ירין מארי פלד

בבוקר אביבי אחד, כשהאוויר בקיבוץ בארי עוד נשא עמו את ניחוח פריחת ההדרים ואת הבטחת הקיץ המתקרב, ביום שישי, ו' בניסן תשס"ג, השמונה באפריל 2003, הגיחה ירין מארי פלד אל העולם. בתם השנייה של טל ונמרוד, אחות צעירה לאלי ואחות גדולה שתהפוך להיות לליהי, היא הגיעה לבית שהיה ספוג באדמה ובשקט של העוטף, בית שבו השמש זרחה במלוא עוזה על שדות ירוקים וצהובים. הוריה זוכרים אותה כתינוקת שקטה במיוחד בארבעת החודשים הראשונים לחייה, כאילו ביקשה לאגור בתוכה את כל האנרגיה שהייתה עתידה לפרוץ ממנה בעוצמה, לבלות את רוב ימיה בשינה עמוקה, אולי בחלומות שהיו גדולים ממידותיה הקטנות. אבל כשהגיעה לגיל חצי שנה, הילדה השקטה התעוררה לחיים במלוא עוצמתם, והפכה לצרור של אנרגיה מתפרצת, ילדה פעלתנית שלא ידעה שובע, שרצתה להספיק הכול, ללמוד כל דבר, לחוות כל רגע, ולא הייתה מוכנה לשבת לרגע אחד לנוח, כאילו כל רגע של שקט היה בזבוז זמן יקר. סקרנותה הייתה בלתי נדלית, והיא חקרה את העולם סביבה בעיניים כחולות וענקיות, מלאות בתשוקה לדעת, ללמוד וללמד את עצמה, כשהיא מתפתחת ללא הרף, לא מפסיקה לרגע להעמיק ולהבין, וכל זאת כשעל פניה נסוך תמיד חיוך קסום, חיוך ממתיק סוד, שהיה כאילו אומר לכולם: "אני יודעת משהו שאתם לא".

היא הייתה ילדה יפהפייה, עם הילת שקט וצניעות שאפפה אותה, למרות האנרגיה הפנימית הבלתי נגמרת. עיניה הכחולות היו עמוקות ובוהקות, וחוש ההומור שלה, שנון ומפותח, בלט כבר מגיל צעיר. היא הבינה ציניות עוד לפני שהבינה את כללי המשחק של העולם, ידעה לזהות הומור מבין השורות וניחנה בצורת חשיבה ייחודית, תמיד עניינית וממוקדת, ותמיד ידעה לבחור בדרך שלה, לא מושפעת מההמון או מטרנדים חולפים. כך, למשל, כששאר הבנות רצו ללבוש ורוד – הצבע השולט בעולמן, היא בחרה דווקא בגדים בצבע ירוק וכתום, כאילו רצתה להצהיר על עצמאותה ועל טעמה המיוחד. היא גם לא הבינה מדוע צריך לקנות לה מתנות, כשכל מה שהייתה צריכה היה כבר סביבה, בטבע של הקיבוץ ובחום של הבית. ירין גדלה והתחנכה בבארי, בית הילדות שלה היה כר פורה לערכים של קהילתיות, עזרה הדדית וקשר עמוק לאדמה. היא למדה בבית הספר היסודי המקומי, שם רצה עם חברים בין השבילים המוריקים, שיחקה במגרש האספלט החם, והתחילה לגלות את חיבתה לספורט. בתיכון, עברה ל"בית החינוך נופי הבשור" במועצה האזורית אשכול, שם העמיקה את השכלתה ואת קשריה החברתיים.

את רוב זמנה הפנוי בילדותה הקדישה ירין לספורט, שהיה עבורה דרך לבטא את האנרגיה הבלתי נגמרת שלה ואת רצונה להצטיין. היא עסקה בהתעמלות אמנותית עד כיתה ו', וגופה הגמיש והחזק נע בקלילות עם סרטים וחישוקים, מבצעת תרגילים מדויקים ומרשימים. לקראת סיום בית הספר היסודי, מצאה את ייעודה החדש – כדורעף. היא נמשכה לכדור המרחף באוויר, למשחק הצוותי, לאדרנלין של כל הנחתה וכל הגנה. לאורך כל שנותיה בחטיבת הביניים ובתיכון, שיחקה בנבחרת הכדורעף של בית הספר, "הפועל אשכול", שם תפסה את עמדת ה"ליברו". זהו תפקיד מרכזי וחשוב, הדורש זריזות, קריאת משחק מהירה, ויכולת הגנה אדירה – הליברו הוא הלב הפועם של ההגנה, זה שרץ, קופץ, צולל, לא חושש מלהתלכלך בחול המגרש, ומונע מהכדור לגעת באדמה. ירין אהבה את התפקיד הזה, את תחושת האחריות, את הידיעה שכל חבטה שלה יכולה להציל נקודה ולהחזיר את הכדור למשחק. יחד עם חברותיה לנבחרת, שהיו עבורה משפחה שנייה, היא זכתה באליפות הארץ לנוער, וחווית הניצחון, האושר המשותף, הקריאות והחיבוקים על המגרש, חקוקים היו בליבה לעד. הנסיעות המשותפות לאימונים ולמשחקים, כשהמכונית מלאה בצחוק ובשירים מזרחיים בקולי קולות, היו רגעים של אושר טהור, של אחווה אמיתית, שבהם ירין הייתה תמיד זו ששרה הכי חזק, מרימה את מצב הרוח ומצחיקה את כולם. "הכי מגניבה, הכי חצופה", אמרה ענבל, חברתה לנבחרת, כשהיא נזכרת איך ירין יכלה להוציא את כולן מריכוז האימון עם בדיחותיה, ובתוך תוכה כל כך רצתה לצחוק איתה.

אבל מעבר למגרש הכדורעף ולריח הכדור הלוהט, כבר מגיל צעיר נמשכה ירין לעולם הרפואה והטיפול, משיכה שקיבלה תפנית משמעותית עם אירוע מכונן. כשליהי, אחותה הקטנה, הייתה בת שבע, היא חוותה התקף אפילפסיה קשה מתוך שינה. ירין, שחלקה עמה חדר, הייתה שם, ערה ודרוכה, כשהיא רואה את אחותה נאבקת, וחשה פחד עמוק שמעולם לא חוותה קודם. באותם רגעים קריטיים, היא לא היססה לרגע, הזעיקה מיד את ההורים, ופעלה באינסטינקט מדהים של אכפתיות ודאגה. המקרה הזה, שחרט בה חותם עמוק, עורר בה את הרצון העז לדעת איך להגיב בעת מצוקה, איך להעניק עזרה ראשונה, ואיך להקל על סבלם של אנשים. היא הבינה שבידיה טמון כוח להציל חיים, והתשוקה הזו בערה בה בעוצמה שלא שככה.

בגיל חמש-עשרה, כשהיא רק נערה צעירה אך עם נשמה בוגרת, החלה ירין להתנדב במד"א, מגן דוד אדום, בתחנת אופקים הסמוכה. היא הקדישה לכך כל רגע פנוי שהיה לה, מוותרת על בילויים ועל שעות שינה, כאילו מצאה את ייעודה האמיתי. היא נשאבה במהרה לעולם הרפואה, אל הריח המיוחד של חומרי חיטוי באמבולנס, אל קולות הסירנות המבשרים על דחיפות, ואל המבטים המודאגים של בני משפחה. היא התאהבה ביכולת להקל על סבלם של אנשים, להחזיר להם תקווה, לגעת בהם ברכות ובמקצועיות, ולראות את ההקלה על פניהם. היא נהגה לחזור ממשמרות ארוכות ומתישות, זורחת מאושר, עיניה הכחולות נוצצות, ועם שלל סיפורים מרתקים שסיפרה להוריה ולאחיותיה על המקרים שבהם טיפלה, על האנשים שפגשה, ועל האתגרים שהתמודדה איתם. במסגרת התנדבותה, ובזכות יכולותיה הבולטות, עברה בהצלחה קורס מדריכים, והכשירה עשרות בני נוער להגשת עזרה ראשונה. הייתה לה יכולת מיוחדת לסחוף אחריה צעירים ומבוגרים כאחד, באסרטיביות ובחיוך כובש, כשהיא מסבירה בסבלנות ובבהירות את עקרונות הטיפול. היא גרמה לכולם להרגיש שהם יכולים, שהם חשובים, ושבידיהם הכוח לעזור. בהמשך, יצאה לקורס חובשים והפכה לחובשת מן המניין במד"א, כשכל פעולה שלה מתבצעת במקצועיות ובקור רוח מעוררי השתאות. בתחנת אופקים מספרים בחיוך שחובשים בכירים ופרמדיקים היו נוהגים "לריב" מי יקבל את ירין למשמרת, כי ידעו שבכל פעם שהייתה איתם באמבולנס, המטופלים נמצאים בידיים טובות, אחראיות ומסורות, ושהיא תמיד תדע מה לעשות.

במעט הזמן הפנוי שנותר לה, כשכל ימיה היו עמוסים בלימודים, אימוני כדורעף ומשמרות במד"א, נהגה ירין לקרוא ספרי רפואה, לא ספרי סיפורים או רומנים, אלא ספרי לימוד עבי כרס. היא בלעה ידע, שיננה נהלים, ידעה לצטט מקרים מורכבים ונדירים, ולא פעם ניצחה מתנדבים ועובדים ותיקים ומנוסים ממנה בוויכוחים ענייניים על הטיפול הראשוני הראוי. היא לא חששה להביע את דעתה, גם כשהייתה מנוגדת לדעת הרוב, תמיד עם נימוקים מוצקים וביטחון עצמי, והוכיחה שוב ושוב את בקיאותה ואת הבנתה העמוקה בתחום. היא הייתה ידענית, חרוצה, ובעלת דרייב פנימי שאיפשר לה להגיע להישגים מרשימים כל כך בגיל כה צעיר.

באותה תקופה, כשהייתה בת חמש-עשרה, הכירה את עידן, בחור מקיבוץ משמר הנגב, במסגרת אימון בנבחרת הכדורעף. החיבור ביניהם היה מיידי, מעבר למגרש ולמשחק. השניים גילו שהם חולקים תשוקה משותפת לא רק לספורט, אלא גם לעולם הטיפול והרפואה, שעידן, כמוה, התנדב במד"א. על הרקע המשותף הזה, של הצלת חיים ועזרה לזולת, התקרבו, התאהבו, ומאז לא נפרדו. הזוגיות בין ירין לעידן הייתה בוגרת וקרובה, מבוססת על הערכה הדדית, על הבנה עמוקה ועל אהבה גדולה. כל אחד מהם ראה בשני את אהבת חייו, את בן או בת הזוג המושלמים, את הנפש התאומה. הם אהבו לבלות יחד, לצחוק, לטייל, ולדבר שעות ארוכות על מקרים מהמשמרות במד"א, לעיתים אפילו לנהל מעין "תחרות" משועשעת – מי טיפל טוב יותר, ולמי היו מקרים קשים יותר. הם תכננו לעבור לגור יחד, חלמו על עתיד משותף, על בית, על משפחה – חלומות פשוטים וגדולים כאחד, שהיו קרובים כל כך להגשמה.

ב-21 בנובמבר 2021, כשהיא מלאה במוטיבציה ובתחושת שליחות, התגייסה ירין לצה"ל ושירתה בחיל הרפואה. היא הגיעה לצבא עם מטרה ברורה: להפוך לחובשת קרבית, להמשיך את דרכה בעולם הרפואה, אך הפעם במדים ובמסגרת צבאית, כשהיא מגנה על הבית ועל אנשיו. את קורס החובשים, שאליו חלמה להגיע עוד כשהייתה נערה צעירה במד"א, סיימה בהצטיינות יתרה, כשכל מדריכיה ומפקדיה מציינים את מקצועיותה, את הקור רוח שלה ואת ידענותה. היא התעקשה לשרת באזור עוטף עזה, קרוב לבית, קרוב לאנשים שכה אהבה, מתוך תחושה עמוקה של אחריות אישית וקהילתית. היא הוצבה ביחידת טיפול נמרץ צבאי (טנ"צ) במוצב נחל עוז, שהיה קרוב כל כך לקיבוץ בארי, וראתה את שירותה כשליחות עליונה, כהזדמנות לשמור על הבית ולטפל, בין היתר, גם באנשי בארי, משפחתה, חבריה ושכניה.

מימיה הראשונים בתפקיד בלטה ירין בידיעותיה הרחבות ובמקצועיותה הבלתי מתפשרת. היא לא הייתה רק חובשת טובה, היא הייתה חובשת מצוינת, בעלת יכולת אבחון מהירה וטיפול יעיל, גם תחת לחץ. תוך זמן קצר, ובהכרה ביכולותיה יוצאות הדופן, מונתה למנהלת אירוע – תפקיד הדורש אחריות רבה, קבלת החלטות מהירה ויכולת ניהול צוות תחת אש. היא פרחה והצטיינה בשירותה הצבאי, מצאה בו סיפוק עמוק, וראתה את הצוות שלה, את החיילים והחיילות שאיתה במוצב, כמשפחה שנייה. הם היו אלה שאיתם חלקה את הרגעים הקשים והמתוחים, את הצחוקים בחדר האוכל, את השיחות הארוכות לתוך הלילה. חברותיה לצבא מספרות שהייתה הלב החברתי של הבסיס – חיילת שאוהבת לשיר מזרחית בקולי קולות ברכב בדרך למשמרת, שמשחקת שש-בש בלהט, שיודעת לבשל ארוחות מנחמות ומלמדת אחרים את סודות המטבח, ומצחיקה את כולם עד שכואבת הבטן. "ידעתי שכל עוד את איתי, שום דבר לא מפחיד", אמרה חברתה שי, כשהיא מתארת את תחושת הביטחון שירין העניקה. חברה אחרת, ליה, הוסיפה בפשטות: "אי אפשר לא להיות חבר שלך, זה פשוט לא אפשרי". ירין תמיד הייתה מוקפת חברים, וידעה לתת לכל אחד ואחת מהם תשומת לב מיוחדת, שגרמה לכל אחת ואחד להרגיש שהם היחידים בעולמה. גם בתוך המשפחה נחשבה ל"דבק" שמחבר את כולם יחד, והייתה קרובה מאוד להוריה ולאחיותיה. הכינוי שלה במשפחה היה "ניני", והיא אהבה להשמיע לחבריה לצבא הקלטות שבהן אביה מכנה אותה כך, חושפת בפניהם פיסה מליבה ומביתה.

כשהתקרבה לסיום השירות הסדיר, ובהתאם לתוכניותיה, התחילה ירין ללמוד לפסיכומטרי, מתוך כוונה להירשם ללימודי סיעוד ופרמדיקים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב שבבאר שבע. חלומותיה על עתיד מקצועי באזרחות, שבו תוכל להמשיך להציל חיים ולהעמיק את ידיעותיה, היו מוחשיים וקרובים. אולם, קצין הרפואה האוגדתי, שהתרשם עמוקות מיכולותיה, ממקצועיותה ומאישיותה, ביקש ממנה להישאר בקבע ולשמש כעוזרת שלו. זו הייתה בקשה שהציבה אותה בפני דילמה אמיתית. מצד אחד, המסלול האקדמי שחלמה עליו, ומצד שני, ההכרה וההערכה שקיבלה בצבא, יחד עם תחושת השליחות העמוקה שהתפקיד מילא בה. ירין התלבטה קשות, שקלה את כל האפשרויות, דיברה עם הוריה ועם עידן, עם חברותיה ועם מפקדיה. אחרי חשיבה מעמיקה, והבנה שהתפקיד הצבאי העניק לה סיפוק עצום ואפשרות להשפיע באופן משמעותי, החליטה לחתום קבע ולהישאר בצבא. אחותה אלי סיפרה: "התפקיד שלך מילא אותך, נלחמו עלייך כדי שתישארי בקבע, רצו ממך עוד קצת, לא רצו לשחרר". זו הייתה עדות לכמה הייתה ירין מוערכת, עד כמה הצבא לא רצה לוותר על הכישרון והמסירות שלה.

גם לאורך שירותה הצבאי האינטנסיבי, לא הזניחה ירין את התנדבותה במד"א. היא ראתה בה חלק בלתי נפרד מזהותה, מליבת עשייתה. יוסי, אחראי המתנדבים בתחנת אופקים, סיפר: "בכל חופשה שלה היא ביקשה להגיע ולהתנדב במד"א, בסופי שבוע במקום לצאת לבלות, היא הייתה מגיעה להתנדב במד"א, בשבתות, בימי שישי, בלילות". היא הייתה מגיעה מנחל עוז, ישר למשמרות, לובשת שוב את המדים הלבנים של הארגון, וחוזרת אל האמבולנס, אל קריאות החירום, אל המגע עם האנשים. זה היה המקום שבו הרגישה שהיא ממשיכה את ייעודה, שהיא נוכחת, שהיא מצילה חיים. הזוגיות עם עידן, שגם הוא היה מתנדב פעיל במד"א, רק העמיקה את הקשר שלה לעולם הזה. הם היו שניהם באותו ערוץ, מבינים אחד את השנייה ללא מילים, תומכים זה בזו ברגעים הקשים, וחולמים על עתיד משותף שבו יוכלו להמשיך ולעזור לאנשים יחד. עידן סיפר עליה: "היינו ביחד חמש שנים. היא תמיד הייתה שם, בכל רגע, לא משנה מה השעה – היא תגיע. היא הייתה אוזן קשבת, לא היה אחד שלא אהב אותה בתחנה. היא תמיד רצתה לעשות כמה שיותר משמרות גם כשלא היה לה זמן. היא הייתה מושלמת, אין לי מילה אחרת לתאר אותה".

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר השבעה באוקטובר 2023, השעה הייתה שש וחצי, והשמש החלה לעלות מעל שדות הנגב, מבטיחה יום חם ורגיל. אך השקט השברירי הופר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. מטחי טילים ורקטות אדירים שוגרו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, ומתחת למסך האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, השתנו פני המדינה, והחלה מלחמה.

ירין התעוררה בחדרה שבמוצב נחל עוז, לקול מטחי הרקטות והאזעקות הבלתי פוסקות שקרעו את השקט. קולות הנפץ הרעידו את האדמה ואת הקירות, והיא ידעה מיד שזהו אירוע שונה מכל מה שחוותה עד כה. באינסטינקט של חובשת מיומנת וחיילת אחראית, היא רצה עם חברותיה אל המיגונית, המקום הבטוח ביותר בבסיס מפני ירי רקטי. בתוך ההמולה והפחד, הספיקה לחייג לאימה, טל, ולעדכן אותה במתרחש, להרגיע אותה ככל יכולתה, למרות החרדה שקיננה גם בה. השיחה הקצרה הזו, על רקע קולות הפיצוצים, הייתה אחת משיחותיה האחרונות. בשלב מסוים, נזרק רימון לתוך המיגונית הצפופה. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, והעשן מילא את החלל. ירין, עם קור רוח מדהים, הצליחה להיחלץ יחד עם חברה נוספת, והשתיים החלו לרוץ במנוסה אל מבנה המגורים, בתקווה למצוא שם מחסה בטוח יותר. כשהגיעו למבנה, נתקלו פנים אל פנים במחבל חמוש. בלי לחשוב פעמיים, מתוך אינסטינקט הישרדותי ורצון להגן על חייהן, הן ירו בו והרגו אותו. הן לא היו לוחמות, הן היו חובשות, אך באותו רגע, הפכו לגיבורות. רגעים ספורים לאחר מכן, לפני שהספיקו להתאושש מההיתקלות הראשונה, נתקלו במחבלים נוספים, רבים מהן, שהיו חמושים היטב. בקרב היריות הקצר והאכזרי שהתפתח מולם, שתיהן נפלו.

סמ"ר ירין מארי פלד נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, כשהיא רק בת עשרים במותה. היא נפלה בעת מילוי תפקידה, כשהיא מגנה על הבית ועל חברותיה, כשהיא מראה אומץ לב וגבורה עילאית. בתחילה, הובאה ירין למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בסביון, אך כעבור שנה, הועברה למנוחת עולמים בבית העלמין של קיבוצה האהוב בארי, המקום שבו נולדה, גדלה, וכל כך אהבה. היא הותירה אחריה הורים כואבים, טל ונמרוד, ושתי אחיות, אלי וליהי, וחלל עצום שאיש לא יוכל למלא. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל-ראשון, כהוקרה על מסירותה, מקצועיותה וגבורתה.

אחרי מותה, נמצא בין חפציה פתק קטן, כתוב בכתב ידה, ובו בקשה אחרונה ומרגשת. היא כתבה שאם תיפול בקרב, היא רוצה שכל מתנדבי מד"א שיהיו פנויים לכך, ישתתפו בהלווייתה כשהם לובשים את מדי הארגון. מאות מתנדבים, חברים, מכרים, ותלמידים שהכשירה, מילאו את בקשתה. הם הגיעו מכל קצוות הארץ, לבושים במדי מד"א הלבנים, יוצרים שורה ארוכה של כבוד והערכה, כשהם מלווים אותה בדרכה האחרונה. ארגון מד"א, מתוך הערכה עמוקה לפועלה ולמסירותה, אף שידר את ההלוויה לטובת מתנדבים שנבצר מהם להגיע, כדי שכולם יוכלו להיפרד מירין.

אימה, טל, ספדה לה במילים קורעות לב: "ניני ילדת הקסם שלנו, ככה פתחתי כל ברכה עבורך, כל מכתב שכתבתי לך... היו לך יכולות של גיבורת על. כל אדם שפגשת נכנסת לו ללב, הלכת קסם על כולנו. הרצון האדיר שלך לטפל באנשים, כל כולך היית בשביל להציל חיי אדם ואותך אף אחד לא יכל להציל". משפחתה כתבה: "לאורך כל חייה הקצרים אפיינו את ירין החיוך התמידי, השקט שלה ושמחת החיים הבלתי נגמרת. תמיד ידעה לסחוף אחריה את כולם לשטויות או לשיחה רצינית. ירין טרפה את החיים כאילו ידעה שהזמן שלה בעולם הוא קצר. ירין תיזכר כבת, אחות, בת זוג וחברה אשר שימשה עוגן והעניקה שמחה, כוח, אור ואהבה לסובבים אותה".

בן זוגה, עידן, שבור לב, סיפר בכאב: "היינו ביחד חמש שנים. היא תמיד הייתה שם, בכל רגע, לא משנה מה השעה – היא תגיע. היא הייתה אוזן קשבת, לא היה אחד שלא אהב אותה בתחנה. היא תמיד רצתה לעשות כמה שיותר משמרות גם כשלא היה לה זמן. היא הייתה מושלמת, אין לי מילה אחרת לתאר אותה". לינוי ויצמן, חברתה ואחראית המתנדבים בתחנת מד"א אופקים, העידה: "גם כשירין התגייסה היא לא עזבה את התחנה והמשיכה לעשות משמרות. היא רצתה להיות פרמדיקית ואחות, התחילה לעשות פסיכומטרי כדי להגשים את החלום שלה – להציל חיים... היא הייתה מאוד חשובה לי, תמיד הראשונה לעזור, לא משנה מה קרה ומה היה סביבה. תמיד הייתה שם בשביל כולם כאוזן קשבת. היא הייתה מדריכה פה בתחנה, הכשירה דורות קדימה. היא הייתה דמות להערכה ולהערצה".

ליה, חובשת וחברתה ליחידה, כתבה מילים נוגעות ללב, שציירו תמונה חיה של ירין: "תמיד הגנת עליי, תמיד ידעתי שאני יכולה הכל כל עוד את לידי. אין אחד שלא אהב אותך. לימדת אותי להיות חובשת, לימדת אותי לצחוק כמו שלא צחקתי בחיים, לימדת אותי שש בש ואיך לחתוך שום, לימדת אותי לאהוב מזרחית וקרדישיאנס, לימדת אותי לא לפחד להגיד מה שאני חושבת גם אם זה לא נעים לשמוע". ענבל, חברתה לנבחרת הכדורעף, תיארה את ירין כ"הכל": "הילדה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים, הילדה שכולם רצו להיות קרובים אליה כי היא גורמת לך להרגיש שייך, הילדה שתהפוך עולם בשביל שמשהו שחשוב לה יקרה. היא תמיד אמרה מה שהיא חושבת וכולם הקשיבו לה. מנהיגה, בלי להתאמץ, איך שהיא. איך היה כיף הנסיעות ביחד כל הקבוצה ואת שרה. את שרה, ואני מקשיבה. הכי מגניבה, הכי חצופה. ידעת לקרב בין אנשים, זה היה קסם כזה, ידעת להרים כל פרצוף מבואס עם הצחוקים שלך או עם השיחה הכי רצינית. כמה צחקנו. יכולנו להתגלגל ממך אימון שלם בלי הפסקה, לפעמים הייתי כועסת עלייך שאת מוציאה את כולן מריכוז אבל בפנים כל כך רציתי לצחוק. היית אחותנו הגדולה, למרות שאין בינינו פערים את נתת הרגשת ביטחון לכל אחת ואחת מאיתנו. איך אפשר להיפרד ממך תגידי. את כל כך טובה לעולם. היית פשוט מושלמת. את בן אדם של פעם בחיים".

ירין אהבה מאוד את השיר "נתראה בגלגול הבא" שכתב והלחין רביד פלוטניק יחד עם יאיא אהרונוב. השיר, שמילותיו נוגעות בגעגוע ובתקווה להיפגש שוב, הפך לסמל עבורה, ואחרי מותה ביצעה מיה חן קאבר מרגש לשיר לזכרה, סרטון השיר מלווה בתמונות וסרטונים מתחנות שונות בחייה של ירין, וזמין לצפייה ביוטיוב, מביא מעט נחמה וממחיש את דמותה האהובה. ירין מונצחת היום באתר שהוקם על ידי ארגון מד"א לזכר העובדים והמתנדבים שנפלו במלחמה, בעמוד לזכרה באתר "גיבורות ישראל", ובעמוד נוסף שהוקם באתר ההנצחה של קיבוץ בארי. היא הייתה ונותרה, סמל ומופת למסירות, אומץ לב, אהבת אדם ושמחת חיים בלתי נגמרת. סיפורה של ירין מארי פלד ז"ל הוא סיפור של חיים קצרים אך מלאים, של נתינה אינסופית, של אהבה עמוקה לקהילה ולמדינה, ושל גבורה שהתבטאה לא רק ברגעיה האחרונים, אלא בכל יום ויום בחייה. היא טרפה את החיים כאילו ידעה שהזמן שלה קצר, והותירה אחריה מורשת של אנושיות ושל תקומה, הממשיכה להאיר את דרכם של רבים.