, "הפועל" לא הייתה רק קבוצת כדורגל או כדורסל, זו הייתה אהבה שאינה תלויה בדבר. הוא הכיר את כל שחקני העבר וההווה, את ההיסטוריה העשירה, שמר אמונים לקבוצה והלך אחריה לכל מקום בו שיחקה, בארץ ובעולם. המשפט שתמיד נהג לומר, בלהט של אוהד אמיתי, היה: ״אם זה לא כואב זה לא הפועל״. הוא ראה במשחקים דרמה אנושית, שיקוף של החיים עצמם, וחי את הקבוצה בכל נימי נפשו.

עם סיום לימודיו בתיכון, במקום למהר אל השירות הצבאי, בחר ירון לקחת שנת שירות משמעותית. הוא התנדב לעבוד עם ילדי עובדים זרים בדרום תל אביב, בשכונות הקשות של העיר. זו לא הייתה עוד התנדבות, אלא התמסרות מוחלטת לעולם שונה כל כך מזה שבו גדל. הוא נכנס אל בתי הספר, אל מועדוניות ואל בתים קטנים, שם פגש ילדים ובני נוער שחייהם רחוקים מלהיות פשוטים. הוא הקשיב, לימד, שיחק, ועזר להם להתמודד עם מציאות מורכבת של הגירה, עוני ושוני תרבותי. הילדים, שחוו כל כך הרבה קשיים, נשבו בקסמו של ירון. הם אהבו אותו, העריכו אותו, ועד היום רבים מהם זוכרים את "נוני" שנתן להם תקווה ואור. הוא גדל בבית שבו ערכים של אהבת הארץ והעם, של הגשמה עצמית ותרומה לחברה, לא היו רק מילים, אלא דרך חיים. לכן, לא היה זה מפתיע כלל שירון, עם כל אהבתו למוזיקה ולצופים, רצה לשרת בתפקיד קרבי, לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר. הוא ראה בכך צו מוסרי, דרך להגן על הבית ועל הערכים שבהם האמין.

ביום 9 בדצמבר 2021, כשהוא קרוב לגיל עשרים, התגייס ירון לצה"ל. הוא התנדב לשרת כלוחם בפלחה"ן – פלוגת חבלה והנדסה – בסיירת הנח"ל, יחידה קרבית מובחרת הידועה במסלול הכשרה מפרך ותובעני. המסלול בסיירת, על מורכבותו הפיזית והמנטלית, היה אתגר עצום, אך ירון עמד בו בגבורה, ואף הצטיין. הוא קיבל מספר אותות הצטיינות לאורך הדרך, וזכה להערכה עמוקה מצד מפקדיו, שראו בו חייל יוצא דופן. חבריו לצוות סיפרו עליו בהערכה אין קץ: הוא היה מנהיג טבעי, כזה שמוביל ללא צורך בדרגות, שכולם רצו בקרבתו, לוחם ללא חת, מקצוען אמיתי בכל מובן המילה. הוא היה תמיד הראשון להתנדב למשימות הקשות ביותר, האחרון להתלונן, ותמיד דאג לחבריו. בסיום המסלול, לאור הצטיינותו כלוחם וכישוריו הבינאישיים המפותחים, נבחר לצוות החפ"ק – חבורת פיקוד קדמית – של הפלחה"ן, תפקיד הדורש אחריות רבה, קור רוח, יכולת קבלת החלטות מהירה וכישורי ניווט והתמצאות מעולים בשטח.

ירון היה אדם חברותי, שכל אחד רצה בקרבתו. החיוך המאיר שלו, נועם הליכותיו ומנהיגותו השקטה כבשו את ליבו של כל אדם שפגש. הוא היה החבר המושלם, זה שתמיד עושה למען האחר, שמוביל את כולם בשקט ובצניעות, מבלי לזקוף לעצמו קרדיט. חוש ההומור המשובח שלו, שבא לידי ביטוי כבר בנעוריו, הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלו, והוא אף כתב חומרים למופע סטנדאפ שלם שחלם לבצע לאחר שחרורו מצה"ל. הוא דמיין את עצמו על הבמה, מספר בדיחות, צוחק יחד עם הקהל, משחרר את המתח של השירות הצבאי דרך הומור. במהלך שירותו הצבאי, מצא ירון גם את הזמן וההשראה לכתוב שיר. השיר, "פוקח עיניים", התגלה בטלפון הפרטי שלו, שהוחזר למשפחה כחודש וחצי לאחר נפילתו, והוא חושף את עולמו הפנימי העשיר והמורכב, את המתח בין חייו האישיים לבין המציאות הצבאית: "איתך על המיטה/ שוב אני לא נרדם/ הלב שלי איתך/ אבל הראש שלי שם/ הטעם של שפתייך/ מתערבב עם העופרת/ מוריד את המדים/ והמסכה נשארת/ הלב שורף רוצה לצרוח/ ושוב אין לאן לברוח./ עוצם את העיניים / אישה בוכה כואבת/ פוקח אותן וזאת את/ אני בך לעולם/ לא אתכוון לפגוע/ רוצה שלא יגיע יום שבת./ אישה שנשארה לבד/ ילד שיגדל בלי אבא/ את יושבת וחושבת/ אהובי לב מזהב/ והכאב שבשגרה/ במראה יש דמות זרה/ אז מי הרע ומי הטוב/ אם רק היית יודעת/ האם תוכלי אותי עוד לאהוב?". המילים האלה, שנכתבו על ידי לוחם צעיר, חושפות את הפחדים, הגעגועים והאהבה העמוקה שחווה, את המאבק היומיומי בין המציאות הקשוחה בשטח לבין כמיהה לחיים רגילים, לזוגיות, למשפחה. הן מבטאות את החרדה מפני יום שבת שעלול להגיע, יום שבו יתהפכו החיים. השיר הולחן בהמשך על ידי יונתן ויינרייך, בוצע על ידי נועם בתן וזמין להאזנה ביוטיוב ובספוטיפיי, כשבסופו נשמעת הקלטה קצרה ומרגשת של ירון מילדותו, קולו הצלול והתמים מקשר בין הילד שהיה ללוחם שהפך להיות. אחותו שיר כתבה על השיר שהוא מבטא את ירון "כמו שהוא לא היסס להסתכל למחבלים בעיניים בקרב, הוא לא פחד להישיר מבט לכאב האנושי".

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, נפתחה בשעה שש וחצי בבוקר בדרך הנוראה ביותר שניתן לדמיין. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל, מתקפה ששינתה את פני המדינה. אלפי טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה אל עבר אזורים נרחבים בארץ, ובחסות מטח האש האדיר, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע הרג, חטיפה והרס ביישובי עוטף עזה, בשדרות, באופקים ובנתיבות, בקרב מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, בבסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. באותו בוקר ארור, שהה ירון בחפ"ק סמוך לגבול רצועת עזה, יחד עם סגן מפקד הפלוגה ולוחם נוסף. השקט של הבוקר, שאמור היה להיות שקט של חג, נשבר באחת על ידי רעש צורם של אזעקות ופיצוצים. הטלפון בידו, ירון, עם קור רוח מדהים, יצר קשר מיידי עם בסיס אמיתי, הסמוך לכרם שלום, והתריע בפני חבריו על חדירת מחבלים המונית. הוא דיווח על מה שעיניו ראו, על מה שאוזניו שמעו, ועל מה שלבו חש. הפעולה הזו, נקבע בתחקיר צה"לי מאוחר יותר, היוותה גורם קריטי במוכנות הלוחמים בבסיס לקראת הגעתם של המחבלים שרצו לכבוש אותו. הודות לאזהרתו המהירה, הבסיס לא נכבש וכל התצפיתניות שהיו בו ניצלו ללא פגע. הוא הציל חיים, עוד לפני שהקרב הגדול על חייו החל.

הדיווחים מהשטח זרמו, והתמונה הבהירה – קטסטרופה מתרחשת. ירון, סמ"פ הפלחה"ן והלוחם הנוסף לא היססו. הם קפצו לג'יפ הסיור, דחפו את דוושת הגז ודהרו אל עבר קיבוץ כרם שלום, במטרה להגן עליו מפני עשרות רבות של מחבלים שכבר היו בדרכם לפרוץ פנימה ולבצע טבח. הם ידעו שהם בנחיתות מספרית עצומה, שידם של המחבלים על העליונה, אך הרוח שבערה בהם, הרוח של הגנה על הבית ועל חפים מפשע, הייתה חזקה מכל פחד. שלושתם נלחמו בגבורה עילאית, בחירוף נפש שאין לו אח ורע, מול אש כבדה שהומטרה עליהם מכל כיוון. הם הצליחו לעכב את המחבלים, לבלום את התקדמותם מספיק זמן, כדי לאפשר לכוחות המועטים שהיו בקיבוץ ובמוצב הסמוך להתארגן לקרב, להתבצר, ולמנוע את הכניסה ההמונית. בחילופי האש העזים, תחת מטר כדורים ורימונים, נפגע ירון באורח אנוש. שני חבריו נפצעו, האחד בינוני והשני קשה, אך המשיכו להילחם כל עוד יכלו. ירון אורי שי נפל בקרב, בן עשרים ואחת בלבד, על הגנת הקיבוץ ותושביו. התחקיר הצה"לי של קרב כרם שלום ציין את גבורתם יוצאת הדופן של הלוחמים ואת העובדה שבזכותם נמנע אסון כבד בקיבוץ. ירון, יחד עם חבריו, הגן בגבורה ובמסירות נפש על מאות אזרחים, ובזכותו נמנע טבח בקיבוץ כרם שלום וניצלו חייהם של חיילים וחיילות במוצב הסמוך. הוא שילם את המחיר היקר ביותר, אך מעשיו הצילו חיים רבים. לאחר נפילתו, הועלה ירון לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על גבורתו ומקצועיותו.

הכאב שפקד את משפחתו של ירון היה בלתי נתפס. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקדימה, מותיר אחריו הורים שבורים, אחות ושני אחים שאיבדו את עוגן האור בחייהם. בהלווייתו, תחת שמיים אפורים ועיניים דומעות, ספדו לו אהוביו, כל אחד בדרכו, אך כולם מאוחדים בתחושה של אובדן עצום וגאווה אין קץ. אימו הילה, בקול רועד אך איתן, ספדה: "בארון כאן שוכב נוני שלי. גיבור של אמא, יפה שלי, ילד שלי ואיתו בארון שוכב חלק מהלב שלי. אולי זה מסביר את התחושה שלי שהדמעות כלואות והכאב נמצא עמוק בפנים. אולי בגלל שפשוט הכול כלוא כאן בארון... יש כל כך הרבה תכונות מקסימות שלך שתמיד הערצתי. אני חושבת שאף פעם לא אמרתי לך שאני מתה על הצורך שלך ללכת עד הקצה, לבחון את הגבולות בשובבות יתר ובתחושת ביטחון. בדרך כלל זה הצליח לך. הפעם הגזמת... נוניל'ה, אהוב נפש שלי, אני לא נפרדת ממך. אנחנו ניפגש בזיכרונות, במחשבות, בחלומות... אנחנו נזכור אותך בדרכך השנונה, הצנועה, אוהבת האדם, אוהבת 'הפועל', אוהבת הארץ ולאורן תמיד נמשיך לצעוד. אוהבת אותך הכי בעולם, נוני שלי". דבריה ריגשו עד עמקי נשמה, שרטטו את דיוקנו של ילד ואדם אהוב, שובב ונחוש, שאהב לחיות עד הקצה. אחיו אופיר, שראה בו מודל לחיקוי, ביטא את הכאב העצום: "האור שבחיי איננו... אהבתי אותך עוד לפני שהיית קיים. אין לי מילים להסביר מה אני מרגיש כלפיך ומה היית עבורי בחיים האלה... יכולים לעבור ימים ושבועות בלי שנדבר אבל אין שעה ויום שאתה לא עובר לי בתודעה. מעולם לא קינאתי בך כי תמיד הערצתי אותך, וכל כך מוזר שאתה אחי הקטן אבל בהרבה מובנים אתה אחי הגדול שאני כל כך רוצה ללמוד ממנו... נוני, אוהב אותך תמיד. אתה לנצח אחי. גיבור שלי. הצחוק הייחודי, העיניים הטובות והחיבוק החם שלך לעולם לא יעזבו אותי... בשבעה באוקטובר כבה האור שלך, ובשבעה באוקטובר כבה האור שלי יחד איתך". ליאור אחיו ספד לו במילים קצרות ונוקבות, שביטאו את כל מה שהיה עבורו: "הכי יפה. הכי חכם. הכי אמיץ. הכי מצחיק. הכי אהוב. הכי אדום. הכי טוב לב. תזרח לנצח יהלום משגע שלי. נוני שלי". ואביו, יזהר, ספד לו כ"נוני שלנו, גיבור שלנו. נפלת בקרב על הגנת המדינה. זכינו בך 21 שנים. מלאך שלנו בשמים. נוח בשלום אהוב ליבנו".

גם לאחר מותו, רוחו של ירון ממשיכה לחיות ולהאיר. משפחתו וחבריו, חדורי מטרה להנציח את זכרו ואת פועלו, הקימו מגוון מיזמים ופעולות. אתר אינטרנט לזכרו, www.yaronshay.com, נפתח תחת הכותרת המרגשת "תזרח לנצח יהלום משגע שלנו". האתר משמש כארכיון חי ומלא בתוכן – תמונות מחייו, סרטונים שבהם נראה צוחק ופעיל, שירים שכתב, זיכרונות והספדים מבני משפחה וחברים שמעניקים הצצה נדירה לאדם שהיה, כתבות ופעולות הנצחה. בנוסף, הוקמה קבוצת פייסבוק בשם "סיפורי נוני", שבה ממשיכים להעלות סיפורים קטנים וגדולים המעניקים הצצה לאדם המיוחד שהיה, לחוש ההומור שלו, לטוב ליבו, לשובבותו ולרצינותו. סיפור חייו וגבורתו של ירון תוארו בסרט מרגש בשם "יהלום משגע" שהפיקה חברת "קסטינה תקשורת". הסרט, שהוקרן בבכורה בסינמטק בתל אביב בנוכחות נשיא המדינה, זכה לתשואות רבות והוקרן במקומות נוספים ברחבי הארץ, שודר בשידורי קשת בערוץ 12 ובפרטנר וזמין לצפייה ברשת.

בני משפחתו של ירון, מתוך רצון להפוך את האובדן למנוף של יצירה ותקווה, הקימו את מיזם Next October. מטרתו לסייע בהקמת חברות סטארט-אפ ישראליות חדשניות לזכר הנופלים והנופלות במלחמה, הן אנשי כוחות הביטחון והן אזרחים. המיזם "משדך" בין חברות סטארט-אפ מבטיחות לבין משפחות של נופלים ונרצחים, ומסייע בהנצחתם בדרך ייחודית המותאמת באופן אישי למי שאיבדו את חייהם במלחמה, ובאופן שהמשפחה רוצה להנציח אותם, וזאת מתוך אמונה כי הדרך הטובה ביותר להמשיך את רוחם היא דרך יצירה, חדשנות ובניית עתיד טוב יותר למדינה.

אהבתו העצומה ל"הפועל תל אביב", שהייתה חלק בלתי נפרד מזהותו, מצאה אף היא דרכי הנצחה מרגשות. כמי שהיה "אדום לנצח", הופקו לזכרו של ירון מדבקות המזכירות את אהבתו לקבוצה, כמו למשל מדבקה עם המילים "הדרבי הוא מעל הכול", משפט שביטא את תשוקתו הבלתי מתפשרת. קטע ממכתב שכתב למפקדיו הודפס על חולצה אדומה שהוצאה לזכרו, ומאות אוהדי הקבוצה לובשים אותה בגאווה במשחקים, כמו גם צעיפים הנושאים את תמונתו. לא רחוק מאצטדיון בלומפילד ביפו, בחניון רוחמה מול רחוב אילת 4, צוירה כתובת גרפיטי ענקית לזכרו על ידי אוהדי הקבוצה, שהפכה להיות מוקד עלייה לרגל לאוהדים רבים, במיוחד לפני משחקי בית של הפועל תל אביב. הגרפיטי, ששומר בקפידה, הוא עדות חיה וצבעונית לאהבה העמוקה שרכש ירון לקבוצתו ולחיבור העמוק שחש עם קהל האוהדים.

גם אהבתו הגדולה למוזיקה, שעיצבה חלקים נרחבים בחייו, זכתה להנצחה אישית ומרגשת. בני משפחה וחברים של ירון קעקעו על ידם מפתח סול, בדומה לקעקוע שהיה לו. ירון קעקע את מפתח הסול על ידו השמאלית כשסיים את לימודי המוזיקה שלו, לקראת גיוסו לצה"ל. מפתח הסול סימל עבורו לא רק את אהבתו העמוקה למוזיקה, אלא גם את אהבתו לאחיו – שיר, אופיר וליאור – שראשי התיבות של שמותיהם באנגלית, S, O, L, מתחברים למילה SOL, המהווה בעצמה מפתח סול בתווים. כך, דרך סמל אחד, הוא חיבר את שתי אהבותיו הגדולות – משפחה ומוזיקה – לנצח. ירון אורי שי, בנם של הילה ויזהר, אחיהם של שיר, ליאור ואופיר, בן זוגה של מיקה, היה יהלום משגע שזרח בעוצמה, נלחם בגבורה ונפל למען הגנת המדינה. הוא חי חיים קצרים אך מלאים במשמעות, אהבה, חברות, נתינה וגבורה. זכרו ופועלו, סיפור חייו וגבורתו, ממשיכים להדהד ולעורר השראה, והוא ייזכר לעד כגיבור ישראל, שפעל באומץ לב ובצניעות, ושהאור שהפיץ ממשיך להאיר את דרכנו.